* הודעה דרמטית – הצבעתי פה.
 
* משכים למצווה – למה אני מצביע תמיד על הבוקר? כדי שאם חס וחלילה יקרה לי משהו במהלך היום, לפחות אספיק להצביע.
 
* עוד יעל ויבוא – מצעדנו עוד ירעים, אנחנו "פה".
 
* הו-הא-הנה בא – גדעון סער. יולי אדלשטיין. גלעד ארדן. ישראל כץ. אחד מהם ראוי להיות ראש ממשלה ברוטציה עם גנץ, בממשלת אחדות לאומית.
 
[אהוד: ברוטציה עם רבע גנץ ורבע לפיד!]
 
* רק לא מועד ג' – הפתרון הראוי היחיד למבוי הסתום הפוליטי, הוא שנתניהו יפנה את מקומו בצורה מכובדת או שהליכוד יחליף אותו, ותקום ממשלת אחדות לאומית של כחול ולבן והליכוד, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד של שתי המפלגות הגדולות תוזמן להצטרף אליה.
ואם לא? אם נתניהו והליכוד יסרבו? מה אז? האם נגזר עלינו, במקרה זה, ללכת לבחירות שלישיות?
אם הליכוד לא יגלה אחריות, דומני שיהיה על כחול לבן לגלות אחריות, ולא לפסול את נתניהו כשותף לממשלת אחדות רוטציונית, בתנאים מסוימים. כוונתי לשני תנאי סף: א. ראש הממשלה הראשון ברוטציה יהיה גנץ. ב. נתניהו יתחייב בהסכם הקואליציוני לא לבקש חסינות.
במקרה זה, ילך נתניהו לשימוע. אם לא יוגש נגדו כתב אישום, יוכל לשמש כשר בכיר. אם יוגש נגדו כתב אישום, הוא לא יוכל לכהן בממשלה, ויהיה עליו ללכת למשפט. בשנתיים של כהונת גנץ הוא יעמוד למשפט. אם ייצא זכאי – יכהן כראש הממשלה. אם יורשע – מנהיג הליכוד שייבחר תחתיו יהיה ראש הממשלה.
 
* אחדות לאומית – המסר החשוב, בעיניי, בנאומו של גנץ, היה שהוא אמר ממשלת אחדות לאומית, ולא חזר על האוקסימורון ממשלת אחדות חילונית.
 
* מחיר הפופוליזם – בכל הראיונות עם ראשי כחול לבן, כולם התפתלו כאשר נשאלו על הסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חילונית", וניסו להסביר שלא התכוונו ככה, כן התכוונו ככה. יש בכלכלה מונח שנקרא "דו"ח רווח והסבר"*. אז מנסים להסביר, אבל סיסמה מזיקה שטיפש אחד זרק – אלף
אז גנץ טרח להסביר שהוא מסורתי ונוהג להתפלל בבית הכנסת של אבא שלו, והח"כים הדתיים של כחול לבן הובלטו ו... כל זה כדי להסביר שבעצם ממשלה חילונית היא לא בדיוק חילונית, כלומר לא רק, כלומר גם אבל גם לא. והנה, סיסמה פופוליסטית, שצמחה מתוך תחרות עם הציניקן ליברמן, גם מנוגדת לערכי האחדות הלאומית שכחול לבן מייצגת, גם מנוגדת לדמותה של רשימת כחול לבן וגם פגעה קשות ביכולת של כחול לבן לגייס את הקולות החיוניים ביותר להצלחתה ולסיכוייה לנצח – קולות של האגף בציונות הדתית שמאס בסמוטריצ'יאציה של הציונות הדתית ובקשר הגורדי שלה עם נתניהו, וקולות של ימין ממלכתי במעוזי הליכוד, שהרכבם מסורתי.
אולי הקולות הללו, שהיו מעבירים 2-3 מנדטים מהליכוד/ימינה לכחול לבן, היו מביאים להכרעה ברורה בעד כחול לבן בראשות גנץ.
 
[ * אם למישהו לא ברור – "דו"ח רווח והסבר" זו פרפרזה פארודית על דו"ח רווח והפסד].
 
