דני ספרים ואלומות, 2018, 282 עמ'
אינך יכול שלא לחוש את אהבתו הגדולה של בני דון-יחיא למכתמים ולסיפורים שיצאו מפיהם של אדמו"רים, צדיקים, רבנים (מעט מאוד מפי "מתנגדים" ו"ליטאים"), ולא מדובר רק בפניני חוכמה, אלא גם ברמה המוסרית הגבוהה שנחשפת מהיגדים אלה. ב-217 הוציא דון-יחיא ספר בעל תבנית דומה בשם "מסביב לשולחן – הרעיונות והסיפורים הטובים ביותר על פרשת השבוע", והשנה (2019) ראה אור ספר נוסף "מבחר הסיפור היהודי – 800 סיפורי חסידים וצדיקים". אין צורך בראיה נוספת כדי לחשוף את אהבתו הגדולה לנושא, אהבה שלדעתי הוא מצליח להדביק בה את הקורא.
שמו של הספר שלפנינו הוא "מסביב לשנה", ובאמת הסיפורים והמכתמים המופיעים בספר משובצים על פי סדר האירועים בלוח השנה היהודי –מחודש אלול דרך ראש השנה , עשרת ימי תשובה, יום כיפור, ושאר חגי ישראל עד שבועות ותשעה באב. פרק אחר בספר מונה את מחזור חיי האדם – מברית מילה וזבד הבת, דרך בר מצווה ובת מצווה, שידוכים, נשואים ועד לאבלות (כאן מובאים בפירוט רב ההלכות והמנהגים, וכן על אילו מקורות הם נסמכים); הפרק השלישי מביא סיפורים על חמש מגילות, והפרק האחרון עוסק בנושאים שונים כמו שבת, ראש חודש, הגדה של פסח, פרקי אבות, משלי ותפילה.
בעיקר משכו את ליבי הסיפורים החושפים את רמתם המוסרית הגבוהה של האישים, עליהם נסבו סיפורים אלה. הרי קצת דוגמאות:
ר' משה לייב מסאסוב מאחר לתפילת "כל נדיר", כי העדיף להשגיח על תינוק שנשאר לבדו בבית (עמ' 31), וכן, במקום להתפלל תיקון חצות עם חסידיו, הוא הולך להביא עצי הסקה לאישה ענייה, ותוך כדי מעשה קורא את התפילה (עמ' 117).
ר' דודי מללוב מוותר על סוכתו המפוארת, ונותן את עציה לחייט שיחמם את ביתו בו נמצא ילד חולה (עמ' 41).
ר' מרדכי מנסוויץ' התכוון לקנות אתרוג מהודר, אבל העדיף להישאר בלי אתרוג ולתת את דמיו לשואב מים, שסוסו מת (עמ' 45).
ר' אריה לוין ביקש לתת נדבות לעניים, אבל כדי לא לבייש אותם, היה מצניע את הכסף במשלוח מנות (עמ' 74).
ר' פנחס מקוריץ היה נוטל את ידיו לאחר שנגע בכסף (עמ' 245).
בספר זה נעדר כמעט לחלוטין פולמוס פוליטי. רמזים קלים נמצא בו רק בעניין אחד: התנגדותם של הרבנים החרדים לציונות. ר' לוי יצחק מברדיצ'ב מזמין אורחים לחתונת נכדו שתתקיים בירושלים, אבל אם חלילה לא יבוא משיח עד אז, החתונה תיערך בברדיצ'ב (עמ' 113). האמונה הזאת, שהגאולה של עם ישראל ושיבת ציון תתאפשר רק בדרך נס – היתה כל כך נטועה בלב הקונצנזוס החרדי, עד כי התנגדו בשצף קצף לציונים, שברובם היו חילונים. והרי לא נעלם מהם סיפור שיבת ציון הראשונה מבבל, כאשר היא התרחשה בדרך הטבע: מלך גוי הצהיר הצהרה, והגולים חזרו לארצם, בנו את בית המקדש וביצרו את חומות ירושלים. דברים דומים קרו גם בימינו: שר גוי הצהיר שמלכות בריטניה מכירה בזכות העם היהודי לבית לאומי בארץ ישראל, ובעקבות כך נהרו יהודים לארץ. בספר שלפנינו מוזכרים ר שמואל מוהליבר, ר' מאיר שמחה מדווינסק והרב קוק, כמי שמצדדים בחלוצים, כמעין שלב ראשון לגאולה, תוך שהם מאמינים שבשלב השני הכול יקיימו מצוות (עמ' 96, 109-108, 128).
