מאמר זה נכתב כתשובה לשאלות רבות שאני נשאל, על תמיכתי בכחול לבן. איך אתה יכול להיות באותה מפלגה עם עופר שלח ויעל גרמן, שואלים אותי, שעמדותיהם כל כך רחוקות מעמדותיך? ובכלל, מהי האידיאולוגיה של כחול לבן? איזה דבק יש שם חוץ מ"רק לא ביבי"?
שאלות כאלו מופנות אליי בעיקר בפייסבוק. המאמר לא נועד להשיב לחסידים השוטים שלא שואלים כדי לדעת ואינם קשובים לשמוע דעה אחרת. אם יקראו או לא, תגובתם תהיה אותה תגובה – ניבולי פה וגידופים.
המאמר נועד לאלה ששואלים בתום לב ובכבוד, מתוך רצון לדעת ולהבין, ואני שמח להציג להם את השקפתי, גם אם לא ישתכנעו.
אפתח ואומר שאיני חבר באותה מפלגה עם עופר שלח ויעל גרמן, כי כחול לבן אינה מפלגה, אלא חיבור של שלוש מפלגות. אני חבר בתל"ם והם – ביש עתיד. תל"ם היא מפלגה הדוקה מאוד מבחינה אידיאולוגית, ואני חש שכל מנהיגיה ונציגיה מיטיבים לבטא את השקפותיי ואני מיטיב לבטא את השקפותיהם. איני יכול לומר כך כלפי כל השותפים בכחול לבן.
כחול לבן היא חיבור של מפלגות המרכז בישראל. היא קמה כדי להוות חלופה שלטונית לימין ולשמאל, שני הזרמים ששלטו בישראל לאורך כל שנות המדינה. היא נועדה להעלות, לראשונה, את המרכז לשלטון.
החיבור של מפלגות המרכז, הוא מהלך דומה למהלכים של הקמת המערך והליכוד בשנות השישים והשבעים. במפלגה גדולה, הנאבקת על השלטון, שיש בה חיבור של זרמים שונים, אין אחידות דעות. אולם בהשוואה למגוון הדעות במערך ובליכוד, בשעתם, הפערים בין הקצוות בכחול לבן קטנים הרבה יותר.
בין חברי המערך היה יצחק טבנקין, שסירב לחתום על כרוז היסוד של התנועה למען א"י השלמה, כיוון שלא יכול היה לחתום על גילוי דעת שנפתח בהצהרה שארץ ישראל כולה בידינו, שעה שעבר הירדן המזרחי, הגלעד והבשן, עדין אינם בידינו. הוא הטיף להתיישבות רבתי בכל רחבי יהודה ושומרון, הגולן וסיני. בין חברי המערך היו גם אנשי הפלג השמאלני במפ"ם, שלחמו בכל כוחם נגד "הכיבוש", התנגדו להצבת אבן אחת לבית אחד סנטימטר אחד מעבר לקו הירוק וגינו את ממשלת המערך על סרבנות השלום. ובליכוד, הפער בין עמדותיה של גאולה כהן לבין עמדותיו של שלמה להט לא היו קטנות יותר. פערים כאלה אינם קיימים בכחול לבן.
הדבק של כחול לבן אינו בתחום המדיני-ביטחוני. גם הבחירה שלי בכחול לבן אינה נובעת מן התחום המדיני-ביטחוני. אבל לא הייתי יכול לתת את קולי לרשימה המציגה דרך המנוגדת לדרכי.
את המצע המדיני של כחול לבן ניסחו יועז הנדל ועופר שלח. אין זה המצע של תל"ם ולא המצע שאני הייתי כותב, אך זהו בהחלט מצע שאני מזדהה עם עיקריו. זה מצע שעוד לפני הצהרת טראמפ לא רק שנאמר שם שהגולן ישראלי לעד – אלא נאמר בו מסר חסר תקדים: הגולן אינו עומד למשא ומתן. יש לציין, שאמירה כזאת לא נאמרה מעולם בידי אף ממשלה בישראל. כל הממשלות דברו על מו"מ ללא תנאים מוקדמים. לראשונה, דווקא כחול לבן, הצהירה שהגולן אינו נתון עוד למו"מ.
המצע מדבר על ירושלים השלמה בריבונות ישראל. המצע מדבר על בקעת הירדן ישראלית. לא בנוסח שאני הייתי מנסח ולא בנוסח שהיה מופיע במצע של תל"ם, אבל גנץ ויעלון, בביקור בבקעה חידדו את העמדה שמדובר בבקעת הירדן במובנה הרחב, ובצורך בחידוש והגברה משמעותית של ההתיישבות בה. המצע מדבר על מחויבות לגושי ההתיישבות ולחידוש הבנייה בהם. ודוק – ההגדרה אינה מדברת על "הגושים הגדולים" אלא על "גושי ההתיישבות". אמנם לא מצוירת מפה מדויקת, וסביר להניח שיועז הנדל ועופר שלח רואים אחרת את מפת גושי ההתיישבות. אך יש בהחלט בסיס משותף.
במצע מתחייבת כחול לבן שלא תהיה עוד נסיגה חד צדדית, ומגדירה את ההתנתקות כטעות שאין לחזור עליה. בוודאי שאין בו רעיון העוועים של "חילופי שטחים", שמשמעותו הכרה עקרונית בקו הירוק כגבול המדינה, ונסיגה משטחים ריבוניים של ישראל כפיצוי על סיפוח גושי התיישבות ביו"ש לישראל.
אחרי שנים רבות, שבהן מול ממשלת הליכוד עמדה חלופה מדינית של חזון שתי המדינות לאורך הקו הירוק, כולל חלוקת ירושלים ונסיגה מבקעת הירדן – העובדה שהחלופה היחידה לשלטון הליכוד מציגה דרך אחרת לגמרי, היא כשלעצמה בשורה גדולה למדינת ישראל.
יש גם יש מחלוקות בכחול לבן בסוגיה המדינית. איני מנסה לטשטש או לטייח אותן. אולם המחלוקות נוגעות להסדר הקבע. ויש הבנה מקיר לקיר בכחול לבן, שאין היום פרטנר להסדר קבע, והסכמה שאין צורך לחדד מחלוקת על ביצה שלא נולדה וכנראה אינה עומדת להיוולד בעתיד הנראה לעין – לא בחברה הישראלית ולא בכחול לבן.
יש הסכמה בכחול לבן על שלילת מדינה דו-לאומית ועל חתירה להפרדה בינינו לבין הפלשתינאים. כאשר מדובר בהפרדה, שבה בקעת הירדן, ירושלים וגושי ההתיישבות יהיו בידינו – זו גם עמדתי. אז עופר שלח תומך בכך שבהסדר הקבע תהיה מדינה פלשתינאית ואני בעד פשרה טריטוריאלית עם ירדן, שהיא המדינה הפלשתינאית. כשיהיה פרטנר לשלום, הוויכוח הזה יהיה רלוונטי. כשהוויכוח הזה יהיה רלוונטי, יכול להיות שמרכיבי כחול לבן לא יוכלו להיות באותה מסגרת. אבל הכול יודעים שזה רחוק, רחוק מאוד. ובינתיים, יש הסכמה על כך שבעתיד הנראה לעין תישמר האחריות הביטחונית הישראלית על כל יו"ש, כי אין ברירה אחרת. אפילו מועמד מספר עשר במרצ מבין זאת.
