נראטיב משותף לימין הרדיקלי ולגורמים בשמאל הישראלי מספר שיגאל עמיר רצח את תהליך השלום; הצליח לעצור את גלגלי ההיסטוריה. הוא ניצח, דרכו צלחה.
זהו מיתוס מסוכן, שעלול לעודד יגאל עמירים חדשים. גם אילו היתה אמת בטענת הניצחון ההיסטורי של יגאל עמיר, ראוי היה להיזהר בדיבורים מסוכנים כאלה. קל וחומר, כשאין לו שחר.
על פי המיתוס, אלמלא הרצח, רבין היה מנצח בוודאות בבחירות ומשלים את תהליך אוסלו עד חתימת הסכם הקבע, הסכם שלום סופי בין ישראל ובין הפלשתינאים. כל מרכיבי המיתוס שגויים.
ראשית, ודאות הניצחון של רבין בבחירות. ערב הרצח, הוביל נתניהו על רבין בסקרים. בעקבות הרצח, חל מהפך אדיר בסקרים ופרס הוביל על נתניהו בכ-40%! ניתן לומר שיגאל עמיר העניק לפרס את השלטון על מגש של כסף. מי שהפכו את קערת דעת הקהל על פיה וגרמו לניצחונו הדחוק של נתניהו היו הפלשתינאים, בשרשרת פיגועי התופת במרץ 96'. התגובה האלקטורלית על גל הטרור, הצליחה למחוק את הפער לטובת פרס, שיצר יגאל עמיר. אלמלא הרצח, הסחף בדעת הקהל בעקבות הפיגועים היה מתחיל מנקודת התחלה של רוב לנתניהו. קרוב לוודאי, שניצחונו של נתניהו היה מוחץ כמו ניצחונו שרון בבחירות 2001, בעקבות פרוץ האינתיפאדה השנייה.
שנית, גם אילו ניצח רבין, הוא לא היה מגיע להסדר קבע. יש המציגים היום את רבין כאיש מרצ או שלום עכשיו, כביכול. ניתן להזים זאת, בציטוט נאומו המדיני האחרון של רבין בכנסת, חודש לפני הרצח, בו שרטט את מתווה הסדר הקבע אליו הוא חותר: "גבולות מדינת ישראל לעת פתרון הקבע יהיו מעבר לקווים שהיו קיימים לפני מלחמת ששת הימים. לא נחזור לקווי 4 ביוני 1967. ואלה הם עיקרי השינויים – לא כולם – כפי שאנו רואים אותם ורוצים אותם בפתרון הקבע: בראש ובראשונה ירושלים המאוחדת, שתכלול גם את מעלה אדומים וגם את גבעת זאב כבירת ישראל, בריבונות ישראל... גבול הביטחון להגנת מדינת ישראל יוצב בבקעת הירדן, בפירוש הנרחב ביותר של המושג הזה. שינויים שיכללו את צירוף גוש עציון, אפרת, ביתר ויישובים אחרים שרובם נמצאים מזרחית למה שהיה 'הקו הירוק' לפני מלחמת ששת הימים. להקים גושי יישובים, והלוואי שהיו כמותם, כמו גוש קטיף, גם ביהודה ושומרון."
גם אילו עמדתו זו היתה נשחקת, קרוב לוודאי שהוא לא היה מרחיק לכת כמו ברק ואולמרט. והנה, גם הצעותיהם – נסיגה, למעשה, מכל השטחים, נדחו בידי הפלשתינאים. קל וחומר, שהפלשתינאים היו דוחים באש ובטרור את תוכניתו של רבין. כיצד רבין היה מגיב על כך? כל אימת שנשאל מה יעשה אם הפלשתינאים יפרו את ההסכם וילחמו בנו, הוא השיב שבמקרה כזה צה"ל יכבוש מחדש את השטחים.
יגאל עמיר לא השפיע כהוא זה על המהלכים המדיניים, על המלחמה והשלום. האיש שהשפיע עליהם יותר מכל היה ערפאת, שהוליך את רבין ואת מדינת ישראל שולל, חתם על הסכם מתוך כוונה תחילה להפר אותו, ופתח במלחמה נגדנו.
יגאל עמיר עשה מעשה נבלה. רצח רבין הוא האירוע החמור ביותר בתולדות המדינה. חומרת המעשה היא עצם העובדה שישראלי, יהודי, רצח את ראש ממשלת ישראל.
אולם עם כל חומרתו, לא היתה לרצח כל השפעה על המהלכים המדיניים. חבל, שרבים בתוכנו מסרבים להודות בכך שהסכם אוסלו היה מקח טעות, ומעדיפים להיות שותפים בבניית המיתוס המסוכן, לפיו יגאל עמיר רצח את אוסלו, כביכול, ולהעניק רהביליטציה לפלשתינאים – רוצחי תהליך השלום.

