"נוסעת אלמונית – שלומית פלאום"

שראה אור בשנת תשס"ה

שמחתי להתוודע אל דמות מרתקת שפגשה בימי חייה קשת בלתי נתפסת ממש של דמויות מתחומים מגוונים, ואשר ספגה לתוכה תרבויות של עמים וגזעים מעל פני כל הגלובוס. מסתבר כי למרות שנורית גוברין מלאת הערכה לאישה המיוחדת הזאת, היא אינה נמנעת מלהצביע על חולשותיה (שבח עצמי – 215; ארגון לקוי של הכתבים – 249, 254, 256, 265; שפתה העילגת – 107, 112, 205, 292, 303, 330-331, 333, הערצתה למוסוליני ולפאשיזם – 173 ועוד).

הפתיחה לספרה של נורית גוברין היא יפהפייה: תיאור פרטים בתמונה של חמש סמינריסטיות, וביניהן שלומית פלאום – עולם שלם כאילו קם לתחייה. נורית גוברין מזכירה את דבריו של אביה, ישראל כהן, על גנדהי, אחד מנערציה של פלאום, שהיה אדיש עד כדי אכזריות לגורלם של היהודים הנאבקים על ארצם, ולגורלם של אלה שנספו במיתות המשונות בשואה (170, 173, 175).

הספר של נורית גוברין מציע תשובה לשאלה המרומזת באשר לאלמוניותה של שלומית פלאום – למרות ייחודה (אישה כותבת אוטוביוגרפיה, אישה נוסעת בעולם): היא הייתה אדם מתרשם (מדמויות, מתורות חינוך, מפילוסופיות, מספרות, מדתות, מנופים וכו'), אך לא היתה דמות יוצרת. היא לא יצרה משל עצמה דבר, ושני הספרים שכתבה, והאחד שתירגמה – כנראה, נערכו לשונית על ידי אחרים, כי העברית שלה היתה עילגת ממש. המחברת מזכירה את יהודה בורלא שציין במכתבו שהעברית שלה איננה מספיקה (89), ואת דב קמחי אשר תירגם את מאמריה ומכתביה מהודו מגרמנית לעברית (150). אנשי הספר העבריים אינם סלחנים בכגון אלו – אפילו יותר מאשר כלפי בגדיה המוזרים.

הספר מזכיר שגם דב קמחי, בן דורה, מחבר הספר "על שבעה ימים", גם כן נשכח, אבל הוא בוודאי איננו היחיד: כל הדור ש"ירש" את ביאליק נמחקו מהזיכרון – מתוך אלף סטודנטים לספרות אני מסופק אם יימצא אחד שיודע מי הם זלמן שניאור, יעקב כהן, יעקב שטיינברג, יצחק למדן, דויד שמעוני ואחרים. אליעזר שטיינברג הוסמך לרבנות בגיל 16, נחשב לחכם מבין סופרי ישראל בזמנו, פרסם כמאה כרכים בפרוזה, מסה, תרגום וחכמת ישראל, ערך את "כתבים" – אבל חוץ מקצת חוקרי ספרות – איש איננו זוכר אותו היום. זיכרון הקוראים מתרכז דווקא במעט הנשים שיצרו באותה תקופה ואחריה: רחל, דבורה בארון, לאה גולדברג, אסתר ראב. היותה של היוצרת אישה דווקא מועיל להבלטתה בעיני הקוראים, ולא להיפך.

הספר בהחלט מעניין, אבל גם לוקה לפעמים פרוטרוט מוגזם, ועל כל היגד כמעט יש חזרות מיספר פעמים, לפעמים באותן המילים ממש (ראו פרטי חייה של שירלי טמפל – 298, 300). ייתכן שזה מן ההכרח בכתיבה מן הסוג הזה – לי זה הפריע, בעיקר משום שבאמת מדובר במסמך מרתק, ואין כמו חזרות ופרוטרוט כדי לשבור את העניין שמתעורר עם הקריאה. אבל ללא ספק הספר הזה חשף בפניי דמות של אישה מרתקת, שלא היה לי מושג על קיומה.

משה גרנות