מאז רצח רבין, לפני 24 שנים, רצח גדליהו בן אחיקם וצום גדליהו קיבלו נופך ציבורי חדש בחברה הישראלית. הדבר בא לידי ביטוי באירועים בצום גדליהו, בשיח ציבורי ותקשורתי ביום זה וגם בהצעה העולה מפעם בפעם, להעביר את יום הזיכרון לרצח רבין לצום גדליהו.
רצח של מנהיג הוא רצח פוליטי, אולם יש סוגים שונים של רצח פוליטי. יש רצח פוליטי על רקע אידיאולוגי ויש רצח פוליטי על רקע של מאבקי שליטה וכוח.
רצח רבין הוא פשע אידיאולוגי. רבין נרצח בידי קנאי דתי ואידיאולוגי, שסירב לקבל את ההכרעה הדמוקרטית והרשה לעצמו לנסות באלימות לכפות את עמדתו על המדינה (בסופו של דבר הוא השיג את ההיפך. רבין הקפיא את התהליך בשל הטרור הפלשתינאי ופרס שהחליף אותו הפשיר את התהליך והשלים את הנסיגה שרבין עצר. בסופו של דבר הימשכות הטרור הפלשתינאי וסירוב הפלשתינאים לקבל את הצעות ישראל עצרה את התהליך).
רצח גדליהו היה על רקע אחר לגמרי. הרוצח, יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה בֶן אֱלִישָׁמָע היה מִזֶּרַע הַמְּלוּכָה, וראה בעצמו את האיש הראוי להנהגה. בשום מקום לא מוזכרת עמדה פוליטית שלו, השוללת את דרכו של גדליהו בן אחיקם. הוא לא רצח אותו ואת אנשיו ואת הבאים אליו כדי לעצור דרך, לשנות כיוון או לנקום על פעולה, אלא כדי לרשת את השלטון. היה זה קשר, בעל רקע כוחני אזורי, שקשר ישמעאל יחד עם מלך בני עמון, נגד גדליהו. את המודיעין על כך מסר יוחנן בן קרח לגדליהו כבר בפרק הקודם: "בַּעֲלִיס מֶלֶךְ בְּנֵי עַמּוֹן שָׁלַח אֶת יִשְׁמָעֵאל בֶּן נְתַנְיָה לְהַכֹּתְךָ נָפֶשׁ."
חרף ההבדל המהותי בין שתי הרציחות, יש צדק רב בזיקה בין השניים. ואין זה ההבדל היחיד. הבדל אחר הוא בזהות הנרצחים.
מי היה גדליהו בן אחיקם?
גדליהו בן אחיקם לא היה מלך ישראל. הוא לא נבחר בידי אלוהים, לא נמשח בידי נביא, לא נבחר בתמיכת העם: שארית הפליטה שנשארה לאחר החורבן. מדובר בפקיד ממונה מטעם הצורר הנורא שהחריב את בית המקדש, שהכניע את יהודה וירושלים לאחר מצור אכזרי וממושך, שהגלה את מרביתו של העם, שאנשיו רצחו את בני המלך צדקיהו לנגד עיניו ולאחר מכן ניקרו אותן.
מי היה יצחק רבין?
יצחק רבין לא היה פקיד ממונה מטעם צורר העם היהודי. רבין היה אדם שכל חייו קודש לעם ישראל ולמדינת ישראל; ממפקדי תש"ח, הרמטכ"ל של הגדול בניצחונות ישראל – מלחמת ששת הימים, ומנהיג לאומי שנבחר בידי עם ישראל בבחירות דמוקרטיות. רבין, ראש הממשלה, נהג כפטריוט מובהק, כמנהיג לאומי, כאשר הוביל את המדינה במדיניות בה דגל. השאלה האם מדיניותו היתה נכונה או שגויה, היא שאלה חסרת כל חשיבות, לא מעניינת וכלל אינה צריכה להיות נדונה בהקשר של הרצח. מורשת רבין, האמיתית או המדומה, אינה רלוונטית לעניין. גם הקיצוני שביריביו ומבקריו של רבין, אמור לראות ברציחתו אסון לאומי נורא, לא פחות מהקיצוני שבתומכיו ומעריציו.
ההבדל המהותי, התהומי, בין שני האישים, מעורר תמיהה חריפה. כיצד זה 2,600 שנה העם היהודי אבל על רצח גדליהו בן אחיקם, הפקיד הממונה מטעם הצורר, ואילו 24 שנים לאחר רצח מנהיג לאומי נבחר, יום הזיכרון הממלכתי לזכרו איבד כל כך את מרכזיותו?