2. נתניהו סתם את הגולל
הממשלה הראויה יום לחברה הישראלית, היא ממשלת אחדות לאומית. למרבה הצער, הסיכוי להקמתה של ממשלה כזו הולך ונעשה קלוש מיום ליום. הגורם לכך הוא נתניהו, שעושה הכול כדי להכשילה.
ממשלת אחדות היא ממשלה שמוקמת בידי שתי המפלגות הגדולות – כחול לבן והליכוד. על שתיהן בלבד לקבוע את קווי היסוד של הממשלה. כל מפלגה שתקבל על עצמה את קווי היסוד תוזמן להצטרף אליה. כשנתניהו מסרב לנהל מו"מ בין שתי המפלגות הגדולות ללא תנאים מוקדמים ובמקום זאת הוא כובל עצמו ב"בלוק" – אות הוא כי פניו אינן לאחדות. ממשלה צרה מעניקה כוח יתר לכוחות מיעוט קיצוניים, שהממשלה תלויה בהן. בממשלת אחדות ניתן להשתחרר מן הלפיתה הזאת, בהיותה ממשלה רחבה שאינה תלויה בהן.
מה מהות הבלוק? נתניהו ניגש למו"מ עם כחול לבן אחרי שכבר הקים קואליציה עם אותן מפלגות קטנות וקיצוניות, ולמעשה נדרש מכחול לבן לקבל כתכתיב כל מה שהוא סגר עם סמוטריץ' וליצמן. בוחרי כחול לבן, הרשימה הגדולה ביותר, לא בחרו בה כדי שתבלע את תכתיביהם של גורמים קנאיים וקיצונים. כל עוד נתניהו דבק ב"בלוק" הוא חוסם כל דרך לנהל מו"מ על אחדות.
במצב התיקו הפוליטי, ממשלת האחדות חייבת להיות רוטציונית. השכל הישר וההגינות מחייבים שגנץ יהיה הראשון ברוטציה ונתניהו יתפנה לעסוק בענייניו המשפטיים ובשנתיים הראשונות של הממשלה הוא ינסה להוכיח את חפותו. אפשרות נוספת, היא רוטציה שבה הליכוד יהיה הראשון, אם יבחר מועמד שעל ראשו לא מרחפים שלושה כתבי אישום חמורים, ובהם כתב אישום בשוחד. אף על פי כן, בתנאים מסוימים ניתן להתפשר גם על מתווה ריבלין, על אף שהוא בעייתי מבחינה חוקתית וביצועית. במו"מ אמיתי, ללא "בלוק", ניתן היה, אולי, להגיע להסכם על בסיס מתווה הנבצרות. אלא שבימים האחרונים נתניהו סתם את הגולל מעל ממשלת האחדות.
המחלוקת הגדולה בין כחול לבן והליכוד היא בשאלת מדינת החוק. הרי בנושאים המדיניים ביטחוניים, הפערים בין שתי המפלגות מזעריים. הרי חברי הנהגת כחול לבן היו השותפים של נתניהו בעיצוב תפיסת הביטחון הנוכחית. התהום הפעורה בין המפלגות היא בשאלות של שוויון בפני החוק או מנהיג העומד מעל החוק, בנושאים של שחיתות, של ממלכתיות, של הסתה נגד מערכות החוק והמשפט בישראל וכיוצא באלו. אילו נתניהו רצה בממשלת אחדות, היה עליו לפחות להנמיך את הטונים בנושאים הללו, ולו כהפגנת רצון טוב. אולם ככל שמועד ההחלטה על כתב האישום קרב, נתניהו מסלים את מתקפותיו על מדינת החוק.
למעשה, נתניהו סתם את הגולל על ממשלת האחדות כאשר שלח את שר המשפטים להלך אימים על מנדלבליט ערב החלטתו. אוחנה הפך את הטוקבקים של חסידי נתניהו נגד מוסדות החוק בישראל לאמירה מיניסטריאלית של שר המשפטים. הוא פימפם את תאוריית הקונספירציה על "פרקליטות בתוך הפרקליטות"; מעין "הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות". והוא הסית אישית נגד שי ניצן וליאת בן ארי, הממלאים נאמנה את שליחותם הציבורית.
האם נתניהו באמת מעלה על דעתו שכחול לבן תהיה עלה תאנה לקואליציית החסינות שהוא מנסה להקים?
קשה לי להאמין שיש עוד סיכוי לממשלת אחדות, אך אם בכל זאת יפתח מו"מ בין המפלגות, על כחול לבן לעמוד על הדרישות הבאות:
א. התחייבות של נתניהו לא לבקש חסינות.
ב. יציאה של נתניהו לנבצרות ביום שבו יוגש נגדו כתב אישום ומשמעות הנבצרות היא התנזרות מוחלטת מכל עיסוק בענייני המדינה.
ג. תיקי המשפטים, ביטחון פנים והתקשורת יהיו בידי כחול לבן.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות"

