בהגדה של פסח יש הלל ושבח לה' שכביכול תמיד מציל אותנו מידי אויבינו: "והיא שעמדה לאבותינו ולנו שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותנו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו, והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם."

באמת, מתי הוא הציל? בימי נבוכדנצר? בימי טיטוס? בימי אדריאנוס?, בימי מסעי הצלב שבוצעו זוועות בקהילות שו"ם וצרפת? בימי פרדיננד ואיזבלה? בימי בוגדן חמלניצקי (ת"ח ות"ט)? בימי סמיון פטליורה? בשואה?

וגם עכשיו, כאשר בזכותם של אלה שהבינו שהבטחות הדת הן עורבא פרח, והקימו כאן יישוב עברי ומדינה בדם ואש ותמרות עשן – אין לנו מנוחה: בצפון, במזרח ובדרום מתכננים להשמידנו, וכך גם מרחוק – איראן חוזרת על המנטרה שישראל היא סרטן שיש להשמיד, וזאת גם המנטרה של BDS. אין BDS נגד סין ששולטת בטיבט, אין BDS נגד רוסיה שכבשה את מזרח אוקראינה וקרים, אין BDS נגד טורקיה שפולשת לסוריה ומשמידה את האוכלוסייה הכורדית, אין BDS נגד איראן שפולשת לעיראק ולסוריה, ושולחת זרועות לתימן, אין BDS נגד אסד שהרג חצי מיליון מבני עמו, וגרם ל-4 מיליון פליטים – רק אנחנו מושא לשנאה רצחנית, גם בארצות "נאורות" כמו ארצות הברית, צרפת וגרמניה.

כך אלוהינו מציל אותנו בכל דור ודור?!

בהגדה של פסח מהללים ר' יוסי הגלילי, ר' אליעזר ור' עקיבא את האל על השפטים שעשה במצרים ועל הים, אבל אף מילה על השפטים שעשה בישראל לאורך הליכתם במדבר: בחטא העגל פוקד האל על רצח קרובים, ומביא על העם מגיפה; כשהעם משתוקק לבשר, האל מספק להם את בשר השליו, אבל מיד ממית בהם במגיפה על תאוותם; קורח, דתן ואבירם מורדים במשה, והם נבלעים באדמה, אבל עוד 250 אנשים מומתים, ואחר כך האל ממיט עליהם מגיפה שבה נספים עוד 14,700 אנשים; כשבני ישראל מתלוננים, האל שולח בהם נחשים שנושכים וממיתים בהם; בני ישראל נצמדים לבעל פעור, והאל מצווה להרוג את כל החוטאים; עיקר העיקרים – כל יוצאי מצרים, חוץ מיהושע בן נון וכלב בן יפונה, מתו במדבר, ולא זכו לראות את הארץ המובטחת – כך נראית ישועת האל?! כך נראית הגאולה שעליה יש להלל ולשבח את האל?!

עכשיו נפנה מבט אל שני העמים האליליים הגדולים הסינים וההודים. מסתבר שבסין היתה קיימת מלכות 1400 שנה לפני אברהם אבינו, יש בסין 1,386,000.000 תושבים, ושטח של 9,597,000 קמ"ר – פי 435 משטחה של ארץ ישראל ההיסטורית והמודרנית (22,072 קמ"ר). הם אמנם היו תחת שלטון זר, והם חוו מלחמות, אבל מעולם לא גלו מארצם, ואין בעולם כולו תנועות אנטי-סיניות כשם שיש אנטישמיות.

בהודו היתה מלכות אימפריאלית מאתיים שנה לפני שאול ודויד, שטח המדינה 3,287,000 קמ"ר – פי 149 משטח ארץ ישראל ההיסטורית והמודרנית, והאוכלוסייה שלה מונה 1,339,000,000 תושבים. ושוב, למרות המלחמות הרבות שהתרחשו בשטחה, ולמרות שלטון זר ומדכא שחוו – הרי מעולם לא גלו מארצם, ומעולם לא קמו תנועות אנטי-הודיות בדומה לתנועות האנטישמיות שמעולם לא חדלו להתפרש בעולם.

מסתבר שהברכה שבירך אלוהינו את אברהם "ושמתי את זרעך כעפר הארץ, אשר אם יוכל איש למנות את עפר הארץ – גם זרעך יימנה" (בראשית י"ג 16) – לא התגשמה בעם ישראל, שחזר ונטבח לאורך ההיסטוריה, אלא דווקא לשני העמים האליליים הנ"ל.

