לאחר כישלונו של נתניהו בהרכבת הממשלה, יעבור הכדור לידיו של בני גנץ. אם הוא ייכשל, חלילה, צפוי לנו סיבוב שלישי של בחירות מיותרות ובזבזניות, המשך שיתוק מערכות השלטון, העמקת השנאה והקרע בעם ואחרי הכול – רבים הסיכויים שהן תסתיימנה באותה תוצאה; תיקו שיחייב בחירה בין ממשלת אחדות לאומית לבין... סיבוב בחירות רביעי.
אילו גנץ ביקש את עצתי, הייתי מציע לו, בראש ובראשונה, לא לנסות להקים ממשלה צרה, ולא כל שכן – ממשלת מיעוט. אפילו לא כמהלך טקטי.
ממשלת מיעוט תוכל להתקיים, אם בכלל, רק בתמיכת הרשימה המשותפת. תמיכה כזו היא משענת קנה רצוץ ומנוגדת לאינטרס הלאומי של ישראל. ישראל נמצאת במציאות ביטחונית קשה, ומאותגרת בידי אויבים מרים בחזיתות רבות. קיומה של ממשלת מיעוט כזאת יעמוד בספק בכל פעולה למימוש זכותה של ישראל להגנה עצמית.
נשער לעצמנו תסריט ריאלי מאוד, ששבוע לאחר הקמת הממשלה, חמאס יאתגר את ישראל בירי מאסיבי של רקטות לעבר יישובי הדרום. כל תגובה שממשלת ישראל תחליט עליה, תוגדר בידי הרשימה המשותפת כ"תוקפנות של הכיבוש" והיא תפיל את הממשלה. ישראל תיקלע למשבר פוליטי בעיצומו של משבר ביטחוני, והציבור הישראלי יעניש קשות את מי שהקים ממשלה כזאת. גם מהלך סרק של מו"מ-דמה על ממשלה כזו, יכתים את כחול לבן, ויפגע קשות בדמותה ובתדמיתה.
קואליציה בתמיכת הרשימה המשותפת היא מעילה באמונם של בוחרי כחול לבן. לא רק כיוון שלאורך הבחירות גנץ הבהיר שלא תקום קואליציה עם גורמים אנטי ציוניים, אלא קודם כל כיוון ששמה של כחול לבן מעיד על זהותה ועל מהותה. כחול לבן, צבעי דגל הלאום, צבעי הציונות; זו אמירה ברורה שכל מצביע של כחול לבן מודע לה – זו הצבעה ציונית, למפלגה ציונית, שתקים קואליציה ציונית, כדי ליישם מדיניות ציונית.
ממשלה צרה עם החרדים, ליברמן ומפלגת העבודה היא כמובן ממשלה ראויה, אך בניגוד לכחול לבן, ליברמן מתנגד לקואליציה עם החרדים וקשה לי להאמין שהוא יתפשר. אפשר לגשש ולבדוק, אך הסיכויים לכך אפסיים.
הממשלה היחידה האפשרית היא ממשלת אחדות לאומית רוטציונית של כחול לבן והליכוד. על גנץ להזמין את נתניהו למו"מ ישיר, ללא תנאים מוקדמים, על הקמת ממשלת אחדות. אבל הפעם מו"מ אמיתי, כלומר בין כחול לבן והליכוד בלבד, בלי סינדולים, חישוקים, בלוקים ותרגילים מסוג זה. את המו"מ הזה יש לפתוח בהצהרה משותפת, שאף מפלגה אינה פסולה לקואליציה, וכל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד עליהם תחלטנה שתי המפלגות הגדולות, תוכל להצטרף לקואליציה.
מן הראוי שבממשלת האחדות הלאומית, גנץ יכהן ראשון כראש הממשלה ונתניהו יתפנה לעסוק בענייניו המשפטיים. אם יזוכה – יחליף את גנץ בחלוף שנתיים. אם יורשע – הליכוד יבחר מנהיג אחר שיחליף את גנץ.
זו הדרך הישרה, הפשוטה והמובנת מאליה, ואותה על כחול לבן להציג במו"מ עם הליכוד. אך זו אינה צריכה להיות עמדה אולטימטיבית, אלא עמדה במו"מ ללא תנאים מוקדמים. אין לפסול מראש את מתווה הנבצרות שהציע הנשיא. הוא בעייתי, אמנם, מבחינה חוקתית ומעשית, אך היתרון בו, הוא שמי שהוגש נגדו כתב אישום לא ימלא בפועל את תפקיד רוה"מ. כמובן שמתווה כזה יחייב הסכם קואליציוני ברור בנוגע לעיתוי הנבצרות ומשמעותה, כדי לסכל מראש תרגילים והתחכמויות של נתניהו. מניעת סיבוב בחירות שלישי מחייב את כחול לבן והליכוד להתפשר ולהגיע להסכמות על ממשלת אחדות לאומית.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

