ה"רציונאלי" – אורי הייטנר כפרויד*
אדם החסר יכולת להשיב לגופו של עניין (ad hoc) ובמקום זאת הוא פונה לאופיו של אדם personam) ad), ומציגו כמשוגע לא רציונאלי, מעיד בכך רק על עצמו.
במקום לענות עניינית (מה שכנראה אין ביכולתו לעשות), דבר שהיה חושף את צביעותו בקשר לנתניהו, עשה הייטנר כמנהג הסובייטים וקבע שאני "לא רציונאלי", ויש לי "דחפים". ("חדשות בן עזר" 1485)
(חלילה אם יגיע לשלטון עלול עוד הייטנר לנהוג כמנהג הסובייטים ולשלוח אותי לבית חולים פסיכיאטרי).
הגדרת החקלאות כ"טרוריסטית" הינה לדידו של הייטנר "רציונאליות", שנאת נתניהו זו "רציונאליות", ועיוות ההיסטוריה על בגין, גם היא "רציונאליות". (בתנאי שתהיה נגד נתניהו).
אני מוכרח להודות, אינני מתיימר להיות "פרוידיאני" כהייטנר, אבל אני קובע שהייטנר הוא דוגמא מופתית לאדם רציונאלי, ואפילו רציונאלי מאוד.
בעבר הערכתי מאד את כתיבתו של הייטנר, ולא פעם גם יצאתי להגנתו מפני דורשי צינזורו, אבל מאז נעשה הייטנר עסקן פוליטי (כושל) של מפלגה, הוא בהחלט מוכיח את התיזה של מקיאבלי. מקיאבלי בספרו "הנסיך" (פרקים 15,18) מסביר כי פוליטיקאי לא יכול להיות טוב לב, נאמן, ישר, וירא שמיים. אם הוא באמת בעל תכונות אלו, הוא ייפול בהכרח.
פוליטיקאי יכול להצליח רק אם יתחזה לבעל תכונות אלו, כלומר אם ייצור לעצמו דימוי שכזה. ככל שיהיה שקרן טוב יותר, כך יחשבו שהוא דובר אמת.
מרגע שאורי הייטנר הפך לעסקן פוליטי-מפלגתי, (כושל), האמת שוב אינה נר לרגליו.
ה"ביביפוביה", אותה תשפוכת של שנאה וארס לנתניהו. הביאה אותו לביטוי הפתטי של הערצת בגין. אין פתטי מהערצת בגין בגלל שנאת נתניהו, אבל זהו בעצם הביטוי האמיתי ל"רציונאליות" של הייטנר. הרציונאליות הפוליטית שלו כפוליטיקאי מחייבת אותו לשקר כדי להגיע לשלטון.
הייטנר אינו רק אדם רציונאלי, אלא גם בעל "דחפים", ואצלו כפוליטיקאי אין סתירה בין השניים.
ככל פוליטיקאי רציונאלי חייב הייטנר להיות גם בעל "דחפים". דחפים להגיע לשלטון, (ולקבל ג'וב מסמולינסקי-יעלון). הרי איך אמר מקיאבלי: "כל מעשה נידון ע"פ תוצאתו." כלומר בשביל הפוליטיקאי, המטרה מקדשת את האמצעים בדרך לשלטון.

* ב"מילון פילוסופי קצר" הוצאה סובייטית מ-1951 שתורגם לעברית, מוגדרת הפסיכולוגיה של פרויד: "מדע סלף בורגני".

מחלת הנפש "ביביפוביה"
בחיבורו "אוטואמנציפציה!" (1882) ניסה יהודה לייב פינסקר (אין לו קשר עם פינסק) להסביר את האנטישמיות כפסיכוזה, מחלת נפש, פוביה מפני יהודים.
