פרק עשרים וארבעה
מבחן-האש ומשפט-צדק בהַדִיֶה. חטיפת השיח' כבן-ערובה. שיחרור עמשי ואבבטן.

בבוקר היום הרביעי לכליאתם בהדִיֶה, הודיע הצ'רקסי כי מודה הוא לשיח' הרחום ורב-החסד על נכונותו לארח אותם, השניים, ימים ושבועות וחודשים, עד אשר יגיע מקושטא האישור על הכתרתו של השולטן עבד-אלחמיד, ואולם – מעדיף הוא את מבחן-האש על פני ההמתנה הממושכת, ומאוד היה רוצה להוכיח את צדקתו ולקבל את גמליו בחזרה.
השיח' התפלא מאוד על אומץ-ליבו של הזר. כמעט כל הנבדקים באש היו מודים בחטאם, או בשקר שלהם, עוד בטרם הוגשה האבן הלוהטת אל פיהם. שיטת משפט זו הוכיחה עצמה כיעילה ביותר: החוטאים והשקרנים הודו. ואם מישהו התעקש לטעון שהוא חף-מפשע, אזיי – כלום אינו ראוי לעונש על עיקשותו? וחוץ מזה – מיספר החפים-מפשע היה מועט כל-כך –
זקני השבט שבו נאספו בחצי-גורן, והשיח' הצנום, בעל העיניים השחורות והפזיזות, והאף הארוך והדק, ישב באמצע, הנרגילה לפניו. בתווך הדליק עבד כושי אש בין אבנים כשהוא נופח בה בפיו ומנופף במניפה עשוייה מבסיסה של כף-תמר הגזורה בחצי-עיגול, במקום שהעָלֶה עדיין עבה וחזק. מדי פעם היה מגלגל במלקחי-ברזל, באש, אבנים עגולות, חלקות, מאלה הנמצאות בשפכי-הוואדיות, שזרמי המים שייפון והחליקון במשך מיליוני שנים. פעם גם לקח גחלת במלקחיו והניחה בראש הנרגילה שניצבה לפני השיח', על גבנונית הטוּמְבָּק, זה הטבק המיוחד לנרגילה.
הצ'רקסי ישב זקוף, מודאג ואינו יודע פחד. מודאג היה מדבר אחד בלבד – גורלו של הרוּן הקטן. לידו ישב, שמוט-כתפיים וקשור-רגליים אף הוא, אבו-ג'ילדה המסכן, שהמאסר שבר את רוחו כליל, ואשר התנהגותו במשך שלושת הימים היתה כזו – שהצ'רקסי העדיף את מבחן-האש על פני המשך השהות עימו באוהל אחד.
בטרם הוחל במבחן האש היה על השיח' לשפוט שניים מאנשיו שפצעו זה את זה בסכינים בשעת מריבה על חלקת-מירעה אחת. אחד מנכבדי השבט הוזמן לשמש כמודד רשמי. הוא מדד בחבל-דק את הפצעים לפי אורכם ועומקם, והשיח' קבע את סכום הקנס שצריך לשלם: מנכים את מידת הפצע הקטן ממידת הגדול יותר, והמחבל שגרם לפצע הגדול יותר, משלם את ההפרש. תחילה היה הסכום גדול למדי, כנראה כדי לתת סיפוק לכבודו של הצד שנפגע-יותר. ואולם אחר-כך, בהיעתרו לבקשות השיח' ושאר הנכבדים, ויתרו באי-כוחו של הצד הנפגע על כשני-שלישים מסכום הקנס.
ובינתיים האש בוערת, והאבנים נצלות בה.
"דע לך, עמוסה," אמר ראש-השבט, "כי אין אנו חפצים ברעתך. אם צודק אתה – יוחזרו לך גמלינו-גמליך כפל-כפליים, ותצא לדרכך בכבוד גדול. אך אם שקר בפיך – אַחְרַשׁ, אילם תהיה – כל ימי חייך! – זה משפט המידבר!"
"כדבריך, אבי," השיב הצ'רקסי בהכנעה גמורה. "סובב אני במידבר שנים רבות, והתארחתי אצל שיח'ים נכבדים ומפורסמים, ולא מצאתי בכולם איש חכם כמוך, היודע לשפוט בצדק וברחמים – "
נכונותו היתירה של הצ'רקסי לעמוד במבחן האש לא מצאה חן בעיני השיח'. רגיל היה להתנהגות אחרת לגמרי של המובאים למשפט. ועתה החל חושד שמא דבר סתר כלשהו או תחבולה ערמומית מונחים ביסוד התנהגותו של הזר. אולם להיסוג אחור – לא היה יכול.
