פרק עשרים וחמישה
ערב שירה עברית עם דאוד אבו-יוסף ליד האוהלים של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק, בשערי חייבר, 1875
הסוסה, ארבעת הגמלים, דאוד אבו-יוסף, עמשי, אבבטן ורני, עשו עתה דרכם מזרחה, ולרני היתה זו הפעם השלישית לעשות את הדרך הזו. למזלם היה היום פחות חם. דאוד אבו-יוסף מצא נתיב קצר ונוח, ועד בוא הערב כבר היו כולם במחנה-האוהלים של המלומדים האנגלים סימפסון, תומפסון וקירקפטריק.
סימפסון תומפסון וקירקפטריק ישבו באמצע המידבר על כסאות אברזין מתקפלים סביב לשולחן-אברזין מתקפל, שתו תה מתוק בחלב-גמלים מספלי-אמאיל לבנים, מעשנים את מקטרותיהם שעשנן הלבנבן היה מסתלסל בנחת מעל ראשיהם. לבושים היו בחליפת-חאקי, מקטורן ומכנסיים קצרים, גרבי-חאקי ארוכות ונעליים גבוהות עשויות עור משובח. מצויידים ברובים אנגליים משובחים, משקפות, מדידה וכתיבה. על השולחן היתה מונחת כתובת באותיות עבריות שהעתיקו אותו יום מעל גבי אחד הסלעים בסביבה, ושאותה טרם פיענחו, אך ראו בה אישור להנחתם כי כאן בסביבה גרו יהודי חייבר.
לצידם, על חצובה, ניצב כיור-אברזין מתקפל, ועל חצובת-ברזל, שקערת-מתכת בראשה, ניצב קומקום רותח על גחלים. בפתח אחד האוהלים היו תלויים כובעי-השעם שלהם, עם כיסוי-הבד, מאחור, למגן על העורף בפני השמש. משרת דק וגבה-קומה, לבוש כתונת לבנה, ארוכה, ויחף, היה משגיח על האש ויוצק את התה לספליהם. לא רחוק מהם נשמע פכפוך מי המעיין. חנו גמלים וסוסים, ועימם המלווים הערביים מאחד השבטים אשר בסביבות בגדד, שאכלו ארוחתם בנפרד, ליד מדורה קטנה.
כששמעו סימפסון, תומפסון וקירקפטריק את השיירה הקרבה, את צהלת סוסתו של דאוד אבו-יוסף ואת קולות השיחה העבריים שנילוו עליה – קמו נרגשים כאיש אחד, ומקטרותיהם בפיהם מעלות עשן מהיר, וקראו זה אל זה:
"וִי הֶאב סַאקְסִידֶד, סַאקְסִידֶד – מִיסְטֶר אַבּוּ-יוּסֶף הֶאס דִיסְקַאוֶרְד דֶה ג'וּס אוֹף הַייבַּר! וַאן אִיז פֶאט, וַאן אִיז סְלִים, אֶנְד וַאן אִיז אֶ צַ'יילְד!"
כלומר – הצלחנו, הצלחנו, מר אבו-יוסף גילה את היהודים של חייבר! אחד שמן, אחד צנום ואחד הוא ילד!
"הַאוּ דוּ יוּ דוּ, הַייבַּרְיֵינְס?" – מה שלומכם, חייבּרים?
ומיד חזרו על דבריהם בערבית מלומדת, וביקשו מדאוד אבו-יוסף שיתרגם את דבריהם לעברית. היתה זו כמובן טעות מצידם לדבר אנגלית עם יהודי חייבר!
"דֶר אִיז נוֹ נִיד טוּ טְרַאְנְסְלֵאט!" אמר אבבטן, אשר נוכחות האנגלים כמו השיבה אותו לחיים. – אין צורך לתרגם! – "וִי נִיד אוֹנְלִי אֶ גוּד בַּאף, אֶ גוּד דִינֶר אֶנְד אֶ גוּד סְלִיפּ. מַי נֵיים אִיז אַבַּבֶּטֶן בֶּן עֶצֶל, אֶ רַייטֵר אֶנְד אֶדִיטוֹר אוֹף דֶה וִיקְלִי 'העצלן הצעיר', טַיְטֵל מִינְס – דֶה יַאנְג לֵאזִי – "
תרגום: צריכים אנו רק רחצה טובה, ארוחה טובה ושינה טובה. שמי אבבטן בן עצל, סופר ועורך השבועון 'העצלן העציר', שפירושו – העצלן הצעיר.
כששמעו סימפסון, תומספון וקירקפטריק את האנגלית השוטפת בפי אבבטן, קירקשו מקטרותיהם בפיהם, שיניהם נקשו והם עצמם כמעט התעלפו מרוב הפתעה. השתאותם התחלפה עד מהרה באכזבה מנומסת, שאותה טרחו להסתיר ככל שהתבררה להם מטרת המשלחת המוזרה הזו, המבקשת אף היא לגלות את יהודי חייבר!
אילו היתה לסימפסון, תומפסון וקירקפטריק סבלנות רבה יותר, היו מגלים כי למשלחת מוזרה זו של השמן, הצנום והילד – יש אוצרות של ידע על יהודי חייבר, אך משעה שהתברר לשלושת האנגלים כי שלושת היהודים אינם עתיקים – איבדו את העניין בהם, אם כי הירשו לדאוד אבו-יוסף לארח אותם בנוחיות ככל שמאפשרים תנאי המחנה הקטן וציודו.
"גוּד נַייט טוּ אֶבְרִיבּוֹדִי. סִי יוּ אִין דֶה מוֹרְנִינְג!" – לילה טוב לכולם, נתראה בבוקר! – פרשו לישון סימפסון ותומפסון באוהל הראשון, וקירקפטריק עם המשרת הדק, גבה-הקומה, הלבוש רק כתונת לבנה, ארוכה, באוהל השני. האנגלים הניחו איש-איש למראשותיו את כובע-השעם הגמיש – ככר, ומתחו את הכילות כנגד יתושים.
אך בינתיים הצליח רני להעתיק למחברתו מילים אחדות מן הכתובת שעל השולחן. נאמר בה:

