ובסוליית החשיש החסרה
מתוך החוברת: אהרון בן עזר. שנה למותו.
נולד בפתח-תקווה ט"ז תשרי תר"פ, 10 באוקטובר 1919
נפטר ל' שבט תשנ"ה, 31 בינואר 1995
דברים שנאמרו לזכרו
באזכרה בבית התאחדות האיכרים בישראל
בתל-אביב, ב-5 במרס 1995
מהדורה פרטית
בעריכת אהוד בן עזר
תל-אביב, ינואר 1996

אהוד: אספר עוד משהו, כמעט אנקדוטה, על ישרנותם של ברוך [בן עזר ראב] ושל אהרון בנו ועל עוז הנפש שלהם; וקצת אולי על החוצפה של אהרון, שפעמים רבות אמנם שתק, אבל כשדיבר, היה אומר בדיוק את דעתו, ללא כחל ושרק.
לברוך אביו היתה פעם היתקלות קשה עם אברהם שפירא. זה התחיל בכך ששפירא הזמין יום אחד עיתונאי יהודי אמריקאי מהעיתון "דער אמריקנער" לישיבה של ועד המושבה, שבה דנו במיקרה בסלילת כביש, "שוסיי", ברחוב פינסקר, כי הרחוב היה מלא בוץ בחורף. שפירא רצה כמובן שהעיתונאי יתרשם ממנו. והנה בישיבה, לאחר שהנושא הועלה, קם אחד האיכרים מחברי-הוועד, שהיה ידוע בקמצנותו, ואמר באידיש:
"אנחנו לא צריכים שוסיי, אנחנו לא מפונקים, אנחנו יכולים ללכת בבוץ!"
קם ברוך ראב ואמר לו, גם כן באידיש: "אתה יכול ללכת בבוץ, ואתה יכול להמשיך וללכת בבוץ, אבל זה לא יעזור לך, הכביש ייסלל!"

הדבר אירע בשנות העשרים. העיתונאי חזר לניו-יורק, ולאחר שבועות אחדים נשלח למושבה גיליון של העיתון האידי ובו הכתבה, וגיבורה – ברוך ראב, וכתוב עליו: "דער שיינער, דער שווארצר," – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם כניראה מהופעתו של ברוך, שנהג להתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי בכיס מקטורנו; התרשם מעורו השזוף, שאגב, את הגוון הזה ירש ממנו אהרון – ותיאר את הצעיר היפה והגאה מפתח-תקווה היוצא נגד הדור הישן, נגד אלה שמוכנים להמשיך לדשדש בבוץ.

יום אחד, ברוך עולה במדרגות בית העיריה הישן, והנה מופיע מולו אברהם שפירא ומתחיל ללעוג לו ולדקלם: "אס'קומט דער שיינער! אס'קומט דער שווארצר! – הנה בא הנאה, הנה בא השחרחר!" – ועושה פארודיה מתיאורו של ברוך בכתבה, וכולם עומדים מסביב וצוחקים.
ברוך לא ידע כלל במה מדובר, עד שהתברר לו ששפירא מספר על הכתבה הטרייה, ולא עוד אלא שמאשים אותו, את ברוך, שהוא זה שביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. שפירא היה רגיל שכל הפאר, שכל ההתייחסות העיתונאית למושבה תהיה סביבו, ולא היה יכול לשאת שגיבור הכתבה הוא ברוך ראב.
בשמוע ברוך את ההאשמה הזו, והוא היה צעיר בשמונה-עשרה שנים משפירא, תפס את שפירא וטילטל אותו היטב ואמר לו: "דיר באלאכ, היזהר, יא איברהים-מיכו, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כאן את הכיסא ומוריד לך על הראש!"

לאחר שנים, אולי עשרים, ואהרון כבר נוטר ב"הגנה", תפס פטרול שלהם ליד המושבה ערבי חשוד עם גמל, וכאשר חיפשו בשקיים שלו, התחילו ליפול מהן סוליות חשיש. הביאו את הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים של סרג'נט אלעזר גולומב ברחוב ביל"ו, ליד חצרו של יהודה ראב, ושם הוחלט להסגיר את הערבי עם מטענו למשטרה. אבל מה, הם היו חבר'ה כאלה, עם מבט למרחוק, והחליטו שסוליות אחדות של חשיש ישאירו אצלם. לא חס ושלום כדי להשתמש בהן, אלא אם יהיה צריך להפליל ערבי נוסף, בעתיד, ישימו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו סוליית החשיש.
והם הורידו סוליות אחדות ונתנו אותן לאהרון, שיחביא אותן אצלו בבית.

