לבנימין נתניהו עומדת, כמו לכל חשוד ונאשם, חזקת החפות. מי שמציגים אותו אפריורי כאשם או כזכאי קצת מתבלבלים. את דינו של נאשם קובע אך ורק בית המשפט.
כתב החשדות נגד נתניהו חמור ביותר, כך שאם הוא יורשע, מדובר בשחיתות חמורה מאוד. אין ספק, שגם מעבר לעניין הפלילי, התנהלותו מושחתת מבחינה ציבורית. כלומר, גם מה שנתניהו אינו מכחיש, כמו עצם ה"מתנות" – זו שחיתות ציבורית. המשפטיזציה והפליליזציה של השיח הציבורי יצרו אצלנו עיוות, על פיו כביכול מה שאינו פלילי – כשר. כלומר, אין נורמות ציבוריות ומוסריות. במקום להציב בפני מנהיגינו רף מוסרי גבוה, אנו מסתפקים בסף הפלילי הנמוך. ולעתים נותנים לשחיתות הציבורית שמות חיבה כמו "נהנתנות".
אך הבעייה האמיתית בהתנהלותו של נתניהו, אינה השחיתות האישית, אלא ההשחתה הציבורית. החברה הישראלית ידעה להתמודד עם נשיא וראש ממשלה מושחתים, הוקיעה אותם, העמידה אותם לדין והם באו על עונשם. במקרה של נתניהו, הבעייה היא אחרת, והיא סכנה לאומית, בין אם הוא ייצא זכאי או אשם בדין; הבעייה היא, שדרך התנהלותו משחיתה את יסודות החברה הישראלית.
אילו נתניהו נהג בממלכתיות ובאחריות לאומית, היה עליו לומר בראשית החקירות:
"אזרחי ישראל!
כאזרח המדינה וכראש הממשלה, יש לי כבוד והערכה למשטרת ישראל, האמונה על שמירת החוק ועל שלטון החוק בישראל.
גם בשעתי הקשה, הכבוד והערכה שלי למשטרה מלאים.
אין לי ספק במקצועיותה ובטוהר כוונותיה.
אני מאמין בחפותי ואני משוכנע שיהיה בידי להוכיח אותה."
נתניהו נהג אחרת. הוא נקט ונוקט בשיטה של "אחריי המבול" ו"לשרוף את המועדון". הוא מסית את ההמון, הנוהה אחריו, נגד כל מוסדות החוק בישראל – המשטרה, רשות המיסים, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי ובתי המשפט. הוא פועל ככל יכולתו כדי לערער את אמון העם במוסדות מדינת החוק. הוא מסית אישית נגד אנשי החוק שאותם הוא מסמן – רוני אלשייך, שי ניצן ואחרים, ונגד עיתונאים הממלאים את תפקידם ככלב השמירה של הדמוקרטיה וכחושפי שחיתות, דוגמת גיא פלג. הוא מפיץ באמצעות נאמניו, בעיקר ברשתות החברתיות, תאוריה מטורפת, על "מדינת עומק" שבדה מליבו, שמופעלת בידי גורמים זרים, וכוללת את כל מוסדות החוק, ומטרתה – לתפור תיקים לנתניהו, על מנת להדיח אותו מתפקידו, בניגוד ל"רצון העם". הוא ושליחיו משתלחים נגד מדינת החוק, שבלעדיה אין דמוקרטיה, ומציבים כנגדה תפיסה חדשה של "דמוקרטיה", על פיה המנהיג מבטא את רצון העם, ולכן כל מה שהוא עושה מבטא את רצון העם, ומי שחוקר אותו, או מעמיד אותו לדין, או שופט אותו – חותר תחת רצון העם. הוא מנסה להעמיד את עצמו מעל החוק, באמצעות חקיקה (החוק הצרפתי, חוק החסינות) או בניצול ציני של החסינות, שלא נועדה לאפשר לח"כים עבריינות פלילית. פולחן האישיות שהוא מטפח לאורך שנים וההערצה שהוא זוכה מהמונים, גורמים לכך שחלק ניכר מהציבור מושפע מאוד מהמסע של נתניהו נגד מדינת החוק ומוסדותיה.
והנה, השבוע אנו נוכחים בניסיונו להכשיר את הקרקע לסירוב לקבל את תוצאת הבחירות, אם יפסיד, בהפצת האגדה על "גניבת הבחירות", באשמת "הערבים", יו"ר ועדת הבחירות, היועמ"ש ובית המשפט העליון (בהנחה שסוגיית המצלמות תגיע לפתחו).
נתניהו מצליח לערער את אמון הציבור במדינת החוק. בכך הוא מערער את יסודות החברה הישראלית, שכן ללא אמון הציבור, מערכת החוק והצדק בישראל תתקשה לתפקד. אלמלא מוראה של מלכות איש את אחיו חיים בלעו.
בנימין נתניהו הוא מנהיג ברוך כישרונות ועתיר הישגים. מי שמכחיש זאת, עושה שקר בנפשו. אולם מלחמתו במדינת החוק, הפכה אותו לאיום של ממש על החברה הישראלית, על תרבות החיים הישראלית.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

