* סמוי מן העין – "אין הברכה מצויה אלא בדבר הסמוי מן העין." דבריו אלה של רבי יצחק, במסכת בבא מציעא, הולמים מאוד סוגיות כמו סיוע לפלשתינאים עזתים, הרוצים להיחלץ מהתופת החמאסית, להגר. אין דבר שיכול להזיק לפעולה כזאת יותר מהתרברבות של "מקור מדיני בכיר" ישראלי.

* שיטת ערפאת – עוד חוליית מחבלים שניסתה לחדור לישראל ולבצע פיגוע חוסלה. ניסיון שלישי לפחות, בתוך ימים ספורים, לחדירה טרוריסטית לישראל. ואנחנו, כאידיוטים שימושיים של האוייב, מתחילים בספקולציות – זה חמאס? אלה פורשי חמאס? אלו חוליות עצמאיות? אלה ארגונים סוררים? אלה "צעירים זועמים"?
יש ריבון ברצועת עזה והוא החמאס. כל הסדרה תהיה אתו, ולכן יש לתבוע ממנו אחריות מוחלטת על הנעשה בעזה ומעזה. אחרת, מה הטעם בהסדרה איתו? מה הטעם בהפסקות אש איתו? כל פיגוע – אם זו הצתה, אם זה ירי רקטות, אם זו מנהרת טרור ואם זו חדירה – היא באחריות חמאס.
אילו היה מדובר באירוע חד-פעמי, ניתן היה לקבל, אולי, את הטענה שמדובר בחוליה סוררת (וגם אז אין לפטור את שלטון חמאס מאחריות). כאשר מדובר ברצף אירועים, ברור שאי אפשר לקבל את הטיעון. אל לנו לתת לחמאס להתל בנו, כמו כאשר דקלמנו את טענתו שירי רקטה לת"א היה "בטעות".
אנו מכירים כבר 25 שנים את שיטת ערפאת, שביד אחת הפעיל טרור נגד ישראל, ביד השנייה דיבר על "שלום של אמיצים" וגינה בקריצה את הפיגועים, ואנו נתנו לו להתל בנו במשך שנים, ובמחיר של יותר מאלף הרוגים. חמאס בעזה נוקטים בדיוק באותה שיטה – שיטת ערפאת.

* להימנע ממבצע לפני בחירות – גבי אשכנזי מאשים את נתניהו שהוא נמנע ממבצע ברצועת עזה בשל הבחירות. נתניהו מכחיש. לדעתי, נכון להימנע ממבצע לפני הבחירות (אם כי אסור, כמובן, לומר זאת בפומבי, כדי לא לתת לאוייב תחושת "רישיון לפגע"). מבצע מחייב רמה גבוהה של התלכדות לאומית מאחורי הממשלה (כל ממשלה) וצה"ל, ובתקופת בחירות קשה מאוד ליצור אחדות כזאת. לכן, עדיף להימנע ממבצע בתקופה כזו.
עם זאת, יש מקום לתגובה ישראלית חריפה יותר, כולל חזרה לסיכולים הממוקדים.

* ככה מבקשים סליחה? – אהוד ברק נאלץ להשפיל את עצמו בהתנצלות בפני ערביי ישראל על כך שכראש הממשלה עצר את המרד שלהם, כדי שמרצ יסכימו לקבל אותו למקום העשירי ברשימתם. וכעת, איימן עודה הודיע שהמשותפת מוכנה לחתום על הסכם עודפים עם מרצ, בתנאי שהם יעיפו את ברק מרשימתם.