3. צרור הערות 6.11.19
* היום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות – ב-9 בנובמבר 1938 בוצע ליל הבדולח – הפוגרום הגדול ביהודי גרמניה, בהובלת המשטר הנאצי.
ב-9 בנובמבר 1975, קיבלה עצרת האו"ם את ההחלטה האנטישמית ביותר בתולדותיה, שגינתה את הציונות והגדירה אותה כגזענות.
תלמידיהם של מבצעי ליל הבדולח ושל מובילי החלטת האו"ם ממשיכים לפעול גם היום באותה רוח.
מן הראוי להגדיר את 9 בנובמבר כיום הבינלאומי למלחמה באנטישמיות; להעלות ביום זה על סדר היום העולמי את האנטישמיות לסוגיה, הישירה והמוסווית, ולהוביל את העולם הנאור למלחמת חורמה באנטישמיות.

* הכישורים של ג'ונסון – אני מייחל בכל לבי לניצחונו של בוריס ג'ונסון בבחירות בבריטניה ורואה בהפסד שלו סכנה גדולה. הכישורים שלו, שבעטיים אני כל כך רוצה בניצחונו, הם זהותו של היריב שלו – הצורר האנטישמי קורבין.

* החלטה אחראית – החלטת בית המשפט העליון להותיר על כנה את ההחלטה לגרש את עומר שאקיר, פעיל טרור ה-BDS האנטישמי, היא ביטוי לאחריות הלאומית של הרשות השופטת בישראל. המלחמה בטרור כרוכה בהחלטות שפוגעות בזכויותיהם של תושבים או אזרחים, ולכן יש מקום לביקורת שיפוטית על ההחלטות. אי אפשר להשאיר החלטות כאלו בידי הרשות המבצעת. זו המשמעות של הפרדת רשויות.
אולם חובתו של בית המשפט העליון לראיה כוללת, שאינה בוחנת רק את השאלה אם נפגעה זכותו של הפרט, אלא האם הפגיעה היא מידתית לנוכח השיקולים הביטחוניים והלאומיים. בית המשפט מחויב לראות את התמונה הכוללת ולקבל החלטה מאוזנת ואחראית. כך נהג בית המשפט במקרה הזה והוא ראוי על כך לברכה.
ברור שהחלטה זו תעורר מתקפה נגד בית המשפט. סביר להניח שהשוקניה תצא מגדרה כדי להשמיץ את בית המשפט. שעה קלה לאחר ההחלטה כבר נשלחה אליי הודעת דובר הסניף הישראלי של אמנסטי המשתלח בבית המשפט. בפשקוויל החצוף נאמר, בין השאר: "ההחלטה הזו היא צעד פחדני שמאפשר את מעמדה של ישראל כמדינה דכאנית שבכוונתה להשתיק בכל מחיר ארגוני זכויות אדם עצמאיים" וכו' וכו' וכו'. פשקוויל מעורר שאט נפש.
העולם הנאור מכיר בהדרגה בכך ש-BDS היא תנועה אנטישמית. ברור שמדינת היהודים מחויבת למלחמה באנטישמיות. טוב עשה בית המשפט ששקל נכון וקיבל החלטה אחראית.