"זה הקבר אשר עשה קִינָנָה אִבְּן אִלְרַבִּיעַ היהודי מבני-נָדִיר הגולים בחייבר לעצמו לילדיו ו... אשתו למען ייקברו בו לפי חוק... ואין רשות לאדם זר... להיקבר בו... ו... הגנוזים... לעולם ועד."

אבו-יוסף לקח את החבורה אל שפת המעיין. הישקה את סוסתו הרזה והאכילה מכף-ידו שעורה נקייה. בינתיים רחצו השלושה את גופם, שטפו את בגדיהם והניחום להתייבש, אכלו בתיאבון את אשר נשאר מארוחתם של סימפסון, תומפסון וקירקפטריק – שהביא להם אבו-יוסף, התכסו בעבאיות נקיות שסיפק להם מציוד המשלחת, וחשו עצמם רעננים ומאוששים.
איש מהם לא הירהר עוד בקפיטן יוקי. כבר הרגישו כאילו כאן, במידבר, נולדו וחיו כל ימיהם. וכה עייפים היו מכל תלאותיהם, ובטנם שבעה מן הארוחה הטובה והתה החם והמתוק, בחלב-גמלים, עד כי נרדמו מיד, עטופים באדרותיהם. ורק נחרותיו הכבירות של אבבטן היו מרעידות מדי פעם את הקילוח הדק של מי המעיין ומפחידות את הגמלים הרובצים כגושים דוממים בחשיכה. ומדי פעם היתה איזו שאגה רחוקה, אולי של אריה, או יללת תן או צבוע – עונות לו, כדבר חיה אל אחיותיה.

