בבחירות אפריל, הליכוד + כולנו + זהות הגיעו ל-42 מנדטים. בתוך חמישה חודשים בלבד, הם איבדו לא פחות מעשרה מנדטים. ואף על פי כן, חרף הצניחה החופשית הזאת, תמונת המצב נותרה כשהייתה – הן הליכוד והן כחול לבן אינם יכולים להקים ממשלה צרה.
המבוי הסתום שנוצר מאפשר שני תרחישים. האחד, הוא סיבוב בחירות שלישי. השני, הוא ממשלת אחדות לאומית.
סיבוב בחירות שלישי יהיה אסון. משמעותו היא שנה וחצי של ממשלה משותקת, תקציב משותק, שיתוק מול תוקפנות חמאס ובעיקר – העמקת הקרע והשנאה בחברה הישראלית. וכל זאת, בסבירות גבוהה שגם אחריהן יישאר אותו מבוי סתום. חובתן של המפלגות הגדולות למנוע את האסון הזה.
הדרך הראויה היא הקמת ממשלת אחדות לאומית. בשנים האחרונות הלך הקרע בעם והעמיק. בכל מחנה חלה הקצנה והיגררות אחרי השוליים הקיצונים שלו, כדוגמת הכהניסטים בימין ושוברים שתיקה ושכמותם בשמאל. הקמתה של כחול לבן, הכוללת את כל מפלגות גוש המרכז, טרפה את הקלפים, יצרה מוקד כוח חלופי לימין ולשמאל ולתהליכי הפירוד והקרע, ויצרה הזדמנות לשקם את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי הממלכתי בישראל.
כעת יש למנף את השינוי המשמעותי הזה, להקמת ממשלת אחדות ופיוס לאומי המבוססת על הסכמה לאומית רחבה. רק ממשלת אחדות, שתלכד את העם ותעצים את חוסנה של החברה הישראלית, תוכל לתת מענה לאתגרים העצומים העומדים בפנינו – איום הגרעין האיראני, איום ההתבססות האיראנית בגבולותינו והמשך התוקפנות של חמאס.
יש להקים ממשלת אחדות לאומית של כחול ולבן והליכוד, וכל מפלגה שתקבל את קווי היסוד של שתי המפלגות הגדולות תוזמן להצטרף אליה.
ישנה אבן נגף גדולה בדרך להקמת ממשלת אחדות לאומית – נתניהו, ראש הממשלה שעל ראשו שלושה כתבי אישום חמורים, על שוחד, מרמה והפרת אמונים, ושבמשך ארבע שנים הוא מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה. דרך המלך לאחדות לאומית אמיתית, היא שנתניהו יפנה את מקומו בצורה מכובדת או שהליכוד יחליף אותו. אם כך יקרה, תוכל לקום בו ביום ממשלת אחדות לאומית.
ואם לא? אם נתניהו והליכוד יסרבו? מה אז? האם נגזר עלינו, במקרה כזה, ללכת לבחירות שלישיות?
אם הליכוד לא יגלה אחריות, יהיה על כחול לבן לגלות אחריות, ולא לפסול את נתניהו כשותף לממשלת אחדות רוטציונית, בתנאים מסוימים. כוונתי לשני תנאי סף: א. ראש הממשלה הראשון ברוטציה יהיה גנץ. ב. נתניהו יתחייב בהסכם הקואליציוני לא לבקש חסינות.
במקרה זה, יילך נתניהו לשימוע. אם לא יוגש נגדו כתב אישום, הוא יוכל לשמש כשר בכיר. אם יוגש נגדו כתב אישום, הוא לא יוכל לכהן בממשלה, ויהיה עליו ללכת למשפט. בשנתיים של כהונת גנץ הוא יעמוד למשפט. אם ייצא זכאי – יכהן כראש הממשלה לאחר הרוטציה. אם יורשע – מנהיג הליכוד שייבחר תחתיו, יהיה ראש הממשלה אחרי גנץ.
החברה הישראלית זקוקה לממשלת אחדות לאומית. הדבר מחייב את שתי המפלגות הגדולות לוויתורים ולגמישות. אני מקווה שהן תגלינה אחריות.

