שנת תשע"ט תכנס להיסטוריה הישראלית כשנה יוצאת דופן – השנה היחידה בתולדות המדינה שבה התקיימו שתי מערכות בחירות. נכון לעכשיו, מעט לאחר הבחירות השניות, דומה שהמבוי הסתום נותר כשהיה.
לפני בחירות מועד א' ולפני בחירות מועד ב', שאלת השאלות היתה – האם יהיו לנתניהו 61 קולות? אותה שאלה, אך היא שונה כל כך בין שני המועדים. במועד א', ה-61 שנספרו כללו את הליכוד, המפלגות הדתיות והחרדיות, כולנו וליברמן. בליל הבחירות נישאו שני נאומי ניצחון, של גנץ ושל נתניהו. עוד בטרם סיים גנץ את נאומו, הנאום כבר נראה נלעג, כזה שנושאו יתבייש בו. ניצחונו של נתניהו היה ברור. יש לו 65 ממליצים. יש לו קואליציה בטוחה.
ואכן, היו לו 65 ממליצים. ואכן, הרכבת הממשלה הוטלה עליו. אך הוא נכשל ולא הצליח להרכיב ממשלה חדשה. בדיעבד, גם נאום הניצחון שלו נשמע מביך ומגוחך. מי שעמד בין נאום הניצחון לבין הניצחון היה איש השנה תשע"ט – אביגדור ליברמן.
ליברמן הבטיח להמליץ על נתניהו וקיים, כצפוי. הוא גם הבטיח שלא ייכנס לקואליציה, אלא אם כן ייאמר בפירוש בהסכם הקואליציוני שחוק הגיוס, כפי שהומלץ בידי מערכת הביטחון, יתקבל כלשונו, בלי להזיז פסיק. איש לא האמין שעל חודו של פסיק הוא ימנע את הקמת ממשלת נתניהו.
היה צדק והיגיון רב בעמדתו של ליברמן. הרי חוק הגיוס הוא כשלעצמו פשרה מרחיקת לכת עם המשתמטים. החרדים היו שותפים לניסוח ההסכמות. הם עשו זאת, מתוך הנחה שכאשר החוק יגיע לדיון בוועדה בכנסת, הם ימרטו את נוצותיו ויסרסו אותו. את זה רצה ליברמן למנוע, ובצדק.
אך היה משהו תמוה בעמדתו. מה פירוש לא להזיז פסיק? הרי כל חוק שמגיע לכנסת – מתקיים עליו דיון, שיג ושיח, חברי הוועדה מושכים אותו לכאן ולכאן, מעלים רעיונות חדשים, הסתייגויות. אך הוא החליט "לשחק בונקר". הוא דחה את כל הצעות הפשרה. הוא סירב לכל דיון. הוא הציב אולטימטום של הכול או לא כלום.
איש לא האמין שהוא יעמוד על עמדתו העיקשת; שהוא, איש ימין מובהק, ימנע הקמת ממשלת ימין. אך הוא עמד על שלו בלי לסטות ימין ושמאל. נתניהו לא הצליח להרכיב ממשלה. בתמיכתו של ליברמן ותמיכת הרשימה המשותפת הוא הביא לבחירות חדשות.
נתניהו הקדים את הבחירות בביטחון רב שהוא ינצח. הציבור הימני שבחר בליברמן יפנה לו עורף ויעבור לליכוד. ליברמן יתרסק, לא יעבור את אחוז החסימה, הליכוד יתחזק והוא ירכיב ממשלה חדשה ללא קושי.
כבר בערב שבו הכנסת החליטה על בחירות חדשות, נתניהו סימן את ליברמן וכינה אותו "שמאלן". או "סמולן". או "סססססמולן". הוא הפנה את מלוא מאמציו למלחמה להשמדת ליברמן. הוא גייס את מלוא משאביו וכוחותיו למגזר "הרוסי" כדי למחוק את ליברמן.
אבל כוחו של ליברמן גדל מאוד והגיע ל-9 מנדטים. ליברמן הצליח לבנות לעצמו באחת דמות חדשה – ליברמן הלוחם בחרדים.