* עלילת הדם – 24 שנים לרצח רבין, הם גם 24 שנים לעלילת הדם הנוראה נגד השב"כ. כפי שכבר סיפרתי לא אחת, שלושה ימים אחרי הרצח, כבר הוצגה לעיניי טיוטה של עלילת הדם (מנוסחת כ"שאלות" ו"ספקות"). הגיע הזמן שהשב"כ יתבע לדין על הוצאת דיבה כמה מרוקמי העלילה, נשאיה ומפיציה. צריך להכות בהם בכיס.

* מבוכה – השופט בדימוס שלי טימן, משופטיו של הרוצח יגאל עמיר, הרצה בקצרין על רצח רבין. האמת היא שלאורך השנים קראתי אוקיינוסים של חומר על הרצח, על הרוצח (כולל תיאוריות הקונספירציה המטורפות). מה כבר אפשר לחדש לי? אך בכל זאת, חשבתי בליבי, מדובר באיש ששפט את יגאל עמיר. אם ממנו לא אשמע תובנות מעניינות, מידע חדש – ממי אשמע?
ההרצאה היתה מאכזבת בצורה בלתי רגילה. לא זו בלבד שלא היה בה דבר חדש – היא היתה בתת-רמה. ההרצאה היתה תת-רמה והמרצה היה תת-רמה. איזו שטחיות, איזו רדידות, איזו בורות. התחושה שליוותה אותי לאורך ההרצאה היתה פשוט של מבוכה. ואחרי ההרצאה התברר לי שלא הייתי היחיד שחש כך.
ובכל זאת, אביא תובנה מעניינת אחת מן ההרצאה, שגם היא לא חידשה לי, אך חשוב שתישמע. השופט אמר שיגאל עמיר לא הונע מהסתה. לא שלא היתה הסתה. היתה גם היתה. אבל יגאל עמיר לא היה זקוק לה ולא הושפע ממנה. תובנת הרצח באה מתוכו והרצח תוכנן זמן רב מראש. אין זה מקרה מסוגו של יונה אברושמי, רוצחו של אמיל גרינצווייג, שפעל כתוצאה מהסתה. יגאל עמיר "אָרַז" לבד.

* קין – איזו אבן כואבת יותר – כזו שמושלכת בידי מחבלים ערבים או בידי מחבלים שנולדו לאימהות יהודיות? חד וחלק – בידי מחבלים יהודים. חייל או לוחם מג"ב שיוצא ליהודה ושומרון כדי להגן על ביטחון מדינת ישראל ועל חייהם ושלומם של אזרחי ישראל היהודים החיים שם, יודע מי האויייב שלו. אין לו ציפיות מהאויב, שיהיה אוהב, שיהיה אח. הוא יודע שאנו במלחמה ולוקח בחשבון שבמלחמה האוייב נלחם בנו, וכחייל – שהאוייב נלחם גם בו אישית, והוא נכון לשלם את המחיר.
גיס חמישי, של כנופיית מחבלים בוגדים, בני עמנו שבחרו בטרור, אינו חלק מן המשחק. אותם בוגדים הם יהודים, הם ישראלים. הוא נותן את מיטב שנותיו ומוכן לתת את חייו כדי להגן עליהם. וכאשר קין הזה, אחים בוגדים, הופכים את נשקם נגדו ולוחמים בו, זה בלתי נסבל.
ומה שעוד בלתי נסבל, הוא הסלחנות והיד הרכה כלפי אותם פורעים בוגדים. הגיע הזמן שממשלת ישראל תורה לשב"כ, לצה"ל ולמשטרת ישראל להדביר את התופעה, ללא כפפות, באפס סובלנות.