*
למחרת בבוקר התעורר רק דאוד אבו-יוסף ויצא עם סימפסון, תומפסון וקירקפטריק לתור את הסביבה, למצוא אולי שרידים של יהודי חייבר, לשרטט את הדרך במפות, ולבדוק כיצד ניתן להתקדם הלאה, מזרחה, עם המחנה כולו, לעבר חייבר, מבלי להיתקל בשבטי הבידואים העוינים שאינם רגילים לפגוש משלחת אירופית כזו בתחומם.
עמשי, אבבטן ורני נותרו ישנים עד הערב, כעשרים שעות רצופות, ובהתעוררם כבר היו שוב שלושת המלומדים האנגליים שקועים בשנתם, תחת הכילות באוהליהם.
"מה נעשה עכשיו?" שאל עמשי, "אני מציע שנצטרף למשלחת של האנגלים, אם הללו יסכימו לקבלנו, וכשיסתיים מסעם נחזור עימם יחד לבגדד. משם כבר נמצא אפשרות להגיע לארץ-ישראל, דרך דמשק במידבר, או בספינה המקיפה את חצי-האי ערב ועולה צפונה, בתעלה החדשה שנפתחה לפני שש שנים, תעלת סואץ."
"זה רעיון," אמר אבבטן, "ולכן עלינו להשפיע על המלומדים האלה לחזור מהר ככל האפשר. בבגדד נמצאת קהילה יהודית גדולה, ולא נהיה תלויים עוד בחסדיהם של שבטי הבידואים ובטילטולים על דבשות הגמלים, מוטב כבר לשוט בספינה על החידקל, ואולי, אם יסכימו ידידינו האנגלים לתרגם את הרפתקאותיי לאנגלית, אוכל להתחרות אפילו בפופולאריות של הסופר צ'ארלס דיקנס, שמת לפני חמש שנים!"
"אבל," אמר רני לשני המבוגרים, "האם שכחתם את מטרת שליחותנו, ואת קפיטן יוקי?"
באותו רגע ממש חזר דאוד אבו-יוסף וישב לצידם, ליד המעיין. רני לא שכח את דברי יהודה ראב בעוד חמש שנים שפתח-תקווה, ששמע את דאוד אבו-יוסף שר-ומדקלם את השיר "כְּאַב היית לגואלנו", ומלווה עצמו בצלילים החדגוניים והעגומים של מיתר הראבאבה. "שיר לנו משיריך, דאוד אבו-יוסף," הפציר בו רני. "מן השירים ששרת על נהרות בבל!"
קם דאוד אבו-יוסף והביא את הראבאבה והקשת, שאותן הכיר רני מיד, וישב לנגן כשהוא מעביר את הקשת הפשוטה על פני המיתר היחיד.
"אשיר לכם," אמר, "משיריו של אלסמואל אבן-עדאיה, הוא המשורר שמואל בן עַדִיָה, שהיה ראש שבט יהודי במצודת אַבְּלַק, לא רחוק מכאן, צפונה, בתימא, לפני מאות, מאות שנים – "
וכשפתח פיו בזימרה השקטה והמלאה ערגה, בערבית, יפוּ פניו המכוערים, אפו הגדול, המכוסה חטטי מחלת אבעבועות ישנה, התעדן, ועיניו הגדולות, השחורות, בערו באש כיסופים נעלמים.

"לוּלֵא פָּחַדְתִּי פֶּן יֹאמְרוּ: הַזָּקֵן נִכְנָס
אֶל אָהֳלֵי הַנָּשִׁים – עוֹד הָיִיתִי
מִתְעַלֵּס בַּאֲהַבְהָבִים.
לֹא פַּעַם הִכְנַסְתִּי רֹאשִׁי אֶל אֹהֶל צְנוּעָה
וְלָחַצְתִּי אֶצְבְּעוֹתֵיהָּ אֲשֶׁר כְּתֹבֶת-קַעֲקַע
עָלֶיהֶן
וְלֹא פַּעַם, בַּסַּכָּנָה, הָאֲנָשִׁים עָמְדּוּ
מוּכָנִים בְּסַכִּינֶיהֶם, אֲנִי הֶעֱבַרְתִּיהָ – "