לפתע הפך ליברמן, שותפו הוותיק של אריה דרעי עוד מימי פרשת בראון תמורת חברון ועד הבחירות המוניציפליות האחרונות בירושלים, לאוייב החרדים. לפתע הוא היה לנושא דגל החילוניות. ואחרי שפסל את החרדים, הוא פסל גם את החרד"לים, אותם הוא כינה משיחיים.
ליברמן הצליח לעצב את סדר היום של הבחירות, ולהטות אותו לנושאי דת ומדינה. הוא טבע את מטבע הלשון "ממשלת הלכה", ולמרות שאין שחר לטענה שהחרדים רוצים להפוך את ישראל למדינת הלכה (רצון שקיים רק בקרב חלק מן החרד"לים, שמייצגם בכנסת הוא סמוטריץ'), רבים קנו את הסיסמה. הוא טבע את הסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חרדית" וגרר אחריו את "כחול לבן", שאימצה את הסיסמה המנוגדת לטבעה ולדרכה. ובתום סיבוב הבחירות השני, ליברמן הוא האיש החזק בפוליטיקה הישראלית, הוא עשוי להיות האיש שיקבע מי יהיה ראש הממשלה. ייתכן שהוא אכן יצליח לכפות על הליכוד וכחול לבן ממשלת אחדות ללא המפלגות הדתיות והחרדיות. אם הדבר לא ייצא לפועל, לא יהיה מנוס מסיבוב בחירות שלישי. והיחיד שיוכל להביא לתסריט שלישי, כלומר לא ממשלת אחדות ולא מועד ג' הוא ליברמן, אם יצטרף לממשלה צרה בראשות נתניהו או גנץ. הוא לא יעשה זאת בפחות מרוטציה על ראשות הממשלה.
הניסיון של נתניהו לשוות לליברמן דימוי של שמאלן נחל כישלון חרוץ. למה? למה מה שהצליח נתניהו לעשות לריבלין, לבני בגין, לבוגי יעלון, לרוני אלשייך, למנדלבליט, הוא לא הצליח לעשות לליברמן?
אדרבא, בעמדות המדיניות, בגין וריבלין הם אנשי ארץ ישראל השלמה בכל רמ"ח ושס"ה, בניגוד לנתניהו; גם עמדותיו של יעלון ניציות יותר משל נתניהו, ואילו ליברמן מדבר כבר שנים על תוכנית מדינית יונית מאוד. כשהוא מדבר על "חילופי שטחים ואוכלוסיות," הוא מקבל את העיקרון של שתי מדינות לשני עמים על בסיס קווי 4.6.67 עם חילופי שטחים. כמו יוסי ביילין. רק שבעוד ביילין מציע תמורת גושי היישובים שטחים ריקים בנגב, ליברמן מציע שטחים מאוכלסים בוואדי ערה. ובמסגרת התוכנית הזאת, הוא אף אמר לא אחת שהוא מוכן לוותר גם על היישוב שלו – נוקדים. אז איך אפשר להסביר את הצלחתו של נתניהו להדביק "שמאלנות" לאנשי ארץ ישראל השלמה וכישלונו להדביק אותה לליברמן?
הסיבה לכך, להערכתי, היא שהסנטימנט הימני שעליו פרט ליברמן לאורך השנים ועליו הוא בנה את עצמו, לא היה ארץ ישראל השלמה ולא התנחלויות, אלא כוחנות אנטי ערבית. באחד מגלגוליו הוא בנה את עצמו סביב הסיסמה הפופוליסטית והלא-דמוקרטית, "בלי נאמנות אין אזרחות." גם הצעתו המדינית התפרשה, כיוון שכך הוא הציג אותה, כתוכנית נגד ערביי ישראל.
על הסנטימנט הזה פורט ליברמן גם בדרישתו הפופוליסטית לגזר דין מוות למחבלים. ועל הסנטימנט הזה הוא בנה את עצמו בפרשת אלאור אזריה.
