העם הכורדי הוא מיעוט במזה"ת, שנרדף לאורך דורות בידי המשטרים הרודניים הערביים. ישראל ראתה בעם הכורדי בעל ברית וסייעה לו רבות; ציידה ואימנה את ארגוניו הצבאיים.
כעת נמצא העם הכורדי תחת מתקפה קשה ואכזרית של כוחות כיבוש טורקיים; צבאו של הרודן הטורקי ארדואן. הכורדים בסוריה, בעלי בריתם של כוחות המערב וארה"ב במלחמה בדאעש, הופקרו לגורלם בידי האמריקאים, והם ניצבים מול כוחות חזקים מהם לאין ערוך. לטורקים רקורד של רצח עם, וספק אם לארדואן יש עכבות מפני מעשה דומה. כאשר רודן אנטישמי, אוייב של מדינת ישראל, תוקף באכזריות את ידידינו, מה נדרש מאיתנו? מה על ישראל לעשות לעזרת הכורדים?
אומר תחילה מה לא. אל לישראל להתערב צבאית בנעשה. ישראל אינה מעצמת-על, ואין זה מתפקידה להיות השוטר של המזה"ת. יתר על כן, ישראל שרויה מיום הקמתה במלחמה קשה ועקובה מדם. היום ישראל מאוימת בידי איראן, ונמצאת בעימות בשלוש חזיתות – סוריה, לבנון ורצועת עזה, ובנוסף לכך בחזית הטרור ביו"ש. לכן, אין היא יכולה להרשות לעצמה להשתתף במלחמות שאינן על הגנתה. פעם אחת כבר התערבנו למען הנוצרים בלבנון, וזה לא נגמר טוב, בלשון המעטה.
אבל ישראל צריכה להיות ראש חץ במאבק מדיני וציבורי של העולם הנאור נגד טורקיה ולמען הכורדים. על ישראל להעלות את הסוגייה באו"ם ובכל מוסד בינלאומי אפשרי, ולקדם מהלכים לגינויה של טורקיה ולסנקציות נגדה. שגרירי ישראל בכל העולם צריכים להעביר מסר למדינות המארחות הקוראות להן לצאת נגד טורקיה. ואפשר גם לנקוט בצעדים ישירים כמו ניתוק היחסים הדיפלומטיים עם טורקיה.
סיוע ישיר לכורדים ראוי בפן ההומניטרי. ישראל היא מעצמה הומניטרית, והיא יכולה למצוא את הדרכים להגיש עזרה הומניטרית לעם הכורדי. אפשר לסייע גם בהצטיידות והדרכה.
הפלישה הטורקית לא הייה מתרחשת אלמלא הופקרו הכורדים לגורלם בידי ארה"ב. ארה"ב התגלתה כמשענת קנה רצוץ. עובדה זו מחייבת גם אותנו לבחינה חשדנית וזהירה של תלותנו בארה"ב בכלל ובממשל טראמפ בפרט.
במסע הבחירות שלו לנשיאות ארה"ב, השמיע טראמפ שתי סיסמאות סותרות. האחת – "אמריקה תחילה." השנייה – "להחזיר את אמריקה לגדולתה."
"אמריקה תחילה" היא סיסמתם המסורתית של הבדלנים, בעיקר בתקופת מלחמת העולם השנייה. אלה שהתנגדו לצאתה של ארה"ב למלחמה בהיטלר. גדולתה של אמריקה, לעומת זאת, היא הימים שבהם עוצמתה כמעצמת-על היתה הגבוהה ביותר, ולטענתו המוצדקת של טראמפ, נחלשה מאוד בתקופת אובמה.
הפקרת הכורדים היא התגלמות סיסמת "אמריקה תחילה", תוך שטראמפ מטיח עלבונות קשים בעם הכורדי המופקר לגורלו, כמו התלונה האבסורדית על כך שהכורדים לא השתתפו בפלישה לנורמנדי... טראמפ מציג עצמו כהיפוכו של אובמה, אך הוא ממשיך דרכו בהפניית עורף לבעלות בריתה של ארה"ב במזה"ת. אובמה הפנה עורף למובראכ וקיבל בברכה את מימשל הקנאות האיסלמית של האחים המוסלמים, והפקיר את ישראל במדיניותו הפייסנית כלפי איראן ובהסכם הגרעין האיראני. טראמפ מחרה מחזיק אחריו בהפקרת הכורדים ובמדיניות פייסנית כלפי הרודן הטורקי.
טראמפ הוא ידיד גדול של ישראל, שקיבל החלטות פרו ישראליות חסרות תקדים. אבל הוא הפכפך ובלתי צפוי, והוא עלול להתהפך עלינו. הלקח הישראלי מהפקרת הכורדים הוא שאסור לנו לבסס את ביטחון ישראל אלא על עצמנו, ולא להתפשר על אף מרכיב ממרכיבי הביטחון הלאומי שלנו.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות".

