פרסום חוזר בסדר אלפא-ביתי של המדור השבועי
שהתפרסם במשך שנים רבות במוסף "ספרות ותרבות" של עיתון "הארץ"
עם תמונות הסופרים
"נוה קיץ"
ליעקב רבינוביץ
1934
פורסם לראשונה במוסף "תרבות וספרות" של עיתון "הארץ" ביום 11.5.1973
לפני 46 שנים

בימים אלה [1973] מלאו עשרים וחמש שנה למותו של יעקב רבינוביץ. הוא נולד ב-1875 בפולין ונהרג בתל-אביב, מפגיעת מכונית, ב-4.4.1948. הוא היה שתום-עין, ובשנים האחרונות לקתה ראייתו מאוד. מספרים עליו כי פגש פעם סופר ידוע, מידידיו הקרובים [אשר ברש], שהיה צולע, ושאלו באידיש: "איך הולך?" – וענה לו הלה: "כמו שאתה רואה!"
את מראהו של רבינוביץ אני זוכר כמו בחלום רחוק של ימי ילדותי. כפוף קמעה, עדין מאוד ומדבר בשקט, ואחת מזגוגיות משקפיו שחורה. היה מבקר בבית ידידים בפתח-תקווה [משפחת בן-דוד], שביתם ניצב ממול לבית סבי יהודה בן עזר ראב ברחוב ביל"ו.
רבינוביץ ביקר לראשונה בארץ-ישראל ב-1905 ואת רשמי מסעו פירסם ב"השילוח". עד עלייתו לארץ, ב-1910, ישב באודיסה והיה יד-ימינו של אוסישקין. מ-1910 ועד 1923 ישב בפתח-תקווה, ומ-1923 ועד סוף ימיו – בתל-אביב. יחד עם ידידו הטוב אשר ברש הוציא את כתב-העת הספרותי "הדים" (1922), שרשם תקופה בתולדות הספרות הארץ-ישראלית.
ב-1929 הופיעו בהוצאת "מצפה" שני כרכי הרומאן שלו "נדודי עמשי השומר", סיפור רומאנטי על רקע ימי העלייה השנייה, המתרחש בפתח-תקווה, עין-גנים, תל-אביב הקטנה ומדבריות ערב. בעמשי השומר ניסה רבינוביץ לצייר דמות של צעיר בן-הארץ, שומר, היוצא אל המדבר לחפש את אחיו האגדיים, יהודי חייבר. ברומאן זה מקופלת כל הפרובלמאטיקה החברתית והלאומית של אותה תקופה.
אחד הגיבורים הצדדיים של הסיפור, יונוביץ, מופיע גם ברומאן "נוה קיץ", אשר נכתב ונדפס בשנת 1934, אך מבחינת זמן העלילה הוא קודם ל"נדודי עמשי השומר". רקעו של הרומאן הוא נוה-קיץ באודיסה בקיץ שלאחר הפרעות, כנראה בשנת 1905, ודומה שביונוביטש (כך הכתיב ב"נוה קיץ") מספר רבינוביץ במידה רבה על עצמו.
את "נוה קיץ" הקדיש רבינוביץ "לאשר ברש – הרֵע הטוב" (אגב, כמה מסופרינו היום הקדישו ספר לסופר מחבריהם?) – והסיפור: שלושה בחורים, יודיל טרוקר, יצחק יונוביטש וולקה וולפמן, מבלים קיץ אחד בנווה, לשפת הים, סמוך לאודיסה. אליהם מצטרף ברנובסקי, איש-סודו של עסקן ציוני חשוב, ומן-הסתם נגזר אותו עסקן מדמותו של אוסישקין, אשר רבינוביץ היה מקורב אליו באותה תקופה.
יודיל טרוקר הוא אלמן קל-דעת, רודף נשים ומבטיח הבטחות, ומיסודו – איש עצוב ומבולבל. יונוביטש הוא אברך בטלן ואובד עצות, ביישן ועילג בחיזוריו אחר בחורות. הללו שנפשו חפצה בהן לועגות לו ואינן שמות לב אליו, ואלה שחפצות בו נחלקות לשתי קטגוריות: בראשונות אינו מרגיש מפני ביישנותו הרבה, ומן האחרונות הוא נמלט ונפשו הרומאנטית סולדת מהן.
הדמות המעניינת ביותר בסיפור היא וולקה וולפמן. וולקה הוא ספק יהודי שמראהו כגוי רוסי, וספק גוי רוסי שנתאהב בחברת יהודים ונעשה אח להם. בנפשו הוא "איש-התחתית", כאילו יצא מיצירה של דוסטוייבסקי, באבל או גורקי. כולו מסתורין, שאינם נפתרים גם בסופו של הסיפור. בלילות הוא עסוק, ספק בענייני ההגנה העצמית היהודית, ספק בעסקי העולם התחתון של דייגי אודיסה ופרוצותיה. פה ממלל הוא וולקה ונפשו היולית ומורתחת. בסגנון-דיבורו ניסה רבינוביץ לתת בעברית דיבור עממי רוסי. מספר וולקה:
"היה לנו דיאקון ב'סלובודה' (פרבר), דיאקון ככל הדיאקונים ורק מגזע טאטארי. בתוך שתייה ניטשטש קצת זיכרונו והיה מוכרח לקרוא מתוך הספר. פעם השתכרו בלילה הוא ובנו הסמינריסט יחד, ולמחר לא יכלו למצוא את האבנגליון. תחב לו הבן תרגום של הקוראן. ומה אתם חושבים? הוא קרא מתוך הקוראן, והמוז'יקים והסוחרים והמוזגים השתחוו, התייפחו, הצטלבו, ורק איזה עירוני, שהיה כבר סקטאנט (בן-כת) – ובעלי הכתות-הדתיות החדשות הרי קוראים את כתבי-הקודש תמיד – הרגיש בדבר, ופנה לשכנו, לבלר של מכס-היין: 'מה הוא קורא שם? הרי אין זה כלל מן האבנגליון? בסרמן כזה!' (שם של גנאי למוסלמים).