אני רואה בהסכמה בין הקצוות של כחול לבן על המצב המדיני המשותף, מסר בפני עצמו – עצם היכולת להתגבר על מחלוקות, וליצור הסכמה רחבה. אני מאמין, שההסכמה המפלגתית הרחבה עשויה להיות להסכמה לאומית רחבה, אם כחול לבן תנצח בבחירות. חידוש ההסכמה הלאומית בישראל השסועה והקרועה, היא כשלעצמה בשורה לאומית רבת חשיבות, ואילו כחול לבן קמה רק לשם כך – ראוי היה להקימה.
בנושאי חוץ וביטחון, איני רחוק מדרכו של נתניהו. אני מעריך מאוד את פועלו והצלחותיו בתחום זה. אני תומך בדרכו בסוגיה האיראנית, בהתמודדותו עם "האביב הערבי" בכלל ובסוריה בפרט ועוד. תמכתי בדרכו במבצע "צוק איתן". ואף שנתניהו הוא מנהיג הימין ואני איש המרכז – הביקורת שלי עליו בנושאים המדיניים, היא דווקא מצד "ימין" (על פי ההגדרות המקובלות, אף שאינן מקובלות עליי) – התנגדותי לעסקת שליט, להסכם הפיוס עם טורקיה ובעיקר להבלגה על טרור ההצתות.
לא נושאי חוץ וביטחון הביאו אותי להתנגדות חריפה לנתניהו, לליכוד ולימין, ולתמיכה בכחול לבן כאלטרנטיבה. אך חלק מהגורמים הללו נושקים לנושאי ביטחון; לא בנושא הגבולות, אלא בנושאים ערכיים כמו טוהר הנשק ומוסר לחימה.
התמיכה הגורפת באלאור אזריה והפיכת החייל שסרח לגיבור לאומי, היא איום ערכי ומוסרי על החברה הישראלית, על צה"ל ועל הביטחון הלאומי של ישראל. הסכנה של הפיכת צה"ל לכנופייה, היא סכנה חמורה ביותר.
הלגיטימציה לתועבה הכהניסטית, עד כדי אובססיה מטורפת של ראש ממשלת ישראל להכנסת הכנופייה הפשיסטית והגזענית הזאת לכנסת, היא בלתי נסבלת.
הזרם העכור של המנסים לטשטש את העובדה שבני עמי, יהודים, בחרו בטרור וביצעו את הטבח בדומא וההסתה נגד הנשיא שאמר אמת – הוא זרם נורא.
אלו רק דוגמאות. דוגמאות לרעה החולה של החברה הישראלית – החלוקה לשני מחנות דיכוטומיים ולעומתיים, שמאל וימין, שביניהם תהום. את מקום ההזדהות הלאומית תופסת ההזדהות המחנאית, השבטית. וכל שבט ומחנה מצופף שורות אחרי הפנאטים ביותר בתוכו. הימין מצופף שורות עם הכהניסטים. השמאל מצופף שורות עם ארגוני שפועלים נגד מדינת ישראל ונגד צה"ל כמו שוברים שתיקה ובצלם, ועם תופעות חולניות כמו הפרובוקציה ביום הזיכרון לחללי צה"ל, בטקס התייחדות עם המחבלים בעיסה אחת עם חללי צה"ל.
הקרע הזה הוא האיום הגדול ביותר על החברה הישראלית. תפקידה הגדול, ההיסטורי, של כחול לבן, כמסגרת המחברת את מפלגות המרכז, הוא לעצור את הקרע באמצעות שיקומו של המיינסטרים הציוני, דמוקרטי, ממלכתי.
ומה מסמל זאת יותר מהחיבור בין תל"ם, הדופן ה"ימנית" של כחול לבן, שמנהיגה הוא האדם המזוהה ביותר עם עמידה על ערכי מוסר הלחימה ועם גילוי מנהיגות מוצקה וערכית מול הגל הפופוליסטי, הדמגוגי, בפרשת אלאור אזריה, לבין יש עתיד, הדופן ה"שמאלית" של כחול לבן, שמנהיגה מוביל בנחישות מאבק נגד תופעת שוברים שתיקה ודומיה?
אז נכון, רב המרחק בין עמדותיי לעמדותיהם של עופר שלח ויעל גרמן, אך רב המשותף על המפריד. ויש לזכור שיש עתיד אינה רק עופר שלח, אלא גם, למשל, אלעזר שטרן, שעמדותיו קרובות יותר לשלי מאשר לשל יעל גרמן, ושכנס היסוד של יש עתיד נערך באריאל, ולא במקרה, ולא בכדי.
האתגר הגדול של כחול לבן הוא שיקום המיינסטרים הציוני, דמוקרטי ממלכתי. ערך הממלכתיות נמצא תחת מתקפה רבתי, מצד נתניהו ומעריציו.
אפילו גדעון לוי, ביום רע במיוחד, יתקשה להציג את מדינת ישראל באותה רמת חמוציות כפי שמציגים אותה נתניהו וחסידיו – מדינת משטרה, שכל מוסדותיה, כל השירות הציבורי שלה, כל מערכת המשפט שלה, כל מוסדות האכיפה שלה, מופעלים בידי קרן זרה שמטרתה להפיל את השלטון באמצעות תפירת תיקים נגד נתניהו ונגד בכירי הימין והמפלגות הדתיות. אחרי שנים של פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו בישראל (אפילו לא לפרס!), נתניהו מצליח לגרום להמונים להאמין בסיפור הבדים הקונספירטיבי על "מדינת עומק" שלא היתה ולא נבראה ואפילו משל לא היתה, שהוא בדה אך ורק כדי להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. מטרה זו מקדשת את כל האמצעים, כאילו אין מחר. נתניהו שורף את המועדון ומשאיר אדמה חרוכה. הוא ממציא "דמוקרטיה" חדשה, שלפיה הוא, מעצם העובדה שהוא ראש הממשלה, מגלם את "רצון העם" ולכן כל מה שהוא יעשה, כל מה שהוא יאמר, כל מה שהוא ירצה – כל אלה הנם "רצון העם". ואם הוא מעד בשחיתות – זה רצון העם. עובדה – הוא שוב נבחר. ומי שאינו אומר אמן – חותר תחת רצון העם, אם זו האופוזיציה, אם זו המשטרה, מבקר המדינה, רשות המסים, פרקליטות המדינה, היועמ"ש, בתי המשפט.
משימתה של כחול לבן היא להציג אלטרנטיבה ממלכתית לגל העכור והמסוכן הזה.
הצגת המשימה הזאת כ"רק לא ביבי" נועדה לברוח מהתמודדות עם הביקורת הזאת, ולהגחיכה בהצגתה כעניין אישי עם נתניהו, כ"רדיפה-שמדיפה" וכל המלל הדמגוגי הזה. הצגת המאבק להחזרת הממלכתיות והדמוקרטיה האמיתית, שבה הכל שווים בפני החוק וכפופים לחוק, כמאבק אישי, היא חלק מפולחן האישיות של נתניהו.
לא, אין כאן כל עניין אישי. ממלכתיות, דמוקרטיה, מדינת חוק, מנהיגות של דוגמה אישית, טוהר מידות, ניקיון כפיים, מוסר לחימה – כל אלה הם אידיאולוגיה. והם האידיאולוגיה של כחול לבן. וכאשר לאידיאולוגיה הזאת מתלווה הסכמה בנושא חוץ וביטחון, שעשויה להוות מסד לחידוש ההסכמה הלאומית בנושאים אלה – מקומי בכחול לבן.