בערמומיותו הפוליטית, קלט ליברמן, מיד כשפרצה הפרשה, כאשר נתניהו, יעלון ואייזנקוט התייצבו כאיש אחד בגינוי המעשה, שיש לו מכרה זהב פוליטי. הוא האיש שהפך פרשה פלילית של חייל שסרח ועמד למשפט, לסוגייה הפוליטית והחברתית המרכזית של ישראל לאורך יותר משנה. הוא יצר את הגל הפופוליסטי שגרם לנתניהו לעשות סיבוב פרסה וליישר קו עם הזרם העכור. הוא הפך את הפרשה הזאת למגדיר החדש של הימין בישראל. וכך, ריבלין, בני בגין ויעלון הפכו ל"שמאלנים", כיוון שהם דבקו באתוס של צה"ל מיום הקמתו, של צבא ממלכתי ומוסרי, צבא מסודר, שבין ערכיו – טוהר הנשק ומוסר לחימה. בציניות מקפיאת דם, קפץ ליברמן על הפרשה כמוצא שלל רב. כאלוף בדיג במים עכורים, הוא רכב על הפרשה עד למשרת שר הביטחון הנחשקת.
ככזה, הניסיון לצבוע אותו כשמאל, נחל כישלון חרוץ. הצגתו החוזרת ונשנית בידי נתניהו והליכוד כמי שבוודאות משתייך למחנה גנץ, הפכה את תשעת המנדטים שהוא קיבל, לכאלה שבשום אופן אינם יכולים להיספר כחלק ממחנה נתניהו. ואם אחרי בחירות אפריל נתניהו יכול היה להאשים את ליברמן שהוא מעל באמון בוחריו, הפעם כל בוחריו, מספר כמעט כפול, בחרו במי שנתניהו עצמו הציג כ"שמאל חלש שישב עם אחמד טיבי בממשלה." לא רק הניסיון למחוק את ליברמן מהמפה נחל כישלון, אלא גם הניסיון לצבוע אותו כשמאל.
מה עשה ליברמן בחודשים האחרונים? הוא המציא את עצמו מחדש, אך כאותו ליברמן, רק הפעם נגד אוייב חדש. בעבר היו אלה הערבים. הפעם אלה החרדים. ליברמן נבנה תמיד על שנאת קולקטיב אחר בחברה הישראלית, והוא מושך אליו תומכים באמצעות אותה שנאה. יש לו מחושים פוליטיים וחברתיים רגישים מאוד, והוא יודע לקלוט מוקדם סנטימנטים של התנגדות לציבור מסוים, והוא רוכב על הגל הזה.
והוא עושה זאת בהצלחה רבה. ובדרך זו הוא אחד הפוליטיקאים המשפיעים ביותר בישראל זה שנות דור. והשנה, השפעתו הגיעה לשיא.
ליברמן הוא אחד הפוליטיקאים הציניים בישראל. יש לו כישרון גדול לזגזג ולהישאר בתדמית של איש עקרונות העומד על שלו. כי אכן, בכל זיג שבו הוא נמצא, הוא מגלה נחישות ועקביות ועצבים חזקים וכושר עמידה, עד הזג, שבו הוא שב ומגלה אותן תכונות.
ליברמן הורשע בעבר בדין, והוא היה חשוד בעבירות שחיתות חמורות, אך הצליח לצאת מהן זכאי, תוך שהספק על המעשים נותר גדול והריח נותר מבאיש. הוא הצליח לתמרן את פרשת "ישראל ביתנו" כך שלא תדבק בו אישית.
עם כל תכונותיו השליליות, והן רבות, אי אפשר להכחיש שהוא אחד הפוליטיקאים החכמים, הערמומיים, המנוסים והחזקים בישראל. התכונות הללו הפכו אותו השנה ממי שנלחם על הישרדותו מעל אחוז החסימה, לאיש החזק וממליך המלכים בישראל.

