תגובה למאמר של דרור בונדי

לאחרונה יצאה לאור מהדורה חדש של הספר "אדם מהלך בעולם – שיחות עם אברהם יהושע השל", בעריכת פנחס פלאי, ובעריכה מחודשת של עמיחי חסון ואמונה אלון (שהיא בתו של פנחס פלאי). דרור בונדי פירסם במוסף "תרבות וספרות" של "הארץ" מאמר ביקורת על הספר.
במאמרו, השתומם בונדי על כך שתורתו של השל מתנחלת בשנים האחרונות בלבבות צעירי הציונות הדתית וישיבות ההסדר. ודווקא כיוון שבונדי הוא מומחה אמיתי לתורתו של השל, חוקר מובהק שלו שפירסם כחמישה ספרים על הגותו, חוקר אותה ומלמד אותה, השתוממתי על השתוממותו של בונדי.
בונדי מציג סתירה בין הלאומיות לבין האוניברסליזם של השל. לטענתו, ההגות של השל מאוד יהודית, אך "מאוד לא ישראלית." ההגות של השל מציעה יהדות פתוחה לעולם, שהיא "ברית של עַם עִם אלוהי האדם," שמבטאת סולידריות ואכפתיות לכל בני האדם, מתוך הכרה שכל בני האדם נולדו שווים וכולם בניו של האלוהים.
ולכאורה, יש סתירה בין הגישה הזאת לבין הישראליות, לבין הציונות, לבין הלאומיות. אך לאמיתו של דבר, אין כל סתירה בין לאומיות לאוניברסליות. יש סתירה בין לאומיות לבין קוסמופוליטיות. הקוסמופוליטיות שוללת את הלאומיות ובכך מוחקת את התרבויות והגוונים של האנושות. הקוסמופוליטיות אינה זהה לאוניברסליות כפי שהלאומיות אינה זהה ללאומנות.
השל סלד מן הלאומנות, אך לא היה קוסמופוליטי. הוא היה אוניברסליסט אך לא שלל את הלאומיות. אדרבא, השל היה ציוני, אף שלא הגשים את הציונות בגופו ולא עלה לישראל, והגותו הציונית התעצמה דווקא באותן שנים שהגותו ופעולתו האוניברסלית הגיעה לשיאה, במאבקו למען זכויות השחורים בארה"ב, לצד רעו מרטין לותר קינג.
לאחר מלחמת ששת הימים, כתב השל את ספרו: "ישראל: הווה ונצח". ההקדמה לספר היא נאום שהשל נשא בבית ברל מיד אחרי המלחמה, בכנס של מנהיגות יהודית שהתקיים בישראל. בספרו, חוזר השל לימי החרדה בתקופת ההמתנה, טרם המלחמה. השל, שגם אחרי השואה המשיך להיות אדם מאמין, חי את ההמתנה בחרדה גדולה. הוא פחד שמא אלוהים שוב יתעלם ממה שקורה בעולם שלמטה. עד כמה אלוהים ייתן לילדיו – עם ישראל, ליפול? לנוכח החרדה הזאת, את התשועה הגדולה במלחמה פירש השל כהתערבות אלוהית וכתיקון גדול לעומת השואה*. לאחר המלחמה החלה, בין השאר בקרב תנועות המחאה וזכויות האדם בארה"ב, שהוא היה מבוניהן ומנהיגיהן – גישה אנטי ישראלית. גישה זו קוממה אותו, והוא יצא נגדה בספרו. השל מתפלמס עם גישות המגמדות ואף שוללות את הזיקה המהותית של עם ישראל לארץ ישראל. א"י, טוען השל, אינה סתם מקום, אלא היא והערגה אליה – חלק ממהותו של עם ישראל.
ספר הספרים, מציין השל, הוא ייעודו של העם היהודי. התנ"ך הוא הספר המשקף את החוויות והזיקה בין עם ישראל לבין אלוהים. היום, לאור שיבת ציון, הקמת מדינת ישראל והניצחון במלחמת ששת הימים, אנו כותבים פרקים נוספים בתנ"ך. התנ"ך משקף את השיח בין האדם והאלוהים, אותו אלוהים שהאדם סילק מעולמו. מלחמת העצמאות, וביתר שאת מלחמת ששת הימים, העניקה לעם ישראל אפשרות לחיות חיים מלאים. חיים מלאים כוללים חיי חומר וחיי רוח. ללא חיי החומר, גם חיי הרוח אינם שלמים. רק כעת, לאחר התקומה הלאומית, ניתן להחיות את התנ"ך ולהמשיך לכתוב אותו.
כפי שציין בונדי, השל היה שותף למאבקים רבים. הוא הלך שלוב יד עם מרטין לותר קינג במצעד הגדול למען זכויות השחורים. מבחינתו של השל, ההשתתפות במאבק למען השחורים, למען הצדק, הוא מעשה דתי חשוב, מצווה, חזרה לדרכם של הנביאים. זו מצווה מוסרית, מצווה של צדק, החשובה לא פחות מהמצוות המעשיות. אין הוא מבטל את אותן המצוות, אלא מוסיף עליהן את המצוות הנבואיות של המאבק למען תיקון עולם, למען עולם צודק יותר. אך ללא עם ישראל, התנ"ך הוא סתם ספר, נייר ודיו. גדולתו של התנ"ך באה לידי ביטוי באמצעות עם ישראל, שבכוחו להעניק חיים לאותיות הללו ולממש את תוכנן – בפעילויות המוסריות ובמאבקים למען הצדק.
