בראיון ל"פגוש את העיתונות" בערוץ 12, אמר בני גנץ שאם כחול לבן תרכיב את הממשלה הבאה, תבוצע פעולה גדולה להכרעת הטרור החמאסי ברצועת עזה ולהחזרת ההרתעה הישראלית. אני משוכנע שאכן כך ייעשה, במוקדם או במאוחר. ואם הליכוד ינצח? גם אז, אני משוכנע שפעולה כזאת תיעשה, במוקדם או במאוחר. מדינה אינה יכולה להפקיר את ביטחון אזרחיה ולאפשר התנקשות בלתי פוסקת בריבונותה. במצב שנוצר, פעולה כזאת היא מלחמת אין ברירה.
איך הגענו לכך? מלחמת צוק איתן הביאה לשלוש וחצי שנות שקט. הפלשתינאים לא היו חובבי ציון במשך 3.5 השנים הללו. המוטיבציה שלהם לפגוע בנו לא היתה נמוכה יותר מכפי שהיא כעת. אז מה קרה? למה ההרתעה מול חיזבאללה מחזיקה מעמד כבר 13 שנים (בתקווה שתימשך הלאה), ואילו מול חמאס היא החזיקה מעמד רק 3.5 שנים?
הסיבה לכך היא מדיניות ההבלגה וההכלה על טרור ההצתות. לא במקרה אני מדגיש את ההצתות, למרות שבשנה וחצי האחרונות היו גם "סבבי" רקטות. החולשה שישראל גילתה, ושגרמה לשחיקת ההרתעה, היא תגובתה להצתות.
איך נשחקה ההרתעה? מיד עם תחילת "צעדות השיבה" הן לוו בפגיעה בריבונות ישראל באמצעות הצתת שדות והטרדת יישובינו (באמצעות פיגועי עשן ורעש). כאן עמדה ממשלת ישראל בפני מבחן. הפגיעה בריבונות לא נעשתה באמצעות ירי רקטות, שעליו חמאס ידע שישראל תגיב, אלא בהתנקשות רכה יותר. על ישראל היה להבהיר שכל פגיעה בריבונות תיענה בתגובה, ושדין הצתה כדין רקטה. ישראל לא היתה צריכה לצאת למבצע גדול או למלחמה בשל ההצתות, אלא פשוט להגיב כפי שהיא מגיבה על ירי רקטה – הפצצה של תשתית טרור מסוימת, וכשהדבר אפשרי מבחינה מבצעית – חיסול יחידת השיגור (של "עפיפונים" ובלונים, כמו של רקטות). צעד כזה היה שם קץ לתופעה בתוך ימים ספורים.
אולם ישראל החליטה להכיל ולהבליג, והתופעה הלכה והתגברה, שדות הנגב המערבי עלו באש, וישראל הבליגה והכילה. התמשכות ההכלה שחקה את ההרתעה. האוייב הבין שאנו פוחדים להגיב, שבעצם אנו המורתעים; שיש להם רישיון להצית. וכך החלה הסלמה. כאן ירי רקטה, שם ירי של מספר רקטות. על הרקטות ישראל דווקא הגיבה. אך בכך שידרה ביתר שאת שההצתות מותרות. המצב הידרדר ל"סבבים" שבהם נורו מאות רקטות על ישראל, אזרחים נפגעו, וכל סבב הסתיים בהפסקת אש חלקית, שמשמעותה – הפסקת ירי הרקטות והפסקת הפצצות חיל האוויר. וההצתות וההטרדות נמשכו. וההבלגה וההכלה נמשכו. כלומר, היתה זו "הפסקת אש" שהתירה הבערת אש בשדותינו. האויב ידע שכל סבב יסתיים ברגע שהוא יסכים להפסיק את ירי הרקטות, כלומר השקט תלוי אך ורק ברצונו הטוב. כך, במשך שנה וחצי, ההרתעה הישראלית נשחקה. חמאס יודע מה כוחנו, אך הוא הבין שבידיו השליטה על רצוננו להפעיל את הכוח. המשוואה הזאת יצרה מצב בלתי נסבל, שהפך את המבצע הגדול לבלתי נמנע.
איני יודע מה יהיה מתווה המבצע, אך אין לי ספק שחמאס יוכה קשות, יותר מכפי שהוכה ב"צוק איתן". אבל מה שחשוב בעיניי, הוא הבוקר שלמחרת. איך לשמר את ההרתעה? העיקרון שצריך להנחות אותנו הוא קדושת הריבונות. על ישראל להתייחס לריבונותה כאל קודש הקודשים ולהבהיר זאת לאוייב. קדושת הריבונות, משמעותה – אין פרופורציה בין גודל הפגיעה בריבונות לבין עוצמת התגובה. והמבחן יהיה באִִתְגוּר הראשון של הריבונות.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות".