פינסקר, ראה את האמנציפציה ליהודים כדבר בלתי אפשרי. כרופא מתבולל, הוא האמין רוב ימיו שרוסיה תיעשה בהדרגה מונרכיה חוקתית, עם קידמה חברתית ושוויון לכול, אך פרעות ה"סופות בנגב" שינו את גישתו. [ויקיפדיה: הַסּוּפוֹת בַּנֶּגֶב הוא כינוי לפוגרומים שנערכו החל באפריל 1881 ועד מאי 1882 ביהודי דרום-מערב האימפריה הרוסית, בעיקר באוקראינה. הפרעות פרצו לאחר רצח הצאר אלכסנדר השני על ידי התנועה המהפכנית נארודניה ווליה, ולובו על ידי עיתונים אנטישמיים ונציגי השלטון]. הוא זועזע מהשתתפות יסודות "תרבותיים" ברוסיה בפרעות. סמינריוניסטים, סטודנטים, ואינטלקטואלים שמאלניים מתנועת "נארודניה ווליה" – ומן התפקיד שמילאו העיתונים בהסתת האספסוף. מכאן הסיק פינסקר ששנאת היהודים איננה רציונאלית אלא היא מחלת נפש שבהּ חולה החברה הלא-יהודית. את המחלה כינה פינסקר בשם "יודופוביה": פחד מיהודים. פחד זה, לדברי פינסקר, הוא מקור השנאה החולנית של הלא-יהודים ליהודים בכל הדורות. כך כתב ב"אוטו-אמנציפציה": "היודופוביה" היא פסיכוזה. כפסיכוזה היא תורשתית, וכמחלה מורשת זה אלפיים שנה אין לה תרופה.
"פחד שבגללו נהוג לעשות את כלל האומה היהודית אחראית לעבירות הממשיות או המדומות של פרטים מתוך חבריה. הטלת אשמה על היהודים בכל מיני אשמות: הם צלבו את ישו, הם שותים דם נוצרים, מרעילים בארות, מלווים בריבית, מנצלים את האיכר וכו'. אשמות אלה ואלף כאלה כלפי עם שלם נמצאו תלויות על בלימה – וכי רופפות הן... אשר על כן, האשמות שהם נטענים עליהן, ברגיל כוללניות הן, על-הרוב קלוטות מן האוויר..."
שנים אחר כך חשף ברל כצנלסון את מחלת הנפש "יודופוביה" גם אצל היהודים, ה"אוטו-יודופוביה": "...היש עם בעמים אשר מבניו הגיעו לידי סילוף כזה, שכלי ונפשי, שכל מה שעושה עמם, כל יצירתו וכל ייסוריו הם בזויים ושנואים, וכל מה שעושה אוייב עמם, כל שוד וכל רצח וכל אונס ממלא את לבם רגש הערצה והתמכרות? אכן, ברוסיה ב-1881, בעצם ימי הפרעות, ישבו בנים ובנות לעם ישראל והדפיסו בחשאי מתוך מסירות נפש, פרוקלמציות, הקוראות לפוגרומים, מתוך תקווה שהדם היהודי שיישפך יעזור להתקוממותו של המוז'יק הרוסי. אכן יודעת ההיסטוריה העברית כל מני רנגטים ודגנרטים. צורות של שמד. כל עוד אפשרי הדבר שיבוא ילד יהודי לארץ ישראל, ילד שטופח על-ידי ייסורי הדורות ומשא הנפש של דורות, וכאן ידבקו בו חיידקים של שנאה לעצמו, של 'עבדות בתוך המהפכה', ויטרפו עליו את דעתו עד כדי כך שיראה את הגאולה הסוציאלית בנאצים הפלשתינים שהצליחו לרכז כאן בארץ את האנטישמיות הזואולוגית של אירופה עם תאוות הפיגיון שבמזרח – אל ידע מצפוננו שקט!" (נאום 1 במאי 1936; פורסם ב"דבר" 4 במאי 1936)
כשם שהיודופוביה הינה מחלת נפש כך גם ה"ביביפוביה" – שנאת נתניהו, הינה מחלת נפש. ודוק: אין מדובר בהתנגדות פוליטית לדרכו של נתניהו שהיא לגיטימית, אלא בתשפוכת פתולוגית לא רציונאלית של שנאה וארס לנתניהו הרואה בו את מקור כל הרוע בעולם, שייפסק רק עם לכתו ("בעגלא ובזמן קריב"...)