* שיטת נתניהו – זוכרים את ניסיון החיסול של גדעון סער? כאשר נתניהו החליט לסכל את חזרתו של סער לפוליטיקה, הוא בדה מליבו תאוריית קונספירציה מטורללת, על איזו מזימה שסער רקח כביכול עם הנשיא ריבלין, להדחתו של נתניהו והטלת תפקיד הרכבת הממשלה על סער. כך הוא ניסה להרוג שני ציפורים במכה. גם לחסל את סער ועל הדרך גם להוסיף עוד קיסם למדורת ההסתה והביוש, ההכפשות והשקרים שהוא מפעיל נגד נשיא המדינה.
פרשת ה"מסרים" שלכאורה שקד העבירה לנתניהו, לפיהם היא כביכול תשפיע על היועמ"ש לא להגיש נגדו כתבי אישום אם ישריין אותה ברשימת הליכוד, מעלה ריח מאוד מאוד דומה. בדיוק אותה שיטת נתניהו. לחסל את שנואת נפשם איילת שקד, ועל הדרך לעשות דה-קרדיטיזציה ודה-לגיטימציה ליושרו ולהגינותו של היועמ"ש מנדלבליט, ולכרסם באמון הציבור בו, לקראת הכרעתו בדבר כתבי האישום נגד נתניהו.
אני לא מאמין לספין הזה. וברור לי מי המקור שלו. וכל מי שמשתמש בו נגד שקד, הוא אידיוט שימושי של נתניהו.
אגב, אילו היה שמץ של אמת בסיפור ההזוי הזה, יש למישהו ספק ששקד היתה משוריינת בצמרת הליכוד?

* דיפ-סטייט – חייבים לחקור איך הקרן החדשה הצליחה להחדיר לטיסת רוה"מ לאוקראינה טייס שאינו יודע ואינו מבין את תפקידו: להודות להלל לשבח לפאר להדר לרומם לברך לעלה ולקלס בדברי שירות ותשבחות את הגברת. סקנדל! שערורייה! ראשים ייערפו!

* רגשות של עם – הכול כבר נאמר על "פרשת החלה", ועל הבושה שאשת רוה"מ המיטה על מדינת ישראל. אין טעם לחזור על הדברים. אתייחס לפשקוויל של רוגל אלפר בנושא. בסך הכול הוא כתב דברים נכונים. אבל... שרוגל אלפר, רו-גל אל-פר (!) יכתוב על פגיעה ברגשות של עם? רגשות של עם?! אלפר?! הרי כל כולו בוז לעצם המחשבה שיש דבר כזה "רגשות של עם". וכל כולו פגיעה מתמשכת ברגשות של עם. אלא אם כן כך הוא נוהג רק כאשר מדובר בעם היהודי, הנתעב בעיניו.

* מחשבות בעקבות רצח דביר שורק – בכל פעם שהחברה הישראלית נפגשת עם משפחה מהמגזר "המתנחלי", לרוב בנסיבות טרגיות – אחרי מקרי רצח בפיגועי טרור, היא "מופתעת" למצוא עולם אחר לגמרי מהדימוי. ובכל פעם מחדש, היא שוקעת מחדש בדימוי, עד המקרה הטרגי הבא, שבו היא נחשפת שוב למשפחת "מתנחלית" אמיתית, בשר ודם. וחוזר חלילה. בעיקר – חלילה.