אחת האבנים לובנה באש היטב עד כדי היות לה מראה לבן-בהיר כעין האפר, וטיפת מים שהותזה עליה – התאדתה מיד בשריקת תסיסה מאיימת –
השיח' הורה לעבד הכושי להתקרב, בכריעה, אל הצ'רקסי היושב, קשור-רגליים, ולקרב את האבן הלוהטת, הנתונה במלקחיים, אל פיו –
"עוד פעם אחת אשאלך, אתה, הזר – האם נפטר אדוננו השולחן עבד-אלעזיז, יאריך האל את ימיו, ועלה על כסאו אחד המתקרא – עבד-אלחמיד?"
"אחרי אדוננו השולטן עבד-אל עזיז, אַלְלַה יִרְחַמוֹ, אלוהים ירחמו, עלה אדוננו השולטן עבד-אלחמיד, והמטבעות אינן מזוייפות כי נשבעתי, בִּחְיַאתִי, בחיי, וַאללה אִל-עַזִים, באלוהים אדירים, ובִּחְיַאת א-נַבִּי, ובחיי הנביא!"
"ואין אתה חושש, הזר, להושיט את לשונך אל האש?"
"צדיק באמונתו יחיה, ויבוא רשע תחתיו – "
"הביאו את האש לפיו!"
"אבי, בקשה אחת לי אליך, בטרם אגיש בשמחה את לשוני אל אש הצדק היקרה שלך!"
"ומדוע אמלאנה?"
"כי בידיך הרחומות אני. הלא תמיד תוכל לעשות בי ככל שתעלה בחוכמתך הרבה."
"ומה בקשתך?"
"זוכר אתה ששאלתיך, לפני שלושה ימים, על גורלו של הילד שהיה על גבי הגמל הרביעי, בשיירה?"
"כן."
"וזוכר אתה את האיש הזה," הצביע הצ'רקסי לעבר מורה-הדרך, שישב בשיכול-רגליים לצידו, ככל היתר, "נשבע בכל היקר והקדוש לו כי שקר הדבר?"
"אכן כן."
"מתחנן אני בפני רחמיך הגדולים, אבי. הנה יושב לפניך אביו של הילד," הצביע הצ'רקסי לעבר אבו-ג'ילדה השפוף לצידו, "והוא כבר יצא מדעתו מן הצער על אובדן בנו הצעיר. איש עשיר הוא, משרתיו היו שוחטים כל יום כבש למאכל, שדותיו רחבי-ידיים והחורשים בהם רבים, כמו שאומרים: אִ-תַאנִיֶה תִחְמִיס, דַהַב פִי לְ-כִּיס, בחרישה חמישית, זהב בכיס. ועתה מה טעם לחייו?"
"ומה בקשתך?"
"שאל אותו פעם נוספת אם היה ילד בשיירה. ואם יכחיש – ילקק הוא את האש לפניי, ונדע מי מבינינו השקרן!"
השיח' התבונן בזה ובזה וחששותיו מפני איזו תחבולת-עורמה, גברו. ואולם באותו רגע געה אב-ג'ילדה געייה גדולה והשתטח מעולף על פני הקרקע. וגופו הגדול נשפך ורוטט.
העיף השיח' מבט חודר במורה-הדרך, ואיתות-התשובה שקיבל לא מצא חן בעיניו. בעל ניסיון היה. די היה לו להתבונן בעיני מי שעומד בפני מבחן-האש, ומיד היה יודע אם דובר אמת הוא או שקר בפיו, אם חטא או אם זכאי הוא. ורק את התנהגות הזר, הצ'רקסי, טרם הצליח לפענח.
השיח' ינק עמוקות מתוך פיית הנרגילה שבפיו. המים ביעבעו. דומה היה שהוא שקוע במחשבות רבות. ואז פנה באופן רשמי אל הבידואי הזקן, ושב ושאלו על הילד. הלה חזר ונשבע, בלא הנד עפעף – בכל היקר לו, בחייו ובראשו ובעיניו ובאלוהים אדירים ובחיי הנביא, כי לא ראה שום ילד. וגם כאשר קירב אליו העבד הכושי את האבן הלוהטת, במצוות השיח', לא חזר בו כי בטוח היה שאין זו אלא תחבולה מצד השיח', אדונו, להפחיד את הזר או להפילו בפח.