הלוקים ב"ביביפוביה" מריעים לכל הישג של אויבי ישראל, למשל האיראנים, כי הוא מהווה גם פגיעה בנתניהו.
ודוק: אינני מעריצו של נתניהו, כתבתי עליו יותר ביקורת משבחים, ואני רואה את ה"ביביסטים", מעריציו הנרצעים של נתניהו, כצד ההפוך של מחלת הנפש "ביביפוביה", אבל במערכת הבחירות האחרונה עמדה רק ה"ביביפוביה" במרכז ההתמודדות הפוליטית.
כשם שהמשותף ברשימה הערבית המשותפת הוא רק שנאת ישראל, המשותף בין כל שאר המפלגות הוא רק שנאת נתניהו.
דוגמה לביקורת על ה"ביביפוביה" מחלת הנפש של תשפוכת שנאה וארס לנתניהו, מביא דווקא יריבו הפוליטי של נתניהו, חיים וישניה-רמון.
בדומה להאשמתי ע"י הייטנר ב"אי רציונאליות" הואשם גם חיים וישניה-רמון האשמה "פסוודו–פסיכיאטרית" שנטרפה עליו דעתו.
במאמר ב"הארץ" יוצא חיים וישניה-רמון נגד התופעה הזו של מה שאני מכנה "ביביפוביה".
https://www.haaretz.co.il/opinions/.premium.highlight-1.8003552
(חיים וישניה-רמון, תסמונת משגב, "הארץ" 18.10)
בתגובה להאשמה של כתב "הארץ", אורי-הורוביץ-משגב, שרמון תומך בנתניהו, קובע רמון ש"משגב לוקה באובססיה, ומוכה בסנוורי שנאה (לנתניהו) שמעבירה אותו על דעתו ומחבלת במילוי חובתו העיתונאית."
וכך הוא כותב:
"אורי משגב העליל עליי עלילה בזויה: 'חיים רמון מגויס בכל מאודו למען נתניהו' ('הארץ', 10.10). הערת פתיחה: לפני שכתבתי את תגובתי שלהלן, עברתי חווייה לא קלה, כשבדקתי את הרשימות שפירסם משגב בשנה שחלפה בעיתון 'הארץ' ובבלוג שלו.
"משגב פרסם כ–140 מאמרים, 80 מהם (שמונים!) עסקו בבני משפחת נתניהו. משגב התמקד כמעט אך ורק בהתנהלותם האישית ובפרשיות המשפטיות שבהן מסובכים בני הזוג נתניהו. כ-20 מאמרים עסקו בשרה נתניהו, מהם 13 ב"פרשת המעונות". אפילו תסרוקתה של גברת נתניהו זכתה למאמר ("התסרוקת קודמת לנוהל", "הארץ", 6.8). ב-15 מאמרים השתלח משגב במערכת אכיפת החוק. רובם הוקדשו ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט (כמו "מנדלבליט החליט להתגייס לטובת ביבי", "הארץ", 14.3.19). גם ראשי הפרקליטות לא חמקו מזעם כתיבתו הפרועה ("מנדלבליט, ניצן ובן ארי — שלטון הצחוק", "הארץ", 6.9.18). הסיבה לכך – הם לא עמדו בציפיות של משגב וטיפלו לטעמו ביד רכה מדי בבני הזוג נתניהו. אפילו עיתונו "הארץ" זכה לשני מאמרי גידופים מצד משגב, כשהיה נדמה לו, ש"הארץ" אינו חריף דיו במלחמתו בבנימין נתניהו.