[אהוד: אני תמכתי בסמל אלאור אזריה, שנפל קורבן לצביעות הישראלית – הן במערכות הפיקוד והשיפוט הצבאיות, הן בתקשורת והן בפוליטיקה המפלגתית.
אני סבור שבני גנץ אינו מתאים עדיין להיות ראש ממשלת ישראל וספק אם יהיו לו הכישורים האלה גם בעתיד.
אני סבור שאין שום פולחן אישיות סביב נתניהו אלא פולחן שינאה והסתה שאותו מטפחת בעיקר התנועה שלך, כחול לבן, בתמיכתך כמובן.
לכן בבחירות הקרובות אצביע, בתור "חסיד שוטה", כדבריך – עבור נתניהו].

2. צרור הערות 14.8.19
* אחריות – איני שותף לביקורת בימין על החלטותיהם של ראש הממשלה וצמרת המשטרה בנוגע להתנהלות בהר הבית ביום המיוחד שבו נפגשו תשעה באב עם חג הקורבן. ברמה הרגשית אני יכול להבין את המבקרים, אך מנהיגות נדרשת לקבל החלטות אחראיות, לא רגשיות. ולדעתי, כאלו הן ההחלטות שהתקבלו.
ההחלטה לאפשר ביקור יהודים בהר הבית אך לא לאפשר זאת בשעת התפילה המוסלמית, נועדה למנוע פיצוץ אלים, שקשה לאמוד את גודלו ונפיצותו. ההפרדה הזאת היא החלטה נכונה ואחראית. והעובדה שלאחר התפילה נפתח הר הבית ליהודים, למרות ההתפרעויות, גם היא החלטה נכונה, כי כניעה שמקרינה חולשה מעודדת אלימות.
ההחלטה העקרונית היתה מידתית, אחראית ונכונה, וכך גם ההחלטה האופרטיבית להסמיך את מפקד המחוז לקבל את ההחלטות בשטח. וגם החלטותיו היו נכונות ואחראיות.
סוגיית הר הבית היא חבית אבק שריפה, ואסור לתת לפירומנים להשליך לתוכה גפרורים בוערים.