2. צרור הערות 22.9.19
* שליחות היסטורית – השנים האחרונות התאפיינו בהעמקת הקרע בעם. החברה הישראלית התפצלה לשני מחנות, מחנה הימין ומחנה השמאל, שכל אחד מהם השתבלל בתוכו, ואת הסולידריות הלאומית החליפה סולידריות מחנאית, שבטית. כל מחנה צופף את השורות, הלך והקצין ונגרר אחרי שוליו הרדיקליים. מחנה הימין אימץ לחיקו את הכהניזם הנתעב, שהיה מוקצה מחמת מיאוס, ויישר קו עם אוהדי אלאור אזריה, תוך רמיסת האתוס הישראלי של מוסר לחימה וטוהר הנשק. מחנה השמאל הושפע מהרעל הפוסט-ציוני, לחם בשצף קצף בחוק הלאום תוך שימוש בטרמינולוגיה פוסט-ציונית, נתן לגיטימציה לגורמים אנטי ישראלים רדיקליים כמו "שוברים שתיקה" ולפרובוקציות פרברסיות כמו טקס חילול יום הזיכרון לחללי צה"ל והשוואת ישראל לנאצים.
המעבר מסולידריות לאומית לסולידריות מחנאית, חיבר כל אחד משני המחנות למחנה גלובלי – הימין העולמי והשמאל העולמי. מחנה הימין חש קרבה רבה יותר למחנה הימין בארה"ב ובאירופה מאשר לשמאל הישראלי. מחנה השמאל חש קרבה רבה יותר למחנה השמאל בארה"ב ובאירופה מאשר לימין הישראלי. וכל מחנה עוצם עין אפילו מהאנטישמיות הקיימת במחנה הגלובלי שלו. הסולידריות המחנאית, העומדת מעל האינטרס הלאומי, הביאה להתלכדות מחנה הימין סביב נתניהו, על אף האישומים הכבדים נגדו ואף אימץ את הנראטיב הקונספירטיבי המטורלל שלו על "מדינת עומק" מדומיינת, שתופרת תיקים לראש הממשלה, ולמלחמתו במדינת החוק ובממלכתיות.
מול התהליכים הצנטריפוגליים הללו, שמאיימים לקרוע לגזרים את החברה הישראלית, שליחותה ההיסטורית של כחול לבן, היא ליצור מחנה מרכז גדול, שישקם את המיינסטרים הציוני הדמוקרטי הממלכתי בישראל. בשתי מערכות הבחירות, הוכח שרק המרכז יכול להוות אלטרנטיבה לממשלת הימין. המרכז הוא גם האלטרנטיבה לשמאל. קיומו של גוש מרכז גדול, חייב להשפיע גם על השמאל והימין. בחירתה של מפלגת העבודה לא להתאחד עם מרצ, אלא דווקא עם גשר, מבטאת את ההשפעה החיובית של כחול לבן על השמאל, ואני משוכנע שגם הימין יושפע מכך. הקמת ממשלת אחדות לאומית, שהיא כנראה האלטרנטיבה היחידה לאסון של סיבוב בחירות שלישי, עשויה אף היא לקדם את השליחות ההיסטורית הזו; להיות ממשלת פיוס לאומית, ממשלה של איחוי הקרעים, והתמודדות משותפת של מדינה חסונה ומלוכדת עם האתגרים הביטחוניים, המדיניים והחברתיים הגדולים שלפתחנו.
וסתיו שפיר וסמוטריץ' יצעקו מהאופוזיציה.

* במעלה ההר – הביטוי הבולט למצבה העגום של מפלגת העבודה, בעלת העבר המפואר, הוא שאנשיה ראו כהישג את עצם מעבר אחוז החסימה, ובהשגת 6 מנדטים – הישג גדול.
אבל אני חושב שהצעד שעשה עמיר פרץ חשוב מאוד, מעבר לתוצאה האלקטורלית. שתי החלטותיו האסטרטגיות – לא לחבור למרצ ולכרות ברית עם "גשר", עשויות להיות נקודת מפנה היסטורית. לאחר יותר משני עשורים של היגררות אחרי השמאל הקיצוני – חזרה למרכז השפוי. עוד רבה וארוכה הדרך, והיא כרוכה בחשבון נפש רעיוני בתחום המדיני (הדבקות העיקשת, עם הראש בקיר, בדרך מדינית שנוסתה וכשלה) ובתחום הזהותי (מלחמת החורמה בחוק הלאום, תוך אימוץ טרמינולוגיה פוסט ציונית מובהקת). אבל זו הדרך הנכונה במעלה ההר.

