* פסגת הזדמנות או פסגת איום? – נשיא צרפת מקרון הכריז על פגישה קרובה בין טראמפ לרוחאני. האם אכן תתקיים פגישה כזו? יש לזכור, שהנשיא טראמפ הביע לכל אורך הדרך, כולל ביום הודעתו על יציאת ארה"ב מהסכם הגרעין האיראני ובמקביל להודעותיו על החרפת הסנקציות על איראן, את רצונו במו"מ עם איראן על הסכם חלופי. יתר על כן, טראמפ אוהב להפתיע במחוות גרנדיוזיות ובפוליטיקה אישית, וראינו זאת בפגישותיו עם נשיא צפון קוריאה, זמן קצר אחרי שאיים להשמידה. לכן, אין ספק שמבחינתו של טראמפ, פגישה כזו רצויה. השאלה האם היא תתקיים תלויה בעיקר באיראנים. עד כה איראן סירבה לכל מגע עם ממשל טראמפ, אלא אם כן יחזור בו מהחלטתו בנוגע להסכם הגרעין. כך שאם איראן תשנה את דעתה, ורוחאני ייפגש עם טראמפ, ניתן יהיה לראות בעצם הפגישה הישג של מדיניות טראמפ. כנראה שהסנקציות החריפות עושות את שלהן.
האם פגישה כזאת, מנקודת מבט ישראלית ומבחינת האינטרס של שלום העולם, מועילה או מזיקה? האם יש לראות בה איום או הזדמנות?
התשובה לשאלות אלו תלויה בתוצאות הפגישה והתהליך אליו תוביל. מו"מ ותהליך מדיני, אינם טובים או רעים כשלעצמם, אלא בהתאם לתוצאותיהם. אין לראות איום בעצם קיומו של מו"מ. הרי עמדתה של ישראל תמיד הייתה שיש עדיפות לערוץ הדיפלומטי, ובלבד שיביא לתוצאה הרצויה.
המשימה המדינית העליונה, היא לוודא שטראמפ לא מתכוון להתפשר על התוצאה הקבילה היחידה – ביטול מיזם הגרעין האיראני. הרי אין ילד שיחשוד באיראנים שהם מקימים כוח גרעיני לשם שלום. ברור בדיוק מה מטרת המיזם. מיזם כזה הוא הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם, לשלום המזה"ת ולשלומה של ישראל. יש לדחות כל הסכם של מריחת זמן, ויש לעמוד על הדרישה האולטימטיבית של ביטול המיזם. לשם כך על ארה"ב לגשת למו"מ עם שני נבוטים גדולים: נבוט כלכלי – החרפת הסנקציות עד כדי חרם כלכלי מוחלט על איראן, ונבוט ביטחוני – פעולה צבאית להשמדת הכורים האיראניים. ולצד הנבוטים, גזר גדול – סיוע כלכלי רבתי לאיראן, אם תפרק את הכורים הגרעיניים ותחדל מפעולתה הטרוריסטית ברחבי המזה"ת.
אם כוונתו של טראמפ במפגש עם רוחאני ובתהליך דיפלומטי מול איראן היא להגיע לתוצאה הזאת, ללא פשרות – הפגישה מבורכת. החשש שלי, הוא שמא טראמפ יסתפק בהרבה פחות. אין לי ספק, שאם טראמפ יגיע להסכם עם האיראנים הוא יהיה טוב מן ההסכם הקודם, כיוון שטראמפ לא ירשה לעצמו שלא להציג הישג שניתן להתהדר בו. אולם אם יהיה זה הסכם משופר אך ברוח הסכם מינכן ב' של אובמה, האיום יישאר על כנו.
יש לקוות שעמדתו של טראמפ תהיה חדה ונחושה, ויש לפעול ולהפעיל את השפעתנו כדי שכך יהיה.

* געגועיי לנתניהו – בדרך כלל, כשמדברים בגעגוע על "הליכוד של פעם", מתכוונים לליכוד הממלכתי והחברתי של בגין ושמיר. אבל אני מתגעגע אפילו לליכוד של נתניהו של פעם. למשל, נתניהו שלחם נגד ניסיון ההשתלטות הפייגליני על הליכוד, מתוך רצון לשמור על אופיו של הליכוד כתנועה לאומית, ליברלית ממלכתית. אבל נתניהו של היום מוכן למכור הכול למען קואליציית החסינות, וכעת הוא הבטיח לפייגלין חברות בממשלה (הדבר היחיד שיכול לנחם, אולי, הוא שנתניהו אינו בעל רקורד של קיום הבטחות). נקווה שהוא לא יבטיח לעוכר הדין הפרא-אדם איתמר בן גביר להיות שר המשפטים, כדמי לא-יתמודד.

* דמוקרטיה במיטבה – המנהיג מסית נגד עיתונאי. מוסתים מאיימים על חייו. לעיתונאי מוצמדת אבטחה.

* בוקי – דף הפייסבוק שלי משופע בתגובות רבות של זרזירי מקלדת ותועמלנים ביביסטיים, שתחביבם הוא להלעיג על הנהגת כחול לבן ולהגחיך אותה. המסר הוא, כמובן, מסר פולחן האישיות – חוץ מהאלוהים האחד והיחיד נתניהו, כל השאר גמדים נלעגים. הם נוהגים לעוות את שמותיהם של מנהיגי כחול לבן. למשל, את בוגי הם מכנים בוקי.
למה בוקי? בצבא נהגו לומר על יעלון שהוא בוק. למה בוק? בשל היושר והיושרה הקיצוניים שלו; מי שמסרב לעגל פינות ולעולם אי אפשר לגנוב איתו סוסים. מובן מאליו שבעבור חסידי נתניהו יושר ויושרה הם תכונה מגונה.
והנה, עולה לו לשידור איש קטן, שר בממשלה, אקוניס שמו, שחנפנותו אומנותו ומכנה את יעלון "שקרן".
אלמלא האיש הקטן הזה היה שר בממשלה שלנו, זה היה מצחיק.