2. צרור הערות 28.8.19
* תעצומות הנפש – האזנתי לראיון עם הרב איתן שנרב, ששכל את בתו רינה בפיגוע הרצחני ליד דולב, וכולי התפעמות. אני נפעם מן החוסן שהוא מגלה, מהיכולת לעמוד במכה הקשה הזאת ולומר דברי עידוד לציבור המאזין לו. מהיכולת לראות את האסון הכבד שקרה לו כחלק מן המחיר שאנו משלמים במלחמה על עצמאותנו, במאבק עם האוייב על קיומנו ועל ארץ ישראל, וההבנה שאסור לנו לתת לאוייב לרפות את ידינו.
כששמעתי את דבריו, נזכרתי בשירו של אלתרמן "הנה תמו יום קרב וערבו". אלתרמן משיב בשם אימו של שאול המלך לרץ, שבישר לה על נפילת שאול ובניו:

אז אמרה לו לנער: דם
את רגלי אימהות יכס,
אבל שבע יקום העם,
אם עלי אדמתו יובס.

את המלך פקד הדין,
אך יורש לו יקום עד עת,
כי עלי אדמתו השעין
את חרבו שעליה מת.

כה דברה וקולה הרעיד,
ויהי כן, וישמע דוד.

אני מעריץ את תעצומות הנפש שמגלה הרב איתן ומגלים הורים שכולים אחרים.
החברה הישראלית כולה שואבת כוחות מתעצומות הנפש ומהגבורה של אותם הורים.

* על מדיניות החוץ והביטחון של נתניהו – כל הכבוד לרוה"מ ושר הביטחון נתניהו, לרמטכ"ל אביב כוכבי, למודיעין הישראלי ולטייסי חיל האוויר, על סיכול פיגוע הרחפנים האיראני ועל ההתקפה המוצלחת בסוריה.
בדרך כלל אני בעד עמימות ונגד לקיחת אחריות פומבית על פעילויות מסוג זה, אולם במקרה הספציפי הזה, כשמדובר בסיכול פיגוע, נכון היה לתת פרסום לפעולה.
עם זאת, הספין, לפיו ההבלגה בגבול עזה נובעת מקדימות הפעילות בצפון, היא עלבון לאינטליגנציה. ההיפך הוא הנכון, ההבלגה רק גרמה להידרדרות הביטחון בגבול עזה, והתוצאה היא שבמקום לנהל את המערכה עם האוייב האיראני בצפון ובמזרח בתנאים של שקט בגבול עזה, כבר שנה וחצי נמשך עימות מתמשך בגבול זה. ההידרדרות הזאת היא תוצאה ישירה של ההבלגה.
בהזדמנות זו, כמה מילים על עמדתי בנוגע למדיניות החוץ והביטחון של נתניהו. כפי שאמרתי וכתבתי פעמים רבות, אומר ואכתוב גם סמוך לבחירות, שבהן אני מייחל להחלפתו של נתניהו, שבאופן כללי אני תומך במדיניות החוץ והביטחון שלו, ואני סבור שהיא נכונה. אני מזדהה עם פעולתו לאורך השנים בנושא הגרעין האיראני והמאבק שהוביל נגד הסכם מינכן ב', הקרוי בכיבוסית "הסכם הגרעין האיראני". מדיניותו זו היתה ונותרה נכונה. אני מעריך מאוד את ההתמודדות שלו עם אתגרי "האביב הערבי" בכלל ובסוריה בפרט, ובעיקר בפעולת ישראל נגד ניסיונות התבססותה של איראן בקרבת ישראל בניסיון לפגוע בה. זו מדיניות שקולה, אחראית ותקיפה. מרכיב מרכזי במדיניות זו היתה העמימות, וחבל שהיא נשחקה בחודשים האחרונים (אם כי היא עדין נשמרת חלקית). אני גם מעריך את הישגיו בתחום יחסי החוץ וחיזוק מעמדה של ישראל בעולם. נכון שיש בכך גם מרכיב של מזל – שינויים דרמטיים בפוליטיקה העולמית, אך הוא היטיב לנצל את ההזדמנויות לחיזוקה של ישראל.
היו לו גם שגיאות וכישלונות במדיניות החוץ והביטחון. הבולטים שבהם הם עסקת שליט, שכבר עלתה לנו בחיי אדם רבים, הסכם הפיוס המביש והכנוע עם ארדואן, הפגיעה ביחסים עם המפלגה הדמוקרטית בארה"ב ובתמיכה הדו-מפלגתית בישראל, שהיא נכס אסטרטגי שלנו, ובעיקר – ההבלגה בגבול עזה. אוסיף על כך גם את ותרנותו המופלגת במו"מ על תוכנית קרי (למרות הטענה שהיה זה ויתור טקטי, בהנחה שהפלשתינאים ידחו כל הסכם, כפי שאכן קרה).
בסך הכול, כאשר אני מעמיד זה מול זה את כף הזכות מול כף החובה, כף הזכות בהחלט מכרעת.
איני רוצה בהחלפתו של נתניהו בשל התנהלותו בנושא החוץ והביטחון, אלא למרות התנהלותו בנושא זה – בשל פגיעתו הקשה במוסר הציבורי, בשל השחתת החברה הישראלית, בשל מלחמתו להרס מדינת החוק וניסיונו להעמיד את עצמו מעל החוק. הנושאים הללו הם מרכיב משמעותי ביותר בחוסן הלאומי ולכן – בביטחון הלאומי.