2. הדרך לישראליזציה של ערביי ישראל
השתלבותם של ערביי ישראל במדינת ישראל, היא אינטרס מובהק של המדינה. זה אינטרס כלכלי, זה אינטרס חברתי ובעיקר – זה אינטרס דמוקרטי מהותי. מדינת ישראל הכריזה במגילת העצמאות שלה על שוויון אזרחי מלא לכל תושבי המדינה, ללא הבדל דת, גזע ומין. השוויון האזרחי הוא מרכיב מהותי במהותה של ישראל. וכדי שהשוויון יבוא לידי ביטוי, מן הראוי שאזרחי ישראל הערבים ישתלבו במדינה.
בתחומים מסוימים, כמו תחום הרפואה, השילוב של ערביי ישראל מצוין. כך ראוי שיהיה גם בתחומים אחרים, בכל התחומים מלבד צה"ל (כל עוד מתקיימת מלחמה בין ישראל למדינות ערב). חשוב מאוד לעודד את השתלבותם בפוליטיקה. מצב שבו מפלגה ערבית תהיה חברה בקואליציה ושרים ערבים יכהנו בממשלה, הוא מצב רצוי שיש לשאוף אליו.
לכאורה, אנו רואים בחודשים האחרונים סימנים של חיזוק השתלבותם של ערביי ישראל בחיים הפוליטיים בישראל. סימן אחד הוא אחוז ההצבעה הגבוה במגזר הערבי בבחירות ספטמבר (אם כי הוא נבע מהפרובוקציה של נתניהו עם ספין המצלמות, ולא בהכרח מבטא מגמה ממשית).
סימן שני הוא המלצת רוב מרכיבי הרשימה המשותפת לנשיא על גנץ לראשות הממשלה, בניגוד לדרכם המסורתית לא להמליץ על אף מועמד.
סימן שלישי הוא הזמנתם של ראשי הרשימה המשותפת בידי גנץ לשיחות קואליציונית, לאחר שהוטל עליו המנדט להרכיב ממשלה.
למעשה, אין בכל אלה שום ביטוי לישראליזציה ולהשתלבות ערביי ישראל. ההיפך הוא הנכון. צעדים אלה מסיגים אחור את הישראליזציה ומקשים על ההשתלבות. זאת, מן הסיבה הפשוטה שכל הצעדים הללו קשורים לרשימה המשותפת.
הרשימה המשותפת היא רשימה אנטי ישראלית. אי אפשר להשתלב במדינה, כאשר שוללים את עצם קיומה. והרשימה המשותפת שוללת את עצם קיומה של ישראל. הדבר נכון לכל נציגיה בכנסת ובראש ובראשונה ליהודי המחמד שלה עופר כסיף.
לכאורה, הם אינם שוללים את עצם קיומה של ישראל, אלא רק את היותה יהודית. זאת בדיחה. זה כאילו שמישהו יאמר לי שהוא מוכן שאחיה, בתנאי שאהפוך למוסלמי או שאבצע ניתוח לשינוי מין. אין מדינת ישראל, אלא מדינה יהודית. זה ייעודה, זו משמעותה, ולא בכדי היא הוכרזה במילים: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." מי שמתנגד להיותה של ישראל מדינה יהודית, מתנגד לקיומה. הוא מנסה להקים מדינה אחרת תחתיה. כל עוד ערביי ישראל מצביעים בהמוניהם לרשימה אנטי ישראלית, השוללת את קיומה של ישראל ותומכת באויביה, הם לא יוכלו להשתלב במדינה.