[אהוד: האם ניסית פעם לשלוח לפרסום ב"ידיעות אחרונות" מאמר בשבח הישגיו הוודאיים של נתניהו, ומבלי להתייחס אליו כעבריין וכמושחת – ולבדוק האם היו מפרסמים לך אותו?]

2. עד כאן!
"לתושבי מדינת ישראל!
הממשלה וראש הממשלה קיבלו כבר החלטה על נסיגה מכל הגולן ועל עקירת כל היישובים. מידע זה הגיע ממקורות במשרד ראש הממשלה, משרד החוץ, משרד הביטחון, מקורות מהימנים בארה"ב ובמדינות ערביות הלוקחות חלק בתיווך.
הבוקר תפתח בגמלא שביתת רעב לזמן בלתי מוגבל, תוך קריאה לעם לקום ולעלות לגולן ולהצטרף למאבק על הגולן בגמלא.
כתוצאה מהמצב החדש, ועד יישובי הגולן החליט על הוצאה לפועל של מבצע 'עוז 94'.
זה הרגע לפעול בטרם יהיה מאוחר.
אנו פונים לכל הציבור ולכל מי שעל רכבו או על מרפסת ביתו שלט 'העם עם הגולן', להתפנות מעיסוקיו ולעלות לגולן – לגמלא.
עכשיו הזמן להוכיח לראש הממשלה רבין ולממשלתו, שהעם עם גולן.
שובתי הרעב, תושבי הגולן וראשי המאבק דורשים מראש הממשלה רבין לחזור על הבטחותיו לציבור בישראל, על פיהן בכל הסכם שייחתם עם סוריה תשמר האחיזה הביטחונית וההתיישבותית בגולן ויימשך פיתוחם וחיזוקם של יישובי הגולן. זה המנדט שרבין קיבל מן העם ועל פיו עליו לפעול."