* כפיה חילונית – החלטת בית המשפט לאסור קיום אירוע לציבור החרדי בעפולה בהפרדה בין נשים לגברים שגויה, ומהווה כפייה חילונית. האיסור לאפשר לקבוצת מיעוט לנהוג על פי דרכה באירוע חריג ביותר במרחב הציבורי, משמעותה הדרתו מן המרחב הציבורי. המרחב הציבורי אינו שייך רק לי, אלא גם לו. ומן הראוי שנלמד לחיות יחד, ולכבד ולאפשר גם לאחר לנהוג כדרכו.
אני יודע שמיד יקפצו, שזה יתחיל כאן וייגמר ב... הדמגוגיה הפחדנית הזאת לא מפחידה אותי. אני סבור שאנו, הרוב (והרוב הזה כולל את רובו הגדול של הציבור הדתי לאומי) יכולים להרשות לעצמנו הגינות כלפי המיעוט. דמוקרטיה נבחנת בסובלנותה למיעוט.
לזכותו של בית המשפט ייאמר, שהוא פסק בהתאם להחלטת הממשלה. את החלטת הממשלה בנדון ראוי לשנות – שינוי שיהיה ברור בו שהמרחב הציבורי הוא מעורב ופתוח לגברים ולנשים ללא כל הפרדה, אך ניתן בו הפתח לאפשר מפעם בפעם לציבור החרדי לנהוג בו אחרת.