למה רצח של פקיד כזה, מטעם צורר כזה, הוא סיבה לצום לדורות? הרי קראנו בתנ"ך על מעשי רצח פוליטיים רבים, כולל של מלכים ומנהיגים. מדוע דווקא על גדליהו אנו צמים?
דומני שהחוכמה שבקביעת הצום, אינה האבל על גדליהו בן אחיקם עצמו, אלא המסר לימינו. המסר הוא יצירת זיקה מובהקת בין החורבן לבין רצח פוליטי. המסר של הצום, הוא שרצח פוליטי של מנהיג בישראל הוא חורבן. וגם אם הוא נעשה אחרי החורבן, הוא המסמר האחרון בארון הקבורה של ממלכת יהודה. וכך, ישמעאל בן נתניה, היגאל עמיר של החורבן, הוא ממשיך דרכו של נבוזראדן רב הטבחים, בחורבן ירושלים. עד כדי כך.
דווקא גדליהו, דווקא הפקיד הממונה מטעם הצורר, דווקא מי שנרצח כבר לאחר החורבן, לאחר אובדן העצמאות – דווקא הוא הפך סמל לפשע הנורא של רצח מנהיג בישראל.
אם כך גדליהו בן אחיקם, קל וחומר בן בנו של קל וחומר, כאשר מדובר ביצחק רבין. אז מה קרה? מה התקלקל?
הקלקול הוא הצביון הקלוקל שניתן ליום הזיכרון הממלכתי לרצח רבין. תחת לעצבו כיום אבל לאומי, שבו עם שלם – על כל מגוון הדעות וחילוקי הדעות שבתוכו, ומתוך לגיטימיות מלאה לדעות השונות, אֵבֶל על המעשה הנפשע של רצח מנהיג לאומי, של רצח פוליטי, של אלימות פוליטית, של הרמת יד גסה על הדמוקרטיה הישראלית – נעשה ניסיון להפוך את היום הזה ליום אבל של תומכי מדיניותו של רבין, שלא רק מדיר מתוכו את בעלי הדעה הלגיטימית שהתנגדה לדרכו של רבין, אלא אף מעליל על בעלי הדעה האחרת את אשמת הרצח. יתר על כן, הצעד הזה נעשה תוך עיוות דרכו של רבין, וניסיון להופכו אחרי מותו לאדם בעל דעות רחוקות מרחק רב מהדרך המדינית שבה הוא באמת דגל ואותה הוא באמת הוביל.
הקלקול הזה הוזיל את מהותו ומשמעותו של הרצח והתנקש בחשבון הנפש הלאומי של הדמוקרטיה הישראלית, המתחייבת כלקח מן הרצח. הדבר הביא לכך, שבעוד רצח הפקיד הממונה מטעם הצורר הוא יום צום כעבור 2,600 שנה, יום השנה לרצח מנהיג ומצביא לאומי הוא כמעט יום חולין 24 שנה אחרי הרצח.
למרות הנזק שנוצר ב-24 שנות הזילות של יום השנה לרצח והפיכתו קרדום פוליטי לחפור בו – עדיין לא מאוחר לתקן את הנזק, וליצור יום-גדליהוזציה של יום השנה לרצח רבין. יום אבל לאומי על האסון הנורא שחולל בן בלייעל מקרבנו; רצח ראש ממשלה נבחר בישראל. יום שצריך ללכד את כולנו, ימין ושמאל, דתיים וחילונים, תומכי רבין ומתנגדיו משמאל ומימין, כיום של שבועה: לעולם לא עוד!
יצחק רבין היה מנהיג שהגן על הדמוקרטיה הישראלית ונאבק יותר מכל מנהיג אחר נגד עבריינות פוליטית ונגד הפרת חוק אידיאולוגית. לא היה בישראל מנהיג שנלחם כמוהו במארת הסרבנות.
כאשר הוחלט להעניק את פרס ישראל על מפעל חיים לפרופ' ישעיהו ליבוביץ' (1993), הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין על החרמת הטקס, כיוון שהוא מסרב ללחוץ את ידו של מי שהסית לסרבנות והשווה את חיילי צה"ל לנאצים. בעקבות זאת ויתר ליבוביץ' על הפרס.
יצחק רבין, שהבין את חומרת העבריינות הפוליטית, נרצח בגילוי הקיצוני ביותר של עבריינות פוליטית והפרת חוק אידיאולוגית.