* אוקסימורון – "ממשלת אחדות חילונית" היא אוקסימורון, כמו קרח חם, כמו "ממשלת אחדות דתית", כמו אש קרה, כמו "ממשלת אחדות חרדית", כמו סוכר מלוח, כמו "ממשלת אחדות ימנית", כמו סחוג מתוק, כמו "ממשלת אחדות שמאלנית".
 
* אקדח מעשן – לאורך שתי מערכות בחירות, השמיץ נתניהו את כחול לבן והציג אותה כ"שמאל חלש". וכיוון שלא היה לו על מה לבסס את הטענה, הוא בדה שקרים, כמו שגנץ ולפיד תמכו, כביכול, בהסכם הגרעין האיראני, או שכחול לבן תקים ממשלה עם אחמד טיבי ואיימן עודה.
ואז, יומיים לפני הבחירות, דווקא גנץ סיפק לנתניהו ולליכוד "אקדח מעשן", כאשר אמר לבוחרי "המחנה הדמוקרטי" שאם הם רוצים שהאג'נדה שלהם תתממש, עליהם להבטיח שהוא יהיה ראש הממשלה. ומה הפלא שהליכוד מיד מינף את האמירה הזאת ללב מתקפת הקמפיין, בישורת האחרונה שלה? ובצדק, מבחינתו. למה למחזר שקרים, כאשר הם יכולים להציג את הסרטון האותנטי של דברי גנץ?
אח"כ גנץ הסביר שהוא מרכז. והוא באמת מרכז. מרכז ניצי. אז למה אמרת דברי שטות כאלו, בניסיון לקושש קולות ממצביעי מרצ? נכון שלפני בחירות מנהיגים נוהגים להבטיח לכל אחד את מה שהוא רוצה לשמוע, אבל כחול לבן נועדה ליצור אלטרנטיבה לסוג הפוליטיקה הזה.
 
* מורשת נתניהו – לא ייאמן – קריאת הקרב במפלגתם לשעבר של בגין ושמיר היא "לא רוצים אחדות".
 
* שקרנים – דודו אמסלם יושב באולפן ערוץ 12 ומסביר למה לפי המתמטיקה יש סיכוי לנתניהו להקים ממשלה. ובין השאר הוא אומר: "הרי הרשימה המשותפת בכל מקרה לא תשב בשום קואליציה". רגע, רגע... אמסלם? הרי עד אתמול, לאורך כל הקמפיין אתה, חבריך ומנהיגך שיקרתם יום אחר יום, ערב אחר ערב, עם סיפור הבדים על ממשלת גנץ-עודה-טיבי ועם סיפור "ביבי או טיבי". שקרנים.
 
* מתנה מנתניהו – שני מנדטים של הרשימה המשותפת, הם מתנה מנתניהו, בספין המצלמות.
 
* צניחה חופשית – בבחירות אפריל זכו הליכוד + כולנו + זהות ל-42 מנדטים. בתוך חמישה חודשים הם איבדו עשרה מנדטים.
 
* למי לא הצבעתי – בטוח שלא הצבעתי לראש הממשלה שניסה למסור את הגולן לאוייב הסורי, הן בקדנציה הראשונה שלו (לאסד האב) והן בקדנציה השנייה שלו (לאסד הבן). אמנם אין היום סכנה לגולן, אבל אם היתה סכנה, האדם האחרון שהייתי סומך עליו הוא ביבי נתניהו.
בטוח שלא הצבעתי למצביע הסדרתי בעד עקירת גוש קטיף. מי שהצביע שוב ושוב ושוב ושוב, בממשלה ובכנסת בעד העקירה.
 
* שותפה טבעית – אם אכן ימינה תתפצל, הימין החדש היא שותפה טבעית לממשלת אחדות לאומית.
 
