על "כל החשבון עוד לא נגמר – ההרצאה האחרונה" של עמוס עוז
כתר 2019, 40 עמ'
את ההרצאה הנ"ל נשא עמוס עוז ב-3.6.2018, במסגרת סמינר שיזם פרופ' דן לאור מאוניברסיטת תל-אביב לרגל מלאת 120 שנה לקונגרס הציוני הראשון (1897-2017), ואני מודה שהיא היתה עבורי הרבה יותר קלה לעיכול מאשר הספר שקדם לה – "שלום לקנאים" (כתר 2017), אותו מזכיר עמוס עוז כאן כמצע להרצאה הזאת שלפנינו. בספר ההוא היו כמה היגדים שלא הניחו את דעתי, וזאת בלשון המעטה: הוא טען שם טענה חסרת שחר שהמיליטריזם הישראלי נובע מהמסורת האירופית, כלומר, היהודים האשכנזים הביאו מסורת זאת לארץ – דברים חסרי שחר, כי הרי כוח המגן בארץ ישראל קם רק לאחר פוגרומים נוראים שערכו בנו הערבים בתרפ"א, תרפ"ט, תרצ"ו-תרצ"ט, ולא היה "מיליטריזם אירופי" – לא בדגניה, לא בנהלל, ולא לדוגמה – בחולדה, קיבוצו של עמוס עוז, אלא הוא נוצר רק לאחר שהחווה בחולדה הוחרבה, נשרפה ונשדדה על ידי הערבים בשנת תרפ"ט – רק אז שוקם המקום ונוסד הקיבוץ שלמד להגן על עצמו.
לא יכולתי לשאת את ההשוואה בין הקנאות הפלסטינית לקנאות "נוער הגבעות" – אין כלל מקום להשוואה: קנאות "נוער הגבעות" מגונה על ידי כמעט כל שכבות העם, רוצחים ופורעים מביניהם נתבעים לדין, ויושבים בבתי כלא, ואילו הקנאות הפלסטינית מקבלת – לא רק עידוד מההנהגה, אלא אפילו תגמול כספי, וזוכה תהילת גיבורים.
טענה מופרכת אחרת של עמוס עוז באותו ספר היא שלמעשה כל העולם, להוציא חמאס, חיזבאלה ואיראן, מכיר בזכות שלנו על הקו הירוק. לא ממש: קודם כול, חמאס, חיזבאלה ואיראן אינם סרח עודף – שלוש ישויות דרקוניות נצמדות לנו ממש על הצוואר, הן מקיפות אותנו מצפון ממזרח ומדרום. חוץ מזה, אחוז גבוה מבין הפלסטינים בגדה הם גם כן חמאס, ולפי הצהרתם "המתונה" חזרה לקו הירוק הוא רק שלב ראשון לקראת השמדה מוחלטת של מדינת ישראל. וכן מה לגבי בי. די. אס.? ומה לגבי הגינוי האוטומטי באו"ם נגד מדינת ישראל, ולא משנה מה היא תעשה, או לא תעשה? ולא רק זאת, הרי ניסינו שני ניסיונות של נסיגה אל הקו הירוק בלבנון ובעזה – האם יצא מזה שלום, או אלפי טילים, מנהרות מוות, התנכלויות אינסופיות?
בספר ההוא טען עמוס עוז שרבין, ברק ואולמרט התקמצנו, אילו ויתרו על יותר, היינו זוכים לשלום. עורבא פרח – אשכול הציע לערבים את כל הגדה, מיד אחרי מלחמת ששת הימים, תמורת שלום, והוא נענה בשלושת הלאווים של חרטום. אם נכון מה שנרמז בעיתונים, אולמרט הציע לאבו-מאזן אפילו את הכותל המערבי, וזה סירב – עד שלא תהיה הגדה המערבית נקייה מיהודים, ועד שישראל לא תסכים לזכות השיבה – שפירושה מדינה ערבית "הומאנית" כמו סוריה, עיראק ותימן – לא תהיה הסכמה מצד הפלסטינאים.
אהוד ברק הציע ליאסר עראפאת בקיימפ דייוויד את כל הגדה, והיה מוכן לסגת מכל הגולן – האם היתה היענות מהצד הערבי להגיע לשלום? והרי עמוס עוז הצהיר מפורשות שהוא מסרב להיות מיעוט, כי מיעוטים מושמדים כמו היאזידים (המוסלמים!) בעיראק, איך לא נהיה מיעוט אם לא נתקמצן ונסכים ל"זכות השיבה"?!
גולדה מאיר, שהיתה רחוקה מהרהיטות של עמוס עוז, אמרה דבר של טעם: אין מלחמות בין שתי מדינות דמוקרטיות. אם יבוא יום, ותקום דמוקרטיה אצל הפלסטינים – יהיה בוודאי סיכוי להידברות ולשלום. בינתיים, להוותנו, אנו נאלצים לקבל את הצו הז'בוטינסקאי – "קיר הברזל".