2. צרור הערות 30.10.19
* ויתורים למען האחדות – צו השעה הוא ממשלת אחדות לאומית. ממשלה שתגשר על פני הקרעים והשסעים בעם ותביא לפיוס לאומי, שתגבש הסכמה לאומית רחבה בסוגיות שעל סדר יומה של המדינה ושתיטיב לעמוד באתגרים הביטחוניים הקשים העומדים לפתחנו.
כדי להגיע לאחדות לאומית, שתי המפלגות הגדולות חייבות להתפשר ולא לדבוק בעמדות הפתיחה שלהן.
הצעד הראשון כבר נעשה כאשר הליכוד ששלל ממשלת אחדות מסכים לה וכחול לבן שפסלה את נתניהו, בשל מצבו המשפטי והמסע שלו נגד מדינת החוק, מוכנה להקים איתו ממשלה משותפת. אולם אין בכך די.
שתי נקודות המחלוקת העיקריות הן השאלה מי יהיה ראשון ברוטציה והתעקשות נתניהו לדבר בשם "הבלוק" מול סירוב כחול לבן לנהל מו"מ עם בלוק. לדעתי, ניתן לפתור את הפלונטר הזה.
כל אחת משתי המפלגות תוותר על עמדתה באחד משני הנושאים.
הליכוד יוותר על ה"בלוק", שהוא אבן נגף בדרך לאחדות, וכחול לבן תודיע שאינה פוסלת את המפלגות החרדיות, ואם הן תקבלנה את קווי היסוד המשותפים בין הליכוד וכחול לבן, הן תהיינה שותפות רצויות בממשלה.
כחול לבן תוותר על דרישתה הצודקת להיות הראשונה ברוטציה ותקבל את מתווה הנשיא. החשש המוצדק של כחול לבן הוא שנתניהו לא יכבד את המתווה. את אי האמון בו, נתניהו הרוויח בחוסר יושר. את הבעייה הזו יש לפתור בהבהרות חד-משמעיות ומעוגנות בהסכם הקואליציוני, על פיהן הנבצרות תחל ביום שבו יוגש כתב אישום נגד נתניהו, ומשמעות הנבצרות היא שמעורבות נתניהו בענייני הממשלה בתקופת הנבצרות תהיה זהה לרמת המעורבות של אריק שרון בתקופת הנבצרות שלו ושנתניהו יתחייב לא לבקש חסינות.
בנושאי חוץ וביטחון יוכלו הליכוד וכחול לבן להגיע להסכמות בתוך חמש דקות, כיוון שבנושא זה הפערים ביניהם זניחים.