ואולם, כאשר לפתע נוכח לדעת כי האבן הלוהטת קרבה-ממש והולכת לפיו, והשיח' פוקד עליו להושיט לשונו החוצה – שינה טעמו. תחילה ביקש לדחות מעליו את האבן בטענה שאין זה לכבודו לעמוד למבחן בגלל טענותיו של הזר. ומיד גם הסתבך בדבריו והודה כי זיכרונו בגד בו, אכן – היה ילד בשיירה, ונעלם. ואולי לא ילד היה זה אלא שד.
"מפיל אני בפניך את תחינתי, אבי!" קרא הצ'רקסי, "הנה ראית כי איש אמת אני, ואחד מאנשיך טעה, בגלל חולשת הזיכרון."
דבריו עוררו גיחוך בקרב הנאספים, שהכירו את מורה-הדרך כבעל זיכרון מופלג, היודע גם בלילה, ובעיניים עצומות, את כל נתיבי המידבר.
"הבה נצא אפוא, קודם כל, לחפש את הילד המסכן, ואם תמצאהו – ישלם לך אביו בעין יפה!"
עתה היה השיח' במצוקה קשה. אם אכן דובר אמת הוא אורחו, חייב הוא לנהוג בו מנהג הכנסת-אורחים ולעזור לו למצוא את הילד. (וכנראה באמת עשיר מופלג הוא האב המשוגע הזה, כי אחרת, מאין צימח את כרסו העצומה?) – אך אם משקר הוא, עמוסה? הלא אם יֵצאו אל מחוץ למאהל, רכובים על גבי גמלים, אזיי, גם ברגליים קשורות – יכול הוא להימלט בדרך כלשהי, ואולי גם טומן הוא פח, ומאחורי הגבעות לא ילד מסכן אחד נמצא אלא אורב מחנה רוכבים עזי-נפש מבני יהוד-אל-חייבר, בני-בריתו?
הצ'רקסי עקב בעיניו אחר המתרחש בנפשו של השיח'. עתה מוטל הכול על כפות המאזניים. התצליח תוכניתו?
אך לא.
המים ביעבעו פעם נוספת בנרגילה, והשיח' הפיקח השיב:
"כדבריך נעשה, אורחי, היקר לי כבני, עצמי ובשרי. אך בהבדל אחד – מִן אַוַאל אִ-נַאר, בראשונה האש, וּבַּעַדֵין אִלְ-וַלַד, ואחר-כך – הילד!"
זיעה קרה עלתה במצחו של הצ'רקסי, וזאת למרות החום שהחל מכביד על ישיבתם זו, ללא צל. והוא אימץ כל כוח מוחו לחשוב על איזו תחבולה נוספת, ולשווא. המלקחיים הארוכים, שבינתיים בררו לעצמם אבן חדשה, לוהטת יותר, במקום זו שהצטננה, עשו דרכם לקראתו, כשעיני הכול נשואות אליו ועוקבות אחר כל תגובה מצידו –
הצ'רקסי עצם עיניו והושיט לשונו, לאחר שניסה לשווא להרטיבה ברוק, שיבש בפיו. הוא החליט שכאשר יחוש את החום הלוהט המתקרב אליו – יבעט בשארית כוחותיו בעבד הכושי, ינסה לתפוס במלקחיים, ואז –
תמות נפשי עם פלישתים!
והאבן הלוהטת מתקרבת –
מתקרבת –
מתקרבת –
אך לא!
– ברגע האחרון שעט ובא בסערה, מאחורי אחד האוהלים שחורי-היריעות, מגב היושבים, בקול דהרת פרסות – כמין גוף גדול שחלף והטיל צל-לרגע ובהתכופפו חטף את השיח', הפך את הנרגילה, וכבר ניצבה מולם, רוטטת ומזיעה, סוסה לבנה, רחבת חזה וארוכת רגליים ולה ראש קטן וחינני. עליה ניראה רוכב בידואי עז-נפש. מאחוריו, מחזיק במותניו, יושב ילד קטן, שטוף-זיעה ומתנשם מן הדהירה, ועל ברכי הרוכב –
כן, זה היה דאוד אבו-יוסף שהניח על ברכיו לפניו את השיח', שלף חרבו והניח אותה על צוואר השיח', וקרא:
"מי מכם שינסה רק לזוז ממקומו, דם השיח' על ראש יחול!"