* מתנת חיים – השתתפתי בחיי במסיבות רבות, אך מסיבה כמו זו שהשתתפתי בה ביום שני, לא חוויתי מעודי.
"לאן אתם נוסעים?" שאלה אותנו בתנו.
השבתי לה: "למסיבת פרידה."
?!
מסיבת פרידה של אפרת מהכלייה שלה.
הייתה זו מסיבת הודייה של חברתי הטובה אפרת בדיחי, לציון שנה לתרומת כלייתהּ לאישה שאינה מכירה. לא היתה זו מסיבת הודייה של מושתלת הכלייה, שחייה ניצלו, אלא דווקא של תורמת הכלייה. הודייה על כך שזכתה להגשים חלום, על כך שזכתה לתת, על כך שזכתה לעשות חסד, ובראש ובראשונה – על כך שזכתה להציל חיי אדם.
היה זה ערב לא קצר, אך כל דקה בו היתה משמעותית. היה זה ערב שנועד לעודד את תרומת הכליות האלטרואיסטית, כלומר תרומה למען אדם זר. לשם כך אפרת קיבצה ציבור רחב למושב קשת שבגולן, היישוב שלה, שלא מעטים מתוכו תרמו כלייה.
היו רגעים מרגשים רבים בערב הזה. כזה היה נאומו של הרב אברהם ישעיהו הבר, בעצמו מושתל כליה, ומי שהקים את הארגון "מתנת חיים" המעודד ומארגן את התרומה האלטרואיסטית, וכבר 710 איש תרמו דרכו, והפכו את ישראל לשיאנית העולם בתרומת כלייה אלטרואיסטית. הרב הבר סיפר שהגולן הוא האזור המוביל בתרומת כליות. אגב, מן הראוי לציין שכמעט כל התורמים בגולן הם מן היישובים הדתיים. למשל, 6 תורמים מחספין, השביעי בדרך, בימים הקרובים, כפי שסיפר רב היישוב, הרב אהרון איזנטל.
אפרת העלתה לבמה את בנו של ח"כ הרב רביץ ז"ל, שתרם כלייה לאביו, את בנו – יוסי, שתרם כלייה לחברת קיבוץ מרום גולן, ואת איילת שמש, אף היא חברה יקרה שלי, שכלייתו של יוסי הושתלה בגופה. והשלושה סיפרו את סיפורם.
היא אירחה זוג, הורים לשישה ילדים, ששניהם תרמו כליות (והם אינם הזוג היחיד שעשה כן), ואדם, תושב יצהר ובן חספין (נכדו של הרב צפניה דרורי מקריית שמונה), שכדי שיוכל לתרום היה עליו להשיל 50 ק"ג ממשקלו, ולמען מטרה זו עשה ניתוח קיצור קיבה, ואז הותר לו לתרום והוא עשה כן.
היו גם פסקי זמן מוסיקליים, עם שירים ההולמים את הנושא.
השבוע יצא לאור ספרה של אפרת "ואחת בשביל לתת". משמעות השם, היא שיש לאדם שתי כליות – אחת כדי לחיות ואחת כדי לתת כמתנת חיים, להצלת חיים של אחרים. גם ספר זה יצא כדי לעודד את התרומה.
כמו כל הקהל, הבטתי באנשים הללו משתאה ומעריץ. הולמים אותם מילותיו של אלתרמן על חלוצי העליה השנייה:

וכל רואיהם
אמרו עליהם –
איזה מין בני אדם משונים...

מפליגים בדמיון וחולמים חלומות
באמת בני אדם משונים מאוד!

* המופת – פרשת השבוע, פרשת "עקב", היא המשך נאומו האחרון של משה לבני ישראל טרם מותו וטרם הכניסה לארץ ישראל. משה דורש מן העם, לפעול על פי הדוגמה האישית המופתית של אלוהים. "לֹא-יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד. עֹשֶׂה מִשְׁפַּט יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאֹהֵב גֵּר לָתֶת לוֹ לֶחֶם וְשִׂמְלָה. וַאֲהַבְתֶּם אֶת-הַגֵּר כִּי-גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם."
המופת שמציב משה בפני עם ישראל ובפני מנהיגיו, הוא צדק ומשפט, רווחה, כבוד ואהבה לחלש ולאחר, צדק חברתי. מופת שתקף גם לימינו.

* ביד הלשון: לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם – בפרשת השבוע, פרשת "עקב", מופיע המכתם "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם." הביטוי שגור בשפתנו כאמירה שיש לאדם צרכים תרבותיים, חברתיים, מוסריים, רוחניים ולא רק צרכי חומר.
במקור, אומר המשפט שחיי אדם אינם תלויים רק במזון שהוא אוכל, אלא קודם כל ברצון האלוהים. "לְמַעַן הוֹדִיעֲךָ כִּי לֹא עַל-הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם – כִּי עַל-כָּל-מוֹצָא פִי-ה' יִחְיֶה הָאָדָם." (דברים ח' ג').
אורי הייטנר