* שיעורי דת – לקראת ראש חודש ספטמבר, עולה רמת ההסתה הדוסופובית, עם דחליל ה"הדתה". תפוצת המסרונים של המחנה הדמוקרטי, כפי שמרצ מתקראת (כן, אני משום מה בתפוצה הזאת, אבל אני שמח על כך; זה חומר מודיעיני חיוני) קיבלה הודעה על "קו חם נגד הדתה", להורים החרדים מפני הוצאת ילדיהם לשמד. לא חלילה קו חם נגד אלימות, פדופיליה, הטרדות או שטויות זניחות כאלה, אלא נגד הסכנה האמיתית – חטיפת ילדינו בידי בעלי זקן וקרניים. רוגל אלפר קורא למורים לא להכיר ברפי פרץ כשר החינוך, אחת מראשי הפורום הדוסופובי כותבת מאמר על חרדותיה כשהיא שולחת את ילדתה לכיתה א', וקראתי כותרת אחד על כך שכמות "שיעורי הדת" בישראל היא פי שלושה מבאירופה. ואו.
ובכן, כשאני הייתי תלמיד בחינוך הממלכתי (ה"חילוני") למדתי הרבה יותר תנ"ך מכפי שלומדים התלמידים היום, ולמדתי גם תלמוד, שהתלמידים היום כלל אינם לומדים. חלק ממוריי היו "דתיים" וחלקם "חילונים", אם זה מעניין מישהו. ולאורך כל השנים לא הייתי ולו בשיעור דת אחד.
אין אלו לימודי דת, אלא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. והדוסופובים שמנסים להפחיד אותנו מפני שיעורי הדת, מצאו את הנקודה הרגישה להסית אותנו, אבל מה שבאמת חורה להם הוא לימודי התרבות הלאומית של העם היהודי. כי מה שמעורר את סלידתם אינו הדת, אלא עצם הלאומיות היהודית.
ברב שיח בגולן בהשתתפות מייסד הפורום הדוסופובי ("החילוני" בכיבוסית) ד"ר פורמן, הוא סיפר על מפגש שהוא השתתף בו, שבו תיארה מרצה ממכון הרטמן את השתייכותנו לזהות היהודית, במשפט ש"היהדות היא האימא של כולנו." ועל כך הגיב פורמן: "היהדות אינה אימא שלי. היא אולי דודה רחוקה." הנה, בתמצית מרוכזת, מהות המוטיבציה שמאחורי דחליל ה"הדתה". לא ה"הדתה" היא העניין, אלא היהדות. כי פורמן אמנם הכיר ביהדות כדודתו הרחוקה, אולם מדבריו משתמע שהוא רואה בה דודה רחוקה ומכוערת; "גזענית", "מיזוגינית" וכל הסדרה המוכרת.
שותפו להובלת המסע, אור קשתי מן השוקניה, ניהל מסע ציד מקארתיסטי נגד מי שהיה יו"ר המזכירות הפדגוגית, ההיסטוריון ד"ר צביקה צמרת (שאני מכנה אותו המפא"יניק האחרון), כיוון שפעל להכניס חינוך ציוני למערכת החינוך. כי זה מה שבאמת מרתיע אותו, החינוך הציוני, אבל קל יותר להסית עם דחליל ה"הדתה".
אני בעד שיאפשרו לדוסופובים החרדים להקים, כבקשתם, זרם חינוך משלהם. שימצאו איזו כיתה או תא טלפון ישן לרכז את כל התלמידים שיגייסו.

* ביד הלשון: פרא אדם – "פראי אדם" כינה ירון לונדון את הערבים ועורר סערה. מנין הביטוי? המקור הוא מקראי, והוא קרוב מאוד לדבריו של לונדון – הביטוי "פרא אדם" נאמר על ישמעאל: "וְהוּא יִהְיֶה פֶּרֶא אָדָם יָדוֹ בַכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ וְעַל-פְּנֵי כָל-אֶחָיו יִשְׁכֹּן." (בראשית ט"ז, י"ב).
הביטוי מופיע גם בספר איוב: "וְאִישׁ נָבוּב יִלָּבֵב וְעַיִר פֶּרֶא אָדָם יִוָּלֵד" (איוב י"א, פסוק י"ב).

אורגד – הלך לעולמו שר האוצר לשעבר ומייסד אוניברסיטת השומרון באריאל יגאל כהן אורגד. יהי זכרו ברוך!
מה זה אורגד? יש מילה כזאת?
יגאל כהן נבחר לראשונה לכנסת, מטעם הליכוד, ב-1977. בסיעת הליכוד כבר היה אז ח"כ ששמו יגאל כהן. כדי להבחין בין השניים, הוסיף אורגד לשם משפחתו את ראשי התיבות של שמות ארבעת ילדיו: אורלי, רנן, גלעד ודרור.
אורגד לא היה היחיד שנהג כך. כאשר חבר הכנסת אברהם כץ מהמערך נבחר לכנסת, כבר כיהן בה ח"כ אברהם כץ מן הליכוד. כדי להבחין בין השניים, הוא הוסיף לשם משפחתו את המילה עוז, כשם קיבוצו נחל עוז.
אורי הייטנר