כמו בשני ספריו הקודמים, גם בספר זה משתעשע המחבר עם גימטריות, שיכול אותיות, ראשי תיבות וכד' אמצעים שמיישרים הרבה עקובים למישורים, הגם שבדרך מלאכותית לגמרי. הרי קצת דוגמאות (מתוך רבות מאוד!): דב"ש = ראשי תיבות של די במה שיש, ובגימטריה – אב הרחמן (עמ' 17); קטגור בגימטריה – 318; סנגור בגימטריה 319, המסקנה: די במצווה אחת כדי שיסנגרו בשמיים (עמ' 34); חנוכה – ח' נרות והלכה כבית הלל (עמ' 57); ושמחת בחגך בגימטריה – 33 – ל"ג בעומר (עמ' 100); זבד הבת בגימטריה 13, כמו במילה אהבה (עמ' 142); חתן במהופך נחת (עמ' 172); לבן בשיכול אותיות – נבל; וארמי בשיכול אותיות – רמאי (עמ' 254).
ניתן למצוא בספר גם קטעי הומור שמרפים מעט את המתח מהיגדים הגותיים ואמוניים, הרי דוגמאות:
השדכן מלמד בחור כפרי בור איך לדבר אל ליבה של המיועדת העירונית שלו: קודם מדברים בענייני אהבה, אחר כך בענייני משפחה, ולבסוף בענייני פילוסופיה. הבחור שואל את המיועדת אם היא אוהבת לביבות מטוגנות. הנערה נעלבת. הוא עובר לענייני משפחה: הסבתא שלך אוהבת לביבות מטוגנות? הנערה כועסת, כי הסבתא שלה נפטרה. בלית ברירה הוא עובר לפילוסופיה: אילו סבתא שלך הייתה בחיים, היתה אוהבת לביבות מטוגנות? (עמ' 165-164).
קהילה יהודית באפריקה מחפשת רב שיסכים לכהן במקום כל כך נידח. נמצא רב שהציג עצמו שהוא גם חזן וגם שוחט. ראש הקהילה העמיד בפניו מבחן קטן: כבוד הרב, איזו פרשה יקראו מחר? והוא עונה: התחייבתי להיות לכם רב, אבל לא התחייבתי להיות נביא... (עמ' 241).
ראש קהילה שולח לאסירים יהודים את כל צורכי סדר פסח, וכשהוא שואל אותם אם קיימו סדר פסח כהלכתו, הם עונים שכמעט קיימו, ומדוע? כי לא הצליחו לפתוח את הדלת לאליהו (עמ' 256).
דרשן שמאריך בדרשתו יצא מעודד כששמע שאחד ממאזיניו לא ישן כל הלילה בגללו, ואז הסתבר שלא ישן בלילה, כי נרדם בעת הדרשה (עמ' 237). הסיפור מופיע גם ב"מבחר הסיפור היהודי" עמ' 79.
יש בספר עוד סיפורים שהקורא מכיר מנבכי זיכרונו, כגון סיפור דומה לסיפור המלך מידאס מהמיתולוגיה היוונית, שהיתה לו משאלה שכל אשר יגע בו ייהפך לזהב (ראו בספרנו עמ' 201); סיפור בתו של "החכם צבי" שנאלצה לתת לשני קבצנים כף שקטעה לשני חלקים, כי לא היו לה מעות לתת להם, מופיע בספרנו בעמ' 272 – וגם ב"מבחר". וכן, הסיפור על השר ששאל מדוע יהודים צועקים בתפילתם, והמגיד מלובלין ענה לו כי האל של הנוצרים תלוי לפניהם, לכן אין צורך לצעוק, ואילו אלוהי ישראל נמצא למעלה בשמיים (בספרנו בעמ' 275, וב"מבחר" בעמ' 152).
רוב מוחלט של הסיפורים והמכתמים בספרנו מיוחסים לאדמו"רים, צדיקים ורבנים, אבל מוזכרים גם דברי סופרים: עגנון (עמ' 35, 47, 124, 174) ומנדלי מוכר ספרים (עמ' 69), ומוזכר גם הפיזיקאי היהודי, זוכה פרס נובל, איזידור ראבי (עמ' 252).
הספר מלא וגדוש בידע ובחכמה של דורות – אני נהניתי לקרוא, וללא ספק הוא יכול לשמש גם כספר יען למי שמבקש להוסיף נופך לטקסי החגים הבאים עלינו לטובה.
משה גרנות