* ספין החרם – הכותרת הראשית ב"ישראל היום", לקראת פגישת גנץ ונתניהו: "נתניהו יגיד לגנץ: תפסיקו עם החרמות" (אגב, בעברית יש לכתוב: "הפסיקו", ולא "תפסיקו").
כל סיפור החרם אינו אלא ספין תעמולתי של נתניהו. כחול לבן אינה מחרימה את החרדים. לפני הבחירות תקפתי את כחול לבן על השימוש בסיסמה האוקסימורונית "ממשלת אחדות חילונית", שלדעתי פוגעת קודם כל בדתיים ובמסורתיים בתוך כחול לבן, ובחברה הישראלית כולה. אך אפילו בימים שראשי כחול לבן השתמשו בסיסמה הזאת, כל מנהיגיה, כולל אנשי "יש עתיד", הקפידו להבהיר שאינם מחרימים את החרדים. קל וחומר היום, חודש אחרי שאותה סיסמת שווא התנדפה לבלי שוב וכאשר רק השבוע בני גנץ התקשר אישית לכל מנהיגי המפלגות החרדיות והזמין אותם למו"מ קואליציוני. דווקא הם סירבו לכך. יתר על כן, בניגוד לכחול לבן, שלא מחרימה ולא החרימה את המפלגות החרדיות, דווקא המפלגות החרדיות הודיעו לפני הבחירות ואחריהן שהן מחרימות את כחול לבן כיוון שהן פוסלות את יאיר לפיד. כך שכל סיפור החרמות של כחול לבן הוא ספין אחד גדול.
לְמה כחול לבן מתנגדים לנהל מו"מ עם בלוק? איני תומך בכל עמדותיה של כחול לבן ואיני מסתיר את התנגדותי לחלק מהן, אך בנושא הזה כחול לבן צודקת לחלוטין. אף מפלגה לא תנהל מו"מ על ממשלה עם "בלוק". הרי ברור שנתניהו, בצדק, לא היה מוכן אפילו להיפגש עם "בלוק", אילו הוצב מולו. מה פירוש בלוק? משמעותו היא שנתניהו כבר הקים קואליציה עם מיספר מפלגות, וההסכמים בין הליכוד לכל המפלגות הן הבסיס למו"מ על ממשלת אחדות. כלומר, מכחול לבן נדרש לנהל מו"מ – לא עם הליכוד, אלא עם הליכוד שכבל את עצמו לעמדותיהם של סמוטריץ' וליצמן. מי שניגש כך למו"מ – ברור שכל כוונתו להכשיל אותו.
ממשלת אחדות היא ממשלה שבמרכזה נמצאות שתי המפלגות הגדולות והיריבות, כלומר כחול לבן והליכוד. הן מגיעות ביניהן להסכם, ומי שמוכן לקבל על עצמו את קווי היסוד – יכול להצטרף. ממשלת אחדות אמורה לבטא את ההסכמות בין שתי המפלגות שקיבלו את מירב קולות הציבור, ולנטרל את כוחן של מפלגות קטנות וקיצוניות לכפות את עמדותיהן על הממשלה שקיומה תלוי בהן. מה הטעם בממשלת אחדות, אם כוח הווטו – יש מכנים זאת כוח הסחיטה – של חסידות גור ושל סמוטריץ', נותר בה כמו בממשלה צרה שתלויה בהן? אין בכך כל היגיון. כל עוד נתניהו דבק בבלוק, הוא מעיד על עצמו שמטרתו היא לגרור את המדינה לבחירות שלישיות ומיותרות, תוך הטלת האשמה על כחול לבן.