[אהוד: שכחת לציין שגנץ שם בכיס הקטן את נתניהו לא רק מבחינה מוסרית אלא גם בכל נושאי החוץ והביטחון הלאומי, וגם הקשרים עם מנהיגי עולם].

* מתקפת "הארץ" – בימים האחרונים ממוקד "הארץ" במתקפה על כחול לבן. תחילה הותקפה כחול לבן על סירובה התקיף והמוחלט לאפשרות של צירוף מפלגה אנטי ישראלית לקואליציה בראשותה. היא הואשמה ב"גזענות" ובכהניזם, הן בפשקוויל המערכת והן בשורה של פשקווילים של אנשי דבוקת-שוקן. אתמול יצא פשקוויל המערכת במתקפה חריפה על כחול לבן, שאינה מבצעת את תפקידה כאופוזיציה, בכך שהיא תומכת במדיניות הממשלה כלפי איראן ובפעולות צה"ל לסיכול התבססות הכוחות האיראניים בקרבת ישראל כדי לפגוע בה. הפשקוויל תיאר את כחול לבן כמפלגה של רמטכ"לים שמבחינה מנטלית לא השתחררו עדין מצה"ל והם חושבים כחיילים ואינם מבינים מה תפקידה של אופוזיציה. אני מבין שבעיני השוקניה סיכול מתקפת רחפנים טרוריסטית איראנית בישראל היא מעשה פסול, שאופוזיציה צריכה להתנגד לו. הם אינם מבינים, שבניגוד ל"הארץ" – כחול לבן היא אופוזיציה לממשלה, לא אופוזיציה למדינה. וכאשר מדיניות הממשלה בנושא מסוים נכונה, כחול לבן תומכת בה (מה גם שבוגי יעלון כשר הביטחון ובני גנץ כרמטכ"ל היו בין מעצבי המדיניות הזאת).
בניגוד לתמיכה של כחול לבן במדיניות הממשלה בנושא האיראני, כחול לבן מתנגדת למדיניות הממשלה בנוגע לרצועת עזה – מדיניות ההבלגה וההכלה. אם תפקידה של אופוזיציה להתנגד תמיד לממשלה, היה על "הארץ" לברך על ההתנגדות הזאת. אך לא, מנקודת המבט של "הארץ", ישראל היא התוקפן בעזה, ועמדת כחול לבן היא אותה עמדה של הממשלה, רק יותר מיליטנטית ומסוכנת. כלומר, שוב, המתקפה על כחול לבן היא על שאינה אופוזיציה למדינה.
עמירה הס, מבכירות דבוקת-שוקן, כוללת במתקפה שלה גם את הדמות הבולטת בקמפיין מרצ, אף שהוא רק מועמד מס' 10 שלה, אהוד ברק. בעיניה, כולם אותו הדבר, כלומר גם מרצ נגועה במחלה הארורה בעיניה, פטריוטיות ישראלית. "אהוד ברק, אהוד אולמרט ובנימין נתניהו צהובים זה לזה, אבל איחדה ביניהם האובססיה: להותיר את הרצועה מכלאה ענקית."
כלומר בין נתניהו, ברק ואולמרט יש יריבות, אך היא רק על רקע אישי, בעוד כולם מאוחדים בתוקפנות של היישות הציונית. יש לזכור, שברק ואולמרט הציעו לפלשתינאים מדינה עצמאית בגבולות 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" סמליים) ובירתה ירושלים. אך זה לא סיפק ואינו מספק את הפלשתינאים ואת עמירה הס, כיוון שאין הם מסתפקים במדינה פלשתינאית על חלק מא"י המערבית, אלא דורשים להטביע את כבשת הרש של מדינת ישראל במיליוני פלשתינאים, במימוש דרישת ה"שיבה", שישימו קץ לפרויקט הציוני הנתעב בעיניהם.