* מכחיש השואה – האדמו"ר מוויז'ניץ השווה את ליברמן ולפיד להיטלר וטען שהם שואפים לחולל שואה.
מכאן שהאדמו"ר מוויז'ניץ אינו אלא מכחיש השואה.
יש לזכור שהחרדים נבנו והתעצמו בזכות הציונות לה הם התנגדו ונגדה הם לחמו מראשיתה, וגם היום הם חיים על דמם של הציונים המשרתים בצה"ל, שעה שהם משתמטים ממלחמת המצווה על קיומו של העם היהודי וקיומה של מדינתו.
 
* וביערת הרע – החדשות הטובות – עוצמה כהניסטית לא נכנסה לכנסת. החדשות הרעות – למעלה מ-2% מאזרחי ישראל נתנו את קולם לתועבה הזאת. עובדה מצערת זו היא אתגר ערכי, חינוכי ותרבותי לחברה הישראלית: וביערת הרע מקרבך.
 
* האם העוצמה כהניסטית? – בראיון לאתר "כיפה" אמר נתניהו שלא יקים קואליציה עם עוצמה כהניסטית ולא ימנה את בן גביר לשר, והסביר: "מה אני אגיד לך, אני לא כהניסט, זו האמת. לכל מי שמסתכל עליי – אני לא כהניסט. אני, איך אומרים, יש לי ערכים מסוימים."
יפה. אבל מעניין, כאשר הוא ניסה בכל מאודו לחבר את הכהניסטים לימינה, ואני תקפתי את המהלך ואת הכהניסטים, כתבו לי בתגובה חסידיו השוטים של נתניהו, מדקלמי דפי המסרים, שבן גביר ועוצמה 'יהודית' הם לא כהניסטים... ושאני משקר כאשר אני מגדיר אותם כהניסטים. אז אני כבר מבולבל. מה נתניהו בדיוק אומר? שכיוון שהוא לא כהניסט, הוא לא יקים קואליציה עם מפלגה שאינה כהניסטית?
 
* תוכנית גאונית – עומד אהוד ברק מול המצלמות זחוח כדרכו; חוגג את תבוסתו. הבה נשחזר את המהלך הגאוני שלו.
אחרי שנתיים של ציוצים אובססיביים, ראיונות תוקפניים בתקשורת ומאמרי הערצה על האופוזיציונר היחיד / היחיד שנותן פייט לנתניהו / היחיד שנתניהו מפחד ממנו / סכין בין השיניים וכו' – ברק "עשה כניסה". הכריז על חזרתו לפוליטיקה.
הוא היה בטוח שמפלגת העבודה ומרצ יפלו שדודים לרגליו ויעמידו אותו בראש רשימה משותפת. בסקרים הוא יוביל על כחול לבן, וכך יהיה המועמד של מה שקרוי (בטעות) מחנה מרכז שמאל. המחנה הזה ינצח, והוא יהיה ראש הממשלה.
זה לא קרה, כידוע. בסקרים ברק לא עבר את אחוז החסימה. כדי להציל את כבודו ניסה להתקבל לאחת המפלגות, תוך שהוא מצמיד לראשם את אקדח ההתמודדות שלו בנפרד, בלי סיכוי לעבור את אחוז החסימה, אך תוך גריעת עשרות אלפי קולות ל"גוש". כחול לבן ומפלגת העבודה ידעו שהוא יהיה ריחיים על צווארם, ולא היו מעוניינות בו כנטל.
הוא התחנן להתקבל למרצ. לשם כך השפיל את עצמו בהתנצלות על כך שדיכא את המרד של ערביי ישראל באוקטובר 2000.
התוספת שלו למרצ היתה אפס.
התוכנית הגאונית שלו הצליחה כמו התוכנית הגאונית שלו לפתור בשבוע את הסכסוך הישראלי הערבי בן המאה.
 
* יש הומור בבחירות – קראתי רשומה של מישהו שקורא להצביע למרצ כי היא מחנה ה"מרכז"-שמאל...
 