* תנאי סף – מן הראוי שתקום ממשלת אחדות לאומית של כחול לבן והליכוד, וכל מפלגה שקווי היסוד שיקָבעו בין שתי המפלגות הגדולות מקובלים עליה, מוזמנת להצטרף. הדבר נכון גם לגבי החרדים. הם שותפים לגיטימיים ורצויים, אם יקבלו את קווי היסוד. אבל קווי היסוד לא יהיו כמו בממשלה שקיומה תלוי במפלגות החרדיות. קווי היסוד חייבים להיות ציוניים, עם אוריינטציה על אחדות ישראל: קבלת חוק הגיוס, ביצוע מתווה הכותל, הכרה בכל הזרמים ביהדות. כל מפלגה שתקבל עליה, בין השאר, את התנאים האלה – מוזמנת בשמחה.

* החסינות מתה – מה יהיה? לא יודע. צפויים לנו שבועות של תהפוכות רבות, תרגילים וספינים. רק דבר אחד בטוח. אין קואליציית חסינות.

* ממשלה עם עודה – מגלגלי עיניים למיניהם תוהים: מה יש? למה לא להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת?
הבה נבחן את התסריט הבא. קמה ממשלה עם המשותפת. כעבור שבוע, חמאס מחליט לאתגר את הממשלה החדשה, ומשגר 600 טילים לעבר ישראל (לא תסריט דמיוני. זה קרה רק השנה). הקבינט מתכנס ומחליט על מתקפה ישראלית ברצועת עזה. מה תעשה המשותפת? תהיה שותפה ל"תוקפנות נגד עזה הנצורה"? בו ביום היא תפיל את הממשלה ותקלע את המדינה למשבר פוליטי בעיצומו של משבר ביטחוני.
אל דאגה. זה לא יקרה. לא תהיה ממשלה עם עודה.

* אופוזיציה למדינה – בהנחה שתקום ממשלת אחדות לאומית, ייתכן מאוד שאיימן עודה יהיה ראש האופוזיציה. אבל כיוון שהוא לא אופוזיציה לממשלה אלא אופוזיציה למדינה, אני סמוך ובטוח שראש ממשלת האחדות הלאומית בני גנץ ייפגש איתו בנימוס, ויתדרך אותו רק במה שאפשר לקרוא בעיתונים.
אגב, לא בטוח שעודה יהיה ראש האופוזיציה. את ראש האופוזיציה בוחרת האופוזיציה. אם ימינה והחרדים יישארו באופוזיציה, אולי אחד מהם, דרעי או איילת שקד, יעמדו בראש האופוזיציה.

* קונספירציה חדשה – דף המסרים החדש, שהמונים מדקלמים בלי להניד עפעף, הוא שליברמן הוא סוכן רוסי רדום שהושתל בימין לפני 25 שנה ועכשיו הוא הופעל כדי להציל את האיראנים.

* היו דברים מעולם – מנטרה שבכלי התקשורת מרבים לחזור עליה, היא שמעולם לא קרה שלמחרת הבחירות לא היה ידוע מי יהיה ראש הממשלה.
אכן, זה מקרה נדיר, אך היו דברים מעולם. זה קרה בבחירות לכנסת ה-11, ב-1984. לא היתה הכרעה בין הליכוד בראשות שמיר והמערך בראשות פרס. הגוש שתמך בשמיר מנה 60 ח"כים, הגוש שתמך בפרס מנה 59 ח"כים, ואת "הרב" כהנא אף אחד לא ספר (והנשיא גם לא הזמין אותו להתייעצויות). במצב שנוצר, לא היה מנוס מהקמת ממשלת אחדות רוטציונית. אני מעריך שכך יהיה גם עתה.
כניסת המערך לממשלת האחדות היתה בניגוד להתחייבות מוחלטת שלו בבחירות לא ללכת לאחדות. אבל היה לחץ ציבורי, היה לחץ בתוך מפלגת העבודה (למשל של התק"ם – התנועה הקיבוצית המאוחדת), והנשיא הרצוג הפעיל מכבש לחצים כבד ביותר. ארבעה מאנשי הרוח של תנועת העבודה, ודווקא מן היונים שבהם – עמוס עוז, א.ב. יהושע ו-ס. יזהר (איני זוכר מי היה הרביעי) פירסמו גילוי דעת הקורא להקמת ממשלת אחדות, והיתה בכך לגיטימציה משמעותית למהלך. אבל היה לכך מחיר – המערך התפלג, מפ"ם פרשה ופירקה את המערך אחרי 15 שנים ויוסי שריד פרש ממפלגת העבודה והצטרף לר"צ.
למיטב הכרתי, גם הפעם אין מנוס מממשלת אחדות רוטציונית.
קוריוז מעניין – תיקו בבחירות היה בבחירות לכנסת ה-11 ובבחירות לכנסת ה-22. בשנה ה-35 מאז הבחירות לכנסת הראשונה ושוב, כעבור 35 שנה. כנראה שזה קורה מידי 11 מערכות בחירות ואחת ל-35 שנים.