התנ"ך ממשיך להיכתב בכל דור והוא נכתב גם בדורנו. "ספר הספרים אינו שריד של ספרות עתיקה, ספר המונח בארון ומעלה אבק, אלא מקור קורן תקוות, שופע הארות, כוח חיותנו. לא מסמך הוא גמור וחתום, הריהו ספר חי וקיים, ספר הנמשך ובא עד ההווה, הנכתב מחדש בכל דור, המתגלה ומתבאר בכל עת. אנו נושאים בקרבנו חזיונות תנ"כיים. התנ"ך הוא במהותו ספר דברי ימי הברית בין ה' ובין עמו, תולדות האל המבקש את האדם על ידי הזיקה ההדדית של העם ובוראו. התנ"ך חי וקיים משום שהברית מתקיימת. ראשית דרכה של הברית הוא הבטחת הארץ לאברהם. התנ"ך אינו סיום כי אם ראשית. תקדים, לא אגדה. תנועתה המתמדת של הרוח. ספר אשר לעולם לא יגווע, עליו לא יעבור הכלח, ועמו לא יפוג. הנשייה ממנו והלאה, וכוחו אינו מש. למעשה, הוא נמצא עדיין בתחילת עלילותיו."
כאשר אנו קוראים את הטקסט אנו מפרשים אותו. כך, דור אחר דור, יהודים שקראו בתנ"ך, דרשו ופירשו אותו, למעשה כתבו אותו מחדש. כעת, כשאנו נמצאים בא"י בכוחנו לפרש את התנ"ך ולכתוב אותו לא רק במובן המופשט, אלא בידינו הזדמנות להגשים אותו בפועל, הלכה למעשה.
השל רואה בהקמתה של מדינת ישראל נס. באופן טבעי אי אפשר להסביר לא את הישרדותו של העם היהודי ולא את הקמת המדינה. "בתקומתה של מדינת ישראל יש מן הפריצה אל נתיבות השגה וחוויות חדשים לחלוטין. היא מבטלת את תפיסותינו המקובלות, את ציפיותינו הקבועות. מהותה היא הצהרה ברבים. על כן, יש ששיבת ציון חדשה זאת מביכה כה רבים מאתנו הנשענים בפעילותם הרוחנית על הליכה אחר המקובל והידוע. ... האירועים הפלאיים אשר הם כה מרכזיים ביהדות ובנצרות נראים מוזרים מפני שהם מחוסרי תקדים. שיבת ציון היא דרמה חסרת תקדים, אירוע מיוחד במינו, ללא משל הדומה לו וללא נמשל ... מדינת ישראל היא נס עטוי מסווה, נס נסתר, הדברים נראים טבעיים ומסתירים תמיהה מרעישה. ציון הנבנית מחדש נהפכת למבשרת השגה חדשה, מראה היאך ההיסטוריה שזורה במיסתורין."
השל מעלה על נס את הדבקות של עם ישראל באדמת ארץ ישראל. הדבקות הזו היא הביטוי המוחשי לזיקה הייחודית של עם ישראל לא"י. הוא מתאר את ההיסטוריה היהודית מימי אברהם אבינו ועד ימינו כהיסטוריה של זיקה לא"י ואי ויתור עליה.
"אין דבקות של עם לארצו המקבילה לזו בכל העולם כולו. הבית השני נחרב בידי הרומיים בשנת 70, מדינת ישראל הוקמה בשנת 1948. במשך הפסק זמן ארוך זה, מעולם לא היתה א"י בית לאומי לאומה אחרת, מעולם לא נחשבה כיישות גיאופוליטית נפרדת, לא היתה מעולם מדינה עצמאית. היא נכבשה וחזרה ונכבשה לא פחות מארבע עשרה פעמים בשלוש עשרה מאות שנים. כל כיבוש בלע אותה כשטח כיבוש הנשלט מבחוץ, וכל אחד מהם הותיר את מורשתו בצורת חיילים, עבדים וצאצאיהם. הללו היו חסרי כל זהות אתנית או תרבותית משותפת. ... המאה התשע עשרה מצאה בארץ ערב רב מגוון של לאומים, קבוצות אתניות ולשוניות, ואמונות דתיות. מלבד היהודים, לא ראה איש מהם את ארץ ישראל כמולדתו, כיחידה לאומית פוליטית הראויה לעצמאות ולאומיות ... ליהודים ולהם בלבד היתה זו המולדת היחידה והמקודשת, המקום הבלעדי בו יכלו להעלות על הדעת למצוא חופש ועצמאות, הארץ אליה נשאו לבם ונפשם במשך מאות רבות ואשר בה דבקו שורשיהם על אף כל מצוקותיהם. לתנועה הלאומית היהודית היתה ארץ ישראל, על כן, לא רק מקום אשר בו, כעובדה היסטורית, ישבו היהודים. היתה זו מולדת אשר עימה נשמר קשר בל יינתק, בעל אופי לאומי, פיסי, דתי ורוחני, אשר בה למעשה נשאר גרעין יהודי, ואשר בה היה עתה שוב יסוד בעל משקל באוכלוסייה. כל גדולה שצמחה מארץ זו בשירה, בסיפור, באדם, ברעיונות, בהשראה, היתה תוצאת החיים היהודיים בארץ. כאן נוצרו היצירות הגדולות של העם היהודי: התנ"ך, המשנה, התלמוד הירושלמי, המדרשים, השולחן הערוך וקבלת האר"י. חוץ ליהודים, אין אומה אשר יצרה ספרות מקורית בעלת משמעות מכרעת בארץ ישראל. ... לעם היהודי, ארץ ישראל היא ביתו, תקוותו וכל קניינו אשר לו. אין אלה זיכרונות העבר בלבד, הקושרים אותנו לארץ, כי היא כל תוחלתנו וייעודנו."