2. האתגר של כחול לבן
הליכוד בתוספת כולנו והקולות שקיבלה זהות בבחירות אפריל, היו יחד 42 מנדטים. 11 מנדטים הם איבדו בבחירות ספטמבר. אך טבעי היה, שמרבית הקולות הללו יעברו לכחול לבן, ויעניקו לה ניצחון בנוק-אאוט ומנדט ברור להרכבת ממשלה בראשותה. כחול לבן, כמפלגת מרכז, נועדה להוות בית לגורמים המתונים בימין ובשמאל. היא היתה אמורה להיות אבן שואבת לאנשי הימין הממלכתי, לאנשי הציונות הדתית הליברלית, לליכודניקים שמאסו בנתניהו, לבוחרי כולנו שלא רצו להיבלע בליכוד.
למה זה לא קרה? למה אותם אנשים העדיפו ללכת לים ולא לבחור במרכז?
אין ספק שנתניהו הצליח להפחיד את הימין המתון בקמפיין "גנץ ולפיד שמאל חלש שיקימו ממשלה עם עודה וטיבי." אך גם לכחול לבן יש חלק גדול באשמה. במקום לייחד עצמה כמפלגת מרכז ניצית וביטחוניסטית, היא נשאבה לדימוי של חלק מ"גוש-שמאל-מרכז". הרוטציה עם לפיד, ההפגנה עם איימן עודה, האוקסימורון "אחדות חילונית", האמירה של גנץ שאם תומכי המחנה הדמוקרטי רוצים לקדם את האג'נדה שלהם עליהם להצביע לכחול לבן – כל אלה היו נכס אלקטורלי לנתניהו וסיכלו את המהפך.
את הלקח הזה חייבת כחול לבן להפיק, ולנתק מעתה את הקשר הגורדי הקרוי "שמאל-מרכז". עליה לבדל את עצמה מן השמאל, בהקמת ממשלת אחדות לאומית עם הליכוד, ובהובלת מדיניות של מרכז ניצי, שתשקם את ההסכמה הלאומית בין חלקי העם. ממשלת אחדות לאומית בראשותה, עשויה ללכד מחדש את החברה הישראלית סביב דרך מדינית שקולה, הכוללת סיפוח של בקעת הירדן רבתי וגושי ההתיישבות ופיתוח התיישבותי משמעותי של אזורים אלה, לצד הבעת נכונות לפשרה טריטוריאלית ריאלית עם מדינה ירדנית פלשתינאית בעתיד. עליה לשים קץ למדיניות ההכלה וההבלגה בגבול עזה ולהמירה בשיקום ההרתעה של ישראל. עליה להתמיד במדיניות הנכונה של ממשלת נתניהו בסוגיית הגרעין האיראני וניסיונותיה של איראן להתבסס בקרבת ישראל, אך לחזור למדיניות העמימות בפעולות אלו.
הבידול המהותי של כחול לבן מהליכוד והימין, הוא בתחום הממלכתיות, הכבוד למדינת החוק ולכפיפות בפני החוק, ביצור הדמוקרטיה והפרדת הרשויות עם איזונים ובלמים ביניהם וסיכול הניסיונות לפגוע במערכות המשפט, החוק וביקורת המדינה. הבידול המהותי הוא בדה-לגיטימציה לגזענות ולכהניזם, מלחמת חורמה בפשעי השנאה והטרור של נוער הגבעות והימין הרדיקלי, חידוש ושיקום האתוסים של צה"ל ובהם טוהר הנשק ומוסר לחימה, שנשחקו בשנים האחרונות – אמנם לא בצה"ל, אך בחברה האזרחית. הבידול המהותי הוא במלחמה בשחיתות ובדה-לגיטימציה לשחיתות והחזרת האמון הציבורי במשטרה, בפרקליטות ובבתי המשפט. הבידול המהותי הוא בהחלפת תרבות ההסתה והשיסוי בין חלקי החברה, בתרבות של אחדות לאומית וכבוד לזולת.