אהרון החביא את הסוליות בבור, בחצר הבית של ברוך, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת אביו, וסיפר לו על כך. ברוך, ביושר שלו, בלי קונצים, תיכף אמר לו:
"מיד תיקח אותן מכאן, זה טרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן."
הלך אהרון והחזיר לאלעזר גולומב את הסוליות.

בינתיים חקרו השוטרים הבריטים במשטרת פתח-תקווה את הערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שלו.
התבונן בהן הערבי וחשכו עיניו, כי פחד מפני שולחיו שיחשבו כי ידו היתה במעל, והתחיל לצעוק: "גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?"

התלוננו הבריטים בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא אהרון לבירור במפגוש, מפקדת הגוש של ה"הגנה". אולי יואל סימקין היושב כאן זוכר את הסצינה שעליה אהרון מספר.
אהרון נכנס, "עמוד דום! עמוד נוח!" – השאירו אותו לעמוד כמו נידון למשפט, ואברהם שפירא, שעמד בראש מפקדת ה"הגנה", התקרב אליו וצעק בערבית:
"ווין הומה? איפה הן!"
"שו הומה? מי זה הן?" ענה לו אהרון.
"ואללה עייב! – בושה! – איפה הן סוליות החשיש שלקחת?"
"עייב עליכ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי אותן לתחנת הנוטרים!"
"עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בדול עוואנטה! – די, מספיק להערים עליי!" צעק עליו שפירא כאילו אהרון מחביא את החשיש אצלו.
תפס אותו אהרון כמו שברוך תפס את שפירא כעשרים שנה קודם לכן, ואמר לו:
"דיר באלאכ, היזהר, יא איברהים מיכו! – אתה זוכר את הכיסא שאבא שלי הבטיח להוריד לך על הראש בוועד המושבה? – אז אם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – דע לך שעכשיו אני מסיים לעשות את מה שאבא שלי רק איים לעשות לך!"

"והסוליות החסרות," היה אהרון מחייך בסיימו לספר זאת, "באמת נעלמו ואינן. מתברר שמישהו אחר לקח אותן."

*
הסיפור מופיע ברומאן "המושבה שלי"
מאת אהוד בן עזר
ושם גם מתגלה סוד סוליית החשיש החסרה!

העיתונאי של "דער אמריקנער" חזר לניו-יורק. לאחר שבועות אחדים הגיע למושבה בפוסטה גיליון של העיתון ובו הכתבה, וגיבורה – דודי אלכס, ושם נכתב עליו באידיש, באהבה ובהערצה: "דער שיינער, דער שווארצר," – הנאה, השחרחר. העיתונאי התרשם מאוד מהופעתו ה"צברית" של אלכס, המתהדר במגבעת ציידים מחודדת, לבוש ב"בריצ'ס", מכנסי רכיבה, ופרח יסמין טרי לבנבבן שעליו ירוקים מבצבץ מכיס מקטורנו. הוא תיאר את דמות הצעיר העברי החדש, בן-המושבה, היפה והגאה, בעל העור השזוף, היוצא בשם הקידמה נגד הדור הישן, המוכן להמשיך ולדשדש בבוץ.
לכן עמד שיח' איסחאק נורדאו על מדרגות בית הוועד, ועשה פארודיה מהתיאור של אלכס בכתבה הטרייה בגליון של ה"דער אמריקנער" שאותו החזיק הפוך בידו כי בקושי ידע לקרוא קצת אידיש, ועברית בכלל לא.
הוא נהג לקנות עיתון עברי אצל בעל הקיוסק בפינת השוק הקטן, לשמוע ממנו מה מספרות הכותרות, ואחר-כך לשבת על מרפסת ביתו הפונה לרחוב כשהעיתון בידו ולשוחח עם מבקריו על חדשות היום.
שיח' איסחאק התנפח כדרכו וגימגם הרבה אידיש וגם ערבית מרוב התרגזות, והאיכרים, וסתם בטלנים ועוברי-אורח, ניצבים סביבו וצוחקים מדודי. הוא האשים את דודי שכביכול ביקש מהעיתונאי שיכתוב עליו. כאמור, שיח' איסחאק התרגל שכל כתבה על המושבה תעסוק בעיקר בו, ולכן התרגז מאוד שהגיבור הפעם היה מישהו אחר.
תחילה לא הבין אלכס מדוע הפך מטרה, ללעגם ואולם כאשר התברר לו שהסיבה היא הכתבה בעיתון, וכי מעלילים עליו שקרים, אזיי למרות שהיה צעיר בשנים אחדות משיח' איסחאק נורדאו, תפס אותו וטילטל אותו הרם היטב ואמר לו:
"דיר באלאכ [היזהר] יא שיח' איסחאק, אם אתה לא חוזר בך מיד ממה שאמרת עליי, אני לוקח כיסא ובזה הרגע מוריד לך אותו על הראש!"
שיח' איסחאק נורדאו נבהל והשתתק מיד, אבל בכך לא הסתיים הסיפור.