2. צרור הערות 16.10.19

* האסטרטגיה של פוטין והברחנות של אובמה & טראמפ – לפני קצת יותר משמונה שנים פירסמתי מאמר בשם "ההימור של פוטין". במאמר בחנתי את הגיון האסטרטגיה של פוטין, שדבק בתמיכתו החד-משמעית בשלטונו הרצחני של אסד בסוריה, שאז דומה היה שהתמוטטותו היא עניין של שבועות. במאמר טענתי, שפוטין חושב קדימה, על מעמדה של רוסיה במזה"ת כמעצמת-על, והמטרה שלו היא להצטייר כהיפוכו של אובמה. אובמה נטש את מובאראכ בשעתו הקשה ביותר, וכל העולם הערבי ראה זאת, הבין ורשם לפניו. דבקותו של פוטין במשטר של אסד נועד להראות לעולם הערבי, שרוסיה אינה משענת קנה רצוץ כארה"ב. אפשר לסמוך עליה. לימים פוטין העמיק את מעורבותו ושלח את צבאו להציל את אסד, השתתף בפועל במסעותיו הרצחניים, והנחיל לו ניצחון (אם כי עדין לא ניצחון סופי. מלחמת האזרחים שכבר גבתה קרוב למיליון הרוגים עוד נמשכת).
טראמפ ממשיך במדיניות הפקרת ידידיו והפניית עורפו אליהם. הוא הפקיר את הכורדים, בעלי בריתה של ארה"ב וראש החץ במלחמה נגד דאעש. ברגע שארה"ב נטשה, היא פינתה את המקום לתוקפנותו של הרודן הטורקי ארדואן, שחלומו הוא לחדש את האימפריה העות'מנית, תחת סולטנותו. בצר להם, ומתוך חשש מכך שטורקיה עלולה לטבוח בעמם, הכורדים הושיטו יד לאויבם הוותיק, שרדה בהם לאורך שנים ועתיד לרדות בהם גם בעתיד – אסד. אסד ופוטין הפכו באחת למושיעי הכורדים.
המרוויחים הגדולים מנטישת טראמפ הם רוסיה, אסד, טורקיה, איראן ודאעש. ולנו אלו חדשות רעות.

* השוואה דמגוגית – גדעון לוי פירסם פשקוויל שבו השווה בין התוקפנות הטורקית נגד הכורדים, ל"תוקפנות" כביכול של ישראל נגד הפלשתינאים. בהשוואה הזאת, כמובן, ישראל יוצאת הרבה יותר גרוע מהטורקים.
אז קודם כל, שאפו על השינוי המרענן. ישראל אינה משולה לגרמניה הנאצית אלא רק לטורקיה של ארדואן.
לא אכנס כאן (אולי אעשה זאת בהמשך השבוע) לפרטי המופרכות שבהשוואה הזאת. אומר רק את ההבדל העיקרי, התהומי. הכורדים אינם מתנגדים לקיומה של טורקיה. אינם נלחמים נגד קיומה של טורקיה. די בכך, כדי לקבוע שההשוואה הזו מופרכת מעיקרה ודמגוגית.

* כלי משחק – הדבר המקומם ביותר בפרשת נעמה יששכר, אף יותר מהאכזריות שבעצם העונש הבלתי מידתי כל כך, הוא הדה-הומניזציה שבפרשה; ההתייחסות לנעמה לא כאל אדם שעבר עבירה ויש לדון בעונשו, אלא ככלי משחק במאבק אחר לגמרי, בין שתי מעצמות העל, שישראל נקלעה אליו שלא בטובתה, ובהיות נעמה ישראלית, היא משלמת את המחיר.
זאת הסיבה שמצדיקה את המעורבות של הצמרת המדינית של ישראל – הנשיא, ראש הממשלה, שר החוץ ושר המשפטים בפרשה, בניסיון לחלץ את נעמה מן הכלא. אין המדובר בעוד פרשה של ישראלי שסרח ועליו לקחת אחריות על מעשיו ולשלם עליהם את מחיר. זו היתה גישה נכונה, אילו נעמה נענשה באמת על מעשיה. כיוון שהיא נענשה כפי שנענשה בשל היותה ישראלית, חובתה של המדינה, חובת הערבות ההדדית שבין אזרחי ישראל ובין המדינה לאזרחיה, לפעול בכל דרך אפשרית למענה.
ולקח חשוב שכדאי שנפנים, הוא ההכרח במערכת משפט עצמאית. הנה, זה מה שקורה במדינה שבה מערכת המשפט אינה עצמאית, אלא כפופה לשליט ומשמשת מכשיר לשירותו.