* התווכחתי וכיבדתי – במשך כעשור ניהלתי את המתנ"ס האזורי בגולן, שאחת משלוחותיו – בחיספין, היא שלוחה דתית. והמתנ"ס פעל גם ב-32 היישובים ששבעה מהם דתיים. ובשלוחה הדתית היו לעיתים אירועים רק לנשים, ובאחד היישובים – קשת, כל האירועים היו בהפרדה. ברמה העקרונית ובפרשנות היהדות, לאורך כל התקופה, התווכחתי עם חבריי הדתיים על הנושא, והם ידעו היטב שאני רואה בהפרדה דבר גרוע מאוד. אך תמיד כיבדתי ואפשרתי לנהוג על פי בחירתם, ומעולם לא חשבתי לנצל את כוחי למנוע זאת מהם.
אגב, אין ערבי נשים (וקצת ערבי גברים) בחברה החילונית?

* בקשה אישית – אני פונה אליכם, האנשים התומכים בפסיקת בית המשפט בנושא התכנסות החרדים בעפולה, באופן אישי. אנא מכם! אל נא תוסיפו להשתמש בסיסמה "חיה ותן לחיות". תודה מראש!

* כמו איראן? – יאיר לפיד הוציא ציוץ תמיכה בפסיקת בית המשפט שאסר מופע בהפרדה לציבור החרדי בעפולה. בסדר, דעותינו שונות, ואין בעייה במחלוקת. אולם יש בעייה חריפה במשפט הסיום של ציוצו: "כאן זה לא איראן." המשפט הזה הוא דמגוגיה צרופה.
מה הבעייה באיראן? שיש שם מוסלמים אדוקים? כאלה יש גם בישראל. הבעייה באיראן היא הכפייה הדתית. אילו היתה פסיקה המחייבת הפרדה מגדרית במרחב הציבורי, היה מקום להשוואה לאיראן. אולם כאן המקרה הפוך – כפיה על החרדים לנהוג שלא על פי מנהגם. או אם לדייק יותר – הדרתם מן המרחב הציבורי כל עוד הם מתעקשים לחיות על פי דרכם.