אין לי ספק שרבים מאוד ממצביעי הימין, אולי אפילו רובם, נאמנים לערכים אלה, ויכלו למצוא את מקומם בכחול לבן. הם לא עשו זאת כאשר שמעו בכל יום שכחול לבן ומרצ יורים מאותו נגמ"ש. בארבע השנים הבאות, בממשלת אחדות לאומית, תוכל כחול לבן לבטא את דרכה האמתית, ולהפוך לזרם הדומיננטי בציבור הישראלי – מרכז ציוני, דמוקרטי וממלכתי.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

3. צרור הערות 25.9.19
* הממשלה הראויה והרצויה – אני מעריך מאוד את מנהיגותו של ריבלין, שעצר את משחקי הקואליציות ב"נדמה-לי", ואת משחקי "תפאדל תהיה אתה ראשון", והוא מטיל את כל כובד משקלו כדי לקדם במהרה הקמת ממשלת אחדות לאומית.
ממשלת אחדות לאומית רוטציונית אינה רק הפתרון היחיד האפשרי לפלונטר הפוליטי, שימנע את הטַרֶפֶת של סיבוב בחירות שלישי, אלא מלכתחילה זו הממשלה הראויה והרצויה. זו עשויה להיות ממשלת פיוס לאומי, שעשויה לשקם מחדש את ההסכמה הלאומית, ולעצור את השפעתם הרעה של הכוחות הצנטריפוגליים המושכים את החברה הישראלית לקצוות, להיגררות המחנות אחרי שוליהם המטורפים מן הסוג של הכהניסטים ושוברים שתיקה למיניהם.
נכון, כמו כחול לבן, הרשימה שלה נתתי את קולי, גם אני ייחלתי לכך שנתניהו יפנה את מקומו או שמפלגתו תראה לו את הדרך החוצה, וממשלת האחדות תהיה עם הליכוד בראשות מנהיג אחר. אבל פוליטיקה היא אמנות האפשרי, ויש להשלים עם העובדה שנכון לעכשיו אין סיכוי לתרחיש הזה. ולכן, נכון לקיים את המו"מ עם הליכוד בראשות נתניהו.
על שני דברים כחול לבן חייבת להתעקש.
א. התחייבות של נתניהו לא לבקש חסינות.
ב. שהראשון ברוטציה יהיה גנץ. הסיבה לכך אינה דווקא שהוא עומד בראש המפלגה הגדולה ביותר, אלא מצבו המשפטי של נתניהו. הוא עומד כעת בפני שימוע, וייתכן מאוד שגם בפני משפט. במשך השנתיים הוא יוכל להתרכז בניהול ענייניו המשפטיים ולהילחם על חפותו. אם יזוכה, הוא יחליף את גנץ כעבור שנתיים. אם יורשע, יבחר הליכוד מנהיג אחר.

* טירון – "נתניהו חייב להיות ראש ממשלה ראשון במקרה של רוטציה," אומרים תומכיו, "בשל הניסיון הרב שלו. שהטירון גנץ ילמד שנתיים ואז..."
פעם אחת הצבעתי בעד בנימין נתניהו – בבחירות הישירות לראשות הממשלה ב-1996. היתה זו התמודדות בין מי שהיה פעמיים ראש הממשלה, פעמיים שר הביטחון, שר החוץ, שר האוצר ותפקידים מיניסטריאליים, פרלמנטריים ומנהליים נוספים (פרס) לבין מי שהיה סגן שר החוץ וסגן שר במשרד ראש הממשלה. בחרתי בטירון, ואילו עמדתי היום באותה סיטואציה הייתי חוזר על בחירתי. כי ניסיון זה דבר חשוב, אך אינו חזות הכול. הוא לא היה השיקול המכריע בעיניי, ואז באמת היה מדובר בטירון ולא ברמטכ"ל, עם כל הניסיון שרמטכ"ל רוכש גם בשנות השתתפות בישיבות הקבינט.
אלמלא מצבו המשפטי של נתניהו, הניסיון היה בהחלט שיקול משמעותי בקביעת סדר הרוטציה. בסיטואציה הנוכחית זה שיקול כמעט בלתי רלוונטי.

