ליעקב רבינוביץ
1929
פורסם לראשונה במוסף "משא" של עיתון "למרחב" ביום 20.12.1968.
לפני 51 שנה
את מראהו של יעקב רבינוביץ אני זוכר כמעט כחלום של ימי ילדותי. מכרים שלו [דומני משפחת בן-דוד, האב היה מורה ב"נצח ישראל"-בנים] גרו בפתח-תקווה, ברחוב ביל"ו, מול בית סבי יהודה ראב בן עזר, ואם איני טועה גר אצלם פרק-זמן, ואף היה מבקר בביתנו בלוויית דודתי אסתר ראב. הוא נראה כפוף קמעה, עדין מאוד ודיבר בשקט, חייכני במשקפיו (היה שתום-עין) ואחת מזגוגיותיהם שחורה, ובעיניי היה אז זקן מאוד, כדמות שיצאה מן האגדה, מה עוד שידעתי שהוא סופר.
הוא נהרג בתאונת מכונית כאשר חצה רחוב בתל-אביב בימי מלחמת 48' [באפריל 1948]. ראייתו הלקוייה היתה בעוכריו. עליו סיפרו כי כשפגש בסופר אחד מידידיו [אשר ברש], שהיה צולע, ושאלו באידיש: "איך הולך?" – ענה לו זה: "כמו שאתה רואה!"
שבתי והרהרתי במוות זה כאשר קראתי בשנית את "נדודי עמשי השומר", ספרו הארץ-ישראלי, העומד מצד אחד בסימן השאיפה לגבורה שלנו, יהודית, וחיפוש מתמיד ודמיוני אחר שבט יהודי חייבר המתגורר במדבריות ערב, בהיות הבדווים בעיניו סמל לגבורה, ומצד שני – חיבוטים, ספקות, הרהורים: נוסח החיילים של "השומר", הצבאיות הזו, כה מפחידה, כה פסולה, משום מעשים שהתרחשו בשם ה"אידיאה", משום בית-דין של חברים שמתיימר לפסוק בדיני נפשות. רמזים, מפחי-נפש, מעשים שוודאי היו ידועים אז לרבים וכיום אבד זיכרם ונשארה האגדה והיא טלית שכולה תכלת. והנה תלישות, עקרות, שנאת אחים ושנאם חינם.
שני חלקי הרומאן מתנודדים בין התשוקה לגבורה יהודית חדשה לבין אותה פסימיות מעודנת, חכמה ורגישה, לעיתים נוסח קנוט האמסון – נאגל, ויקטוריה, הם גיבוריה הספרותיים של חוה, ה"פאם-פאטאל" שבספר. והם, לא פחות ממורשת הרומאן הרוסי של המאה ה-19 – מאפיינים את השאיפה הפנימית לעיצוב ולראיית עולם, אשר אמנם נתקלת בקשיים רבים בהיותה מועברת ונטועה ברקע ארץ-ישראלי של טרום מלחמת העולם הראשונה. והיתה זו אולי טעות מצד רבינוביץ לבחור לו בגיבור בן-הארץ דווקא, ולא פרוטאגוניסט בצלמו ובדמותו, כפי שעשה ברנר.
מיהו עמשי?
בחלקו הראשון של הרומאן נדמה לעיתים שהוא יוסף לישאנסקי. הוא מן "השומר", אך שלא כמוהם [כמרביתם] – יליד-הארץ, יש לו אפילו גוון מזרחי במוצאו מצד אימו שהיא חצי "ספרדית", מצפת. בראשית הספר עדיין מוצאו לוט בערפל, וגם לאחר שהסופר מוודע אותנו עם תולדותיו הוא מסייג ואומר כי עמשי היה טווה אגדות סביב מוצאו ולא ידעו בדיוק מיהם הוריו, רק זאת – שנולד בארץ. מוצאו שבגליל, קשריו עם המתואלים והצ'רקסים, ידיעתו במנהגי הארץ, סכסוכיו עם "השומר", נדודיו במושבות יהודה – כאילו מכינים את הרקע לגיבור על פי לישאנסקי, שהיה בן-הארץ, מתולאי [נולד במטולה], ובריב עם "השומר" מפני ניגודים של מזג והשקפות.