כמצביע לכחול לבן וחבר באחת מהמפלגות המרכיבות אותה – תל"ם, אני מתנגד בתוקף לכל צעד של לגיטימציה לרשימה המשותפת. לא רק להצטרפותה לקואליציה, אלא גם להקמת ממשלת מיעוט שתיתמך בה מבחוץ. לא רק לממשלת מיעוט בתמיכתה, אלא גם לעצם קיום מו"מ עימה, אפילו מו"מ-דמה מטעמים טקטיים (ולהערכתי זאת מהות המגעים של גנץ איתה). אני רואה בעצם המגע עימם ליקוי מאורות של כחול לבן.
אני מתנגד לכל קשר עם הרשימה המשותפת מטעמים שונים. בראש ובראשונה, מן הטעם העקרוני – אני מתנגד בתוקף לעצם הלגיטימציה לרשימה המשותפת. מן הטעם המעשי – ממשלה התלויה ברשימה המשותפת לא תוכל להחזיק מעמד, כי ברגע שהיא תחליט על צעדים כלשהם למימוש זכות ההגנה העצמית של ישראל, מול התוקפנות מעזה, הטרור ביו"ש או הניסיונות האיראנים לפגוע בישראל, היא תתפרק, כי היא תלויה במפלגה שתמכה ותומכת באוייב בכל עימות. מן הטעם המפלגתי – כי הנזק שייגרם לכחול לבן בשל המגעים הללו הוא גדול וחמור.
אך לכל אלה מצטרפת סיבה נוספת – זו פגיעה קשה בהשתלבות ערביי ישראל במדינה; בתהליך הישראליזציה של הערבים. עצם מתן הלגיטימציה לרשימה האנטי ישראלית, תהפוך את עצם שלילת מדינת ישראל והתמיכה באויביה ללגיטימית ותרחיק את המוטיבציה להשתלב בה.
עלינו לראות בישראליזציה של ערביי ישראל יעד לאומי, אך אין קיצורי דרך. הישראליזציה הזאת לא תוכל לעבור דרך הרשימה המשותפת. לא בכדי, רשימה זו מנהלת מסע עקבי ולעיתים אלים נגד התנדבותו של נוער ערבי לשירות אזרחי.
הדרך להשתלבותם של ערביי ישראל בפוליטיקה הישראלית צריכה להיעשות באמצעות שילובם של ערבים פרו-ישראלים בפוליטיקה וטיפוח מנהיגות פרו ישראלית בקירבם. על המפלגות הציוניות – כחול לבן, הליכוד, מפלגת העבודה, ישראל ביתנו, לצרף להנהגותיהם ערבים פרויישראלים, גם באמצעות שיריון.
דרך אפשרית נוספת, אולי יעילה יותר, היא הקמתה של מפלגה ערבית אלטרנטיבית, הרוצה באמת ובתמים להשתלב כמיעוט במדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. להשתלב בה, לא לנסות להרוס אותה. מפלגה כזאת, אם תקום, תהיה רצויה מאוד לכל קואליציה ציונית. האם מפלגה כזאת תקום? אני מקווה מאוד. אבל כל צעד של לגיטימציה לרשימה המשותפת, מרחיק את סיכויי הקמתה.