בהרצאה שלפנינו, ששמה – "כל החשבון עוד לא נגמר" (השם הוא ציטוט מסוף ספרו של י"ח ברנר "מכאן ומכאן") – הדברים הרבה יותר קלים לעיכול: עמוס עוז יודע שתוקפנות יש לעצור בכוח, כפי שעשו צבאות בעלות הברית כנגד התוקפנות השטנית של הנאצים; אבל בעיני עמוס עוז מה שקורה כאן הוא פצע, ופצע אין מרפאים במקל, אלא באמפתיה, היכולת להבין את הכאב של העם האחר. הוא מצביע על כך שהקנאות המודרנית היא מגיפה, וללא ספק מובילה אל התוהו, כפי שהובילו הקנאים שנלחמו מלחמה חסרת סיכוי נגד האימפריה הרומית, וגרמו לחורבן הנורא.
הוא מזהיר שאם לא תהיינה שתי מדינות תהיה מדינה אחת, והיא תהיה ערבית עם מיעוט יהודי, ואוי לו למיעוט בארץ ערבית – ראו מה קרה לנוצרים שהיו פעם רוב ברמאלה, בית לחם, בית ג'אלה, נצרת; ראו מה קרה ליאזידים בעיראק. בשום מדינה דו-לאומית, או רב לאומית, אין אחוות לאומים, אלא שפיכות דמים ללא תכלה וקץ. עמוס עוז מביא דוגמאות מקפריסין, מלבנון, מסוריה, מעיראק, מברית המועצות, מספרד וכו' מכל העולם – רק בשווייץ שוררת הבנה ואחווה בין הקנטונים של הלאומים השונים, ורק בצ'כוסלובקיה נערכו גירושים בין שתי אומות ללא שפיכות דמים.
ההרצאה מצביעה על שתי מלחמות שהפלסטינים נלחמים: האחת צודקת שמטרתה להיות עם חופשי בארצם; ואחת מתועבת – שמטרתה המוצהרת שהיהודים לא יהיו עם חופשי בארצו. מי שקורא את דבריו יכול להעלות על הדעת שיש איזון בין שתי המלחמות, ולא היא: המלחמה למען חירותו של העם הפלסטינאי בארצו היא טפלה לחלוטין למלחמה המתועבת (ביטוי של עמוס עוז עצמו!) של הפלסטינאים להשמיד את מדינת ישראל.
בנימין נתניהו קבע על סמך עובדות כי הפלסטינאים לא רוצים להקים מדינה פלסטינאית, הם רוצים להשמיד את המדינה היהודית. לכך יש ראיות היסטוריות: ועדת פיל, שהוקמה על ידי הממשלה הבריטית לאחר שפרץ המרד הערבי (1936), הציעה לחלק את ארץ ישראל המערבית כשרק 17% מהאדמות יהיו שייכים ליהודים, ואילו 83% לערבים, כשהם מסתפחים לאמירות הירדנית. התשובה של הערבים היתה לאו מוחלט. הם דרשו 100%, כלומר, גירוש היישוב היהודי מארץ ישראל.
תוכנית החלוקה של ה-29.11.1947 (החלטה 181 של העצרת הכללית של האו"ם) הציעה הפעם 55% מהאדמות ליהודים, ורק 45% לערבים. זאת כבר היתה סיבה לפתוח במלחמה נגד היישוב היהודי, כשאל ערביי ארץ ישראל חברו כל המדינות הערביות השכנות מתוך כוונה מוצהרת להשמיד את היישוב היהודי ולרשת את רכושו. כזכור, למזלנו, זה לא צלח להם, ואנחנו שילמנו ב-6000 קורבנות. אילו רצו מדינה על כל הגדה המערבית, יכלו לדרוש אותה מירדן ששלטה שם במשך 19 שנה. הם לא דרשו, כי זה לא מה שעמד בראש שאיפתם, שהיא השמדת היהודים, ולא רק בארץ ישראל. כל פעם שמנהיג ישראלי (רבין, ברק, אולמרט) הציעו פשרה ותוכנית שלום – הם נענו במעשי זוועה – טרור המתאבדים באוטובוסים במלונות וברחובות. כפי שהזכרתי לעיל – כל נסיגה (אהוד ברק מלבנון, אריאל שרון מרצועת עזה), נענה בטרור ובמטר של טילים. לא די בכך כדי להבין שלא מדובר במלחמה למען מדינה, אלא למען השמדת מדינה?
לאיסלאם הקיצוני יש הרי אידיאולוגיה נאצית ממש. הנאצים טענו שהיהודים הם האסון שלהם, וכי הם דומים לחולדות, האיסלאם הקיצוני רואה ביהודים את מקור אסונם ("הנכבה"), והם בעצם לא בני אדם, אלא חזירים וקופים. הנאצים התכוונו להשמיד את היהודים, ואחר כך להשתלט על כל העולם ולהפוך את מי שאיננו ארי לעבד הרייך. התכנית האיסלאמית המוצהרת בכל מסגד היא להשמיד את היהודים (כך איראן, כך חיזבאלה וכך החמאס!) – לכבוש את כל העולם ולהפוך אותו ל"דאר אל-איסלאם", להחריב את הוותיקן, להשחיר את הבית הלבן, ולהפוך את האנגלים לאנשי חסות המשלמים ג'יזייה.