בבוקר יום א', 11 בספטמבר 1994, לפני 25 שנים בדיוק, פירסמנו את ההודעה הזאת ששודרה במלואה בכל כלי התקשורת, בראש כל מהדורות החדשות. באותו בוקר עלינו, חבריי ואני, לגמלא העתיקה, שם שבתנו רעב במשך 19 יום.
19 יום לא אכלנו. 19 יום שתינו רק מים. 19 יום שבהם רבע מיליון ישראלים עלו אלינו לרגל להביע את הזדהותם.
19 יום שבהם לא ירדנו מן הכותרות, ומדי יום סוקרנו בשני ערוצי הטלוויזיה שפעלו אז, בתחנות הרדיו, בעיתונות ובתקשורת העולמית.
19 יום שבהם המערכת הפוליטית לא יכלה להתעלם – ח"כים וסיעות רבות עלו לגמלא להיפגש איתנו; מי כדי להביע תמיכה, מי כדי להתווכח עימנו, ומי (אולי הרוב) מתוך ידיעה שהתקשורת נמצאת בגמלא ותסקר את הביקור. התקשורת הביאה את הפוליטיקאים, ומשבאו הפוליטיקאים הם משכו את התקשורת וחוזר חלילה – וקולנו נשמע ברמה, תרתי משמע.
ערב קודם לכן, אלפים רבים מתושבי הגולן גדשו את פארק קצרין העתיקה לעצרת חרום, שכותרתה: "עד כאן! לא את הגולן!", ובה הכרזנו על מבצע "עוז 94" שמרכזו – שביתת רעב ללא הגבלת זמן. בראש המבצע עמד יו"ר שדולת הגולן בכנסת, ח"כ ממפלגת העבודה, גיבור ישראל אביגדור קהלני. יהודה הראל יזם את השביתה, היה האסטרטג שלה והמוח מאחוריה ומנהיג השובתים. בין השובתים היה גם סמי בר לב, ראש המועצה המקומית קצרין. אלי מלכה, יו"ר ועד יישובי הגולן היה האמרגן, המפיק והבמאי הגדול, שניצח ביד רמה על המבצע, מבחינה פוליטית ולוגיסטית.
שביתת הרעב היתה הצלחה גדולה. נדבך חשוב בהצלחת המאבק על הגולן.
כשאני בוחן לאחור את העשור של המאבק על הגולן, המאבק הציבורי המוצלח והאפקטיבי ביותר בתולדות המדינה, אני סבור שהפעולה המוצלחת ביותר בו, לא היתה הפגנת הענק בכיכר רבין, "אם כל ההפגנות" – ההפגנה הגדולה ביותר בתולדות המדינה, שבה השתתפו מאות אלפי אזרחים, בינואר 2000. גם לא שביתת הרעב בגמלא. הפעולה המוצלחת ביותר היתה... סטיקר. דבקית בעברית.
מי שנסע אז בכבישי ישראל, לא היה יכול להתעלם מן התופעה המדהימה סביבו – מרבית המכוניות נשאו את הסטיקר "העם עם הגולן". שלט "העם עם הגולן" היה תלוי על עשרות אלפי מרפסות בערי ישראל. ולאורך שנים בכל צומת בארץ עמדו מיספר פעילים עם השלט "העם עם הגולן". צבענו את הארץ בגולן. היה זה מסר אפקטיבי ביותר, שהטריף את יריבינו. הם לא יכלו להתעלם מכך.
לצביעת הארץ בגולן היו מספר מטרות. ראשית, להוכיח שלמרות שהמאבק מונהג ומנוהל מהגולן, בידי ועד יישובי הגולן – זהו מאבק לאומי, שרוב העם תומך בו. שנית, לבטא בעוצמה, באופן מוחשי ביותר, את ההתנגדות לנסיגה. שלישית, להעביר למקבלי ההחלטות את המסר הפשוט – העם מתנגד לנסיגה. ואכן, לא היה ולו סקר אחד שהיה בו רוב לנסיגה.
צביעת הארץ בגולן נבעה ממניע נוסף – אופי המאבק. מראשית המאבק, הגבלנו את עצמנו בקווים אדומים שלא זזנו מהם לאורך כל המאבק: לא אלימות, לא איום באלימות, לא הפרת חוק, לא פגיעה בציבור. מאבק מכובד ודמוקרטי, על פי חוק. חסימת כביש, למשל, היתה מחוץ לתחום.
אבל בסוג כזה של מאבק יש גם בעייה. איך משדרים נחישות ואיתנות עם המגבלות הללו? פעולות מן הסוג של שביתת הרעב היו התשובה. בשביתת הרעב בגמלא הפגנו נחישות, והוכחנו שניתן להיות נחוש ומאיים, בלי לאיים ובלי לפרוע חוק.
אחד המסרים הבולטים במאבק שלנו, היה חוסר המנדט של הממשלה לפעול בניגוד מוחלט להתחייבותה בבחירות. בפנייה לציבור בראשית שביתת הרעב ציטטנו מתוך מצע מפלגת העבודה בבחירות. אך הציטוט הפופולרי היה מתוך נאומו של רבין 12 יום לפני הבחירות, בעצרת לציון 25 שנה להתיישבות בגולן: "לא יעלה על הדעת, שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר, את רמת הגולן." לא היה ילד שלא דקלם את המשפט הזה על פה. שידרנו את הסרטון עם דבריו של רבין אפילו כתשדיר בבתי הקולנוע. דרשנו להביא כל הסכם למשאל עם.
רבין נענה, הודה שלא ביקש ולא קיבל מנדט לנסיגה, והתחייב פומבית להביא את ההסכם, אם יושג, למשאל עם. אולם הוא סירב לחוקק את ההתחייבות. קבוצת ח"כים ממפלגת העבודה בהנהגת קהלני יזמה את הצעת חוק שיריון הגולן. הגשת הצעת החוק הפסיקה את שביתת הרעב. האמת היא שהפסקנו אותה ברגע שחששנו שהיא תפסיק לעניין את הציבור ואת התקשורת, כי כמה אפשר להשאיר נושא בכותרות? עצם החזקתו כך כמעט 3 שבועות היה הישג אדיר, והעדפנו לסיים את השביתה בשיא.
בפרשת השבוע, "כי תצא", מוצגות הלכות המלחמה, ובין השאר מי פטור ממנה: "מִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּנָה בַיִת-חָדָשׁ וְלֹא חֲנָכוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ... וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-נָטַע כֶּרֶם וְלֹא חִלְּלוֹ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ... וּמִי-הָאִישׁ אֲשֶׁר-אֵרַשׂ אִשָּׁה וְלֹא לְקָחָהּ יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ ... מִי-הָאִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב יֵלֵךְ וְיָשֹׁב לְבֵיתוֹ וְלֹא יִמַּס אֶת-לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ."
בהנהגת ועד יישובי הגולן לא רצו שאצטרף לשביתה, בשל היותי דובר ועד יישובי הגולן, ובמבצע הזה עליי להיות בכושר שיא, במיטבי. כיוון שהתעקשתי, ניסו לשכנע אותי בנימוקים אחרים. "רק לפני חודש התחתנת," אמרו לי חברים, "איך כך אתה פתאום עוזב את ביתך, את אשתך הטרייה, הולך לתקופה ארוכה אל הלא נודע, אולי מסכן את עצמך, את חייך? הרי אפילו על פי התורה אתה פטור מן המלחמה."
השבתי, שעל פי חז"ל, הפטוֹרים הללו נוגעים רק למלחמת רשות. ואילו למלחמת מצווה חובה על כולם לצאת: "הכול יוצאין אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה," ככתוב במשנה. ומהי מלחמת מצווה יותר מאשר המאבק על הגולן?
וכך, במהלך השביתה, התבשרתי בבשורה מרוממת הנפש, על כך שאשתי נושאת ברחמה את ילדנו הבכור. הבשורה הזו טענה אותי באנרגיות שגם "אלף לחם" לא ישתוו להן.
מתוך השביתה, ניהלתי את המערכה התקשורתית, ודווקא אז הייתי בשיא כושר הפעולה. עד היום, כל אימת שאני מתבקש להצביע על חוויה משמעותית ומכוננת בחיי – אני מצביע על 19 ימי שביתת הרעב בגמלא.
אין לי ספק, ששביתת הרעב היתה נדבך משמעותי ביותר בניצחון. והיום, 25 שנים מאוחר יותר, הגולן ישראלי ופורח ומתפתח, חוק יסוד שהובלנו מחייב משאל עם על כל ויתור על שטח שבריבונות ישראל – וארה"ב הכירה בריבונותנו על הגולן. ניצחנו!