ארץ ישראל היא הארץ היחידה המאפשרת קיום חיים יהודיים מלאים. "ישראל היא הארץ היחידה בעולם אשר אין בה אנטישמיות, אין בה צורך ב'ליגות נגד השמצות', בארץ זו ניתן ליהודי לחיות חיים יהודים מלאים לפי המסורת והמצפון; בה ממלאת השבת את הרחובות, לא רק את הבתים; בה הלשון היא עברית."
מעניינת האבחנה של השל – "חיים יהודיים מלאים לפי המסורת והמצפון." אני מפרש זאת כהכרה במלאות החיים היהודיים, גם של מי שאינם חיים על פי ההלכה. בדומה לרב קוק, השל מעלה על נס את העולים לא"י, החלוצים הציוניים, כמי שמאצילים על א"י השראה ומחדשים את נוכחות האלוהים בה, על אף חילוניותם. ואף על פי כן, בקשר לארץ בלבד, ללא זיקה לדת, אין טעם, זו מעין עבודת אלילים. "אנו מוקירים את האוויר שאנו נושמים, אולם אין אוויר עבודה זרה. דברי ימי ישראל הם ערגה לארץ, אולם אין הארץ אליל. תפוחי האדמה הגדלים באדמתה אינם בעלי כוח מגי. איננו סוגדים לאדמה. ארץ ישראל ללא אלוהי ישראל, היום כאן – ומחר איננה."
אף שהשל היה אזרח ארה"ב – המדינה הדוגלת בהפרדה מוחלטת בין דת ופוליטיקה, בעיניו לא תיתכן הפרדה כזאת. התנ"ך כולו עוסק בפוליטיקה. הנביאים מנהלים מאבקים פוליטיים חברתיים למען צדק חברתי, למען היתום, האלמנה, הרעב. אי אפשר להפריד בין דת ופוליטיקה.
אי אפשר להפריד את הקמתה וקיומה של מדינת ישראל מן הדת, ולהציגה אך ורק כהתפתחות היסטורית. הקמת המדינה היא גם תהליך תיאולוגי. מדינת ישראל היא מדינה קדושה. אמנם תקומת מדינת ישראל אינה תהליך דטרמיניסטי שהיה מוכרח להתרחש לאחר השואה, אלא היא בחירה של עם ישראל, אולם אין זאת התמונה השלמה.
"... היא גם קיומו של צו עליון. ה' הוביל אותנו דרך שבעת מדורי הגיהנום ואמר לנו: שובו, בני אדם, אל ארץ הקודש. ואנו הלכנו בעקבות הצו, 'וה' הולך לפניהם יומם בעמוד ענן לנחותם הדרך, ולילה בעמוד אש להאיר להם.' ... מאז ימיו של אברהם אבינו למדנו כי גם עניינים פוליטיים נמצאים במסילת התעניינותו של האל. ... למסתכל בעיני הרוח אין כל ספק כי השיבה לא"י עולה בקנה אחד עם אותה השגחה נסתרת שבהיסטוריה היהודית. היא אימותה של הבטחה תנ"כית. היא הצילה נפשות כה רבות, קראה להתמסרות מופלגת וקורבנות כה רבים, והחייתה את התקווה. השיבה לארץ ישראל היא אירוע בו חי העבר, היא אות לבאות."
שחרורה של ירושלים במלחמת ששת הימים הביאה את השל לדון לעומק במעמד א"י. התרגשות עצומה אחזה בו. היא ניכרת בכל עמוד בספר. שחרור ירושלים וחבלי א"י נראה לו כתחילתו של עידן חדש. תקומה לחיים מחדש של הנביאים. א"י היא ארץ הנבואה בעבר, ובכוחו של עם ישראל לאפשר לה להיות ארץ הנבואה בהווה. השל עוסק בירושלים, במקום המקדש, במקום עקידת יצחק. קידוש השם של היהודים בשואה גדול יותר מקידוש השם בעקידת יצחק, ובחירת האודים המוצלים מאש להקים את מדינת ישראל בא"י היא קידוש השם גדול אף יותר.