* הפגנה אחת – המפגינים נגד היועמ"ש בפ"ת, אינם באמת "משני צידי המתרס", כפי שהדברים נראים במבט שטחי. זו אותה ההפגנה. הפגנה נגד היועמ"ש כמי שמגלם את מדינת החוק, והיא בעצם הפגנה נגד מדינת החוק. המפגינים מתנגדים להליך המשפטי בנוגע לנתניהו, ודוגלים במשפט הרחוב. הם אינם זקוקים לראיות. הם יודעים מראש שנתניהו אשם/זכאי. מבחינתם מי שעומד למשפט הוא היועמ"ש – האם הוא יחליט נכון, על פי החליל שלהם, ויגיש/לא יגיש כתבי אישום נגד נתניהו. כנראה שבקרוב ההפגנה הזאת תנדוד לבתיהם של השופטים, כדי לתבוע מהם "להחליט נכון" באשר לנתניהו, בלי קשר לראיות. זו הפגנה אחת, נגד הדמוקרטיה ומדינת החוק.

* שחיתות מוסרית – תעשיית ההסתה מבית נתניהו מסמנת ראש חדש – היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה, עו"ד שלומית ברנע-פרגו. עו"ד יוסי כהן, פרקליטה של "הגברת", האשים את היועצת המשפטית ש"היא פועלת במשך שנים להפיל ולהפליל את משפחת נתניהו ואת ראש הממשלה נתניהו." וברגע שהם מסמנים ראש, מיד המונים מאמינים לכך ומתייחסים לעלילה הבזויה כאל אמת מוחלטת. והיא מצטרפת אוטומטית לרשימה שכוללת את אלשייך, בן ארי, שי ניצן וכו', שחסידים "מתונים" כותבים שהם היו צריכים לשבת כבר מזמן מאחורי סורג ובריח וכו'.
במקביל, בשימוע, כך הודלף (מעניין מי המדליף), הציגו פרקליטי רוה"מ מסמך של ברנע-פרגו לפיו מותר לרוה"מ לקבל מתנות מחברים, בתנאי שהן לא בתוקף תפקידו, כי החוק מדבר על איסור קבלת מתנות בתוקף תפקידו. ומכאן, שנתניהו יכול היה להסתמך על חוות דעתה של הסמכות המקצועית במשרד. לא קראתי את המסמך, ואיני יודע מה כתוב בו. מן הסתם, היא התכוונה לקבלת ספר ליום הולדת.
מכל מקום – אם מישהו אישר דבר המנוגד לחוק – המאשר עצמו הוא עבריין. ובכלל, מי שמסוגל לשאול יועץ משפטי אם דבר כזה מותר, מי שזקוק בכלל לחוק כדי להבין שדרישת אספקה שוטפת של מוצרי נהנתנות ויוקרה במאות אלפי שקלים; מי שמסוגל בכלל לחשוב ש"מגיע לו" לחיות על חשבונו של גביר, הוא אדם רקוב ומושחת מן היסוד, שאינו ראוי להנהגה לאומית. גם אלמלא היה חוק בנדון. על אחת כמה וכמה כשיש חוק, החוק ברור והמעבר על החוק נעשה במודע. וכאשר מקבל ה"מתנה" דואג במקביל לסייע למעניק ה"מתנות" – על פניו הוא חשוד בשוחד. לא בכדי, מסקנת החקירה של המשטרה היתה שמדובר בשוחד וזו גם המלצת הפרקליטות. מנדלבליט הוא זהיר מאוד, בית הלל בהתגלמותו, ולכן הוא החליט לקולא, ולא השית על המקרה הזה האשמה בשוחד.
מבחינה פלילית עומדת לנתניהו חזקת החפות ורק בית המשפט יפסוק. מבחינה מוסרית, ערכית, ציבורית – מדובר בשחיתות עמוקה.