הספר נכתב יותר מעשר שנים אחר תום מלחמת העולם הראשונה, ופרשת ניל"י ודאי שהיתה ידועה ליעקב רבינוביץ, ואם לא נגע בה גם ברמז (הספר אמנם מסתיים לפני פרוץ המלחמה) הרי שהיו לו כוונות אחרות בבחרו לגיבורו את השומר עמשי.
כי יש בעמשי גם מיחזקאל חנקין הצייד, ששאף למצוא את יהודי חייבר, וגם מרוחם של אבשלום פיינברג ושל אותו דור ראשון של "צברים", על הרומנטיקה והגינונים המאפיינים אותם, לטוב ולרע כאחד. אך רבינוביץ יוצר את בן-הארץ, עמשי, כאילו במעבדה. כאילו מפני שטרם עוצב לנגד עיניו האדם עצמו, הטיפוס עצמו, במוחש, וזו גם חולשתו של הספר, לא חולשה היסטורית אלא סיפורית. עמשי הוא יותר מדי דברים ביחד, הוא נודד, הוא "גיבור" בעיניו ובעיני אחרים, הוא מבטא את ההערצה הרומנטית לבדווי גיבור החיל, הוא גם איש "השומר" וגם בן-הארץ, ועם כל זאת הוא קצת אילם. חסר לו המטען התרבותי של מהפכות ותלישות וטולסטויאניות ודוחובוריות [ר' הערך בוויקיפדיה. – אב"ע] שמביאים עימם יוצאי רוסיה העושים את זרותם לנושא ספרותי, וחסרה לו פנימיות אמיתית של בן-הארץ משם שמחברו, יעקב רבינוביץ, עדיין כותב וחי את גיבורו מנקודת חווייתו של "אינטליגננט" רוסי, של תלוש וחדש בארץ, זווית-ראייה הבאה לידי ביטוי ברור יותר, אם כי מעוצב פחות, בדמויות לוואי כיונוביץ, המזכיר כאילו את רבינוביץ עצמו, ו"האינטליגנט" חסר-השם, על העצב הרוסי והפסימיות העקורה שלו.
גבורה וארציות מכאן, תלישות וזרות מכאן, ושני קטבים אלה, אשר הספר מתנודד ביניהם, קשורים באורח מעניין ליחס אל הערבים, יחס השלוב גם ביחסים שבין פועלים לאיכרים, ובין שומרים לאיכרים.
הנה, המושבה, הייאוש: "צריך לברוח מפה," אומר אחד הפועלים, "את מבחר ימי נעורינו הקרבנו – ולשם מה? גם את המעט שכבשנו לפנים, איבדנו. המושבה היא ערבית. אין ילד מדבר עברית. את האבות מכיר אתה ודאי, והבנים – גסים ובורים – מה נשב פה?" (חלק א', עמ' 27).
עמשי אוהב את מאכלי הערבים, כדרך בן-הארץ, ואילו חבריו הפועלים, שהם חדשים בארץ, מאכלים אלה עומדים להם כעצם בגרון, לא לבלוע ולא להקיא, וגם את ה"קהווה התורכית" שהיה מכין – לא חיבבו. "במושבה שם (עמשי גר בעין-גנים והמושבה היא פתח-תקווה, כל זה נקל להסיק מתוך הספר, מה עוד שמוזכרים בפירוש אבו-קישק וסנדר-חדד, למרות שרבינוביץ בחר לכתוב רק "המושבה הגדולה" ו"המושבה הקטנה" שלידה) – תמצא "חברֶה" היודעים פרק בהלכות מאכלי-ישמעאלים וקהווה תורכית – כי על כן כאחים הם לישמעאל. מה אנו יהודים טיפשים מבינים? לביבות, כופתאות, פשטידה או גלדי-שומן שטיגנו שם בגלות – אלה נמסים בפינו." (שם, עמ' 36-37).