* בלי בלוקים – המו"מ על ממשלת האחדות הרוטציונית, צריך להיות אך ורק בין כחול לבן והליכוד. עליהם לגבש קווי יסוד, וכל מי שקווי היסוד יתאימו לו, מוזמן להצטרף. על כחול לבן לעמוד על כך, שאין זה מו"מ עם "בלוק", שמסונדל מראש לתביעות קיצוניות של המפלגות החרדיות וימינה. אם המפלגות החרדיות תקבלנה את קווי היסוד שייקבעו בין המפלגות הגדולות, כולל בענייני דת ומדינה, שלבטח לא יהיו דומים כלל לקווים של קואליציה שתלויה בחרדים – הן תתקבלנה בשמחה.

* משפטים ותקשורת – בכל הרכב של ממשלת האחדות הלאומית, כחול לבן חייבת להחזיק בתיקי המשפטים והתקשורת. אין צורך להסביר למה.

* כבדהו וחשדהו – האם אתה סומך על גנץ? שואלים אותי. אתה בוטח באמירתו שלא יחזור על השגיאה של ההתנתקות ושלא תהיה כל נסיגה חד צדדית? אתה סומך על התחייבותו שבקעת הירדן תהיה ישראלית לעד? אתה מאמין לאמירתו שירושלים השלמה תהיה בידינו? לקביעתו שהגולן לא יעמוד לכל מו"מ?
תשובתי היא שבני גנץ מעולם לא נתן לי סיבה כלשהי לפקפק באמינותו. דומני שאין לו רקורד כזה. להיפך. ולכן, אני סומך עליו.
ויחד עם זאת, לעולם איני שוכח את האמירה שאמר פעם זלמן ארן לבן גוריון (כן, בזמן בן גוריון שרים העזו לבקר את ראש הממשלה, לחלוק עליו, להצביע בממשלה נגד הצעותיו, שלפעמים כלל לא היה להן רוב וכך גם במפלגה):
"אני הולך אחריך בעיניים עצומות. אבל מפעם בפעם אני פוקח עין תורנית, כדי לראות שהעיניים שלך אינן עצומות."
זו גישתי לכל מנהיג ולכל פוליטיקאי, גישה מפוכחת של כבדהו וחשדהו. והיא מבוססת על ניסיון. השתתפתי בעצרת ה-25 שנים להתיישבות בגולן, 12 יום לפני בחירות 1992, ושמעתי את רבין מכריז: "לא יעלה על הדעת שגם בשלום נרד מרמת הגולן. מי שיעלה על הדעת לרדת מרמת הגולן יפקיר, יפקיר את ביטחון ישראל." וכאשר נבחר לראשות הממשלה, נשא ונתן עם אסד על הפקרת, הפקרת, ביטחון ישראל – נסיגה מהגולן.
בתקופת המאבק על הגולן, השתתפתי בפגישות רבות עם ראש האופוזיציה נתניהו. תמיכתו במאבקנו היתה נחרצת. הוא עלה להזדהות עימנו בשביתת הרעב בגמלא, ואמר מילים כדורבנות. וכראש הממשלה הוא הסכים במו"מ עם אסד לנסיגה מלאה מהגולן ועקירת כל יישובי הגולן.
כאשר אהוד ברק השתחרר מצה"ל, יהודה הראל נפגש איתו והציע לו להצטרף לדרך השלישית ולעמוד בראשה. ברק אמר ליהודה: "אני מזדהה ב-100% עם העמדות של הדרך השלישית, אך לא אצטרף אליה. כדי להגיע לעמדת ההשפעה שאליה אני חותר, עליי להצטרף למפלגה גדולה. לכן אצטרף לליכוד או למפלגת העבודה."
כשנבחר לראשות הממשלה, מי ש"הזדהה ב-100% עם העמדות של הדרך השלישית" נקט מדיניות הפוכה ב-180 מעלות מדרכה: חתר באובססיביות מטורפת לנסיגה מהגולן, הציע לחלק את ירושלים כולל העיר העתיקה ולסגת מהבקעה, בניגוד לעמדת כל הממשלות ולעמדת מפלגתו. אגב, שבועות ספורים לפני שהציע לערפאת בקמפ-דיוויד את חלוקת ירושלים, הוא נשבע אמונים לירושלים השלמה והמאוחדת בריבונות ישראל, בטקס יום ירושלים בגבעת התחמושת.