* היורש – נתניהו זרק את שמותיהם של ראש המוסד יוסי כהן ושל השגריר בארה"ב רון דרמר כיורשים פוטנציאליים שלו. זה מדהים! הרי עד היום נתניהו קיפד ראשו של כל מי שהירהר בסתר לבו על האפשרות שאי פעם יהיה צורך לרשת את נתניהו. מה קרה?
ערכתי סיור מודיעיני בראשו של נתניהו, ולהלן תוכנית "היורש". היתרון של כהן ודרמר על אחרים, הוא שהם עדין לא בפוליטיקה ולא יהיו בפוליטיקה בארבע השנים הבאות (לכהן גם צפויות שלוש שנות צינון בתום תפקידו). בעוד ארבע או שמונה שנים, הם יוכלו לכהן כח"כים מן השורה. בקדנציה שלאחר מכן כיו"רי ועדות בכנסת. לאחר מכן כסגני שרים. אח"כ כשרים זוטרים. בעוד עשרים שנה, כשיחשקו במשרת שרים בכירים, הוא כבר ידע לגמד ולהגחיך אותם ולהרחיק אותם.
יאיר נתניהו לא צריך לדאוג.

* בין אולמרט לנתניהו – לאחרונה אני שומע אנשים (למשל, נחמיה שטרסלר) שמתגעגעים לאולמרט. תראו איך בניגוד לנתניהו הוא לא נאחז בקרנות המזבח של השלטון, אלא קם, לקח אחריות והתפטר.
אין לכך שחר. אולמרט נהג בדיוק כמו ביבי. גם הוא התבכיין על כך ש"רודפים אותו" והתקרבן ש"מדיחים ראש ממשלה מכהן". גם הוא המציא תאוריית קונספירציה מטורללת, איך הימין הקיצוני, המשטרה, הפרקליטות ובתי המשפט רודפים אותו ותופרים לו תיקים כדי לסכל את השלום הנכסף שהוא מביא. הוא אפילו הסתיר מהציבור את העובדה שאבו מאזן דחה על הסף את הצעתו המופקרת לנסיגה מלאה מיו"ש וירושלים, כדי להשאיר באוויר את הטענה שהוא או-טו-טו מביא שלום, ומה שעומד בינינו לבין הסכם השלום אלה התיקים שתופרים לו.
ההבדל בין אולמרט לנתניהו, הוא שאולמרט לא הצליח לשכנע המונים ולצערנו נתניהו כן. את אולמרט סבב קומץ של חסידים שוטים שדקלמו את ההבלים הללו, ולנתניהו צבאות של חסידים שוטים שמדקלים את הבליו. אולמרט לא לקח אחריות והתפטר, אלא מפלגתו וממשלתו אילצו אותו לזוז, ואילו ראשי הליכוד מ-פ-ח-דים ונותנים לו גיבוי.
לכן נתניהו מסוכן יותר.

* הסתה מזעזעת – דברים נוראים שצייץ בטוויטר העיתונאי היורד, הפרובוקטור רון מיברג: "החנינה היא דיבור ויוזמה מטופשים. הדיון צריך להיות בהחזרתו החד פעמית של עונש המוות."
אלה דברי הסתה מזעזעים, מן הסוג המסוכן ביותר, וראויים לכל לשון של גינוי והוקעה. בלי "אבל", בלי "אולם", בלי "מצד שני". לא, אין כאן כל מורכבות. זאת התגלמות של רע מוחלט.