מה אתה רוצה, שואלים אותי, שערביי ישראל יתגיירו? שיהפכו לציונים? שיתפקדו להסתדרות הציונית?
לא ולא ולא. אני מצפה מהם להכיר בכך שגם לעם היהודי זכות להגדרה עצמית במדינה ריבונית במולדתו, ולהשלים עם היותם מיעוט במדינה יהודית. לקבל את מהותה של המדינה, להשתלב בה, לקחת חלק בחייה בכל התחומים. זה טוב למדינת ישראל. בראש ובראשונה, זה טוב לערביי ישראל.

3. צרור הערות 27.10.19
* מהלך הרה אסון – בבחירות 1984 הליכוד בראשות ראש הממשלה שמיר הגיע לתיקו עם המערך; היה לו מנדט אחד פחות מלמערך ולכן קמה ממשלת אחדות שבה פרס כיהן ראשון. ב-1992 הליכוד בראשות ראש הממשלה שמיר הפסיד בבחירות. ב-1996 מפלגת העבודה בראשות ראש הממשלה פרס הפסידה בבחירות. ב-1999 הליכוד בראשות ראש הממשלה נתניהו הפסיד בבחירות. ב-2001 ראש הממשלה ברק הפסיד בבחירות.
ולמה הצגתי את הסקירה ההיסטורית הזאת? בשל סרטון ויראלי של היועץ הכלכלי/ניהולי דני וידיסלבסקי, שבו הוא הציג באריכות תזה, לפיה בישראל ובעולם עמדת ראש הממשלה (או הנשיא במשטר נשיאותי) היא מתכון כמעט בטוח לניצחון בבחירות. ולכן, מה שגנץ צריך לעשות כעת, הוא להקים ממשלת מיעוט, לא חשוב באיזה הרכב, כי ברגע שהוא יהיה ראש הממשלה, הוא יקבע את סדר היום, הוא יככב בתקשורת, הוא ייפגש עם מנהיגים זרים וכו' וכו', וכך הוא יבטיח את ניצחונו.
לא הייתי מתייחס לסרטון הזה, אלמלא ידעתי שיש קולות רבים כאלה הלוחשים את הפנטזיה הזאת על אוזני גנץ, וקוראים לו להקים ממשלת מיעוט כזאת, בתמיכה מבחוץ של הרשימה המשותפת. גם הם יודעים ומבינים שזאת ממשלה חסרת תוחלת, שלא תוכל לכהן. אבל הם מאמינים שכל מה שנדרש הוא יציאתו של נתניהו מבלפור, ואז יקרה אחד מהשניים. או שמהר מאוד הליכוד ידיח את נתניהו וייפול לחיקה של ממשלת גנץ או שתהיינה במהרה בחירות וכחול לבן תנצח.
לדעתי, שני התסריטים הם פנטזיות. גם אם הליכוד ידיח את נתניהו ויעמיד אדם אחר במקומו – הוא לא ירוץ להציל את ממשלת המיעוט, כי הוא יודע ומבין שהממשלה תיפול במהרה, והוא יעדיף לסייע לנפילתה. ואם תהיינה בחירות מוקדמות, גנץ לא ירוץ עם כתר ראש ממשלה, אלא כראש ממשלה שכשלה ונפלה. כמובן שאף קול מהימין לא יתמוך אז בכחול לבן, אך הרבה מצביעים של כחול לבן יעברו לתמוך בימין, או לפחות יילכו לים. ואם ההתמודדות הזאת תהיה נגד מנהיג אחר מהליכוד, כל אנשי המרכז-ימין שהצביעו כחול לבן בגלל נתניהו, השחיתות והמאבק במדינת החוק, יתמכו בשמחה בליכוד. ובכלל, אין מה שישרת את נתניהו יותר מהקמת ממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת, חלילה.
לסיכום – התנגדותי לממשלת מיעוט הנתמכת ברשימה האנטי ישראלית המשותפת היא קודם כל מסיבות לאומיות, שניתן לתמצת אותן בשלוש מילים: ישראל לפני הכול. אבל כחבר תל"ם ומצביע לכחול לבן, אני מתנגד למהלך כזה גם מן השיקול המפלגתי, כי זה מהלך הרה אסון בעבור כחול לבן ותל"ם.
אגב, איני מאמין שתקום ממשלה כזאת. אני משער שלכל היותר יהיה מהלך-סרק טקטי כדי ללחוץ על הליכוד. אבל גם מהלך-סרק כזה יחזור לכחול לבן כבומרנג, והוא מנוגד לאינטרס הלאומי.