"ישראל שנולדה מחדש, קדושה היא. על כן, בחדרי נשמותינו הכאובות קדושה מדינת ישראל. למה נבחר הר המוריה להיות מקום המקדש, ולא הר סיני, שבו ניתנו עשרת הדברות? והתשובה היא: כי על הר המוריה עקד אברהם את בנו יחידו לקורבן, וקדושת הקורבן עולה על קדושת הדברות. גדול הרבה יותר מהקרבתו של יצחק היה הקורבן על קידוש ה' באושוויץ, בברגן בלזן, בדכאו, בטרבלינקה וביתר המקומות. מדינת ישראל נבנתה על אותו קידוש ה' ... הצלתו של עם מסבל גשמי ומסכנת חורבן על ידי ההתבוללות האוכלת בכל פה... גאולת הארץ מצחיחותה ושממותה, אשר נגרמה בעטיין של הזנחה והשחתה בידי אדם וטבע, הם כאחד מעשים שבקדושה."
המסר המרכזי בהגותו של השל אודות ארץ ישראל ומדינת ישראל, הוא האחריות של עם ישראל להחיות את התנ"ך.
"למסורת היהודית דברי התנ"ך הם רלוונטיים בין מבחינה אובייקטיבית ובין על דרך הסמליות, בין מבחינה היסטורית ובין מבחינה רוחנית. היהדות גורסת התייחסות למשמעותן המיידית של המילים ולא רק התייחסות לרעיונות שנסתמלו במילים. עלינו להבחין בין הסמליות כצורת חשיבה דתית ובין הדת כצורת חשיבה סמלית. הראשונה יש לה תוקף, השנייה מוליכה שולל. התנ"ך אינו סמל בלבד. מעל לכל הוא מציאות. ובאמת, אין ספרי התנ"ך עוסקים רק בעניינים שברוח ובמוסר, הם גם מתארים את ארץ-ישראל וגבולותיה מחוזותיה ועריה; הם מספרים את דברי ימי הארץ מימי יהושע ועד לשיבת גולי בבל בימי עזרא ונחמיה."
התעלמות מהגותו הציונית של השל מציגה באופן חלקי ולא נכון את דמותו ותורתו. כיוון שהשל לא ראה כל סתירה בין לאומיות יהודית לבין הומניזם אוניברסלי, כך אין לראות סתירה בין תורתו לבין הלאומיות היהודית. ולכן, אין כל מקום להשתוממות על תחיית הגותו של השל בציונות הדתית. אמנם, יש בקרב הציונות הדתית מי שדוגלים בלאומנות קנאית, מסתגרת וקסנופובית, אך רבים אחרים דוגלים בלאומית הומנית, ליברלית ופתוחה לעולם. בעבורם, השל מהווה מקור השראה.

[* אהוד: "כהתערבות אלוהית וכתיקון גדול לעומת השואה"? – איזו השוואה אווילית! לקב"ה לא היה איכפת מעשרות המיליונים שנרצחו במלחמת העולם השנייה, כולל שישה מיליון יהודים! – כמו שכנראה לא היה איכפת לו אם מדינת ישראל היתה נשמדת מעל פני האדמה במלחמת ששת הימים או שכך היה גורלו של היישוב היהודי במלחמת תש"ח! – שום נס ושום "תיקון" אלוקי לא קרו לנו – אלא תושייה וגבורה של מעטים נגד רבים, ולולא המעטים האלה, שאלפים מהם נהרגו במלחמות ישראל – לא היתה מדינת ישראל קיימת!]

2. צרור הערות 20.10.19

* הפייסן – תמורת הפסקת אש של 120 שעות, ארה"ב לא תטיל סנקציות על הרודן הטורקי, וקיבלה כ"הפסקת אש" את כל תביעות ארדואן.
מדיניות הפייסנות של טראמפ מעצימה ובונה את הדיקטטור האנטישמי ארדואן.

* מידה כנגד מידה – בשבת הקרובה, ב-26 באוקטובר, ימלאו 25 שנים להסכם השלום עם ירדן. שבועיים לאחר מכן, יפקע תוקף המסמך הנלווה ובו ההסדר המיוחד שאִפְשֵׁר לחקלאים בצופר ובנהריים לעבד את אדמותיהם, אף שהם באזור שבריבונות ירדנית. כן, לכל מי שאוהבים להשתעשע בהסכמים הדוחים את הבעיות בעשרות שנים – כדאי לזכור שהזמן אינו עומד מלכת.
סביר להניח, שמי שחתמו על הנספח הזה, ראו לנגד עיניהם שתי מדינות שכנות שמנהלות יחסי שלום ושכנות טובה, והיה להם ברור שבחלוף 25 שנה ההסכם יוארך אוטומטית. הרי איזה איום יש על הריבונות הירדנית מכך שעל כמה דונמים, יהודים יעבדו את אדמתם?
אבל השלום עם ירדן הוא יותר מלחמה קרה מאשר שלום חם. עבדאללה הולך בדרכי מובאראכ, ולא בדרכי אביו וסאדאת. וכעת הוא דבק בדקויות ההסכם ומתכוון לגרש את החקלאים המעבדים את אדמתם בשתי המובלעות.
על פי דקויות ההסכם, זו זכותו. אך אין זו רוח ההסכם.