* מי מכשיל את האחדות – הן לפני בחירות אפריל והן לפני בחירות ספטמבר, הודיעה כחול לבן שהטלפון הראשון לאחר שתנצח יהיה לליכוד. כחול לבן התחייבה להקים ממשלת אחדות. לעומת זאת, נתניהו הבהיר לאורך מערכת הבחירות שהוא מתנגד בתוקף לממשלת אחדות ואף כתב מאמר חריף נגד רעיון ממשלת האחדות ב"ישראל היום". הוא התחייב להקים ממשלת ימין-חרדים צרה, כלומר ממשלת חסינות.
היום, כאשר העם לא נתן רוב לממשלת החסינות הוא מדבר על אחדות, מגייס את המצב הביטחוני, שלא הפריע לו לטלטל את המדינה לבחירות חוזרות, כטיעון בעד ההכרח באחדות, אך מכשיל את האחדות כאשר הוא אינו מוכן להתפשר על דרישתו להיות ראשון ברוטציה ובעיקר בדבקותו ב"בלוק".

* משחקי ביבי – הגרסה של נתניהו לפרשת 2000, שאינו יכול להכחישה, כיוון שהשיחות הרבות עם נוני מוזס הוקלטו (בידי נתניהו), היא שכל השיחות היו תרגיל סרק, ושהוא מרח את מוזס כדי למשוך זמן. ייתכן שזה נכון. הוא גם טוען, שכאשר הציע את הגולן לאוייב הסורי, הן בקדנציה הראשונה לאסד האב והן בקדנציה השנייה לאסד הבן, הוא לא התכוון לכך באמת, אלא היה מדובר בתרגיל שנועד למנוע לחץ על ישראל ולהעביר את הלחץ לאסד. עוד הוא טוען, שבנכונותו לסגת מיהודה ושומרון ומבקעת הירדן במו"מ שניהל יחד עם ציפי לבני על תוכנית קרי, הוא לא התכוון לכך באמת, אלא היה זה משחק האשמות, שבו רצה לגרום לכך שאבו-מאזן יהיה האיש שידחה את ההצעה ויכשיל את המו"מ, מה שאכן קרה.
ודומני, שזה בדיוק התרגיל שלו במו"מ על ממשלת אחדות. כל כוונתו היא ללכת לבחירות שלישיות תוך הטלת האשמה על כחול לבן.

* המופת של רבי אמנון – חילי טרופר הוא הח"כ המקורב ביותר לבני גנץ ואחד המנהיגים המשפיעים והבולטים בכחול לבן. בראיון לקלמן/ליברמן ברשת ב' הבהיר חילי טרופר באופן שאינו משתמע לשני פנים, שכחול לבן לא תקים ממשלת מיעוט שנתמכת מבחוץ בידי הרשימה המשותפת. הוא הזכיר שכחול לבן התחייבה להקים ממשלה רק עם מפלגות שתומכות בהיותה מדינה יהודית דמוקרטית. לשאלת המראיינים, הוא הבהיר שהעיקרון תקף גם לתמיכה בממשלה מבחוץ. שמחתי מאוד מאוד לשמוע על כך.
אולם אם כך הדבר, ואני מאמין שכך הדבר, למה גנץ התקשר למנהיגי הרשימה המשותפת ואף הזמין אותם לפגישה? אם כמנהיג לאומי הוא רוצה לשוחח עם הנציגים הנבחרים של המגזר הערבי על בעיות המגזר, שיעשה זאת כראש ממשלה. ואם הוא עושה זאת כבר היום, שיבהיר שאין כל מו"מ אתם על תמיכה בקואליציה. אם הוא נועד איתם כתרגיל, כדי שיהיה לו מנוף במו"מ עם נתניהו – יתרון של מי שיכול להקים ממשלה חלופית על מי שאינו יכול להקים ממשלה חלופית, הוא עושה שגיאה חמורה. אין דבר שנתניהו רוצה יותר מאשר ללכת לבחירות כשהקלף המנצח שלו הוא הנכונות של כחול לבן לממשלה עם הרשימה המשותפת. מו"מ של כחול לבן עם הרשימה המשותפת הוא המתנה היפה ביותר שנתניהו יכול לקבל ליום הולדתו השבעים.
רבי אמנון ממגנצא, האיש שמיוחסת לו, על פי האגדה, תפילת "ונתנה תוקף", ביקש מההגמון שדרש ממנו להתנצר, שלושה ימים כדי לחשוב. הכוונה שלו היתה להסיר מעצמו את הלחץ הקשה והאלים. ככתוב: "'חפץ אני להיוועץ ולחשוב על הדבר עד שלושה ימים.' וכדי לדחותם מעליו אמר כן.". מיד לאחר שאמר את הדברים הוא התחרט על שעלתה על דל שפתיו האפשרות שישקול את דרישת ההגמון. "ויהי אך יצוא יצא מאת פני ההגמון, שם הדבר לליבו על אשר ככה יצא מפיו לשון ספק, שהיה צריך שום עצה ומחשבה לכפור באלוהים חיים." הוא התייסר על כך: "ויבוא אל ביתו ולא אבה לאכול ולשתות, ונחלה. ויבואו כל קרוביו ואוהביו לנחמו, וימאן להתנחם." בחלוף שלושה ימים הוא לא חזר להגמון. ההגמון שלח אנשים שיביאו אליו את אמנון בכוח. בעומדו בפני ההגמון ביקש אמנון להעניש אותו בקיצוץ לשונו. "כי הלשון אשר דיבר ותכזב לך – דינה לחתכה." מה היה הכזב? כאילו הוא מתכוון להתייעץ, בעוד לרגע לא היה מוכן לחשוב על המרת דתו. ומבחינה מהותית, הוא רצה לחתוך את הלשון שאמרה אמירה שמבחינת אומרה היא כפירה.
ומה המשל לענייננו? יש דברים שאין לאומרם גם כתרגיל, כדחייה, כהתחמקות, כמשחק האשמות. כפי שאיני מקבל את ההצדקה של נתניהו לכך שהציע את הגולן לאסד, שהיה מדובר במשיכת זמן והעברת הכדור אליו בלי שהתכוון לכך באמת. כשמדובר בעקרונות חיים, אין לשחק בהם.
וכך, גם אם הפגישה של גנץ עם ראשי הרשימה המשותפת היא תרגיל סרק, ואני מאמין שהיא תרגיל סרק, היא פסולה מכל וכל, כי היא נותנת לגיטימציה לעצם הרעיון, שמי ששוללים את קיומה של ישראל ותומכים באויביה יכולים להיות פרטנרים לקואליציה.