* האופציה הגרועה ביותר – לאחר קבלת המנדט מהנשיא, התקשר בני גנץ לראשי הסיעות בכנסת. בין השאר, הוא שוחח עם ראשי המפלגות של הרשימה המשותפת, זולת בל"ד. בעיניי, השיחות עם ראשי חד"ש, רע"ם ותע"ל אך לא בל"ד, זו האופציה הגרועה מכול. זה גרוע יותר מאשר לשוחח עם המשותפת כולל בל"ד. שיחה כזאת, יכולה להיות אמירה עקרונית שהוא משוחח עם כולם, והיה ברור לכל שזאת שיחת נימוסין ותו לא. כך עשה גם אריק שרון לאחר ניצחון הליכוד בבחירות 2003. הוא נפגש עם כולם, כולל המפלגות הערביות. אבל כאשר גנץ אומר: בל"ד לא אך המשותפת כן, המסר המשמעותי אינו האמירה המובנת מאליה של "בל"ד לא", אלא המסר הבעייתי של "המשותפת כן." כלומר, יש על מה לדבר איתה; עם עופר כסיף האוטו-אנטישמי, עם אחמד טיבי שעמד שלוב זרוע עם רב המרצחים בצווחות "מיליון שאהידים בדרך לירושלים" בימים שבהם בכל יום נטבחו ישראלים ברחובותינו, עם איימן עודה שמטיף לתביעת "זכות" השיבה ועם יו"ר רע"ם מנסור עבאס שרק השבוע אמר שהמטרה של הרשימה המשותפת היא להיאבק בציונות. הלגיטימציה הזאת, ולו כצעד טקטי, ולמיטב הבנתי מדובר "רק" בצעד טקטי, חמורה מאוד ומזיקה מאוד.

[אהוד: האם לדעתך בני גנץ חכם?]

* נייר לקמוס – במערכת הבחירות תקפה כחול לבן את מדיניות ההבלגה וההכלה בגבול עזה והתחייבה לקו תקיף הרבה יותר. במערכת הבחירות הגיעו גנץ ויעלון לבקעת הירדן והתחייבו שהיא תהיה ישראלית לעד והציגו תוכנית לפיתוח רבתי של הבקעה. בהמשך, כחול לבן הביעה תמיכה בהחלת ריבונות ישראל על הבקעה.
זאת המחוייבות של גנץ לאזרחי ישראל עם קבלת המנדט להרכבת הממשלה. עליו להקים ממשלה שעימה הוא יוכל לבצע את ההתחייבויות הללו. ובכל פגישה עם כל מפלגה, יש להעמיד בפניה את השאלה אם היא תיתן ידה למדיניות הזאת, כנייר לקמוס – האם היא יכולה להיות חלק ממשלת גנץ, ואם ממשלתו יכולה להיות תלויה בתמיכתה מבחוץ.

* הצהרת נאמנות – בימים האחרונים מתחתי ביקורת נוקבת על הנהגת כחול לבן, בשל המגעים עם הרשימה המשותפת. ובכל פעם שכתבתי את זה קפצו מגיבים: "אתה בחרת בהם... רואה? אמרנו לך..." וכו' וכו'. או אמירות של השתוממות – איך אני מבקר את מי שבחרתי בו?
התגובות הללו מעידות על המגיבים. נקודת המוצא שלהם היא פולחן ביבי – "נאמנות למנהיג." הם קובעים מי המנהיג שבו הם מאמינים, ומרגע זה הם "נאמנים" לו, הם מחויבים לו ואומרים אמן על כל מה שהוא אומר, על כל מה שהוא חושב ועל כל מה שהוא עושה. גם על מה שהוא עושה לביתו. בקיצור – חסידים שוטים.
אני לא נאמן לאף מנהיג. לא חתמתי מעולם על הצהרת נאמנות למנהיג זה או אחר. אני נאמן לדרך. וכאשר אני בוחר במנהיגים, מבחינתי – הם עומדים יום יום, שעה שעה, למבחן. גישתי היא – "מעשיך יקרבוך, מעשיך ירחיקוך." הציפיות שלי ממי שבחרתי בו גדולות יותר מציפיותיי ממי שלא בחרתי בו. וכשאני חושב שמנהיג שבחרתי בו שוגה בדברים שהוא אומר או עושה, אבקר אותו על כך. כך נהגתי תמיד, וכך אנהג תמיד.

* משיח שִׁקְרֵנוּ – בדף הפייסבוק של נתניהו הופיעה רשימת אינסופית של מברכים ליום הולדתו; תשפוכת של חנופה וקילוסין מעוררת קבס. אבל מצאתי שם גם כפירה בעיקר. כותבת אחת המעריצות: "אמן ואמן!! אנחנו רוצים אותך ולא מחליפים אותך עד ביאת משיח צדקנו." הכפירה כאן כפולה. א. המחשבה שאי פעם, כאשר יבוא משיח צדקנו, נתניהו יוחלף. ב. שמישהו אחר ולא נתניהו הוא משיח צדקנו.