* בית המשפט טעה – בית המשפט העליון טעה בהחלטתו לפסול את ברוך מרזל ובנצי גופשטיין (מנהיג הקו-קלוקס-קלאן הישראלי) ולאפשר לבן גביר להתמודד. בן גביר לא שונה מהם ולא טוב מהם. שלושתם קורצו מאותה שקית זבל.
את להב"ה – קו קלוקס קלאן הישראלית, צריך להגדיר כארגון טרור ולהוציא אל מחוץ לחוק, בדיוק כפי שנעשה ל"כך" ו"כהנא חי".

* Read My Lips – אני מאמין להצהרתו של עמיר פרץ שלא יצטרף לממשלה בראשות נתניהו. אולם אין לו להלין אלא על עצמו, על חוסר האמון הציבורי בהצהרתו. כדי להבין זאת, יש לחזור לבחירות 2013.
פרץ הפסיד לשלי יחימוביץ' בפריימריז על ראשות מפלגת העבודה. הוא לא כיבד את התוצאות ופרש, וערק ל"התנועה" של ציפי לבני. את פרישתו הוא תירץ בכך ששלי יחימוביץ' לא התחייבה שלא תיכנס לממשלתו של נתניהו.
מיד לאחר הבחירות, "התנועה" הצטרפה לממשלת נתניהו, ועמיר פרץ כיהן בה כשר לאיכות הסביבה. שלי יחימוביץ' ומפלגת העבודה, לעומת זאת, אפילו לא ניהלו מו"מ על כניסה לממשלה.
ולמה אני מאמין הפעם להצהרתו של עמיר פרץ? אין לי תשובה. זו הרגשתי.

* גילח את השפם – עמיר פרץ גילח את שפמו, כדי שצופי הטלוויזיה יקראו היטב את שפתיו בהתחייבותו שלא יצטרף לממשלה בראשות נתניהו.
נזכרתי במנהיג אחר שגילח את שפמו – מנחם בגין, לאחר הבחירות לכנסת השלישית (1955). האגדה מספרת (ואין לי מושג מה מידת האמת בה), שהוא עשה כן לאחר שהפסיד בהתערבות על מיספר המנדטים שתנועת החירות תקבל בהן.
וקשר נוסף בין פרץ, בגין והשפם – פרץ החל לגדל את שפמו ב-1977, לאחר ניצחונו של בגין בבחירות.

* האיום של חיזבאללה – נסראללה מאיים: אוריד את הזקן בתגובה להורדת השפם של עמיר פרץ.

* אני רק שאלה – אז עכשיו יתקפו ויגנו את ירון לונדון מכל עבר, על כך שחרג מכללי הפוליטיקלי קורקט. ואני רק שאלה: תכל'ס, במציאות, בחיים המזרח תיכוניים, אפילו במגזר הערבי בישראל – הוא אינו צודק? כאמור, רק שאלה (לשאול זה פוליטיקלי קורקט?)