יש מה לעשות. אסור לנו להשלים עם ההחלטה הזו כגזירת גורל. מה לעשות? לנהוג בהדדיות. על פי הסכם השלום עם ירדן, על ישראל לספק לה כמויות מסוימות של מים. בפועל, ישראל מספקת לירדן כמות כפולה. אם הם דבקים בדקויות ההסכם, גם עלינו לדבוק בהן. עלינו להודיע, שאם יופסק ההסדר המיוחד באדמות נהריים וצופר, ישראל תעביר לירדנים מים בכמות הכתובה בהסכם, ולא מ"ק אחד יותר.
כך נוהגת מדינה ריבונית גאה.

* בייביסיטר – כאשר הליכוד והימין מפיצים שמועות על הקמת ממשלת מיעוט של כחול לבן בתמיכת הרשימה המשותפת, האינטרס שלהם ברור. כאשר ניצן הורביץ ועיתונאים מאזור החיוג שלו קוראים להקמת ממשלה כזאת, גם האינטרס שלהם ברור. וכאשר התקשורת עוסקת באופציה הזאת – אנחנו יודעים שהתקשורת אוהבת את משחקי התרחישים.
אבל כאשר עופר שלח נשאל על כך בראיון טלוויזיוני, ואומר שהוא לא מסיר אף אופציה מהשולחן, הוא משחק באש. צריך להיות ברור – ניסיון להקים ממשלה עם הרשימה המשותפת, הוא יום התפרקותה של כחול לבן. אם מישהו חולם שתל"ם תיתן ידה למהלך כזה, כולל למהלך טקטי כזה, שנועד ללחוץ על נתניהו – הוא חולם חלומות בהקיץ. אבל למה לדבר על תל"ם? מי ששלל מכל וכל את "הזועביז", כלשונו, לא היה איש תל"ם, אלא מנהיג מפלגתו של עופר שלח, יאיר לפיד.
ניסיון לנהל מו"מ עם הרשימה המשותפת יהיה בגידה בבוחרי כחול לבן. ולא רק מכיוון שבמשך הבחירות גנץ הבהיר שלא תקום קואליציה עם גורמים אנטי ציוניים, אלא קודם כל כיוון ששמה של כחול לבן מעיד על זהותה ועל מהותה. כחול לבן, צבעי דגל הלאום, צבעי הציונות; זו אמירה ברורה שכל מצביע של כחול לבן מודע לה – זו הצבעה ציונית, למפלגה ציונית, שתקים קואליציה ציונית, כדי ליישם מדיניות ציונית.
אז אם עופר שלח רוצה בהתפרקותה של כחול לבן, שימשיך עם התעלולים שלו. אם הוא רוצה לשחק בטקטיקה כדי להפעיל לחץ על נתניהו, שיבין שהטקטיקה המוזרה הזאת יכולה לפגוע אך ורק בכחול לבן, והיא רק תשרת את נתניהו. לפעמים נדמה לי שצריך להצמיד לעופר שלח בייביסיטר 24/7.

* בין ביקורת לעלילה – לא אחת שואלים אותי, מדוע אני, שפעמים רבות מתחתי ביקורת על מערכת המשפט והחוק, יוצא נגד נתניהו וחסידיו כאשר הם מבקרים את המערכת.
יש הבדל של יום ולילה בין ביקורת עניינית על החלטה שגויה בעיניי, או על מדיניות האקטיביזם שאני שולל וכו', שבאה מתוך כבוד למערכת ואמון בטוהר כוונותיה, לבין טענת הזדון שבלב תאוריית קונספירציה על כל מערכות החוק והמשפט, כאילו מדובר בכנופיית פושעים צינית, שקשרה קשר להפיל ראש ממשלה באמצעות תפירת תיקים. הטענה הזאת היא עלילת דם בזויה.
מי שמשווים בין העלילה הזאת לבין ביקורת עניינית, הם אנשי השחור לבן. אלה שאינם מבינים שלא מדובר במערכת מושלמת וחפה מטעויות, מעצם היותה מערכת אנושית, אך אין המדובר בכנופייה קרימינלית שכל כולה פשע ותפירת תיקים. מדובר באנשים שפולחן האישיות של נתניהו מחק את תודעתם עד שאינם מסוגלים שלא לראות בו אל מושלם. הם משליכים מהבעיה שלהם לאחרים, ומעריכים שמי שאינם רואים במערכת המשפט מכשיר לתפירת תיקים ולהפלת ראש הממשלה, הם לבטח עובדי אלילים וחסידים שוטים של אותה מערכת. כמובן שזה מגוחך.
עלילת "תפירת התיקים" היא בדיוק אותו סוג של תאוריית קונספירציה חולנית, כמו הטענה שהשב"כ רצח את רבין.

* איזונים ובלמים – אני בעד פסקת התגברות. אני נגד פסקת התגברות אוטומטית של הרוב האוטומטי, שמשמעותה היא ביטול טוטלי של הביקורת השיפוטית. כמובן שאני נגד הרעיון ההזוי, שאינו קיים באף מדינה דמוקרטית בעולם, של ביטול הביקורת השיפוטית גם על החלטות ממשלה.
אני בעד חוק יסוד החקיקה, שיקבע שבית המשפט העליון יכול לבטל חוקים רק ברוב של 2/3 מהשופטים בהרכב של 9 שופטים לפחות, ושהכנסת יכולה להתגבר על פסילת החוק ברוב של 75 ח"כים.
אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, ומאז שנות ה-90 כתבתי על כך עשרות ואולי מאות מאמרים. אני בעד הפרדת רשויות עם איזונים ובלמים. יצאתי נגד פגיעה באיזון הזה באמצעות האקטיביזם השיפוטי (שלא בא לידי ביטוי רק בפסילת חוקים, אלא בעצם הדיון על חוקים והדיון בסוגיות פוליטיות מובהקות, גם כאשר, כפי שקורה ברוב המוחלט של המקרים, החוקים אינם נפסלים). ההתנגדות שלי ל"הכול שליט"; לניסיון של מנהיג אחד להעמיד את עצמו מעל החוק, להכפיף את בתי המשפט ואת בחירת השופטים לכנסת, כאשר למעשה הכנסת (לפחות עד הבחירות האחרונות) היתה כפופה אליו לחלוטין, באה מאותו מקום שאני נגד "הכול שפיט" – האקטיביזם השיפוטי. התנגדותי ל"הכול שפיט" ול"הכול משיל" נובעת מתמיכתי ברעיון האיזונים והבלמים בין שלוש רשויות השלטון, והתנגדותי לכוח עודף לאחת הרשויות.
אני נגד התערבות של המערכת המשפטית בנושאים פוליטיים ואידיאולוגיים כאשר אין בהם פגיעה מוחשית בזכויות האזרח. יצאתי נגד ההתערבות הזו גם במקרים שבהם החלטת בית המשפט ביטאה את השקפתי הפוליטית, כמו, למשל, בביטול חוק טל. חשבתי שהכנסת צריכה להכריע בנושא, גם כשהיא הכריעה נגד דעתי, ושההתנגדות לחוק היא עניין למערכת הציבורית והפוליטית ולא לבית המשפט.
היום, האיום של "הכול שליט" מיידי וברור יותר מהאיום של "הכול שפיט". האיום של "מלוא כל הארץ משפט" היה איום חמור, אך "מלוא כל הארץ רצונו של שליט אחד, כי הוא מבטא את 'רצון העם' ומי הם הפקידונצ'יקים המושחתים של בית המשפט שאף אחד לא בחר..." וכו' וכו', גדול לאין ערוך.
יש לחוקק את חוק יסוד החקיקה, כחוק מאוזן, המבוסס על עקרון הפרדת הרשויות עם איזונים ובלמים. אגב, הבעייה העיקרית במערכת השלטונית בישראל, שקיימת מאז קום המדינה אך הועצמה באופן קיצוני בעשור של שלטון נתניהו, היא חולשתה של הכנסת מול הרשות המבצעת, לא מול הרשות השופטת. את חוק יסוד החקיקה יש לקבל מתוך הידברות בונה בין ראשי שלוש רשויות השלטון, מתוך כבוד הדדי. אני בטוח שניתן יהיה להגיע להסכמות מאוזנות וטובות.
ברור שאי אפשר לבצע את המהלך הזה, כאשר בראש הרשות המבצעת עומד אדם השקוע מעל צוואר בחשדות לפלילים, ועניינו עומד להידון בבית המשפט. את המהלך הזה ניתן יהיה לבצע לאחר עידן נתניהו.
מותר ואף רצוי לבקר את בית המשפט ופסיקות של בית המשפט. אין אף רשות חסינה מביקורת. אגב, אפילו הרשות הנקראת בנימין נתניהו! אולם יש הבדל תהומי בין ביקורת עניינית על מערכת המשפט, לבין הטלת דופי ביושרה ובאמינותה, והצגתה ככנופיית פשע ביריונית שקושרת קשר להפלת ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים. תיאוריית הקונספירציה המטורללת של תעשיית השקרים לבית בלופר, על אותה "מדינת עומק" בדויה, נועדה למחוק את היכולת של החברה הישראלית לבקר את השלטון, להיאבק נגד השחיתות, ולתת הכשר לשחיתות שלטונית. הניסיון למחוק את כוחם של רשויות החוק והמשפט להגן על החברה מפני כוח מופרז של שליט אחד ולבטל את היכולת של אותן רשויות להיאבק בשחיתות, היא סכנה מוחשית לדמוקרטיה.

* הסיפור החולני התורן – הסיפור החולני התורן שרץ ברשתות, הוא שליברמן הוא שתול של פוטין, וכעת הוא עומד להקים בישראל ממשלת בובות שתנוהל בידי פוטין בתמיכת הפלשתינאים... כן, כן.
במקרה הזה, מעבר לחולניות של הקונספירציות המטורללות הרגילות, מדובר ממש באנטישמיות כלפי ליברמן, בשל היותו יוצא חבר העמים. זו עלילה על חוסר נאמנות של העולים מחבר העמים לישראל, אלא למדינת מוצאם. מסוג העלילות האנטישמיות הבזויות ביותר בהיסטוריה של עמנו. כל מי שמפיץ את הבדיה האנטישמית הזאת, הוא באמת חלאת המין האנושי.