* מבחן המנהיגות של ערביי ישראל – המאבק נגד האלימות במגזר הערבי הוא הפעם הראשונה שההנהגה הפוליטית של ערביי ישראל מעלה לראש סדר היום סוגייה הנוגעת לחייהם של ערביי ישראל, ולא מאבקים נגד זהותה של המדינה, נגד ביטחונה ונגד זכותה להגנה עצמית. זו כשלעצמה התפתחות חיובית וראויה לשבח.
השאלה היא כיצד אותה הנהגה תפעל בנדון. האם היא תסתפק במסע תעמולתי פופוליסטי של הפניית אצבע מאשימה נגד הממשלה והמשטרה (כפי שהיא נוהגת עד כה), או תגלה אחריות מנהיגותית. אחריות מנהיגותית היא להפנות את המבט פנימה, לתוך החברה ולהוביל מהלך חברתי נגד האלימות והפשע, לקרוא לציבור לשתף פעולה עם המשטרה, להלשין למשטרה, להסגיר למשטרה, לראות במשטרה את הפתרון ולא להתייחס אליה כאל אוייב שצריך להיאבק נגדו. וכשהמשטרה נכנסת ליישוב ערבי כדי להשליט חוק וסדר, על ההנהגה לגבות אותה ולקרוא לציבור לשתף עמה פעולה, ולא לקבל אותה בצמיגים, אבנים ובקת"בים, כשהח"כים עומדים בראש המסיתים, כפי שהיה עד כה.
על ההנהגה הערבית לגלות מנהיגות ולצאת נגד כל סוגי הפשיעה והאלימות – גם נגד הבנייה הפרועה והבלתי חוקית וגם נגד הטרור החקלאי כלפי ההתיישבות היהודית. ההנהגה של המגזר הערבי ניצבת בפני מבחן קשה – מבחן המנהיגות.

* לא במישור הרציונלי – נעמן כהן מרח על גבי שלושה עמודים תשפוכת של שנאה וארס כלפי בגין, וכל זאת כדי להוכיח אותי על הערצתי לבגין. מוזר, כיוון שאין בי שמץ של הערצה לבגין. אבל אני מודה שכבר מזמן חדלתי להתייחס להגיגיו של כהן במישור הרציונלי, ואין לי הכלים המקצועיים להתייחס אל הדחפים שלו.

[אהוד: בגיליון 1483 כתבת, מן הסתם מתוך "תשפוכת של שנאה וארס" כלפי נתניהו: "יש הבדל גדול בין הערצת בגין והערצת נתניהו. הערצת בגין היתה הערצת אדם ישר, נקי כפיים, טהור מידות, סגפן, אידיאליסט, מכבד חוק, מעריץ (בהגזמה, בעיניי) את מערכת המשפט, ממלכתי (למרות שלא פעם סטה מדרכו לחוסר ממלכתיות), מטיף לאחדות לאומית."
על כך העיר לך בגיליון 1484 נעמן כהן דברים "במישור הרציונלי" שמבוססים על מקורות היסטוריים – ואשר מנוגדים מאוד לדבריך הנלהבים בזכות בגין.
ופתאום אתה כותב שאין בך "שמץ של הערצה לבגין"! – ומסתבר גם שאינך מסוגל כנראה לענות באופן ענייני על הטענות שהעלה כלפיך בדבריו נעמן כהן!]

* סוכה לנצח – כשעמוס, בננו הבכור, היה בן ארבע, החלטנו להקים סוכה בחג סוכות. קנינו סוכת "נחלים" יפה. זה היה לפני עשרים שנה בדיוק. ועדיין, אותה סוכה משרתת אותנו נאמנה, והיא איתנה, יציבה וחזקה. אכן, סוכה לנצח.

* ביד הלשון: מִשְׁעֶנֶת קָנֶה רָצוּץ – במאמר ב"הארץ" הגדיר פרופ' שלמה אבינרי את דונאלד טראמפ, נשיא ארה"ב, שהפקיר את הכורדים בצפון סוריה – "משענת קנה רצוץ". אבחנה מדויקת.
הקופירייטר של הביטוי הוא רבשקה, שר צבאו של סנחריב מלך אשור. דבריו, שהופיעו בספר מלכים ובישעיהו, כוונו לאוזניו של חזקיהו, מלך יהודה, ששם יהבו על מעצמת-העל המצרית. "עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי? עַתָּה הִנֵּה בָטַחְתָּ לְּךָ עַל מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה, עַל מִצְרַיִם, אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפּוֹ וּנְקָבָהּ. כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְכָל הַבֹּטְחִים עָלָיו." (מלכים ב' י"ח, י"ט–כ"א).
קנה הוא צמח רב שנתי הצומח סמוך למקווי מים. בלשון המקרא קנה הוא מקל, גבעול חלול. קנה רצוץ, הוא קנה רעוע, חלש, אי אפשר להישען עליו. משמעות הביטוי, היא גוף או אדם שאי אפשר לסמוך עליו, אי אפשר לבטוח בו. אי אפשר להישען עליו, כי זו משענת רעועה.
אורי הייטנר