* הרשימה הבידיאסית המשותפת – אחמד טיבי הוא אוהד כדורגל מושבע ומעריץ של מסי. הוא נוסע לראות משחקים שלו באירופה. אך בראיון לגל"צ הוא הבהיר שיחרים את המשחק שלו בת"א. למה? מטעמי BDS, כמובן.
מדינות באירופה ובראשון גרמניה כבר הגדירו את BDS כאנטישמיות. ואכן, זו אנטישמיות גרידא. טיבי וחבר מרעיו אינם תומכי BDS אלא הם BDS בעצמם.
כל ממשלה שתקום תנהל מלחמה חורמה ב-BDS. ברור שאנשי BDS פסולים מכל וכל לקואליציה ישראלית כלשהי, גם לא בתמיכה מבחוץ. הם פסולים גם למו"מ דמה כתרגיל טקטי (שגם הוא עצמו גול עצמי).

* בכל קונסטלציה – אם תקום ממשלת אחדות לאומית, בכל קונסטלציה שהיא ובכל סדר של הרוטציה, כחול לבן חייבת לעמוד על כך שתיקי המשפטים, ביטחון הפנים והתקשורת יהיו בידה.

* בושה – אמיר אוחנה הוא נער השליחויות של נתניהו. הסיבה היחידה שהוא נבחר לתפקידו, היתה נאמנותו האישית לנתניהו. אין הוא פועל לקידום התחום שעליו הוא מופקד, המערכת המשפטית בישראל, כי הוא לא נאמן לתפקידו ולאחריותו אלא לבוס. וכאשר יש סתירה מוחלטת בין טובת המדינה לטובתו האישית של מי שעל ראשו מרחפים שלושה כתבי אישום חמורים מאוד, כולל באשמת שוחד – הוא פועל למען טובתו האישית של הבוס. וכאשר האינטרס הפרטי של נתניהו הוא למוטט את מערכת המשפט הישראלית, שר המשפטים מחויב למסע הזה. לכן, המעשה הראשון שעשה בתפקידו, היה להצהירשלא חייבים לציית להחלטות בתי המשפט.
היום הוא נשלח למופע האימים שבו הסית נגד הפרקליטות, כולל הסתה אישית נגד בכירי הפרקליטות. הוא לא בחל בשום שקר מתעשיית השקרים של בלופר, ומכל רכילות שמופצת ברשתות, בהציגו אותם בחותמת של שר המשפטים. המטרה היחידה של מופע האימים אליו נשלח, הוא להלך אימים על היועמ"ש והפרקליטות ערב החלטתם על כתב האישום. אני בטוח ביושרו, במקצועיותו, בהגינותו ובאומץ לבו של מנדלבליט ובטוח שנתניהו ונער השליחויות שלו לא יצליחו להלך עליו אימים, והוא יקבל החלטה עניינית, על פי הראיות שלפניו.
בושה למדינת ישראל שהאיש הקטן הזה הוא שר המשפטים שלה. כשישראל תחזור למסילה, אדם מסוגו לא יחלום על כהונה כזו.