ליבו מתחבט בין הערצת הגבורה הערבית לבין הפחד מפני "צבאיות" – "אנו הנישאים בימים על סוסינו או הרוכבים איטית כשיכי המדבר על סוסותינו הנהדרות, המפקידים עצמנו ללהט היום ולקור הלילה, ולסופות, לגשמים, לבוץ, ליריות מן המארב ולסכנות, בשומרנו על רכוש האיכר – אנו גם בזים לאיש ולרכושו, ובזים גם לפועל העוזר לעשות הרכוש הזה. רוח צבאית שולטת בנו, ואנו שוכחים כי צבא אינו מטרה כי אם אמצעי, וכי העיקר הם האדמה, היבול שלה והאיש העובד אותה." (שם, עמ' 40).
הקשר לערבים, גם פנים אחרות לו. מספר יונוביץ: "אני עבדתי שם, את חטאי אזכיר, עבדתי וגם השגחתי דרך-אגב על ערביות. לא קיבלתי עליי אחריות ולא מיששתי בכליהן ומתחת למדיהן לראות אם לא שמו שם שקדים. הנחתי זאת לעוזריו של המשגיח. הוא עצמו היה מתבייש לעשות זאת. אצל גברים ערביאים, כשחשד אותם בהעלמה, חיפש, בסלים של ערביות או בחבילות שלהן גם-כן, ורק לא בשמלותיהן. – כשנחוצה לי ערבייה – היה אומר – אני שולח אותה אל הבריכה להתרחץ, נותן לה סבון, ואז – אישה היא אישה. אך לתחוב ידיים לתוך לכלוכן, מילא – תגנובנה איזו שקדים. לא נעני." (שם, עמ' 60).
יונוביץ ועמשי מטיילים בכרם שקדים רעוע, עזוב, ובו גבעת חול, הזמן, לפנות ערב, וערבים וערביות שכירי-יום נחפזים לשוב מן המושבה לכפרם. הם לבושים קרעים כדרכם, הולכים וצורחים, ומי מהם גם מנעים נעימה. אחד קורא והשני עונה והדברים כמו מצטרפים לניגון.
יונוביץ אומר לעמשי: "רואה אתה את הזקן היחף הזה? יש לו מטבעות לאלפים קבורים בכדים. ויכול אתה להיות בטוח, ילדו לא טעם ביצה מימיו. ומשמונת הילדים שילדו לו שתי נשותיו נשארו בחיים שלושה – ואך הוא ירבה עוד כהנה וכהנה. ועם אלה עלינו להתחרות, אלא שנוצצים ונובלים כדשאים, אלה שהטבע בפראותו מגדל אותם, היודעים חשבון בפרוטות ואך לא בילדים, הממלאים מצוות בוראם כאדם הראשון בשעתו ופרים ורבים ככמהים וכפטריות לא בארץ ישראל כי אם ביערות רוסיה. חוששני, עמשי, כי אנו, המאחרים שבת בגפנו ואוכלי 'לחם-העצבים' לא נקום נגדם. ונשינו ונערותינו – המחוה ומטניה נקים לנו זרע? עסק ביש, עמשי, איחרנו באיזו מאות שנה. מכלים אנו כוחנו לריק ולבהלה, בגלות ובארץ, איננו חיים ואיננו רוצים לחיות." (שם, עמ' 65-66).
חוה וטניה, כמוהן כיונוביץ, עקורים, חיים בגפם. שתיהן בעד אהבה חופשית, היום האחד, מחר השני, בינתיים החיים כלים ועוברים, יש הפלות ויש התאבדויות ויש חוסר אחריות ורוע מצד הגברים החיים בשם ה"אידאל", ויש עקרות נפשית מצד הנשים שאינן חפצות להתפשר ולהיות בהמות עבודה ולידה בבית. מפני כך אין אהבה ברומאן וכמעט שאין משפחות נורמאליות, יש רק יחסים שבינו-לבינה בנוסח האמסון, פגישות מקריות, נדודים, שיחות של כלות-הנפש, קפיצות פנימיות ואי-יציבות בנפש הגיבורים.