והם נשארו על מקומם, נדהמים.
"שחררו את השניים," פקד בהצביעו לעבר הצ'רקסי ואבו-ג'ילדה, הרובץ על האדמה, "השיבו להם את גמליהם והושיבו אותם עליהם ושילחו אותם לדרכם. וכאשר נלך מרחק עישון שלוש סיגריות מתחומכם, אשחרר את השיח' שלכם, ובי נשבעתי כי לא אבקש מכם דבר תמורת שיחרורו!"
תחילה נראה היה שכוחו של הפרש מבגדד, המחזיק בידו בן-ערובה, גדול הוא מכוחם של כל אנשי השבט בְּהַדִיֶה. אך עד מהרה התאספה סביבם טבעת חיצונית של אנשי השבט, מזויינים ברמחים ובחרבות וחלקם אף ברובים תורכיים. הם עמדו, כהי-גלימות ומאיימים, מחכים בסבלנות אין-קץ, ביודעם כי הזמן פועל לטובתם. הפרש עייף. סוסתו מעלה קצף אחר דהירה ממושכת מאוד. והלא נאמר בקוראן: "אַלְלָה מַע אִ-סַאבִּירִין אִזַא סַבְּרוּ," – אלוהים הוא עם הסבלנים, אם יש להם סבלנות.
המצב נראה חמור מאוד. עדיין תיקו, אך לא לאורך זמן. הצ'רקסי התבונן במבט חודר בעיני דאוד אבו-יוסף, כמנסה לנחש מה תחבולתו הבאה, ואילו אבו-ג'ילדה שאל אם הגיעה מכונית-הגלידה! כי נדמה לו שהוא שומע את הפעמון המזמר!
המסכן.
ואז צעק הרוּן לפתע:
"חַיֶה!!!"
כלומר – נחש.
אין יודע עד היום אם באמת ראה הרון נחש ארסי מתפתל על פני חול המידבר, או שהיה זה תכסיס מוצלח מאוד מצידו לעזור לאבו-יוסף, אך עובדה היא שבכך הציל את המצב. כל הבידואים הסתכלו קודם-כל איש-איש לצדדיו, לראות היכן זוחל הנחש, ובאותן שניות גורליות הטיס אבו-יוסף את סוסתו בקפיצה אדירה מעבר למעגל הצרים עליו, ובעוד רגע כבר ניצב על אחת הגבעות הקרובות, ומשם חזר על איומו, והפעם ביתר תוקף! אם מישהו יתקרב אליו – דם השיח' יחול על ראשו!
גם הצ'רקסי לא טמן ידו בצלחת, אלא במלקחיים. במהומה השתלט עליהם ועתה החזיקם בידו, וברור היה כי כל המתקרב אליו מסכן את שתי עיניו, קודם כול.
עתה לא נותרה ברירה לאנשי השבט. הם התירו את שני האסורים, הביאו אליהם את ארבעת הגמלים, ציידו אותם מחדש בכל הכבודה, שעבורה כבר שולם במטבעות הנושאות את חותמו של השולטן עבד-אלחמיד, לעמשי החזירו את רובהו, ושלחו אותם לדרכם מרחק עישון שלוש סיגריות בלוויית שני רוכבים, אשר קיבלו שם לרשותם את השיח' שלהם.
כששיחרר אבו-יוסף את השי'ח נהג בו בכבוד גדול, ונפרד ממנו בחיבוקים ובנשיקות הדדיים. גם הצ'רקסי התייחס אליו בכבוד גדול, והאשים בכול את מורה-הדרך הערמומי, כמאמר הבריות: "אִל-כִּזֶבּ חַבְּלוֹ קַסִיר!" – חבלו של השקר קצר. והשיח', שכבודו הושב לו בעיני שני אנשיו, הציע למסור לידי משחרריו את מורה-הדרך השקרן, ויעשו בו כרצונם. אך הם ויתרו ברוחב-לב על הצעתו הנדיבה, ואיחלו לו הרבה בריאות ואריכות-ימים ומשפטי-צדק לשנים רבות.

המשך יבוא