* שובתי הרעב בגמלא (כולל שובתים שהצטרפו במהלך השביתה או פרשו לפני הסוף): יהודה הראל (מרום גולן), סמי בר לב (קצרין), דרורה שנק (מרום גולן), אפרת בדיחי (קשת), עלית איתם (נוב), אמתי שלם (מבוא חמה), מיכאל לנדסברג (אורטל), אורי הייטנר (אורטל), מוטי רישין (בני יהודה), דורון טיומקין (קצרין), דורון בוגדנובסקי (מרום גולן), סטיב רוזן (כפר חרוב), משה סבוראי (שקד) רענן לוי (עשרת).
במהלך השביתה הצטרפו אלינו לימים אחדים ראשי עמותת "השדרה הכפולה" ובהם פרופ' אלישע האס, דובי הלמן, פרופ' אברהם וכמן ודודיק רוטנברג. במקביל אלינו, דיוויד ספלמן, אז חבר גונן והיום תושב עין זיוון, שבת רעב ליד בית התק"ם בתל-אביב.

[אהוד: דורון טיומקין הוא קרוב-משפחה שלנו, נצר למשפחת ראבּ שעלתה מהונגריה לארץ-ישראל בשנת 1876 והיתה במייסדי המושבה הראשונה של העלייה הראשונה – פתח-תקוה, בשנת 1878].

