סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב
עם עובד, 1998
בסתיו ובחורף 1927 מתקיימת חליפת מכתבים בין אסתר לבין הסופר א. ראובני היושב בירושלים. אשתו שרה מתארחת אצל אסתר בתל-אביב. כשאני מבקר אצל ראובני בקיץ 1968 בביתו בבית-הכרם, ומראיין אותו על חייו וכתיבתו, מדברים הוא ואשתו על אסתר באהבה רבה ומוסרים לה דרישת-שלום חמה.
על פי מכתבו של ראובני לאסתר ב-4 בדצמבר 1927 מתברר שכבר בשנה הזו, שבה היא אינה מפרסמת אף לא שיר אחד – מבקשת אסתר לפנות לכתיבת פרוזה. כותב ראובני:
טוב שאת חושבת על סיפור. אושיט לך עצות חיצוניות (כי לעצם הדבר כל עצות לא תועילנה): צורי פון ממש! (אם בצמצום או בהארכת דברים – אין הבדל, ותלוי באופי המחבר), קחי את החומרים מהחיים אשר שטפו את ליבך מנעורייך – משם קחי את האדמה והבתים, הרקיע, החולות והדמדומים. ואנשים ביראי לא "למשל", לא כתמונה מבארת את הטקסט, אלא אנשים ממש, בשר ודם (לא מן ההכרח שיהיו "גסים", יכולים להיות גם "עדינים"), ולא "טיפוסים" כי אם פרט ופרט ופרט. תפיסת הפרט, היחיד, תפיסת טיבו המיוחד לו ותיאורו באפשרויותיו השונות (ולא דווקא במציאותו המקרית – זה מה שנקרא "צילום פוטוגראפי") – זוהי מטרת האמנות כולה – העליונה והקשה ביותר.
אם לא ברור תשאלי אותי – יכול להיות שגם לי לא מובן.
למען האמת אסתר אינה זקוקה לעצותיו של ראובני כדי לכתוב את הפרוזה שלה דווקא כך ולא אחרת, כי היא אינה יכולה לכתוב אחרת, הלא כך היא גם בשיריה. ואולם מבלי לקרוא עדיין שום סיפור שלה, רק מהתרשמות משיריה הבודדים שנדפסו בכתבי-העת – מצליח ראובני לאפיין בצורה מדוייקת את הפרוזה שעתידה אסתר לכתוב.
בהמשך מתאר ראובני נשף שנערך למשוררת אלישבע בירושלים. דומה כי לא יכול להיות ניגוד רב יותר מזה שבינה לבין אסתר. למשל, אין שום הוכחה בדפוס או בזכרונות, שנערך אי-פעם "נשף", כלומר ערב ספרותי על שירי אסתר ועל "קמשונים", לפני דצמבר 1963!
כותב ראובני:
אמש היינו ב"נשף אלישבע", ב"אסם" שלנו. באו מ"פאר והדר" "החברה" אלה המשתעממים מפני שאין להם חברה. אולם האסם מצוייר יפה. לא אתאר. תראי. פתח המורה ידידיה, השייך לסוג אלה האוהבים יותר מכל לשמוע (ולראות – לו היה ראי לפני עיניו!) את עצמם מדברים. כל הקהל היה ער להנאתו של ידידיה והשתתף (ברגשות שונים) ברגשותיו.
אחר כך, אלישבע. רושם קשה. פנים אכסטאטיים מעונים. עיניים ערומות ובערמה (שטויות אני מדבר) זיק של שגעון. אין קול ואין כוח לקרוא את השירים, ובקהל מתלחשים שהיא "זקוקה" לכך. מילא, יהודים רחמנים בני רחמנים. מביטים על פני הקדושה הסלאווית הזאת ומוחים-כף. אח"כ שירה ונגינה ודקלמציה עפ"י נוסח ריינהרדט, כלומר, בריסוק אברי המשפטים ושטף הדיבור ואח"כ – נאום של אלישבע!
הנאום נמשך שעה – שעה נוראה. ניראה שהכינו לה נאום מטעם ה"קרנות" בשעה שנסעה לפולין ונאום שני בשעה שנסעה חזרה. ושניהם נתבלבלו ונשארה מהם תמצית והיה לה "רושם" שהיא נואמת ואומרת משהו, ולקהל היה רושם שהיא "מדברת" מתוך שהיא "מעונה" ונאלצה לדבר ואינה יודעת מה היא מדברת (כמוני, לעיתים קרובות).
היום קראתי שירים אחדים מהספר "חרוזים". הראשון יפה ופיוטי ועוד יש יפים. היא משוררת אסתר ובעלת נימה מיוחדת לה, ואל נזלזל בזה. אולי עולה ספר ה"חרוזים" על ה"כוס הקטנה"?