"לכן, אינני מתפלא על כך שכאשר חרגתי ממקהלת השנאה, "כיבד" אותי משגב במאמר שטנה מלא שקרים, סילופים וחצאי אמיתות ואף זיכה אותי בחוות דעת פסוודו-פסיכיאטרית ופסק שנטרפה עליי דעתי. אסתכן ואגיב בפשטות: משגב לוקה באובססיה, ומוכה בסנוורי שנאה שמעבירה אותו על דעתו ומחבלת במילוי חובתו העיתונאית. הוא נחשף כמוכה במחלה, שראוי לקרוא לה על שמו "תסמונת משגב" ("ביביפוביה" נ.כ.). אבל למרבה הצער, מחלה זו איננה מחלה ייחודית למשגב. לו היתה מחלה זו נחלת מעטים בלבד, לא הייתי עוסק בה ובו, אולם לצערי תסמונת משגב כמוה כמגיפה שחלקים רבים בחברה הישראלית חלו בה, והיא פשתה בעיקר בקרב האליטות.
"החמור מכל הוא שתסמונת משגב ("ביביפוביה" נ.כ.) מאפיינת את מפלגות השמאל והמרכז.
"לתסמיני המחלה מאפיינים רבים.
"תסמונת משגב ("ביביפוביה" נ.כ.) מתאפיינת בצביעות ובמוסר כפול, המגולמים, למשל, ביחסו לאהוד ברק אלילו ("מי מפחד מאהוד ברק", "הארץ", 1.11.18). התנהלותו המושחתת של ברק בענייני כספים במשך שנים (הוא אף קנה "שלטון בכסף" לפי מבקר המדינה) – לא הפריעה למשגב, המעריץ הפתטי, לסגוד לו; לא הפריעה גם לא לאנשי המרכז-שמאל, ומרצ בראשם, לאמץ את ברק לחיקם הפוליטי. מהשחיתות של ברק התעלמו שוחרי המוסר והחוק כמו משגב, בשעה שהם לא חדלו לנפנף במרץ בשחיתות של נתניהו.
"הצביעות והמוסר הכפול של חבורה זאת באים לידי ביטוי בולט ביחסם כלפי אביגדור ליברמן: האיש היה מוקצה בעיניהם יותר מעשור גם לאחר שנסגרו כל התיקים נגדו והוא זוכה במשפט בפרשת השגריר, ולפתע, יום בהיר אחד באפריל השנה, כשהתברר למחנה "רק לא ביבי" כי ליברמן מונע מנתניהו להרכיב ממשלה, הוא הפך לגיבורם ומושיעם."
כשם שיש להביא מרפא למחלת הנפש "יודופוביה", ו"אוטו-יודופוביה" יש למצוא מרפא בהקדם גם למחלת ה"ביביפוביה".

[אהוד: אורי משגב, כמו חמי שלו, עמירה הס, גדעון לוי, קובי ניב ו"עיתונאים" וכותבים דומים להם בדעותיהם ב"הארץ" – הוא אחד מאלה שאותם אינני קורא בעיתון, או שאני קורא רק כדי לדעת את האמת – שהיא כמעט תמיד ההפך הגמור מהעובדות, מהדעות ומ"הכתבות" של החבורה הנלוזה הזו].

הרשימה הערבית המשותפת בשנאת ישראל –
שליחת הרשות הפלישתית
חבר הפרלמנט של אש"פ, ד"ר מוסטפא ברגותי, אמר בריאיון לתחנת רדיו דרום אפריקנית כי "חלק מהמאבק שלנו" הוא בכנסת, שכן הנוכחות הערבית "תהווה מכשול לדברים רבים שישראל מתכננת," ובין היתר, הוא פועל לקדם את תנועת החרם נגד מדינת ישראל.
ברגותי טען כי הפלסטינים מעודדים את ערביי ישראל להצביע משום שהם רואים את המאבק של הערבים אזרחי ישראל כחלק מהמאבק הלאומי הפלסטיני.
"אנחנו חושבים," אמר ברגותי, "שפלסטינים שגרים בישראל ויש להם סוג של אזרחות צריכים להצביע משום שכך הם מגדילים את מיספר הפלסטינים שמתנגדים לשיטת האפרטהייד ותומכים במאבק שלנו."