מול עולם זה של רווקים ורווקות עומדים ילידי הטבע, הערבים, עימם יש להתחרות בכיבוש העבודה, בהסתגלות לחיי הארץ ולאקלימה, ובבעלות על כברת אדמה. ומספר עמשי. –
"ברפש הדרכים ובבוץ של השלוליות עברו גם פלחים ופלחיות יחפים ובלואים. הם לא הציעו כהבידויות חלב בחינם, הם הציעו ביצים ודגים למכירה. הם עוררו בחילה מבלי שעוררו צער. דומה היה לי, כי כל אחד מהם יכול לתפור לו נעל, כי הם יכלו להעלות את רמת חייהם, כי הרי בני-יישוב הם כמונו, ושכנים לנו, וגם מאחיהם יש מעבדי ירקות יפים וגם נוטעי פרדסים. ולא ידעתי מה לחשוב. אלה, מוכרי ביצתם האחרונה, בני העיניים החולות ומוכי-השחין המסתפקים בבצל ובחרוב, והטומנים פרוטתם בכדים קבורים – הבהם יתחרה פועלנו העברי? הנתגבר עליהם? ועוד שאלה קשה יותר! הכדאי להתגבר עליהם? האנו המגורשים נבוא ונגרש ואנו המרוחקים – נרחיק? וידעתי את אשר 'מתחתית לכברה': וכי אפשר לנו לא לרכוש קרקע ולא לכבוש את העבודה? הנשוב נהיה תגרנים תלושים גם פה, בלי קרקע לחרישה ולזריעה? לא תהי לנו פינה שקטה בעולם, אם אדמתה לא תהי ברשותנו ומחרשתה ומעדרה בידינו, וכשומר אגיד לך – אם לא תדע ידנו להחזיק חרב ורובה. – " (שם, עמ' 69).
ו"האינטליגנט" האלמוני אומר: "רעיונות משונים לך, עמשי, חרבות ורובים, ולהיות משונים ולחיות כבדווים: הבאנו הנה ליצור לנו חיים ברוחנו או לשוב אל ישמעאל ולוט?"
הרצון לשינוי, לראות עשרת אלפים גיבורים יהודיים, עזי נפש, מביא את עמשי למסע נדודיו הנועז ורב העלילות, המחזיק את מרבית חלקו השני של הספר – לעבר הירדן מזרחה, לאורך מסילת הרכת החג'אזית, בעקבות יהודי חייבר.
השבטים האבודים אינם נמצאים, ועמשי, בחוזרו, מנחם עצמו כי עשרת אלפים צעירים בני הארץ – טובים יהיו לנו מחלום רחוק אודות שבט בדווים יהודיים במדבר אשר ילחמו את מלחמותינו בערבים ויגנו עלינו.

* יעקב רבינוביץ: "נדודי עמשי השומר". סיפור. חלק ראשון 215 עמ' (אביב תרפ"ט [1929]); חלק שני 231 עמ' (כ' סיון תרפ"ט). ספריית פרוזה מקורית בעריכת אשר ברש. הוצאת ספרים "מצפה", ירושלים ותל-אביב, 1929.

הערה מאוחרת: את דמותו של עמשי השומר העליתי בשניים מספריי. ברומאן ההיסטורי שלי לבני נוער, בסגנון של מדע בידיוני, "בעקבות יהודי המידבר" (1983) – מופיע עמשי בשמו ובדמותו כשהוא עוסק בחיפוש אחר יהודי חייבר, ולוקח חלק בעלילת הספר.
ואילו בספרי "ג'דע, סיפורו של אברהם שפירא, שומר המושבה" (1993) – עיצבתי שיחה "אמיתית" במלון גיסין בפתח-תקווה על אודות אברהם שפירא והשמירה העברית בתקופה שלפני מלחמת העולם הראשונה, זאת בעקבות שיחה מאותה תקופה ומאותו מקום שמתאר בספרו רבינוביץ, שיחה שנושאה השמירה העברית ודמותו של אברהם שפירא. רבינוביץ עצמו גר תקופת-זמן במלון גיסין במושבה.