3. צרור הערות 11.9.19
* טוהר הבחירות – ועדת הבחירות המרכזית שכרה 3,000 פקחים, רבים מהם עורכי דין ורואי חשבון, מצויידים במצלמות גוף משוכללות, לפקח מקרוב על טוהר הבחירות ב-3,000 אשכולות הקלפי. הדבר נותן מענה מספק, ממלכתי (סליחה על הביטוי הגס), מקצועי והוגן לאבטחת טוהר הבחירות. אבל ההליך הזה אינו בא בטוב למי שמחפשים דרך להתסיס את הרוחות בתרמית הקונספירטיבית של "גניבת בחירות", למקרה של הפסד בקלפי.

* הבריז להם – מתווה הפייק-מצלמות, אמור היה לכלול את קבלת החוק במליאה, מתוך ידיעה שתהיה עתירה לבג"ץ, ומתוך ידיעה שגם בית המשפט הכי פחות אקטיביסטי לא יוכל שלא לפסול חקיקה כזאת. או אז, בג"ץ היה מואשם ב"גניבת הבחירות", יחד עם היועמ"ש, ועדת הבחירות המרכזית ו"הערבים", כמובן. ואם וכאשר יוגש כתב אישום נגד נתניהו, מיד יהיה "קייס" לקונספירציה על בתי המשפט שהם חלק מן המזימה של תפירת התיקים לנתניהו.
איך המהלך השתבש? נתניהו בנה על ליברמן. היה לו ברור, שברגע שהוא משתמש במילת הקסם ה-ע-ר-בים, ליברמן יקפוץ לדום. אבל ליברמן הבריז. וכך עשה גם פולקמן, ששמר אמונים לבוחרי "כולנו", שבחרו בפתק שעליו היה כתוב "הימין השפוי".

* זכות הבחירה – אביגדור ליברמן מתכוון להעלות הצעת חוק המחייבת את כל האזרחים להצביע בבחירות. בעבר גם מאיר שטרית הציע הצעה דומה. ליברמן מסביר שכל האזרחים נהנים משבתון, שניתן להם כדי שיצביעו, והם אינם יכולים לא לממש את מטרת השבתון.
זו הצעה דרקונית ולא דמוקרטית (הגם שהיא קיימת בכמה מדינות). זכות הבחירה – כשמה כן היא: זכות. זו זכות גדולה לאזרח במדינה דמוקרטית, להשפיע על הנעשה במדינתו. אך זכותו של אזרח גם להימנע מן הבחירה. כל משמעות זכות הבחירה תוחמץ, אם תהפוך לחובה.
עם זאת, חשוב מאוד לעודד, בדרכי חינוך, הסברה ושכנוע, את כל אזרחי ישראל, בעלי כל השקפה פוליטית והשתייכות לאומית ודתית, לממש את זכותם.

* אחדות לאומית – יאיר "תהליכים" גולן ממרצ, התגולל בכחול לבן, בראיון לרשת ב', על חתירתה לממשלות אחדות עם הליכוד. קלמן ליבסקינד, שראיין אותו, ניסה לעמת אותו עם הסקרים, המעידים שאין אפשרות לממשלה אחרת, אך גולן בשלו, לא מאמין בסקרים וכו'.
ואני אומר, שהדיון הזה, על ההיתכנות של הקמת ממשלה זו או אחרת, מחמיץ את העיקר – ממשלת אחדות לאומית היא הדבר הנכון למדינת ישראל. תהיה זו ממשלת איחוי הקרעים, ממשלת פיוס לאומית. תהיה זו ממשלה שתעצים את החוסן הלאומי והחברתי שלנו, אל מול האתגרים הביטחוניים החמורים – איום הגרעין האיראני, איום ההתבססות האיראנית במדינות השכנות לנו, איום דיוק הטילים של חיזבאללה והמשך הטרור מגבול עזה.
במילים אחרות – גם אילו לכחול לבן, מפלגת העבודה ומרצ יהיו מעל 61 ח"כים, הממשלה הראויה והרצויה, אם כחול לבן תנצח, היא ממשלת אחדות לאומית, שבסיסה כחול לבן והליכוד.
ויאיר גולן יבלה עם סמוטריץ' על ספסלי האופוזיציה.
ובהזדמנות זאת אני שב ומביע את סלידתי מהביטוי "ממשלת אחדות חילונית". אין חיה כזו. ממשלת אחדות היא בהכרח ממשלה המאחדת חילונים ודתיים. ממשלה חילונית היא מאליה לא ממשלת אחדות. וחבל שכאשר כחול לבן חותרת לממשלת אחדות, היא משתמשת בביטוי הפופוליסטי והשקרי הזה.