* תפיסה עקרונית בנוגע לגופות מחבלים – התפיסה העקרונית שלי בנדון:
א. החזרת גופה למשפחתה היא עניין הומניטרי, שאינו צריך להיות חלק מהמלחמה.
ב. אין לישראל כל עניין בהחזקת גופות מחבלים בידיה. מחבל שנהרג וגופתו נמצאת בידי ישראל – גופתו תוחזר מיד לידי האוייב.
ג. כאשר האוייב מחזיק בגופה של חייל צה"ל, סעיפים א' ו-ב' אינם תקפים, ואף גופה של מחבל לא תוחזר לידי האוייב, עד החזרת גופת חייל צה"ל לידי ישראל.
עלינו לנסות להגיע להסכמה עם האוייב על סעיף א'. אבל כל עוד האוייב סוחר בברבריות בגופות חיילי צה"ל וברגשות משפחותיהם – על ישראל לפעול בהתאם.
יש לעגן את העקרונות הללו בחקיקה.

* המקל בשני קצותיו – הנהגת ערביי ישראל צודקת בתביעתה מהממשלה ומהמשטרה להילחם בפשיעה במגזר הערבי ובנשק הבלתי חוקי הנפוץ בו. זו תביעה מוצדקת של אזרחים הדורשים ממדינתם לספק להם הגנה וביטחון.
אך התביעה הזאת נגועה בהיעדר מודעות עצמית במקרה הטוב ובצביעות במקרה הרע. הרי מי אם לא מנהיגי המחאה, הח"כים של הרשימה המשותפת וועדת המעקב, הם העומדים בראש המסיתים לאלימות נגד המשטרה, כל אימת שהיא נכנסת לכפרים ערביים לאכוף את החוק. הם משלהבים את הרוחות ומסיתים את הציבור לראות במשטרת ישראל כובש זר.
אני מקווה שבהידברות של הממשלה והמשטרה איתם, יגיעו שני הצדדים להסכמה על שיתוף פעולה במאבק בפשיעה ובנשק הבלתי חוקי; שהנהגת הציבור הערבי תשנה את דרכה ותקרא לציבור לשתף פעולה עם המשטרה, לדווח ולהלשין על אנשים שמחזיקים בנשק בלתי חוקי, לגבות באהדה את המשטרה שנכנסת לכפר להתמודד עם הפשע.
על הנהגת הציבור הערבי לדעת, שאין היא יכולה לאחוז במקל בשני קצותיו והיא חייבת לתפוס צד – יחד עם המדינה ומוסדותיה ונגד הפשע והנשק הבלתי חוקי. והיא חייבת להבין שהמלחמה בפשע אינה ניתנת לחלוקה, והיא כוללת מאבק בעבריינות הבנייה הבלתי חוקית ובטרור החקלאי. גם במלחמה בסוגי הפשיעה האלה, על הנהגת הציבור הערבי לשתף פעולה עם המשטרה.

* מובלעות של עולם שלישי – הטענות על שיטור-חסר במגזר הערבי נכונות. הנראטיב על פיו מדובר באפלייה – שגוי. אני מפרש זאת כרתיעה. הדבר קורה גם במקומות אחרים בעולם; יש רובע שאליו גם השוטרים מפחדים להיכנס. כך, למרבה הצער, קורה גם אצלנו. המשטרה יודעת מה צפוי לכוח משטרה שייכנס לכפר ערבי, ומעדיפה להימנע מכך. איני כותב זאת כדי להצדיק את התופעה, אלא להיפך, כדי לבקר אותה.
מי שנפגעים מכך הם בראש ובראשונה האזרחים השלווים במגזר הערבי. הם אזרחי המדינה והמדינה חייבת להגן עליהם ולספק להם ביטחון. מדינת חוק מודרנית אינה יכולה להשלים עם כיסי פשיעה בתוכה, שהיא נמנעת מלאכוף בהם את החוק; מעין מובלעות אקס-טריטוריאליות של עולם שלישי. הממשלה חייבת להחליט על שינוי מדיניות, על אכיפת החוק הישראלי במגזר הערבי, על מלחמה בפשיעה לסוגיה ובנשק הבלתי חוקי. יש לפעול ככל שניתן בשיתוף פעולה עם המנהיגות המקומית ועם מערכות החינוך והרווחה במגזר הערבי.
פעולה כזו לא תהיה במתכונת של "זבנג וגמרנו". היא תארך שנים. אך זו חובתה של המדינה.