* תרבות של מאפיה – התוכנית להגנה על עדי מדינה, נועדה להגן עליהם מפני ארגוני פשע. מי היה מאמין שיהיה צורך להגן על עדים מפני "סביבת" ראש הממשלה? מנסים להשתיק את העדים.

[אהוד: האם אתה לא מרגיש שכבר נקעה נפשם של חלק ניכר מקוראי המכתב העיתי מאובססיית השנאה לנתניהו שלך – והם פשוט מדלגים על דבריך החוזרים על עצמם לעייפה?]

* הפרקליטות מתבזה – יש להעמיד את איתן כבל לדין על העסקה המושחתת שרקח עם נוני מוזס – הגשת החוק האנטי דמוקרטי לסתימת הפה ל"ישראל היום", תמורת סיקור מפנק.
מבחינה מוסרית וערכית אין הבדל בין מעשיו של כבל למעשיו של נתניהו, על פי כתב החשדות בתיק 2000. אמנם מבחינה ציבורית, כאשר מדובר בראש ממשלה, העבירה חמורה יותר מאשר כשמדובר בח"כ מן השורה, אבל מבחינה משפטית ומוסרית אין הבדל.
הבעייה של הפרקליטות, שבעטייה החליטה לסגור את התיק, היא שאין בתיק הזה ראיות חותכות כמו בתיק 2000, המבוסס על הקלטות (של נתניהו עצמו). ואף על פי כן, המשמעות הציבורית של העבירות והראיות הקיימות, מצדיקות העמדה לדין.
החשש של הפרקליטות מפני זיכוי מחוסר ראיות או מחמת הספק אינו מצדיק את החלטתה. הפרקליטות אינה בית חרושת להרשעות, ותפקידה להגן על האינטרס הציבורי. אם תגיש כתב אישום נגד איתן כבל והוא יזוכה, היא לא תתבזה. לעומת זאת, כאשר היא מפחדת מכישלון במשפט ולכן מתרשלת בהגנה על האינטרס הציבורי – היא מתבזה.

* להחזיר את אמריקה לגדולתה – דונאלד טראמפ רץ לנשיאות תחת שתי סיסמאות מנוגדות זו לזו: "אמריקה תחילה" ו"להחזיר את אמריקה לגדולתה". הסיסמה הראשונה היא סיסמת הבדלנים משכבר, כולל מתנגדי הצטרפותה של ארה"ב למלחמה בהיטלר. הסיסמה השנייה מבטאת את ההיפך הגמור – החזרה לעוצמתה וגדולתה של ארה"ב כמעצמת-על.
בחודש אחד באו לידי ביטוי שתי הסיסמאות ההפוכות הללו במזה"ת. מדיניות "אמריקה תחילה" באה לידי ביטוי בנטישתם ובהפקרתם של הכורדים בצפון סוריה, מדיניות הפייסנות כלפי הרודן האנטישמי, האיסלמיסט הקנאי ארדואן וההבלגה על מתקפת טילי השיוט האיראניים על מתקני הנפט של סעודיה ועל התוקפנות האיראנית כלפי כלי שיט של המערב במפרץ.
והשבוע פעלה מדיניות "להחזיר את אמריקה לגדולתה" בפעולה האמריקאית נגד דאעש וחיסולו של מנהיג הארגון אל-בגדדי. ארה"ב ראויה לשבח על הפעולה החשובה הזאת ולגנאי – על הפקרת הכורדים וההבלגה על התוקפנות האיראנית.