* ואִמרו אמן – שמעתי ברשת ב' את השיר "עושה שלום במרומיו". מה, עשו אותי באצבע? אני לא מבין מה הסיפור שלהם? הרי המילים "עושה שלום במרומיו הוא יעשה שלום עלינו ועל כל ישראל" הם מתוך הקדיש. עובדה, הם שרו גם את ה"ואמרו אמן". זה שקוף. הם שוב אמרו קדיש. ומה, אנחנו לא יודעים שהם התכוונו לביבי? זה הרדיו הציבורי, שאנחנו מממנים מהכיס שלנו. וזה מה שהם משדרים. להחרים את מי שמפרסם שם!

* אין כלום – שני הרפורמטורים הגדולים במערכת המשפט הישראלית בעשורים האחרונים היו שרי המשפטים לשעבר דניאל פרידמן ואיילת שקד. על פי תאוריות הקונספירציה המטורללות של נתניהו & חיים רמון ושות', מערכת המשפט היתה צריכה לתפור לשניים תיקים לפחות על רצח, והם כבר מזמן היו אמורים לשבת במאסר עולם. אז איך זה שמעולם לא היתה ולו תלונה על חניה בלתי חוקית נגד מי מהם?
זה פשוט. כשבאמת אין כלום – אין כלום. וכמובן שבתאוריית הקונספירציה החולנית אין כלום.

* אפס סובלנות – המחבלים היהודיים שהציתו אוהל של מג"ב, גרועים הרבה יותר ממחבלים ערבים, כי הם גם בוגדים בעמם ובמולדתם. יש לנקוט כלפי המחבלים הבוגדים האלה יד קשה, אפס סובלנות.

* מחדל – ה"קטין" לשעבר, מתכנן הטבח בכפר דומא – על פי עסקת הטיעון המפנקת שלו, עומד להיות מורשע גם בחברות בארגון טרור. פירוש הדבר, שהן השב"כ, הן הפרקליטות והן בית המשפט יודעים על קיומו של ארגון טרור שהנ"ל חבר בו. הדבר מעיד על מחדל חמור של השב"כ – המנהיגים והחברים בארגון הטרור הזה אינם יושבים מאחורי סורג ובריח. איפה היכולות האדירות של ישראל בלוחמה בטרור? (ובינתיים חבריהם, המחבלים הבוגדים, מנהלים מלחמת גרילה נגד צה"ל).

* ניתן להגיע להסכמות – לקראת המעבר לשעון חורף אמר שר הפנים אריה דרעי: "שעת האור הנוספת בשעון הקיץ הארוך שמסתיים השבוע, תרמה לאזרחי המדינה וכן לכלכלה ולמסחר."
כמה שנים, כמה עשרות שנים, המפלגות הדתיות בכלל וש"ס בפרט ניהלו מלחמה הזויה ותמוהה נגד שעון הקיץ או לפחות לקיצור שעון הקיץ. כמי שצם בכל שנה ביום כיפור, נעלבתי כאשר הם הפסיקו את שעון הקיץ לפני יום כיפור, בתירוץ של... לא להאריך את הצום... כאילו שעת הפתיחה אינה מתאחרת. איזה עלבון לאינטליגנציה. כמה שעות אור וכמה כסף בוזבזו סתם. ובעיקר – כמה מלחמות סרק מיותרות על כלום, על נושא שאין לו שום עניין הלכתי אמיתי אלא קפריזה בלבד. והנה, החברה נהנית, הכלכלה נשכרת, טוב לכולנו ואין שום ויכוח.
הקרדיט מגיע לשר הפנים לשעבר גדעון סער, ששם קץ לפארסה וקיבע בחוק את מועד התחלת שעון הקיץ וסיומו.
האמת היא, שאילו זה היה תלוי בי, שעון הקיץ היה חל על כל השנה ובחודשים יולי אוגוסט הייתי מזיז שעה נוספת כדי שנרוויח עוד שעת אור. אבל איני מציע זאת, כי אין טעם לחידוש המחלוקת, כשסוף סוף יש הסכמה על פשרה נורמלית.
ואני מאמין שגם בסוגיות דת ומדינה אחרות ניתן להגיע להסכמות, במקום ריבים מיותרים.

