א. ראובני היה אחיו של הנשיא יצחק בן-צבי. הוא ואשתו היו בצעירותם בידידות רבה עם אסתר ראב דודתי. לימים הבאתי מכתבים שלו אליה ב"ימים של לענה ודבש" (1998). הראיון נערך בביקור בביתו בשכונת בית-הכרם בירושלים בסוף חודש יולי, ובשם "ככלות התאווה לתאר" פורסם ב"משא" ב-9.8.68. הראיון הפך למקור חשוב לחוקרי חייו וכתיבתו. מעטים טרחו עד אז לראיינו.

אהרון ראובני ואשתו שרה קיבלו אותי בסבר פנים יפות, גם שאלו על אסתר, שאותה לא ראו שנים רבות, ודיברו עליה באהבה רבה. אבל היה עצב בפגישה, הן משום היותם חשוכי-ילדים והן משום שהפסיק לכתוב סיפורים ורומאנים זה שנים רבות, והתרכז בכתיבת ספרי מחקר והיסטוריה. הוא נתן לי רומאן יחיד שכתב באותה תקופה, "גלגול נשמות" (הוצאת ספרים מ. ניומן, תשכ"ו, 1966) ורשם הקדשה: "לאהוד בן עזר, בברכה, א. ראובני. ירושלים, כ"ז בתמוז תשכ"ח, 23.7.68". הרומאן מספר על השתלת-מוח, ועצוב היה להיווכח בירידת כוח המספר של ראובני.

על ספרו "עצבון" פירסמתי רשימה במדורי "קריאה אפשרית" ב"משא" (שקדם למדורי "ספרי דורות קודמים" ב"תרבות וספרות" של "הארץ") ב-14.3.69, וקראתי עד אז גם את הטרילוגיה הנהדרת שלו "עד ירושלים" שכללה את "בראשית המבוכה", "האוניות האחרונות" ו"שמות", וכן את כרך הסיפורים שלו, וגם כתבתי עליהם בהערכה רבה. אבי בנימין המליץ לי בשעתו לקרוא את הרומאנים של ראובני.