ברגותי ציין כי הוא רואה לנגד עיניו מטרה אחת של איחוד כל החלקים בחברה הפלסטינית תחת מאבק אחד. "אחת המטרות שיש לנו במפלגת היוזמה הלאומית הפלסטינית היא איך לאחד מחדש את כל הפלסטינים בין אם הם חיים בשטחים כבושים או בתוך שטחיי 48' או בפזורה כפליטים. לאחד מחדש את הפלסטינים סביב מטרה אחת ותחת אסטרטגיה אחת היא המטרות החשובות שלנו. לכן אנחנו מעודדים אנשים להצביע. הם צריכים לעשות זאת. משום שהם צריכים להשתמש באפשרות הזאת, למרות שהכנסת היא פרלמנט מאוד ריאקציונרי, אבל הנוכחות שלהם יכולה להוות מכשול לדברים רבים שישראל מתכננת."
https://rotter.net/forum/scoops1/580729.shtml
https://www.makorrishon.co.il/news/178217/
ברור לכן מדוע האקטיביסטים הפרו-איסלאמיים תומכים ברשימה הערבית המשותפת (בשנאת ישראל) ומנסים לתת לה לגיטימציה.
קשה עם זאת להעלות על הדעת שמפלגת כחול-לבן תקים עימה ממשלת מיעוט, אבל מי יודע, אולי מחלת ה"ביביפוביה" תכריע אותה.

חניבעל אד פורטס (בשער)
"חָנִיבָּעֲל אָד פּוֹרְטָס" (hannibal ad portas) "חניבעל בשער" הוא ביטוי רומי שמשמעו: חניבעל עומד בפני שערי רומא. צרה גדולה עומדת בשער, אין להתמהמה. ויש לפעול בדחיפות מול הסכנה.
Iran ad portas!
מכל עבריה של ישראל, מלבד הים, עומדת איראן בשער. מדרום בעזה, בצפון בלבנון, ובמזרח בסוריה.
זה האות לפעול. אין להתמהמה. יש להקים בדחיפות ממשלת איחוד לאומי של הליכוד וכחול לבן.
הסיכוי שבנימין גנץ יפעל נגד הסכנה טוב יותר מבנימין נתניהו מבוטל – אבל לנוכח הסכנה אין ברירה, עליהם לחלוק בשלטון ומיד.

בנים גידלתי ורוממתי והם פשעו בי
רחל פרומן-קומלוש טוענת ששנאת ישראל והזדהות עם האוייב (מה שאני מכנה "תסמונת ויינינגר") אצל יהודים, מקורה בשנאת בית-ההורים.
אין לי הוכחה על נכונות הטעה מבחינת הסטטיסטיקה, אבל הנה בהחלט נושא מעניין למחקר.
השבוע היא קיבלה חיזוק לטענתה:
פרופ' דוד הראל, חתן פרס ישראל וסגן נשיאת האקדמיה הלאומית למדעים, הקים תנועה יהודית-ערבית משותפת שמטרתה להיאבק למען כיבוש ערבי-מוסלמי.
בנאום הבכורה אמר שהוא מתבייש בראשי המדינה, באופוזיציה ואפילו באביו הפרופ' אהרון הראל-פיש ז"ל, שהיה מראשי אונ' בר אילן וממייסדי "התנועה למען א"י השלמה".
https://mobile.twitter.com/IshayFridman/status/1184094905938956289
על זה אמר ישעיהו הנביא: "בָּנִים גִּדַּלְתִּי וְרוֹמַמְתִּי וְהֵם פָּשְׁעוּ בִֽי..." (ישעיהו, א', ב')
ואם כבר הזכרנו את חזון השלום של ישעיהו הנביא, כדאי לקרוא את פתרונו: (ישעיהו י"א, י"ד)

נעמן כהן
התנחלות תל אביב, מרכז הגדה המערבית.
(עזה היא בגדה המערבית, רבת עמון ודגניה הן בגדה המזרחית).