* כי לא יהיה בך אביון – בפרשת "ראה" שאותה אנו קוראים השבת, מופיע הפסוק "לא יחדל אביון מקרב הארץ" (דברים ט"ו י"א). המשמעות של הפסוק הזה בעייתית מאוד. נאמר בו שקיומו של עוני, של פערים בחברה, של אי שוויון, הוא נצחי. לעולם אי אפשר יהיה לבער לחלוטין את העוני, לעולם לא תהיה חברה נטולת עוני. זהו חוק טבע, חוק אלוהי ואין מה לעשות. התורה היא ריאלית, מכירה במציאות, ואינה מנסה לכפות על האדם מהפכות סוציאליות המנוגדות לטבעו.
אלא ששבעה פסוקים קודם לכן, גם כן בפרשתנו, בפס' ד', נאמר: "אפס כי לא יהיה בך אביון." פסוק זה מדבר על מצב שונה לגמרי – מיגורו הסופי של העוני, עד שלא יהיה בחברה אדם אביון.
כיצד ניתן ליישב את הסתירה בין הפסוקים הללו? "אפס כי לא יהיה בך אביון" הוא האידיאל היהודי. חברת המופת היהודית, שאליה חותרת התורה, היא חברה שוויונית. כל אידיאל הוא, במידת מה, אוטופיה. הפירוש המילולי של המושג אוטופיה הוא "אי מקום". ובכל זאת, כל הקידמה האנושית היא תוצאת החתירה לאוטופיה. גם אם האידיאל המושלם אינו ניתן להשגה – הוא כוכב הצפון ומחוז החפץ של האדם. עצם החתירה להגיע אליו, היא המקדמת את האדם ואת החברה. היהדות חותרת למציאות שבה לא יהיו עניים. מאחר ועוני אינו מושג מוחלט אלא יחסי למציאות סוציואקונומית נתונה – חברה שאין בה עניים, היא חברה שאין בה פערים בין עשירים לעניים, כלומר חברה שוויונית. זה האידיאל היהודי.
"לא יחדל אביון מקרב הארץ" – זו הערכת המציאות, לפיה החברה האנושית לא תגיע לאידיאל החברתי היהודי העליון של חברה שוויונית. אין זו השלמה עם העוני. הרי ניתן להוסיף על כך הערכה שלעולם לא יחדלו רשע ופשע מקרב הארץ. אין פירוש הדבר השלמה עם הרשע, הפשע והפערים, אלא הצגת מציאות שנגדה יש להיאבק.
לא בכדי, שני הפסוקים הללו מצויים בתוך פרק העוסק בחקיקה סוציאלית. חקיקה זו נועדה להתמודד עם מציאות הפערים, על מנת להקטין את האי שוויון ולקרב את החברה אל האידיאל. החקיקה החברתית של תורת ישראל היא המקור של החקיקה הסוציאלית שנועדה להילחם בעוני ולצמצם את הפערים בחברה.

* ביד הלשון: דולב – הפיגוע הקטלני שבו נרצחה רינה שנרב ואביה ואחיה נפצעו, אירע במעיין דני (עין בובין) המנציח את זכרו של דני גונן שנרצח במקום לפני ארבע שנים.
המעיין נמצא בסמוך ליישוב דולב, ושוב, למרבה הצער, יישובים בארץ ישראלים מגיעים לתודעה הציבורית בנסיבות טרגיות כאלו.
דולב הוא יישוב קהילתי דתי במערב בנימין, בשטח המועצה האזורית מטה בנימין. חלוצי היישוב, השייך לתנועת "אמנה", עלו לקרקע בסוכות תשמ"ד, 1983, ואזרחו את היאחזות הנח"ל שקדמה לו.
שמו של היישוב ניתן לו על שם הנחל הסמוך, נחל דולב (בערבית – ואדי דילב), שהוא חלק משמורת דלבים. כל אלה קרויים על שם עץ הדולב הצומח בו. יש לציין שזה האתר היחיד (או בין היחידים) במרכז הארץ שצומח בו דולב. מרבית הדולבים מצויים בגולן ובגליל.
הדולב, ובשמו המדעי פלטנוס, הוא עץ נשיר הגדל על גדות נחלים. הדולב הגדל בארץ ישראל הוא הדולב המזרחי. שמו של הדולב מופיע לראשונה בתלמוד (הן הירושלמי והן הבבלי).
יש לציין, ששמו של העץ נקרא במלעיל, בדומה לארז, אורן, תומר, זית וגפן. את שמו של היישוב, לעומת זאת, מקובל להגות במלרע.
אורי הייטנר