* לא ראוי להיות שר – מותר לשר לחלוק על ראש הממשלה, לבקר אותו. רצוי שהממשלה לא תהיה מקבץ של יסמנים, כמו שרי הליכוד. מכאן ועד ההשתלחויות הגסות ושלוחות הרסן של סמוטריץ' נגד ראש הממשלה שבה הוא מכהן רב המרחק. מן הראוי היה שיפוטר.
אך חמורים לאין ערוך יותר מדבריו נגד נתניהו, דברי הבלע שאמר נגד בית המשפט. שר בישראל, אדם שאמור לשמש דוגמה לאזרחים (גם באופן שבו יש לקבל החלטת בית משפט שאנו מתנגדים לה) אינו בוחל במילים של ביזוי וזילות בית המשפט. איש כזה אינו ראוי להיות שר.
סמוטריץ' הוא קנאי פנאטי. אין מקומם של קנאים כמותו בממשלה.

* מריבה ילדותית – המריבה הילדותית בין סמוטריץ' ליאיר נתניהו, אופיינתי לטירלול האוחז בנו. סמוטריץ' מתבטא בביריונות ובאלימות שאינן הולמות שר, משתלח בראש הממשלה באופן שאינו הולם שר, כל התנהגותו מתאימה יותר לביריון של מצעד הבהמות ולא לשר בממשלת ישראל. ותגובת נער התפנוקים ילדותית לא פחות. "תזכור מי היתה שרת המשפטים בארבע השנים האחרונות" הוא סונט בסמוטריץ', ושוכח מי היה ראש הממשלה שהשרה כפופה אליו והוא נושא באחריות להחלטותיה, כמו להחלטות כל השרים (שהוא מתנאה בהישגיהם ובורח מאחריות על שגיאותיהם וכישלונותיהם).

* סתירה פנימית – המלצת היועמ"ש לפסול את מועמדותם של הכהניסטים ברוך מרזל וגופשטיין ולאשר את מועמדותו של הכהניסט בן גביר היא שגויה ואינה קוהרנטית. בן גביר?! מועמד לכנסת?!

* מרצ עם אקיבוש – מועמד מספר 10 במרצ התראיין ליומן הבוקר ב"כאן ב'" ושב והציע לנו בטרחנות את מרכולתו המדינית שכבר נוסתה, נדחתה על הסף בידי הפלשתינאים והמיטה עלינו את מתקפת הטרור הרצחנית במפנה המילניום.
ואפילו הוא (!) אמר, שלעת עתה ובעתיד הנראה לעין, ישראל חייבת לשמור על השליטה הביטחונית על כל השטח, עד הירדן. לתשומת לבם של אנשי מרצ שמכנים זאת "אקיבוש" ו"אדיקוּי".

* ישארו באופוזיציה – מיספר 10 במרצ, ומיספרי 1 ו-2 שחוסים בצילו, תקפו בחריפות את כחול לבן בשל חתירתה לממשלת אחדות לאומית. מבחינתם, הם צודקים. כנראה שהם מתחילים להבין, שגם אם כחול לבן תרכיב את הממשלה הבאה הם יישארו באופוזיציה.