* בעגלא ובזמן קריב – כששמעתי שאמנון אברמוביץ' ועודד בן עמי אמרו בשידור קדיש על נתניהו, הזדעזעתי. לומר קדיש על אדם חי, זה כמו לייחל למותו. זה כמו שבעולם הפשע מפרסמים מודעת אבל על מישהו, כדי לרמוז לו שהוא מסומן. לייחל למותו של יריב פוליטי, זה פשע שנאה נגד הדמוקרטיה. וכאשר עושים זאת אנשי תקשורת, שאינם אמורים להיות יריבים פוליטיים, על אחת כמה וכמה. ואני מודה שהשתוממתי בעיקר על עודד בן עמי, הממלכתי כל כך.
...עד שצפיתי בסרטון של השידור. לא קדיש, לא בטיח ולא נעליים. כל הטענה השקרית הזו אינה אלא עוד ספין מתבכיין אופייני.

* עוגייה – הקריקטורה של עודד בן עמי ב"ארץ נהדרת" – מדויקת. הוא מוצג בדמות של עוגייה, מדושן עונג, פרצוף זורח והוא מתפוצץ מ"גאווה ישראלית" פטריוטית. כל קריקטורה היא הגזמה – בואך הגחכה, אך היא מבוססת על דמותו האמיתית של האיש. עודד בן עמי הוא השריד האחרון בטלוויזיה הישראלית, אולי זולת יעקב אחימאיר, של העיתונאות של פעם (לטוב ולרע). הוא פטריוט, ממלכתי, בלתי מוטה, חף מסרקזם. לדבר עליו בהקשר של "אמירת קדיש על נתניהו" וייחול למותו... זה הקשר חולני.
לעומתו, אמנון אברמוביץ', עוד מימיו ב"מעריב", הוא ממייסדי הניו-ז'ורנליזם הישראלי ומהבולטים בו לאורך שנים. אין אצלו כמעט הפרדה בין דעה לידיעה. ההגדרה "פרשן" שניתנת לו אינה מדויקת. למעשה, הוא פובליציסט בע"פ. הפרשנות שלו, הגם שלעיתים היא מכילה מידע מעניין ואף סקופים בלעדיים, אינה אלא טור דעה. הוא דעתן, איש שמאל ציוני מובהק, מנצל עד תום את הבמה שניתנת לו כדי לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו. הוא ציני, סרקסטי, מתנסח בשנינות ובחדות, אך לעיתים הוא כל כך מאוהב בהברקות שלו, עד שנדמה שהוא יוצר אייטמים מלאכותיים כדי לשרת את הפאנצ'ליין המילולי. ביקורתו על הימין, בעיקר על המתנחלים וגם ביקורתו האישית על נתניהו, היא לא אחת מרושעת. אך גם הוא לעולם לא יחצה את הגבול של ייחול למותו של נתניהו, חלילה, או אמירת קדיש עליו. במקרה הזה, ה"בעגלא ובזמן קריב" בא בכלל מבן עמי וניכר שלא היה מתוכנן, להבדיל ממשחקי הלשון הרגילים של אברמוביץ'.
דווקא האייטם המדובר, כלל לא ביטא את עמדתו על נתניהו או הבעת תקווה שלו לקץ שלטונו, אלא תיאור בצורה אירונית של הציפיה קצרת הרוח של בכירי הליכוד לסוף עידן הנהגתו של נתניהו, מתוך תקווה לרשת אותו. דו-שיח כזה, עם ה"בעגלא ובזמן קריב" ועם ה"ואמרו אמן", יכול היה להתקיים בקלות ובטבעיות בין אברמוביץ' ועמית סגל.
נתניהו קפץ על הדיאלוג כמוצא שלל רב בספין התבכיינות אופייני, ורבים ממעריציו אמרו "אמן, יהא שמיה נתניהו מבורך לעולם ולעולמי עלמיא." אבל אני חייב לציין שבמקרה זה קראתי לא מעט מחסידיו ומדקלמי דפי המסרים, שאמרו הפעם בפירוש, שבכל סיפור ה"קדיש" – אין כלום כי לא היה כלום.

* תתבגרו – העיתונאית מיקה אלמוג פוטרה מ"ידיעות אחרונות" לאחר שנים אחדות שבהן פרסמה טור שבועי ב"7 ימים". בימים האחרונים מוצפות הרשתות בסיפור שהיא פוטרה כיוון שהרבתה לכתוב נגד נתניהו.
איני מודע לשיקולי פיטוריה. העורך כתב בתגובה שזה חלק ממהלך של ריענון רשימת הכותבים. אבל ברור לי שהיא לא פוטרה כיוון שכתבה נגד נתניהו, ולא בשל עמדותיה ה"שמאלניות" ובטח לא כיוון שהיא נכדה של פרס (כן, גם את השטות הזאת אומרים). הרי אי אפשר לחשוד ב"ידיעות אחרונות" כבעל קו של הגנה על נתניהו. במשך שנים העיתון הוביל קו אנטי נתניהו קיצוני, אפילו בלתי הוגן, שהגיע לשיאו בבחירות 2015. היום העיתון מאוזן הרבה יותר, וטוב שכך. אך עדין רבים מכותביו הם מבקרים חריפים של נתניהו. ע"ע נחום ברנע וסימה קדמון, שהטורים שלהם פותחים את מוסף השבת.