* יש סיכוי לממשלת נתניהו? – האם יש אפשרות שנתניהו יקים ממשלה צרה? כיוון שאין לי אמון בליברמן, אני לא שולל לחלוטין את האפשרות הזאת (אך לא נותן לה סיכוי גדול).

* עשרים שנה לפני חוק הלאום– בעיזבונו של אבי מצאתי גזיר עיתון (כנראה "מקור ראשון") ובו מאמר שלי מ-12.6.98, כעשרים שנה לפני חקיקת חוק הלאום. כותרת המאמר: "חוקת העל של המדינה".
הנה פסקת הסיום של המאמר: "על מדינת ישראל לחוקק חוקת-על קשיחה, ששינויה יכול להיעשות רק ברוב של 80% לפחות; חוקת יהדותה של המדינה. על החוקה להגדיר את מדינת ישראל כמדינת העם היהודי, לעגן את חוק השבות, את העלייה כמשימה הלאומית הראשונה במעלה וכו'. כמדינה דמוקרטית, על ישראל להמשיך ולהעניק לכל אזרחיה שאינם יהודים את זכויות האדם והאזרח. אזרחי ישראל יוכלו להמשיך לבחור ולהיבחר, אך לא יוכלו לקעקע את יהדותה של המדינה. לא יהיה מצב בו ניתן, למשל, לבטל את חוק השבות, כחלק מהסכם קואליציוני עם חד"ש או מד"ע. הכנסת לא תוכל לנצל סיטואציה פוליטית רגעית, כדי לחוקק חוק הסותר את חוקת-העל.
חקיקת חוקת-העל הציונית, תבהיר סופית לעזמי בשארה ולמי שהוא מייצג, שהם יכולים ליהנות מכל הזכויות כאזרחי מדינת ישראל, אך נגזר עליהם להשלים עם העובדה הבלתי הפיכה, שהינם אזרחי מדינת העם היהודי."

* סוגר מעגל – יואב קוטנר נחשב לסמל של העורכים המוסיקליים שחסמו את המוסיקה המזרחית בגלי האתר, בשנות השבעים והשמונים. השבוע הוא הרצה במרכז הקהילתי גולן על השתלבות המוסיקה הערבית/מזרחית במוסיקה הישראלית.
הוא סקר סקירה היסטורית שהחלה עוד טרם הקמת המדינה. אין זו מן ההרצאות שהוא רץ איתן באופן קבוע, כמו על אריק איינשטיין או על הביטלס, והוא טעה בתזמון. בהרצאה בת שעתיים הוא הספיק רק חצי ממה שתיכנן; הגיע עד שלהי שנות ה-80.
קוטנר הרשים מאוד בבקיאות ובידענות בסוגה המוסיקלית הזו שהייתה כה זרה לו בעבר, וגם באהבה שלו למוסיקה הזאת, וגם קצת היכה על חטא. ואני רואה בהרצאה הזו סגירת מעגל שלו.
ההרצאה לוותה לכל אורכה בצילומים ובקליפים, רבים מהם מעוררי זיכרונות ונוסטלגיה, חלקם נדירים.
הרצאה יפה, מרתקת ומעשירה.

* ביד הלשון: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה – התועמלן יעקב ברדוגו תיאר בגל"צ את הפלונטר הפוליטי במילים: בוקה ומבולקה. הביטוי השלם הוא: בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה. פירושו – תוהו ובוהו, כאוס מוחלט.
הביטוי הוא מקראי, לקוח מספר נחום, ואף אחת מן המילים המרכיבות אותו אינה מוזכרת בשום מקום אחר בתנ"ך. לא ידוע פירושה של אף אחת משלוש המילים. הפסוק השלם: "בּוּקָה וּמְבוּקָה וּמְבֻלָּקָה וְלֵב נָמֵס וּפִק בִּרְכַּיִם וְחַלְחָלָה בְּכָל-מָתְנַיִם." (נחום ב', י"א).
אני אוהב את הביטוי הזה בזכות הצליל היפה שלו.
אורי הייטנר