* ובינתיים בבוקעתא – בכפרים הדרוזים בגולן הוטל חרם דתי על כל מי שישתתף בבחירות. אזרחים אמיצים, בעלי זכות בחירה, נמנעו מלממש זכותם בגלל החרם. אזרח מבוקעתא התלונן במשטרה. המשטרה נמנעה מפעולה בטענה שאין עניין לציבור. זאת, חרף העובדה שמטילי החרם מוכרים למשטרה ולשב"כ.
אני מבין את הצורך בשמירה על השקט והרצון שלא לעורר מהומות, ובהחלט סבור שלא תמיד ייקוב הדין את ההר, והשיקול של שמירה על השקט הוא שיקול ראוי. אולם לא כאשר מדובר בהגנה על יכולתם של אזרחים לממש את זכות ההצבעה שלהם במדינה דמוקרטית.
אני מקווה שבעוד ארבע שנים כבר יוכל כל אזרח להצביע בכל קלפי בארץ. בטכנולוגיה בת ימינו ניתן למצוא את הפתרונות כיצד לעשות זאת.
 
* מי דובר אמת – יו"ר ועדת החוץ והביטחון, דיכטר, אמר בראיון לגל"צ שישראל לא ויתרה על עיבוד השטחים בנהריים וצופר, ושהמועצה לביטחון לאומי מנהלת מו"מ בנדון. זאת, בניגוד מוחלט לדבריו של השר שטייניץ באותה תחנה, יומיים קודם לכן. מי מהם דובר אמת?
אני רוצה בכל מאודי להאמין לדיכטר. אבל אם כן, מדוע שטייניץ אמר את דבריו? האם יש לו אינטרס לשקר, ולהציג לציבור ימים אחדים לפני הבחירות שהממשלה שבה הוא חבר ויתרה על אינטרס ישראלי, בלי שהיא באמת ויתרה עליו? קשה לי להאמין. איזה אינטרס יש לשטייניץ, בעיצומו של מו"מ, לומר בפומבי שישראל ויתרה על העמדה שעליה הממשלה שבה הוא חבר מנהלת מו"מ?
נראה לי שיובל שטייניץ, כמשִׂיחַ לפי תומו, אמר אמת, ודיכטר נשלח לתקן את הנזק האלקטורלי.
הלוואי שאתבדה. וכיוון שנותר עוד חודש בלבד, עד שיפקע ההסדר המיוחד שמאפשר לחקלאים הישראלים לעבד את אדמתם, אני רואה מנוף אחד שיכול לסכל את נישול החקלאים.
הבהרה ישראלית, שאם ההסדר לא יוארך, גם ישראל תמלא את חלקה בהסכם השלום בצורה נוקדנית, בדבקות באותיות הקטנות, ותצמצם את העברת המים לירדן לכמות הכתובה בהסכם השלום, שהיא כמחצית הכמות שישראל מעבירה. זהו מנוף לחץ הרבה יותר גדול וחזק מכל מנוף ירדני, ושימוש בו יכול להרתיע את הירדנים. תחת האיום הזה, ניתן לנהל מו"מ על פתרון שיהפוך את ההסדר בנהריים ובערבה לקבוע.
 
* בזכות התוקפנות האיראנית – הצהרות טראמפ על פגישה אפשרית עם רוחאני ופיטוריו של היועץ לביטחון לאומי הנץ, הפרו-ישראלי, בולטון, מעוררות דאגה שמא טראמפ עלול לחזור למדיניות הפייסנות כלפי איראן, ברוח קודמו.
אין זה מן הנמנע, שדווקא ההתקפה האיראנית על מתקני הנפט הסעודיים, שהיתה תזכורת, למי ששכח, מיהי איראן ועד כמה היא מסוכנת – תציל את האנושות מפני הסכנה הזאת.
 