מסתבר שהמקרא עצמו (כאשר יש תיעוד, ולא ניתן לסמוך על אגדות חסרות בסיס) מודה בכישלון "הנוסחה" שהשומעים למצוות הבלתי אפשריות שאמונת הייחוד דורשת – יזכו לרווחה מדינית וכלכלית (לדוגמה – הברכה והקללה בספר ויקרא כ"ו ובספר דברים כ"ח). אביא שתי דוגמאות:

א. מנשה נחשב למלך שעשה הרע בעיני ה' יותר מכל מלך אחר – הוא עבד אלילים, ומילא את המקדש בפסליהם. המקרא מציין שבעיקר בגלל חטאיו נענשו ישראל בחורבן ובגלות, אבל מסתבר שהוא מלך יותר מכל מלך אחר ביהודה ובישראל (55 שנים!) והוא מת בשלום, שכב עם אבותיו, ונקבר בגן ביתו (מלכים ב' 18-1). לעומתו – יאשיהו, הנחשב למלך שעשה הישר בעיני ה' יותר מכל המלכים שהיו לפניו, משום שביצע את הזוועות המצוות בספר "שנמצא" במקדש (מלכים ב' כ"ב-כ"ג), וחולדה הנביאה משבחת אותו על מעשיו ומנבאה לו: "לכן אוסיפך על אבותיך ונאספת אל קבורותיך בשלום..." (מלכים ב' כ"ב 20) – והנה, כותב הכרוניקות מציין כי פרעה נכה הרג אותו במגידו (שם, כ"ג 29). כשיש תיעוד מסודר – שום נוסחה אמונית לא מסתדרת.

ב. ירמיהו מצטרף ליורדים מצרימה אחרי החורבן, והספר מתאר עימות בינו ובין אלה מבין היורדים שעובדים אלילים. ירמיהו טוען שהחורבן והגלות באו על העם משום שבני ישראל עבדו עבודה זרה. הוא מאיים עליהם שאם ימשיכו במעשיהם, ישמיד האל אף את השארית שיצאה לגלות. הכתוב מצטט את דברי עובדי האלילים המוטחים בפני הנביא: "כל האנשים היודעים כי מקטרות נשיהם לאלוהים אחרים, וכל הנשים העומדות קהל גדול וכל העם היושבים בארץ מצרים בפתרוס לאמור: 'הדבר אשר דיברת אלינו בשם ה' איננו שומעים אליך, כי עשה נעשה את כל הדבר אשר יצא מפינו לקטר למלכת השמיים, והסיך לה נסכים כאשר עשינו אנחנו ואבותינו, מלכינו ושרינו בערי יהודה ובחוצות ירושלים, ונשבע לחם ונהיה טובים, ורעה לא ראינו. ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמיים והסך לה נסכים – חסרנו כול ובחרב וברעב תמנו'." (ירמיה מ"ד 18-15).

כלומר, כשם ש"נביא האמת" יכול להביא "ראיות" להוכחת כעס ה', כך עובדי האלילים יכולים להביא אותן ראיות להוכחת כעס האלים. ואמנם מי שמביט ללא פניות אל ההיסטוריוסופיה המקראית חייב להגיע למסקנה שדווקא השבתתה של העבודה הזרה גרמה לאסון החורבן והגלות, שהרי לפיה כבר בימי שלמה החלה עבודת האלילים, בסביבות 950 לפני הספירה, ועבודת האלילים נמשכה בישראל וביהודה עם עליות וירידות עד השנה ה-18 ליאשיהו (מלכים ב' כ"ב-כ"ג), כלומר בערך 620 לפני הספירה. כלומר, עברו על יהודה 330 שנים של מלכות עצמאית, פחות או יותר, דווקא כשהעם חטא בחטא העבודה הזרה. והנה, בין הרפורמה של יאשיהו, שהחזירה לעם את האמונה "הנכונה" בה' ועד החורבן שאירע בשנת 586 לפני הספירה עברו 34 שנים בלבד, ומרביתן תחת שיעבוד ממלכות זרות.

המסקנה המתבקשת לפי ההיגיון המקראי (!) על שכר ועונש היא – שהרפורמה של יאשיהו גרמה לחורבן ולגלות, בניגוד מוחלט לטענתו של ירמיהו*).

ובכן, האם צריך עוד ראיות להוכיח שה' אלוהינו מעדיף את עובדי האלילים?

*) ראו ספרי "שלושת ספרי האימה – התנ"ך, הברית החדשה, הקוראן", צבעונים 2018, עמ' 45-44.