* מנהיג אמיתי חייב לנקוט עמדה – במלאת 14 שנים לעקירת גוש קטיף, תיארתי בצרור הקודם את הצבעותיו של נתניהו בעד העקירה בממשלה ובכנסת, את האולטימטומים שהציב והתקפל עם הזנב בין הרגליים, הכול מגובה בתאריכים ובלתי ניתן להפרכה.
כצפוי, החסידים השוטים מיד קפצו עם "הסרטון". יש להם איזה סרטון תעמולה שקרי, שנועד להוכיח ששחור הוא לבן ולבן הוא שחור, יום הוא לילה ולילה הוא יום, שועל טיפש חמור חכם ונתניהו התנגד לעקירה.
הסרטון ההזוי, מביא עדויות בזמן אמת שבהן נתניהו התבטא נגד ההתנתקות ועדויות בזמן אמת של אחרים שמספרים על פעולתו של נתניהו נגד ההתנתקות.
כל הצילומים הללו אותנטיים, אבל לא רלוונטיים. אין זה סוד, ששעה שנתניהו הצביע שוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת בעד ההתנתקות, ובשעה שהוא תמך פומבית בהתנתקות במשאל חברי הליכוד, הוא גם דיבר נגדה. הוא דיבר בכפל לשון, כיסה את עצמו מכל כיוון, כך שגם יוכל לדבוק בכיסאו וגם להכין סרטון שינקה אותו.
אבל אי אפשר לעבוד על כל האנשים כל הזמן. בסופו של דבר, בבחירות סופרים את הקולות בקלפי ובממשלה ובכנסת סופרים אצבעות. והדבר היחיד שחשוב הוא ההצבעה. אם שר מדבר נגד החלטה בממשלה ומצביע בעדה (ובממשלה אין משמעת קואליציונית וסיעתית) – אין שום משמעות לעובדה שהוא דיבר נגדה.
אפשר להפיק סרטון המציג את האולטימטום שנתניהו הציב בבוקר ההצבעה בכנסת, כהוכחה לכך שהוא התנגד. אם מסתירים את העובדה שבערב הוא התקפל והצביע בעד – עושים מעשה רמייה. אפשר להציג את איומו אחרי ההצבעה שאם בתוך שבועיים לא יוחלט על משאל עם הוא יתפטר מן הממשלה, אך אם מסתירים את העובדה שכעבור שבועיים הוא דבק בכיסאו אף שלא הוחלט על משאל עם, זה זיוף.
למה הדבר דומה? למי שהצביע בקלפי ליכוד ואח"כ הצביע כחול לבן בקלפי המדגם של מינה צמח. המשמעות של דיבוריו של נתניהו נגד, שווה ערך להצבעה השקרית אצל מינה צמח.
בנושא לאומי כה גדול, מנהיג אמיתי חייב לנקוט עמדה ברורה. אם הוא בעד, עליו לתמוך באופן חד משמעי. אם הוא נגד – עליו להתייצב נגד ולהטיל את כל כובד משקלו. מעמדו ועוצמתו של נתניהו בליכוד היו כאלה, שהוא היחיד שאולי יכול היה לעצור את העקירה.
ולכן, אחרי שרון, נתניהו הוא האשם העיקרי בעקירת גוש קטיף.

* לא נגענו – בכתב העת "האומה" התפרסם מאמר ביקורת של יוסף קיסטר על ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה", שאורכו – 6 עמודים.
פסקת הסיום של המאמר: "הספר מביא סיפור מרתק בשפה בהירה וסוחפת את הקוראים לעולמה של אישיות מרתקת. איש עשייה שנוטל על עצמו שליחויות לאומיות וממוקד לקדמן. נאה דורש, נאה מקיים. סיפור של ארץ-ישראל היפה והטובה ואנשיה, שהם במוקד מהלך ההיסטוריה הציונית שטרם הסתיים. ספר מומלץ מאוד לקריאה."
וכתבת שער גדולה בעיתון הקיבוצים "הזמן הירוק", מאת עודד הון, מסתיימת במילים אלו:
"המעוניינים יוכלו לקרוא על כל הנושאים הללו בביוגרפיה המצוינת שנכתבה על יהודה הראל."

* ביד הלשון: דה לה שמאטע – יוסי ורטר, בטורו השבועי ב"הארץ", לעג לשר דודי אמסלם על איומו הסמי עברייני: "מי יעז להוריד את ביבי? ומי שיעז, אני אישית יוריד אותו" (ה"יוריד" העילג – במקור). ורטר כינה את שר התקשורת "טוני סופרנו דה לה שמאטע."
טוני סופרנו הוא דמות בדיונית, גיבור הסדרה "הסופרנוס", המגלמת ראש מאפיה מניו ג'רזי. הדמות גולמה על ידי ג'יימס גנדולפיני.
ומהו דה לה שמאטע? זהו ביטוי בסלנג העברי בהשפעה צרפתית ויידישאית. דה לה – פירושו בצרפתית: של ה-. שמאטע הוא סמרטוט ביידיש. הביטוי מלעיג על מי שמתחזה לאיזו דמות גדולה וחזקה, בעוד למעשה אין הוא אלא סמרטוט. לדוגמה, "דון ז'ואן דה לה שמאטע" הוא מי שמנסה להיות דון ז'ואן, אך הוא חסר את השארם הדרוש לדמות... וכך הוא יוצא נלעג.
ההגדרה ב"מילוג", המילון העברי החופשי ברשת, היא "גרוע, ירוד, נחות."
אורי הייטנר