* אבא גנוב – הרב חיים נבון כתב רומן דיסטופי על ישראל מתפוררת. עם צאת הספר, הוא רואיין ל-"7 לילות". כך נפתח הראיון: "כתבתי אתמול בגוגל 'אבא', רציתי לראות איזה אפשרויות חיפוש הוא ייתן לי," מספר הרב חיים נבון. "האפשרויות שהופיעו היו 'אבא אנס', אבא מכה', אבא אלים'."
החלטתי לבחון זאת בעצמי. כתבתי בגוגל 'אבא', ואלו התוצאות בעמוד הראשון: שלוש התוצאות הראשונות היו על שירו של שלומי שבת "אבא". התוצאה הרביעית על השיר "אבא" של אביתר בנאי. התוצאה החמישית היא על שיר של אברהם פריד וארי היל שנקרא "אבא". התוצאה השישית הייתה כתבה על רולאנדו שפרץ בבכי: "אבא שלי לא ראה אותי מצליח." התוצאות השביעית והשמינית היו אף הן על השיר "אבא" של פריד והיל.
100% מהתוצאות בעמוד הראשון היו התגלמות ערכי המשפחה, האדרת המשפחה והאבהות. אף לא תוצאה אחת שלילית.
המשכתי לאתגר את הקביעה של הרב נבון ועברתי לעמוד השני. מתוך 9 תוצאות, 7 הן בוודאי ברוח ערכי המשפחה, עליהם מדבר הרב נבון. והנה, מצאתי תוצאה שלילית. כתבה על ההצגה "קח את אבא שלך ולך לעזאזל." פתחתי את הכתבה, ומסתבר שהיא על אהבת אב. על בן שנלחם נגד מערכת הבריאות בשל הזנחת אביו הזקן והחולה. ומה התוצאה התשיעית? ספר ילדים שנקרא "אבא ואבא". טוב, מן הכותרת ניתן להבין שהוא אינו מדבר על המשפחה המסורתית, אלא על משפחה חד-מינית. אבל גם הספר הזה מאדיר את ערך המשפחה, ההורות, האבהות.
אז אולי, הרב נבון, לא כצעקתה? ואולי, באמת אולי, לא באמת בדקת האם גוגל מתמסר לתאוריה הדיסטופית שלך?
 
* ביד הלשון: בז"ב – יום הבחירות הוא יומם הגדול של הבז"בים. מיהם הבז"בים? ראשי התיבות בז"ב, שהשימוש בהם נפוץ במשרד הפנים ובוועדות הבחירות המרכזית והמחוזיות, הם: בעלי זכות בחירה.
69.4% מהם מימשו את זכותם והביאו לתוצאות הבחירות לכנסת ה-22.
 