הערבים, מלווי המשלחת, שמעו אף הם את שירתו ונגינתו המלאות געגועים עגומים, אשר כהד מרחוק ענתה להן איזו שאגת ערגה מקפיאת-דם, אולי של אריה?– ואולי החיות מבקשות לבוא בלילה, כדרכן, אל המעיין? – הם, המלווים, הצטופפו ובאו סביב לחבורה הקטנה, נבלעים בחשיכה ככתמים על פני החול הבהיר, מתמוגגים ממתיקות ועצב. קריאות– "אח! אח!" נפלטות מגרונותיהם, ודומה כי אלמלא החשיכה היו נראות הדמעות שעומדות בעיניהם.
"היודע אתה גם שירים בעברית?" העיז רני ושאל באחת ההפוגות.
משהחל דאוד אבו-יוסף שר בעברית, נוכח רני, שכבר זיהה בדיוק את היד המנגנת בראבאבה (הלא זו היד שראה בחלומו), כי גם הקול דומה הוא:

"לָנוּ מִבְצַר עוֹז
אָשְׁיוֹתָיו מוּצָקוֹת בָּאֲדָמָה
וְחוֹמוֹתָיו נִשָּׂאוֹת לֹכּוֹכָבִים –
אָנוּ בְּנֵי עַם שֶׁלֹּא רָאָה בּוּשָׁה בַּמִלְחָמָה! – "

"וּ'כְאַב היית לגואלנו'?" ניסה רני למשוך את דאוד אבו-יוסף בלשונו, אך זה רק היטיב את מיתר הראבאבה, נטל שוב את הקשת בידו, ופתח בשיר נוסף, אף הוא, כנראה, משל שמואל בן עדיה:

"עַל פִּיּוֹת הַחֲרָבוֹת תִשְׁתַּפֵּכְנָה נַפְשׁוֹתֵינוּ,
וְלֹא תִּשְׁתֵַּפֵּכְנָה עַל דָּבָר זוּלָתָן.
לֹא מֵת בְּקִרְבֵּנוּ אָדָם עַל יְצוּעוֹ
וְלֹא נִשְׁפַּךְ דַּם בְּלֹא נָקָם בִּמְקוֹם הִשָּׁפְכוֹ."

"וזה הכול?" שאל רני.
"אתה אולי רוצה שהוא ישיר לך את השירים של נעמי שמר?" העיר אבבטן, ולפי הקנאה שבדבריו נראה היה כי המנוחה עזרה לו והוא חזר לאיתנו.
"מה עוד רוצים אתם שאשיר לכם?" אמר דאוד אבו-יוסף.
"אתה מכיר את השיר המתחיל במלים: 'כְּאָב היית לגואלנו, עת קמו עלינו'?"
"חביבי, אתה מתכוון ל– ?" שאל דאוד אבו יוסף והחל שר כשהוא מלווה עצמו בראבאבה:

"כְּאָב הָיִיתָ לְגוֹאֲלֵנוּ
עֵת קָמוּ עֲלֵינוּ
בְּנֵי-בְּלִיַעַל לְהָרְגֵנוּ
אַתָּה הַשּׁוֹעֵט בַּכִּכָּר
בֵּין גֵּיאָיוֹת וָהָר
נָשִׂיא עַל אַרְיוֹת הַמִּדְבָּר –
אִלוּ קִיבַּלְנוּ עֲצַתְךָ בִּכְלֵי-זַיִן
סוֹפֵנוּ לֹא בָּא עֲדַיִין –
דַּם יְהוּדִים נִשְׁפַּךְ כְּמַיִם!"