וגם אני, שהתחלתי לכתוב ב"ידיעות אחרונות" לפני חודשים אחדים, איני בדיוק מחסידיו של נתניהו.
אז יאללה, הגיע הזמן להפסיק עם ההתבכיינות המחנאית הזאת, ברמה של ההתבכיינות על פיטורי אלי ציפורי מ"גלובס", כביכול כיוון שכתב בעד נתניהו.

* הטריקולור האנטישמי – הדיכוטומיה של "שמאל" ו"ימין" בישראל, מביאה אתה רעות חולות רבות, שהן ממש איום על החברה הישראלית. כזו היא ההיגררות של כל מחנה אחרי השוליים הקנאים והפנאטים המטורפים שבשוליו (הכהניסטים מזה וארגונים כמו שוברים שתיקה מזה, שהמחנות קופצים לגונן עליהם).
תופעה שבולטת בימין – התיישרות אוטומטית מאחורי המנהיג, תוך נכונות לקבל כל שחיתות שלו וכל קונספירציה היוצאת מתעשיית השקרים שלו. ועוד, בשני המחנות – המרת הסולידריות הלאומית בסולידריות גלובלית עם הימין או השמאל הגלובלי. במחנה השמאל חשים השתייכות והזדהות עם השמאל באירופה ובאמריקה יותר מאשר עם הימין הישראלי. במחנה הימין חשים השתייכות והזדהות עם הימין באירופה ובאמריקה יותר מאשר עם השמאל ואפילו עם המרכז הישראלי. והסולידריות הזאת מביאה כל מחנה לגונן אפילו על האנטישמים הקיימים במחנה הגלובלי שאליו הם משתייכים.
בשמאל מגוננים על האנטישמיות השמאלנית, נוסח BDS וכו', שהעולם הנאור הולך ומגדיר אותם רשמית כאנטישמים, ומתרצים את פעולתם כ"התנגדות לגיטימית לאקיבוש" – ע"ע "הארץ". ובימין מגוננים על האנטישמיות הגזענית של הימין הרדיקלי באירופה ובאמריקה, תומכים בגזענות שלהם כשהיא מופנית נגד מוסלמים, ממציאים להם שמות חיבה ("הימין העמוק" להבדיל מ"הימין הרדיקלי") ותומכים במפלצות אנטישמיות וגזעניות מן הזן של לה-פן ושכמותה, אפילו בגרמניה. וכאשר איש ימין רדיקלי מבצע פיגוע אנטישמי, מכחישים את הקשר שלו ל"ימין העמוק".
חשוב שנחזור ונדגיש – יש כיום גל עכור של עלייה באנטישמיות בעולם. האנטישמיות היא "טריקולור" – שחור, אדום, ירוק. שחור – האנטישמיות של הימין הרדיקלי, הפשיסטי והניאו-נאצי. אדום – האנטישמיות של השמאל הרדיקלי הבי.די.אסי, שלכאורה הוא "רק" אנטי ישראלי, אך הוא אנטישמי לעילא ולעילא, אנטישמי אובססיבי, שמעליל עלילות אנטישמיות ופועל נגד זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי. ירוק – האנטישמיות של הקנאות האיסלמיסטית, שהיא הרצחנית ביותר. האנטישמיות הירוקה, הטרוריסטית הרצחנית, זוכה לגיבוי ולתמיכה מהאנטישמיות האדומה.
יש להילחם באנטישמיות על כל גווניה, ועל כולנו לשתף פעולה במאבק באנטישמיות. וכמובן שהתשובה הטובה ביותר לאנטישמיות היא הציונות. על ישראל לקרוא ליהודי העולם לבוא הביתה, לארץ ישראל, למדינת ישראל, מדינת הלאום של העם היהודי.

* ביד הלשון: בן ברית / בעל ברית – מפעם בפעם אני מציג בפינה זו שגיאה שנכתבה או נאמרה באופן ציבורי; לא כדי לבייש, חלילה, את הטועה, אלא כהזדמנות ללמוד מן השגיאה. הפעם תפסתי בשגיאה את... עצמי.
מתוך היסח הדעת חטאתי בשגיאה נפוצה. במאמר שפירסמתי ב"ידיעות אחרונות", כיניתי את העם הכורדי "בן בריתה" של ישראל. צריך הייתי לכתוב שהוא "בעל בריתה" של ישראל (כפי שאכן תיקנתי בגרסה שפרסמתי ב"חדשות בן עזר").
מה ההבדל בין בן ברית לבעל ברית? בן ברית משמעותו – יהודי. כלומר, מי שבא בבריתו של אברהם אבינו (וכמובן גם נשים יהודיות, אף שאין להן טקס מקביל). המושג בני ברית כביטוי ליהודים מופיע פעמים רבות במקורותינו. רק לאחרונה, בימים הנוראים, התפללנו "וכתוֹב לחיים טובים את כל בני בריתך", כלומר את כל עם ישראל.
בעל ברית, הוא מי שחתם על ברית, רמה גבוהה של חוזה, עם רעהו. זה יכול להיות אדם בודד, קבוצה או מדינה. ישראל לא חתמה על ברית פורמלית עם הכורדים, אך לאורך עשרות שנים מערכת היחסים בין שני העמים היתה כשל בעלי ברית.
אורי הייטנר