בן-דודי אבנר, בנו של אלכס, שירת לאחר שנים אחדות בתור נוטר ב"הגנה". חיל הנוטרים היה יחידה צבאית-למחצה שהקימו מוסדות היישוב העברי יחד עם השלטון הבריטי בימי המאורעות כדי להגן על התנועה בדרכים ולשמור על ביטחון היישובים מפני התנכלויות של ערבים.
יום אחד עצר הפטרול של אבנר על גבול המושבה גמל ערבי, כשהוא מגמל גמל טעון, שניראה להם חשוד. כאשר חיפשו במטענו של הגמל החלו ליפול ממנו סוליות חשיש.
הם הביאו את הגמל הערבי עם המטען לתחנת הנוטרים ששכנה בביתו של סרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק, והוחלט להסגיר את הגמל הערבי עם מטען-גמלו למשטרה הבריטית.
המשטרה שכנה במיבצר טיגרט שניבנה בלב המושבה, סמוך לחלקת-האדמה הראשונה שחרשו המייסדים.
הנוטרים היו חבורה בעלת דמיון וכושר המצאה, ועם מבט למרחוק. הם החליטו שסוליות חשיש אחדות תישארנה בידיהם. לא חס ושלום להשתמש בהן לתצרוכת עצמית אלא כדי שאם יצטרכו בעתיד להפליל ערבי אחר, יחביאו לו בשקיים של הבהמה או בצרורו סוליית חשיש ויסגירוהו למשטרה. השיטה טובה גם כדי להיפטר בעת הצורך מטרוריסט יהודי, מאיזה אצ"לניק הרפתקן שמכין פצצות-תופת בחדרו ומסכן את המושבה.
הם הורידו סוליות אחדות והפקידו אותן בידי אבנר, והוא החביא אותן בבור, בחצר של אביו, אך הוא לא רצה שתהיינה מוסתרות שם ללא ידיעת דודי, וסיפר לו על כך.
דודי ההולל אלכס, חרף תעלוליו, היה אדם ישר באופן קיצוני, בלי קונצים, ותיכף אמר לו:
"מיד תיקח אותן מכאן, זה טרף, זה פסול, זה לא יישאר אצלנו רגע אחד. תלך לתחנת הנוטרים ותחזיר אותן לפני שאני מחטיף לך סטירת-לחי למרות שאתה כבר חושב את עצמך לבחור גדול."
הלך אבנר והחזיר לסרג'נט לפידס-לפידות צ'רטוק את הסוליות.
לימים התאבד צ'רטוק בשריפת עצמו בפרדס, לאחר ששחט את כל התרנגולות בלול ותלה אותן על חבל הכביסה בחצרו וגם אמר לאבי שמדינת ישראל אינה יודעת להכיר תודה לגיבוריה, אנשי ההגנה והביטחון, וכי מגיע לו סידור בתור משוגע צבאי בבאר-יעקב.
זה היה בחורף, וברדת הגשם היה לפידס עומד חצי ערום ומלטף את חזהו הרטוב כאילו הוא אדמה הנירווית מים. לאחר שהציק פעמים אחדות לאימי, בבואו אליה לבקש גבינת עיזים, שבהכנתה היתה מומחית, אמר לו אבי שתיים-שלוש מילים שכתוצאה מהן בנה לפידס גדר פלאפונים בין חצרו לחצרנו ונשבע שכף-רגלו שוב לא תדרוך אצלנו.
אביו של לפידס, חנוך צ'רטוק, התאבד גם הוא. הדבר קרה זמן לא רב לאחר מלחמת העולם הראשונה, בעקבות סכסוך מר שהיה לו עם סבי מצד אימי, שתבע אותו למשפט בטענה שהזניח את הטיפול בפרדס המשפחה, שעליו היה מופקד. בני משפחת אימי, מלודז', היו חדשים במושבה. הם עלו ארצה רק בקיץ שלאחר ההתקפה הגדולה שבה נהרג אביתר ירקוני, אהובה של דודתי יעל, שהשביעה אותי שישים שנה לאחר מכן, כאשר גססה מזיקנה והיתה כבר מצומקת כולה כציפור גדולה: "לעולם אל תסלח לערבים על כך שרצחו את אביתר ועל האופן הנורא שבו רצחו אותו!"
אילמלא עלה אז סבי הפולני עם משפחתו ארצה, הייתי נולד בגולה, וגורלי היה ודאי נחרץ להישרף באושוויץ כשאר נתיניו של "מלך היהודים" בגטו לודז', המהנדס רומקובסקי.