* האשמה משוללת יסוד – עם כל הכבוד לאברהם כץ עוז, ויש כבוד, האשמתו נגד נתניהו ("חדשות בן עזר", 9.9) שהוא עלול לחולל מלחמה למען האינטרס האישי ההישרדותי שלו, חסרת שחר.
אף ראש ממשלה ישראלי, גם לא איש ציני כמו נתניהו, לא ישלח מאות חיילים אל מותם מתוך אינטרס זר. גם המחשבה שמלחמת סרק יזומה תועיל לראש ממשלה ישראלי בבחירות, משוללת יסוד.
ובאשר לנתניהו עצמו – אנו מכירים אותו כראש הממשלה, לטוב ולרע, מאז 1996. אי אפשר להאשים אותו כמי ששש למלחמה. נהפוך הוא, הוא ראש ממשלה זהיר מאוד בהפעלת הכוח. מעט מאוד ראשי ממשלה היו זהירים כמוהו. וגם על כך ניתן לומר – לטוב ולרע. לטוב, כי נכון להיות זהיר בהפעלת כוח, ולא להיות נמהר בסיכון חיי חיילים ואזרחים. לרע, כי לעתים הוא נוקט זהירות יתר, שפוגעת בביטחון ישראל, שוחקת את ההרתעה ולכן עלולה להידרדר להתלקחות מיותרת שאיש לא רצה בה. כך אני רואה את האירועים בגבול עזה בשנה וחצי האחרונים. זהירות היתר והחשש ממלחמה, הובילה למדיניות של הבלגה והכלה. מדיניות זו שחקה את ההרתעה, דרדרה את הביטחון וכנראה שתוביל בסופו של דבר למלחמת אין ברירה, שניתן היה למנוע אותה במדיניות אחרת. לעומת זאת, המדיניות שנוקט נתניהו לסיכול ההתבססות האיראנית במדינות שכנות ולסיכול מיזם הדיוק של חיזבאללה, היא מדיניות נכונה ונועזת, שנועדה למנוע מלחמה, ולכל הפחות להקטין באופן דרסטי את מימדי הנזק, ההרס ושפיכות הדמים של מלחמה.
דווקא האירועים בשבוע שעבר בגבול לבנון, שהיו הטריגר לדבריו של כץ עוז, מעידים על הרצון להימנע מהתלקחות ומאבידות.
נתניהו מספק לנו, למרבה הצער, סיבות רבות ומוצדקות לבקר אותו. אין כל צורך לתקוף ולבקר אותו בהאשמות מופרכות.