"כן, כן," רני היה נרגש מאוד, הלא במו אוזניו שמע עתה את השיר הכתוב במחברתו! – "ואתה גם יודע על מי מספר השיר?"
"יודע גם יודע. הלא בשיר הזה נמצאת שורה נוספת!"
"בטח!" אמר אבבטן, "הלא זו השורה האחרונה – 'ערוך בידי אבבטן בן עצל', ואותה כלל לא שרת, מר אבו-יוסף!"
"אינני מבין כלל את דבריך," אמר דאוד אבו-יוסף.
ואילו רני, שהתבונן במחברתו, פרץ בקריאת-שמחה:
"מצאתי! מצאתי! אני לא יודע אם אני מבטא נכון, אבל, אם קוראים את האות הראשונה בכל שורה בשיר, מקבלים שורה נוספת בת שלוש מילים –
"כַּעָבַּא בֶּן אַסַד!"
"כַּעַבּ אִבְּן-אַסַד!" תיקן אותו דאוד אבו-יוסף.
"כן? ככה?" אז קוראים לזאת – אַקְרוֹסְטִיכוֹן, למדנו על כך בבית-הספר – כאשר כל שורה חדשה בשיר מתחילה לפי סדר האל"ף-בי"ת, או לפי שם של מישהו! – אבל, כַּעַבּ זה היה יהודי?"
"מה, אתה שואל על כַּעַב אִבְּן-אַסַד?" קרא אבבטן. "והלא עליו כתב המשורר שאול טשרניחובסקי את שירו הידוע, 'האחרון לבני קוּרַיְטָה'! מדוע לא שאלתם אותי מיד? אני, כמובן, ידעתי זאת כל הזמן, ויכולתי לגלות לכם, קודם! אינכם מאמינים?"
והוא החל מדקלם, מזיכרונו המופלא:

" – וּנְגִיד שִׁבְטֵנוּ אֵיפֹה,
אֵי בֶּן כַּעַבְּ, אַסַד?
אָמַרְנוּ: יַדְבֵּר עַמִּים,
וִיהִי שְׁמוֹ לַעֲדֵי-עַד!
כְּסַעֲרוֹת תֵּימָן הִקְדִּיר
שְׁמֵי עָל, כִּי הֵרִים נֵס...
– 'עַל מְרוֹם שְֹדוֹת-אַלְמֶדִּינָה
אַסַד כְּבָר נָפַל מֵת!'"

אבבטן דיקלם, כמובן, את כל השיר. אבל כאן נביא רק את הבית האחרון. ומי שרוצה לקרוא את השיר כולו, ימצאנו מודפס בספר השירים של שאול טשרניחובסקי, שנולד בשנה זו ממש, 1875.

"כִּנְפֹל קוֹרַיְטָה יַחַד
עִם נְשִׂיאָם עַל שְׂדֵה-קְרָב
נַדִּיר וְקַיְלַהּ כָּרָעוּ
וּשְׁאָר בְּנֵי 'עַם הַכְּתָב';
אַךְ שְׁמָם עוֹד יִנּוֹן, יִחְיֶה
בַּאֲבֶל-שִׁירֵי עֲרָב
בְּמַנְגִּינוֹת הָעֲרָבוֹת
וּתְרוּעוֹת שׁופַר קְרָב."

"האם עלינו להציל את כעב אבן-אסד?" שאל רני. "היכן הוא, דאוד אבו-יוסף, גלה לנו, היכן?"
במקום תשובה נשמעה פתאום איזו שריקת-רוח פתאומית, מסחררת, כעלעול שבא משמיים, ומטילה עיגול של נוגה אור כחלחל סביב החבורה הקטנה – עמשי, אבבטן, רני ודאוד אבו-יוסף; ובעוד רגע חשו עצמם נישאים בכוח עצום לאחור, כמו נותקו מכל סביבתם והפליגו בכלי השיט המהיר ביותר שהומצא מעולם, וכל זאת מבלי לזוז כלל ממקומם, כאילו העולם הוא שטס במהירות שיגעונית לאחור –
מרחק של כאלף מאתיים וחמישים שנה –
ל
א
ח
ו
ר
אל המאה השביעית לספירה!
בררר....

המשך יבוא