2. עגלות
את שמה של הסופרת טל בדיחי, רובכם בוודאי טרם שמעתם. אז אל תשכחו איפה, מתי (בחירות 2019 מועד ב') ובעיקר ממי שמעתם אותו לראשונה.
אין זה מקרה שלא שמעתם. מדובר בסופרת צעירה (בת 32) שזה עתה הוציאה את ספר הביכורים שלה. אך על פי הספר הראשון, אני בטוח שהיא תגיע רחוק.
הספר, שיצא לאחרונה בהוצאת "כתר-מודן", הוא רומן בשם "עגלות". הספר עוסק בעולם העגלות – מקום העבודה של צעירים ישראלים רבים, שיוצאים לארה"ב כדי לעבוד במכירת מוצרים ישראליים ולעשות הרבה כסף ומהר.
הספר כתוב היטב, קריא, מותח ומרתק. קראתי אותו בהנאה רבה ולמדתי ממנו המון.
עולם העגלות המתואר בו, הוא עולם דקדנטי, עולם של שקר, של אובדן מעצורים ערכיים, הן במרדף אחרי הכסף והן בהפקרות המינית, רחוק ת"ק פרסה מעולמי. ומה שקראתי בספר העמיק עוד יותר את סלידתי מהעולם הזה.
ודווקא כשזאת נקודת המוצא שלי בקריאת הספר, עליי לציין שבדיחי הצליחה, בכישרון רב, להציג את העולם הזה בצורה לא שיפוטית, רב ממדית, מורכבת מאוד, שמאפשרת לקורא לבחון את התופעה מזוויות שונות.
כל הדמויות, ללא יוצא מן הכלל, אינן פלקטיות. גם מי שמצטייר כמפלצת, מתגלה כבעל צדדים אחרים, אנושיים ויפים. הספר מלא הפתעות, אך בעיניי יותר משהעניין הוא בהפתעות שבעלילה, הוא בהפתעות שבהכרת הצדדים האחרים של הגיבורים. והדבר נכון לגבי כל הגיבורים, שמתגלים ברגעי שפל איומים, אך גם ברגעי התעלות מעוררי השראה. ולעתים, דווקא מה שנראה כרגעי התעלות, מתברר לאחר זמן קצר כשקר, כמצג שווא, ולהיפך.
בדיחי מיטיבה לתאר את המדרון החלקלק של ההתמכרות לכסף, לעגל הזהב, אך גם את המעצורים והבלמים שכל אחד מנסה להפעיל, לעתים בהצלחה ולעתים בחוסר הצלחה; לעיתים כשהוא משקר לעצמו ומשכנע את עצמו בצידוקים לא אמיתיים, אך גם הם מעידים על ניסיון להתמודד עם ההידרדרות. כמו בכל התמכרות, היכולת לעצור ולקפוץ מהעגלה קשה מאוד. ואין אף אחד בין הדמויות שאינו קרוע בין ההתמכרות לבין הניסיון להיחלץ ממנה.
גם סוגיית החברוּת מורכבת מאוד – בתוך עולם הדקדנס הזה, שיש בו המון שקר, אגואיזם, רוע, נכונות לדרוך אחד על השני במאבק הישרדות, יש לא מעט גילויים יפים של חברות. ולפעמים מה שנראה כגילוי של חברות מתגלה אח"כ כשקר. ומתוך אותו השקר – שוב מתגלית חברות. זה מבלבל, אך הבלבול הזה הוא יופיו של הספר.
המורכבות אינה רק בתיאור הדמויות, אלא גם בהצגת עולם העגלות – עם כל השקר והדקדנס שבו, יש בו גם גילויים הראויים להערכה, והספר יוצר הזדהות עם הדמויות שפועלות בחריצות להשגת מטרה שקבעו לעצמן, עם רצון להוכיח את עצמן ותוך התמודדות עם קשיים ומכשולים רבים. וכך, גם אם יש ציניות רבה בנאומי ה"ציונות" שבהם יונתן ומיקי, בעל החברה ומנהל האזור, ממריצים בהם את העובדים, ניתן לראות גם את הצדדים החיוביים בחווייה השלילית הזאת.
הספר כתוב בגוף ראשון. הגיבורה, נטע, היא בת מושב צעירה שיצאה לארה"ב לשבור שבר, כלומר לעשות כסף, הרבה ומהר, בעבודה בעגלות, בתוך עולם הפוך לעולמה הארצישראלי, המושבי, המשפחתי. כקורא, הזדהיתי עם דמותו של אחיה של נטע, רוני; הקשר שלה עם הארץ והמושב, שהיה מעין "המקהלה היוונית" בטרגדיה הזאת, שמשקף לנטע את העולם אליה היא נשאבת ומזהיר אותה. אך אם בטרגדיה יוונית הסוף האפל ידוע מראש, הספר הזה רצוף הפתעות, ובכל פעם שנדמה שהוא הולך לכיוון של פתרון מסוים, יש טוויסט בעלילה, בעיקר בסיום המפתיע.
ובאשר לסיום, אני מעריך שכל קורא ישפוט בינו לבינו האם זהו "האפי אנד". על התפנית שבסיום הספר יש לי תובנות רבות, אך כדי שלא להיות קלקלן [=ספוילר], אשאיר אתכם במתח.  
הספר מוקדש "לאחים שלי. מה היינו עושים בלעדינו." איזה יופי של הקדשה! וכיוון שאני מכיר את המשפחה, וזה המקום לגילוי הנאות, אני בהחלט מבין את ההקדשה ומזדהה איתה.
 
סביר להניח שאלמלא ההיכרות האישית עם משפחת בדיחי ממושב קשת שבגולן, לא הייתי קורא ספר על הנושא הזה, כי הוא לא ממש בתחומי העניין שלי. אבל זכיתי וקראתי. ואני שמח להמליץ עליו.
אורי הייטנר