* עלילת ה"דיפ-סטייט" – בני בגין הודיע שלא יוכל לבחור בליכוד בשל הנהגתה "הכל כך שחצנית, יהירה, גסה ובוטה." גם אביו, מנחם בגין, לא יכול היה לתת את קולו למפלגת ביבי דהיום.
זיכרו של מנחם בגין מהווה יעד לגימוד והגחכה מתמדת מטעם תעשיית פולחן האישיות של נתניהו. הוא מואשם בכך שבאשמתו, כלומר בשל היותו ממלכתי ודמוקרט, צמחה "מדינת העומק", שעל פי אותה עלילה זדונית ומטורללת, היא זו שתופרת תיקים נגד נתניהו ועכשיו מנסה לגנוב את הבחירות בשיתוף פעולה של "הערבים", היועמ"ש, ועדת הבחירות המרכזית ובית המשפט העליון. בניגוד לעלילת ה"דיפ סטייט" המרושעת, שנתניהו מפיץ ואחד ממנסחיה הראשיים הוא ארז תדמור, בגין נהג באופן ממלכתי, כראוי לראש ממשלה במדינה דמוקרטית. השקר לפיו "פקידות השמאל" הכשילה את מדיניות בגין, חסרת שחר. כל מה שבגין רצה והחליט, לטוב ולרע, הפקידות ביצעה ושיתפה פעולה. הפצצת הכור העיראקי, מלחמת לבנון, המהפך הכלכלי, סיפוח הגולן, שיקום השכונות וכו'.
הדוגמה הבולטת ביותר היא עקירת יישובי סיני. אותם אנשי החטיבה להתיישבות, אנשי התיישבות מסורים שהשקיעו את כל מרצם ומאודם בהתלהבות אין קץ בהקמת ההתיישבות בסיני, הרכינו ראש בפני החלטת הכנסת, ונאלצו לעסוק, בכאב ובדמע, בהרס מפעל חייהם (יש שהתפטרו, אך איש לא ניסה להכשיל).
דוגמה נוספת היא המדיניות הכלכלית. תחת בגין שרתו שלושה שרי אוצר: ארליך, הורביץ וארידור. כל אחד מהם הוביל מדיניות הפוכה מזו של קודמו. פקידות האוצר ביצעה את המהפכים האלה של 180 מעלות, כי זו המדיניות של הממשלה הנבחרת.
כל הסיפור של "בחרתם ימין וקיבלתם שמאל", כשם ספרו של תדמור, הוא שקר מכוער, שנועד לתת לגיטימציה להתנהלותו האנטי דמוקרטית של נתניהו, למלחמתו במדינת החוק ומוסדותיה, לאפשר לו להאשים את צה"ל וראשי מערכת הביטחון בכישלונותיו, בשגיאותיו או בהחלטות נכונות שלו שאינן פופולריות.

* האם הסקרים מוטים? – לפני שבוע וחצי התפרסם סקר בחירות ב"ישראל היום", שבו כחול-לבן מובילה בשני מנדטים על הליכוד. מיד החלו לרוץ מסרוני געוואלד בקבוצות ווטסאפ של כחול-לבן, ש"ישראל היום" מנסה להרדים אותנו ולעורר את בוחרי הליכוד וכו' וכו'. התייחסתי למסרונים הללו כפי שאני מתייחס לזעקות הימין על הסקרים המוטים של "התשקורת" – בביטול. כל הטוענים כך, מכל הצדדים, חיים בסרטים המנותקים מן המציאות.
מה המטרה של הסוקרים? אשראי מקצועי והערכה ציבורית. מה מביא להם אותה? הדיוק של הסקרים שלהם. ככל שהסקרים של סוקר ייטיבו לדייק, כך הוא ייהנה מן האשראי, שמביא גם לכסף, כי מזמיני הסקרים (מן הפוליטיקה ומעולם העסקים) יבחרו במי שיספק להם את הסחורה הטובה ביותר, כלומר המדויקת ביותר.
מינה צמח אינה ליכודניקית ומעולם לא היתה ליכודניקית, אבל כבר 42 שנה היא מתענגת על ההצלחה שממנה היא נבנתה – היותה, בעודה צעירה ואלמונית שסקרה בעבור עיתון שולי ("מבט") – הסוקרת היחידה שחזתה את המהפך שהעלה את הליכוד לשלטון, בניגוד לכל אריות המקצוע.
ובחמשת החודשים האחרונים, ערוץ 13 וקמיל פוקס מתהדרים בכך שהמדגם שלהם בבחירות אפריל, היה המדויק ביותר. לכן, הטענות על כך שהסקרים מוטים – אינן רציניות.

* והרי התחזית – התחזית המדויקת שלי, שבוע לפני הבחירות: הכול פתוח.
בעוד שבוע תיווכחו שצדקתי.

* ריבונות על בקעת הירדן – החלת הריבונות הישראלית על בקעת הירדן, היא צעד מדיני וביטחוני חשוב ומבורך. בעת המו"מ על תכנית קרי, נתניהו ויתר למעשה על הבקעה, והסתפק בנוכחות צבאית מוגבלת לאורך נהר הירדן. אם הוא חזר בתשובה – מודה ועוזב ירוחם. נתניהו הבטיח הצהרה דרמטית, עורר ציפייה להכרזה חשובה על החלת הריבונות על הבקעה, ובסוף – הבקעה הולידה גיגית. אמירה ש"אם תבחרו בי". אשרי המאמין.
החלת ריבונות ישראלית על בקעת הירדן, עשויה להיות מסד להקמת ממשלת אחדות לאומית.