* תואם גבלס – לעיתים מעירים לי קוראים שאני מגזים כאשר אני מכנה את רוגל אלפר, הגיגן הבית של השוקניה – אוטו-אנטישמי. יש הטוענים, אפילו שהטענה הזאת היא גימוד האנטישמיות. אך לדעתי, הכחשת האנטישמיות שלו, היא הכחשה האנטישמיות בכלל, כי אם זו אינה אנטישמיות – אין דבר כזה אנטישמיות. לא בכדי, בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", שבה הוא תמך כמובן בהתלהבות והעריף שבחי הערצה לדוקרים, הוא פירסם פשקוויל שהיה מעין מכתב שהשאיר מראש למחבל שידקור אותו למוות, שבו הוא הצדיק את הרוצח, התפלא למה לקח לו כל כך הרבה זמן, והתנצל בפניו על כך שהוא שייך לעם הכובשים. כלומר, שנאתו ליהודים היא כזאת, שאינה פוטרת מן העונש הראוי – מוות – אף יהודי, כולל אוטו-אנטישמי כמותו.
השבוע הוקרנה באתר חדשות 12 כתבה על קטטה המונית בחדרה. המטיף האוטו-אנטישמי הזה קפץ על המציאה כמוצא שלל רב. כותרת הפשקוויל: "זו לא מסיבה יהודית כהלכתה בלי ניפוץ כיסא בראשו של מישהו." והנה, מבחר ציטוטים מפשקוויל הנאצה והשטנה האנטישמי:
"כבר ראינו חזיונות דומים בשנים האחרונות. סיפור המסגרת הוא תמיד יהודים ישראליים בנסיבות משמחות, מחוץ לשגרת היומיום האפרורית: קונים שוקולד בטיסה, על שפת הבריכה בנופש במלון, במסיבה באולם אירועים... קשה לחמוק מהתחושה שריבוי התקריות איננו מקרי ושכעת מתברר כי היהודים פיתחו מסורת ייחודית משלהם בשמחות: פריקת עול מוחלטת שגולשת לאלימות משולחת רסן, מילולית וגופנית. במיוחד התחבב על יהודי ישראל נוהל ניפוץ הכיסאות... מי שלא ראה יהודים מנפצים כיסאות זה על ראשו של זה לא ראה שמחה מימיו. נראה כי היהודים בישראל מתקשים להכיל את האנרגיות השמחות שמפעפעות בקירבם...
"הקטטה היא המשכה של השמחה באמצעים אחרים. הקטטות רוחשות מתחת לפני השטח של השמחות. נתראה בשמחות, נתראה בקטטות. קטטה זו שמחה. ישראל מדינה שמחה... דורות של יהודים בישראל חונכו על רצון לנקום את חורבן בית המקדש בידי הרומאים, 2,000 שנות גלות, השואה. ועל שנאת ערבים. הם חונכו על זכותם להיות אלימים, מוקפים במרחב אלים דמוי ג'ונגל, שורץ חיות פרא, שמאיים על קיומם. האלימות הזו מחפשת פורקן, מוצא כלשהו. אי אפשר שכל היהודים במדינה ישרתו בבת אחת בחטיבת כפיר או כחוקרי שב"כ. בשביל זה יש שמחות."
וכן הלאה וכן הלאה.
גבלס לא היה מנסח זאת רע יותר.

* ביד הלשון: בן ענת – את הפינה הקודמת הקדשנו למאיר שמגר, ששם המשפחה העברי שבחר היה על שם השופט הלוחם, מספר שופטים, שמגר בן ענת.
מנהיג ציוני נוסף שקיבל השראה מאותו שופט, אך לא אימץ אותו כשם משפחתו אלא ככינויו המחתרתי, היה דוד רזיאל, מפקד האצ"ל שנהרג בפעולה בחבנייה שבעיראק במלחמת העולם השנייה, ששמו המחתרתי היה בן ענת. מאיר שמגר עצמו היה חבר אצ"ל.
אורי הייטנר