* הטרור החקלאי – שלושה עגלים נגנבו באחד מלילות השבוע מן העדר של אורטל. הטרור הזה הוא מנת חלקו של כל המגזר החקלאי בישראל לאורך שנים. אוזלת היד של המדינה מול הטרור החקלאי היא אחד הכישלונות החמורים של הממשלות האחרונות. הממשלה החדשה חייבת להציב את המלחמה בטרור החקלאי במקום גבוה בסדר העדיפויות שלה.

* מורשת המאבק – בימים אלה, לפני 25 שנה, חבריי ואני שבתנו רעב במשך 19 יום, בגמלא העתיקה, נגד נסיגה מהגולן.
לציון האירוע, התכנסנו, ותיקי המאבק וקצת (מדי) צעירים, שאז עוד היו ילדים ונערים, בגבעת יואב. היה זה ערב מרומם נפש.
הערב, בהנחייתי ובליווי מוסיקלי בשירה בציבור של אירית ישראלי, החל ברב שיח שבו נטלנו חלק יהודה הראל, אפרת בדיחי ואני, מבין השובתים, וברוך כהן, איש הלוגיסטיקה של ועד יישובי הגולן, שסיפר את מה שפחות מוכר וידוע, ה"מאחורי הקלעים" של המבצע האדיר הזה, שאליו נהרו רבע מיליון ישראלים להביע עמנו את הזדהותם.
סיפרנו על השביתה, על מהותה ומהות המאבק בעינינו בפרספקטיבה של 25 שנה, וגם אנקדוטות מן השביתה. לאחר מכן נשא דברים ידידנו אביגדור קהלני, שבגבורה אזרחית עמד מול מנהיגו הנערץ רבין ומפלגתו, הקים את שדולת הגולן בכנסת ועמד בראשה וניהל מאבק אופוזיציוני חריף נגד הממשלה של מפלגתו, שסטתה מן הדרך, מן המצע ומהבטחות הבחירות, ולבסוף פרש ועמד בראש הדרך השלישית. קהלני סיפר זיכרונות מן התקופה.
החלק האחרון של האירוע הוקדש לרב שיח של בני הדור השני בגולן, שסיפרו על זיכרונותיהם כבני נוער מהמאבק, ובעיקר – על חזונם ל-25 השנים הבאות. היה מרגש לשמוע מפיהם, איך אישיותם עוצבה במאבק. כל השותפים העלו על נס את היחד ואת עוצמת היחד, בתקופת המאבק, בה נטלו חלק כתף אל כתף, בשותפות ורעות, חילונים ודתיים, אנשי ימין ושמאל, חברי קיבוצים, מושבים, יישובים קהילתיים וקצרין, תושבי צפון הגולן ודרומה. לאורך הערב קראתי קטעים מן הפרק על שביתת הרעב, מתוך ספרי "יהודה הראל – ביוגרפיה".
היינו קבוצה קטנה של אנשים אכפתיים שנטלו את גורלם בידם, סחפנו את כל תושבי הגולן, ויחד סחפנו את מרבית אזרחי ישראל, שהוכיחו שהעם עם הגולן, ובמאבק ממושך, נחוש, דמוקרטי ומכובד, לאורך עשור, הצלנו את מדינת ישראל מאסון לאומי.
ואפרופו קהלני – אין מתאים ממנו לתפקיד הנשיא הבא של מדינת ישראל.

* תרמתי במשרד – הזמנתי את בני אסף לאירוע לציון 25 שנים לשביתת הרעב בגמלא, והוא לא גילה עניין.
"אבל מה עם 'והגדת לבנך'"? שאלתי, והוא השיב: "אתה כבר הגדת לי מספיק." צודק.

* ביד הלשון: מי לידך יתקע – איילת שקד התראיינה בתוכנית דקלסגל ברשת ב'. הראיון נסב, בין השאר, על נושא הבלוק שנתניהו הקים עם מפלגות הימין למו"מ הקואליציוני. שאל סגל את שקד: "מי לידך יתקע, שנתניהו לא ישתמש בכם ואחר כך יחתום עם גנץ בלעדיכם?"
מה פירוש הביטוי "מי לידך יתקע"?
מי ערב לך. תקיעת כף היא סוג של ערבות, של שבועה, של התחייבות, של מילת כבוד.
מקור הביטוי הוא מקראי: "שִׂימָה נָּא עָרְבֵנִי עִמָּךְ, מִי הוּא לְיָדִי יִתָּקֵעַ" (איוב יז ג).
אורי הייטנר