* חוצפתו של הסנדרס – הסנטור ברני סנדרס, השמאלן הרדיקלי, הוא התגלמות המושג... טוב. לא אשתמש בביטוי המדויק. נקרא לזה... יהודי קטן.
בנאום בוועידת ג'יי-סטריט הוא איים שאם יבחר לנשיאות הוא יתנה את הסיוע לישראל בשינוי המדיניות כלפי עזה. האוטו-אנטישמי החצוף הזה הוא בור ועם הארץ בכל הקשור לישראל ולמזה"ת. לפני שנים אחדות הוא העליל על מדינת ישראל עלילת דם, כאילו הרגה ברצועת עזה 10,000 (!) "חפים מפשע". לא אתפלא אם הוא יטען שישראל גם השתמשה בדם של נערים פלשתינאים לאפיית מצות לפסח.
כדאי לזכור מהי המדיניות הישראלית כלפי עזה. ישראל ביצעה ברצועת עזה את מה שסנדרס תובע ממנה לעשות ביהודה ושומרון. היא נסוגה עד גרגר החול האחרון, עקרה את כל יישוביה וגירשה כל שריד של יהודי, חי או מת, מן השטח. הנסיגה הזאת נענתה בטרור מתמשך נגד אזרחי ישראל ובירי רקטות לאורך שנים על אוכלוסייה אזרחית בישראל. סנדרס מאיים על ישראל בהפסקת הסיוע, אם תמשיך להגן על אזרחיה. אגב, הוא אומר זאת גם כאשר מדיניות ישראל היא של הבלגה והכלה של הטרור מרצועת עזה.
ישראל נהנתה עד לא מכבר מתמיכה דו-מפלגתית, הן של המפלגה הדמוקרטית והן של המפלגה הרפובליקאית, אבל עיקר האהדה אליה היתה מן המפלגה הדמוקרטית. בשנים האחרונות חל שיבוש חמור במפלגה הדמוקרטית, כאשר זרם רדיקלי עכור, שזר לה, להיסטוריה שלה ולערכיה, הולך וצובר תאוצה בתוכה (אף שהוא עדיין מיעוט). חובתה של ישראל וחובתם של יהודי ארה"ב לחדש ולהדק את הקשר עם המפלגה הדמוקרטית כדי לחזק את תמיכתה בה ולבודד את הסנדרסים המנוולים למיניהם.

* לחזק את העצמאות – האם יש סכנה לתרחיש שבו סנדרס או שכמותו ייבחר לנשיאות ארה"ב? למען שלום העולם אני מקווה שלא יקרה אסון כזה. אבל זה עלול לקרות ביום מן הימים. עלול לעלות נשיא אנטי ישראלי שיפגע במזיד בישראל. ישראל צריכה להיערך לתרחיש אסוני כזה.
בראש ובראשונה על ישראל לצמצם בהדרגה את התלות הביטחונית בארה"ב ולחזק את התעשיות הביטחוניות שלנו. ליצור בהדרגה עצמאות בתחום הזה. יש לנו יכולות כאלו. חייבים לחשוב קדימה.

* חלוקה בלתי צודקת – צפיתי בתוכנית "המרדף" בהשתתפות אבנר נתניהו. ראיתי בחור משכיל, ידען, חריף מאוד, חביב, בעל חוש הומור, משלב ביטחון עצמי עם צניעות-במידה, ובעל כריזמה כובשת. דומני שיש חלוקה בלתי צודקת של התכונות האנושיות בין שני האחים ההפכים.

* האובססיה המטורללת של נעמן כהן לביטוי "הטרור החקלאי" – קל יותר להוציא קוץ מהתחת עם כפפת אגרוף, מאשר למצוא רציונליות בהגיגיו של נעמן כהן.

* ביד הלשון" יִשָּׂשכָר – איך יש לבטא את שם משפחתה של נעמה יששכר? רוב השדרים והכתבים מבטאים אותו כך ששני השי"נים השמאליים נשמעים. ISASCHAR. אחדים ביטאו אותו כך שרק שי"ן אחת נשמעת – ISACHAR. איני יודע איך המשפחה מבטאת את שמה, אולם מקור השם, יששכר בן יעקב אבינו, נקרא ISACHAR. השי"ן השנייה, שאינה מנוקדת – אינה נשמעת.
יששכר הוא בנו התשיעי של יעקב והבן החמישי של לאה. מדרש השם מופיע במקרא עצמו: וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל-לֵאָה; וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. וַתֹּאמֶר לֵאָה: נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי, אֲשֶׁר-נָתַתִּי שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר."
אורי הייטנר