* ברק ובקעת הירדן – אהוד ברק התראיין בערוץ 12 ואמר דברים נחרצים על חשיבות השליטה הישראלית על בקעת הירדן לאורך שנים. נדהמתי. הן זו היתה עמדת מפלגת העבודה לאורך כל השנים, עד שבא אהוד ברק, בקמפ-דיוויד, והציע לערפאת נסיגה מבקעת הירדן. האם תהיה לברק היושרה להישיר מבט לעיני אזרחי ישראל, להודות בשגיאתו ולחזור בו?
שמחתי לשמוע את דבריו. האם זו עמדת מרצ? האם ניצן הורביץ, תמר זנדברג וחובב המחבלים מוסי רז תומכים בכך?

* גם למאה שנה יש מועד תפוגה – בתקופת המאבק על הגולן, בשנות ה-90, קיבלנו הצעות מאנשים שוחרי טוב, לפעול למען הסכם של חכירת הגולן מדי הסורים למאה שנה. אני מתכוון ברצינות למונח שוחרי טוב, כי ההצעה נבעה מחששם של המציעים מנסיגה מהגולן, שהיתה מוחשית מאוד, וכניסיון להציל את הגולן.
אנחנו דחינו בתוקף את הרעיון. ראשית, הגולן הוא שטח ריבוני ישראלי, ומה פתאום עלינו לחכור מהסורים שטח שלנו? שנית, ידענו שלהצעה כזו אין סיכוי, והדבר היחיד שייצא ממנה הוא הכרתנו בכך שהגולן הוא שטח ריבוני של סוריה. סיבה נוספת היתה, שכפי שאיננו נאבקים רק על הבית ומפעל החיים הפרטי שלנו, אלא קודם כל על האינטרס הלאומי שאותו אנו מגשימים בחיינו, כך איננו דואגים רק לדור שלנו, אלא גם לילדינו ולנכדינו ולדורות הבאים. מאה שנה? זה נראה המון זמן, אבל גם למאה שנה יש תאריך תפוגה. ואם יהיה הסכם כזה, החיים בגולן יהיו חיים על קו הקץ. ואיזה טעם יהיה בפיתוח והתיישבות במגמה כזאת?
והנה, אנו רואים היום מה קורה בהונג-קונג, שנחכרה למאה שנה ולאחריהן הוחזרה לריבונות סין. יש כמובן הבדלים רבים בין המקרים, אך דבר אחד משותף – החכרה למאה שנה. הסבל, שהוא מנת חלקם של תושבי הונג-קונג, עשוי היה להימנע אלמלא אותה חכירה זמנית. הם נהנו מגן עדן, שהתברר כגן עדן של שוטים, שבא אל קיצו בבוא יומו. ואם כך כשמדובר בחכירה בידי מעצמה קולוניאלית, כאן, כאשר מדובר במולדתנו, קל וחומר בן בנו של קל וחומר.

* פני הדור? – חיפשתי פרטים על היישוב הישראלי אופירה, בשארם א-שייך, שנעקר בנסיגה מסיני. כתבתי בגוגל "אופירה", וכל הדף הראשון היה קודש לאופירה אסייג.

* ביד הלשון: אוהבים אותך... בוחרים ב... – על כרזת בחירות של עוצמה כהניסטית, שראיתי על קירות העיר צפת, מופיעות תמונות של נתניהו ואיתמר בן גביר, והכיתוב הוא: "אוהבים אותך ביבי, בוחרים בבן גביר."
זהו חיקוי של קמפיין שנחשב למוצלח במיוחד, בבחירות המוניציפליות ב-1993. טדי קולק, ראש העיר ירושלים, הוותיק והמיתולוגי, הציף את העיר בכרזות תעמולה: "אוהבים אותך טדי." למחרת, יצא קמפיין תגובה של אולמרט: "אוהבים אותך טדי, בוחרים באולמרט." זו היתה הסיסמה המנצחת בקמפיין שהעלה את אולמרט לראשות העיר.
אורי הייטנר