לקראת הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה ב-2001, השתתפתי בפגישה של ראשי ועד יישובי הגולן עם אריק שרון, בלשכתו במצודת זאב בת"א. היתה זו שיחה ארוכה, מלבבת ומרתקת. במהלכה הוא אמר לנו: "יש דבר אחד שעשיתי ושעליו אני מתחרט – תמיכתי בעקירת יישובי סיני. לעולם לא אתן את ידי לעקירת יישוב בארץ ישראל."
שאלתי אותו מיד: "אני יכול להוציא זאת לתקשורת?" והוא השיב בחיוב.
בתום הישיבה מיהרתי להוציא את דבריו בהודעה לתקשורת. שרון נבחר ועקר את גוש קטיף.
לכן, גם כאשר אני מאמין במנהיג פוליטי, לעולם לא אהיה חסיד שוטה שלו, לעולם לא אעריץ אותו, לעולם לא אלך אחריו בעיניים עצומות. תמיד אבדוק אותו בשבע עיניים.

* תזכורת – באירוע לציון 25 שנים לשביתת הרעב בגמלא, סיפר קהלני איך נתניהו, ראש האופוזיציה, הגיע לביקור הזדהות בגמלא, הצטלם איתו, הכריז הכרזות... ואחר כך נבחר לראשות הממשלה והמשיך את המו"מ על נסיגה מהגולן.

* ביזור הכוח – שאלה שרבים הפנו אליי לאחרונה: איך זה אתה, שהתנגדת לאקטיביזם השיפוטי וכתבת נגדו עשרות מאמרים לאורך שנים רבות, הפכת פתאום למגן בית המשפט?
שאלה טובה. ובכן, עמדתי בנושא האקטיביזם השיפוטי נשארה כשהיתה. אולם היום סוגיית האקטיביזם היא שולית ולא כל כך חשובה. היום האיום הגדול על הדמוקרטיה הוא הניסיון לסרס את בית המשפט ולהכפיף אותו למעשה לראש הממשלה ששולט בעוצמה חסרת תקדים בממשלה ששולטת באופן מוחלט בכנסת וכעת רוצים שהכנסת הזאת תבחר את השופטים. כלומר שנתניהו, המסובך מעל הראש בפלילים, יבחר למעשה, את השופטים. היום הסוגייה היא ניסיונו של נתניהו להעמיד את עצמו מעל החוק ולהימלט מאימת הדין. היום הסוגייה היא הלגיטימציה לשחיתות לעומת מלחמת חורמה בשחיתות. היום הסוגייה היא הניסיון להמציא "דמוקרטיה" חדשה, שעל פיה המנהיג מבטא את רצון העם, ולכן כל מה שהוא עושה או רוצה לעשות, מבטא את רצון העם, כולל מעשי שחיתות ועבריינות, וכל מי שניצב בדרכו חותר נגד רצון העם. היום הסוגייה היא מלחמת חורמה במדינת החוק ובשוויון בפני החוק או הגנה על מדינת החוק. היום הסוגייה היא הסתה חמורה נגד מערכות החוק והפצת העלילה הנוראה, תאוריית הקונספירציה המטורללת על איזו "מדינת עומק" מדומיינת, שקשרה קשר לתפור תיקים לנתניהו כדי לבצע מהפיכה נגד רצון העם. מול האיומים הללו, האקטיביזם השיפוטי הוא בעיה קטנה.
יש הבדל בין ביקורת עניינית על בית המשפט העליון, על החלטות אלו או אחרות שלו, על האקטיביזם השיפוטי, לבין הטלת דופי בהגינות של השופטים והצגתם ככנופייה מושחתת שרודפת את רוה"מ.