כן, יש גם שני הבדלים בין הנאציזם לאיסלאם הקיצוני: הנאצים הסתירו בכל הכוח מהעולם את הזוועות שהם מבצעים: לפני שהנידונים למות הוכנסו לתאי הגאזים, הם דרשו מהם לכתוב מכתבים אופטימיים לקרוביהם. הם טענו בפני העולם שהיהודים נשלחים ליישוב מחדש, לא להשמדה, הסריטו סרטים המתארים את החיים הטובים בגיטו טרזינשטט. לעומתם המוסלמים מכריזים בקולי קולות על הזוועות שביצעו ועל זוועות שהם עוד עומדים לבצע. בדאע"ש הסריטו עריפת ראשים ושריפת אנשים חיים, כדי שלא נטעה בכוונותיהם לגבי שאר "הכופרים".
ההבדל השני הוא בכך שהנאצים רתמו לתוכניותיהם השטניות את היעילות והמשמעת הגרמנית שאין דומה להן. למרבה המזל, האיסלאם הקיצוני חף משתי תכונות אלו.
עמוס עוז מגנה את "מחלת השחזרת", כלומר הרצון של שני הצדדים בסכסוך להקים לתחייה את העבר. הפלסטינאים רוצים לקבל את כפריהם בחזרה, באותו המצב שבו היו לפני שברחו מהם ב-1948, ויש יהודים שמייחלים להקים את בית המקדש על הר הבית. לשתי "השחזרות" אין סיכוי שבעולם, אפילו אם יקרה הנס עבור הפלסטינאים, ואנחנו נסתלק מכאן מרצון, ואפילו יקרה הנס עבור היהודים שגדולי האיסלאם יסכימו שהר הבית שייך ליהודים. מה שהיה לא ניתן לשחזור. ואם יאמר מאן-דהו שהציונות היא תוצאה של "השחזרת", יודע עמוס עוז להבהיר שלולא הרדיפות האינסופיות כנגד היהודים, ולולא הרציחות המזוויעות שעברו דורות אחרי דורות – היינו ממשיכים לקוות כי "בשנה הבאה בירושלים", מבלי לעשות בנדון שום צעד של ממש. נדמה לי, שוב, על פי ראיות היסטוריות שבנדון זה עמוס עוז צודק בהחלט.
לבסוף, עמוס עוז מייחל שיקום מנהיג אשר באופן בלתי צפוי יעשה את המהפך הפוליטי המתבקש, כמו שלא היה צפוי כי דה-גול יפנה את אלג'יר, כמו שלא היה צפוי שבגין יפנה את סיני, וכמו שלא היה צפוי שגורבצ'וב יפרק את ברית המועצות. המנהיג ההוא צריך לחרוט על לוח ליבו את דבריו של טרומן – שלמנהיג הנכון יש הזכות לשכנע את עמו לעשות דברים שעמוק בלב הם יודעים שחובה לעשותם, אך משום מה לא בא להם.
כנגד מה הדברים אמורים? כנגד ההנחה של עמוס עוז, כי בלב כולנו יש נכונות לוותר על שטחי ארץ ישראל המיושבים בפלסטינים, אלא שאנחנו דוחים את ההחלטה הכואבת לעתיד.
קדמו לי בארץ ובעולם משבחיו של עמוס עוז על הרהיטות שלו בדיבור ובכתב, על הכריזמה שלו, על האמפתיות שלו לסבלו של האוייב. שאלה גדולה היא אם הוא גם צודק. לי נראה שגולדה מאיר צדקה בדבריה – שרק דמוקרטיה בארץ ערבית תסלול דרך לשלום. היא צדקה בדבריה הגם שבוודאי לא היו רהוטים כמו דבריו של עמוס עוז.
אהוד: הצביעות המוסרית של עמוס עוז היתה מופנית לא רק כלפי חסידיו השוטים בארץ אלא גם ואולי בעיקר – כלפי העולם, כולל ליקוק התחת שלו לפלסטינים – בתקווה שבנימוקים לפרס נובל, שבו קיווה לזכות – תיזקפנה לזכותו גם, ואולי בעיקר, כמו בפרסים קודמים שבהם זכה, פעולותיו למען ה"שלום" – כאילו מדובר, לשיטתו, רק בסכסוך על שטחים, הנתון לפיתרון, שתלוי כמובן גם ברצונה הטוב של ישראל.
מה לעשות, עם כל רהיטותו באנגלית ובעברית גם יחד, עמוס עוז מעולם לא הבין וגם לא רצה להבין את המזרח התיכון שבו הוא חי ובו אנחנו חיים.