השוטרים הבריטיים חקרו את הגמּל ערבי, וכאשר ניסה להכחיש, הביאו בפניו כהוכחה את סוליות החשיש שנמצאו על גמלו.
התבונן בהן הגמל וחשכו עיניו כי נוכח שחסרו אחדות. הוא פחד בעיקר מפני שולחיו, העלולים לחשוב שגנב סוליות לעצמו ואחר-כך הסגיר עצמו כדי לטשטש את המעשה, ולכן התחיל לצעוק:
"גנבו ממני! היו יותר! איפה שאר הסוליות?"

קצין המשטרה הבריטי התלונן בפני האחראים על הנוטרים במושבה, ולאחר ימים אחדים נקרא בן-דודי אבנר לבירור במפגו"ש, מפקדת הגוש של ה"הגנה".
הוא נכנס לתומו, ומיד התקבל במטר של פקודות: "עמוד דום! עמוד נוח!" – השאירו אותו לעמוד ליד הפתח כמי שנקרא למשפט צבאי. ראש-השומרים-לשעבר שיח' איסחאק נורדאו, שהמשיך ועמד עתה בראש מפקדת ה"הגנה", התקרב אליו וצעק בערבית, כששפמו הלבן והזקור רועד מכעס אצור:
"ווין הומה? איפה הן!"
"שו הומה? מי זה הן?" ענה לו אבנר.
"וואללה עייב! – בושה! – איפה אותן סוליות החשיש שלקחת מהגמל הערבי?"
"עייב עליכ! בושה עליך! – על מה אתה מדבר בכלל? אתה הלא יודע שהחזרתי את כולן לתחנת הנוטרים של סרג'נט לפידס צ'רטוק!"
"עלינא? – עליי אתה עובד? – חאלאס, בדול עוואנטה! – די, מספיק להערים עליי!" צעק עליו שיח' איסחאק מתוך ביטחון מלא שאבנר מחביא את החשיש אצלו.
תפס אבנר את שיח' איסחאק ממש כמו שאביו אלכס תפס אותו בשעתו, טילטל וניער אותו ואיים עליו:
"דיר באלאכ, היזהר יא שיח' איסחאק! – אתה זוכר את הכיסא שאבי הבטיח להוריד לך על הראש על מדרגות ועד המושבה? – אז דע לך שאם אתה לא חוזר בך מיד מכל מה שהאשמת אותי – אני מסיים עכשיו לעשות בך מה שאבא רק איים לעשות!"
שיח' איסחאק נורדאו נרתע ואמר שאמנם את סבי הוא מחבב, וגם גאה שסבא היה המורה שלו במלאכת השמירה, ואולם בניו ונכדיו הם פראי-אדם ורק מפני כבודו של סבא הוא לא רוצה להתעסק איתם.
"והסוליות החסרות," נהג אבנר לחייך מול סימני השאלה שלנו בסיימו להציג את סיפור החשיש כשהוא מחקה, ממש כאביו, את דרך דיבורו ביידיש-ערבית של שיח' איסחאק, "הן נעלמו ואינן. מתברר שמישהו במושבה באמת לקח אותן." *

* הסוליות החסרות: לדברי בן-דודי הן הוחזקו כדי שאם יהיה צורך לעצור מישהו מן ה"פורשים", אלה אנשי אצ"ל במושבה שהסבו צרות לארגון ההגנה שהיה משותף לשמאל ולאיכרים גם-יחד, והטילו "מגביות" על האיכרים, שהיו מעשי שוד למען קופתם – יהיה אפשר לשתול סוליית-חשיש בבגדיו של איש האצ"ל בטרם יוסגר למשטרה וכך להיפטר מעונשו למשך זמן רב.
אהוד בן עזר