ההתנגדות שלי לאקטיביזם השיפוטי נובעת מאותו מקום שבו אני נלחם נגד האקטיביזם השלטוני נוסח נתניהו (בסגנון פוטין וארדואן). ההתנגדות שלי ל"הכל שפיט" וההתנגדות שלי ל"הכל משיל" נובעות מאותה תפיסה דמוקרטית של ביזור הכוח, ושל הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. אני יוצא נגד כל רשות שמנסה לצבור כוח יתר ולפגוע באיזונים ובבלמים, הן כאשר זו הרשות השופטת והן כאשר זו הרשות המבצעת. כעת האיום הגדול יותר הוא ההשתלטות הכוחנית של הרשות המבצעת.

* צבא העם – פורום המנהלים של אורטל ערך אמש ביקור בחוות השומר – שם מתקיימת טירונות לחיילים מרקע סוציואקונומי קשה מאוד או כאלה שמאופיינים בחוסר מוטיבציה קיצונית לשירות בצה"ל. מדובר באוכלוסיות שבעבר לא היו מגייסים לצה"ל. היה זה מפגש מעורר השראה עם מפעל לאומי נפלא, שבו צה"ל נותן מענה יוצא דופן לצעירים שהמסלול שלהם היה חד חד כיווני לעבר עולם הפשע, ובזכות התוכנית הם הופכים לחיילים ולאזרחים נורמטיביים, מועילים ותורמים לחברה. לא מעטים מהם הופכים ללוחמים ביחידות השדה, למפקדים ואף לקצינים. נפגשנו עם קצינה ומפקדות מסגל החווה ושוחחנו אתן, ואי אפשר היה שלא להתלהב מהמוטיבציה האדירה והאמונה הגדולה בשליחות הלאומית שהן מבצעות; אמונה שנותנת להן כוחות להתמודד בנחישות ובהצלחה בקשיים האדירים של התפקיד הקשה והמחייב שלהן.
וחשבתי, שכדאי להביא לסיור במקום את אלה שמטיפים להפיכת צה"ל מצבא העם ל"לגיון שכירים מקצועני." מעבר לעובדה שזה רעיון הבל מבחינת צרכי הביטחון של מדינת ישראל, מדינה קטנה מוקפת אויבים החותרים להשמדתה, השונה כל כך ממדינות שחיות ביחסי שלום ושלווה עם שכנותיהן ומחזיקות צבא שנלחם נגד אויבים אלפי ק"מ מחופיהן – זה גם רעיון עוועים מבחינת החברה הישראלית והחוסן החברתי והלאומי.
לא הופתעתי להיווכח שמרבית המפקדות הן בוגרות שנת שירות או מכינה קדם צבאית. ולא בכדי, הן הציגו את השנה הזאת כהכשרה החשובה ביותר שלהן למהות שהן מגשימות כעת.
כמובן, שבעבורי עצם השהיה (ולא בפעם הראשונה) במקום שבו היתה חוות סג'רה, שבו פעל הקולקטיב ההתיישבותי בסג'רה, שבו היה מרכז ארגון בר-גיורא וארגון "השומר", שבו נבט הרעיון השיתופי, היא כשלעצמה חוויה מרוממת נפש וממלאת מצברים.

* ביד הלשון: תש"פ או תש"ף? – איך נכתבת השנה הבאה עלינו לטובה – תש"פ או תש"ף? התשובה היא תש"ף, בדיוק כפי שהיו תש"ן, תש"ם, תש"ך, תר"ץ ותר"ף.
השנה היא מילה, וכמו כל מילה שמסתיימת באות פ"א, היא נכתבת בפ"א סופית – ף, וה-ף אינה דגושה. זו קביעה חד משמעית של האקדמיה ללשון עברית.
לקראת שנת תש"ך, לפני שישים שנה, התנהל מעל דפי העיתונות פולמוס ער בשאלה זו – תש"כ או תש"ך. מאמרים ומכתבים למערכת צדדו בעמדה זו או זו בהתלהבות. בכתב העת של האקדמיה ללשון עברית, "לשוננו לעם", התפרסם מאמר שכנראה הכריע את הכף. כתב אותו הבלשן ד. תמר, שהביא אסמכתא בת אלף שנים, משנת ד' תש"ך (שנת 959-960 למניינם), שכבר אז כתבו בכ"ף סופית.
אורי הייטנר