"העמיד בו הלבלר זוג עיניים דוקרות: 'מה? אל תבלבל! דיאקון הוא ויודע מה לקרוא. חוצפה עירונית כזאת!' – כך קיבל השטונדיסט (שם הסקטאנטים החדשים בפי העם) את שלו. וכך יאה לו. אל יכניס את מגפיו לתוך חדר-שינה זר, בעל-ביתיות גסה כזאת!" (עמ' 36-37).
כך מספר וולקה לחבריו היהודים על אורחות הגויים. והנה הוא יושב עם שוטר רוסי, שוער בעל-שפם ושניים-שלושה גויים, ומספר להם בעיבוד קל סיפורים מן התורה:
"נוי (נח) מוזג יהודון היה, יהודון חשוב, בעל זקן לבן, עומד אל שולחן בית-מזיגתו ומוסך יין-שרף לאיכרי כפרו. והיה יין-שרף לנוי, 'סמירנובקה' מובחרת, עד כי סרו אליו כל האדונים: זקן-הכפר, וסופר-הוולוסט (המחוז הכפרי) וסוכן-האחוזה, והדיאקון שותה רק אצלו, ואפילו הנזירים מתגנבים דרך פשפש החצר מאחור שליד בור-הזבל וטועמים ממשקהו, ושמעו הגיע למרחקים – וכשהיה האלוהים-האב עצמו מטייל בפינה זו סר גם כן אל נוי, מיטיב ליבו בכוס קטנה, ומשוחח קצת עם יהודונו הטוב במילי-דעלמא.
"ויהי היום ויבוא אלוהים אל נוי וקרא לו חדר בחדר ויאמר: 'נוי ידידי! ודאי תדע כמה חביבים אתה ויין-השרף שלך הבלתי-מהול עליי בדור מי-שרף זה. ולכן שמע-נא: מאסתי במזייפי יין-אלוהיהם, אשר ימסכו מים נרפשים על מזבחי בתי-תפילותיי ואמרו: יין הוא, ולכן במים חטאו ובמים אלקם: הנני מביא עליהם מבול לשחת כל בשר. ובאהבתי אותך, ובחפצי לשתות כוס יין-שרף נקי בלתי-מהול גם בימי מבול-המים ההם, לכן זה דברי אליך, נוי בני: עשה לך תיבה ובאת אל תוכה, אתה ובניך ואשתך ונשי-בניך; ואת פרותיך, תרנגולותיך ואווזיך --- וגם את החזיר תביא פנימה, גם הוא יציר כפיי, אף כי אתם היהודונים אינכם אוכלים אותו. אוכל הן לא יחסר לו אצלכם, הרי לא יהיה לכם שדה לזבל. והעיקר: זכור נא להכין יין-שרף מהמין המפולפל שאני אוהב, אל תשכח! זהו עניין לשנה שלמה." (עמ' 157-158), וכך ממשיך וולקה ומתאר את כל פרשת המבול עד למעשה חם, שגילה את ערוות נח אביו השיכור ונעשה עבד-עבדים לאחיו.
אבל בשיחת אינטליגנטים יהודיים צעירים על מגרעותיה של רוסיה לעומת ארצות המערב, מתגלה פן נוסף של וולקה: "ופה התפרץ וולקה והמטיר אש וגפרית על המערב הרקוב ועל שווייץ הבעל-ביתית המלוקקת, וזרק מרה גם ביהודי המערב התגרנים והאינטליגנטים התלושים, ודיבר על רוסיה-האם ועל כישרונותיה, על ספרותה הגדולה שאין כמוה ועל המוזיקה שלה המרעידה לב ונפש, על המוז'יק הנושא בעול ועל החייל, על בחורותיה הבריאות והתאוותניות ועל בחוריה עם ה'הרמושקה', וגם את יחפי-גורקי הזכיר. 'את רוסיה לא תמדוד באמה, ברוסיה צריך רק להאמין,' אומר המשל ההמוני. והוא הגיע לידי אכסטזה, פני הגוי שלו, שערותיו השמנות, שהבריקו לאור פנס, חולצתו הרקומה, מגפיו הגבוהים, שיניו הגדולות והחורקות ודיבורו הקאצאפי – כל אלה בלטו עתה עד להחריד. כל היושבים נשתתקו, גם מתחת חדלו קולות הצחוק והלחישות של הנוער בין העצים. ובגמרו פתאום באופן בלתי-צפוי: 'אנו מתגוללים ברפת-חזירים ומסריחים בעטרן ואך רפת-חזירינו חביבה עלינו מכל ארמון, ועטרננו מכל או-די-קולון,' – נדהמו השומעים. פניו היו עתה סגורים, וארשת מוזרה רבצה עליהם, ספק התרגשות ספק אירוניה כבדה. קמה דממה מוזרה ומעיקה ואחריה לחש. אלא כשיודיל, אשר לא ראה פניו באותו רגע, התפרץ פתאום בצחוק רווה: 'מוחל, מוחל אני לך את רפת-החזירים עם העטרן לנצח-נצחים ועם ברכת-האם יחד!' – נחלק פתאם הקהל מסביב, חלק רטן בהתמרמרות וחלק התפרץ בצחוק כרעם, והקהל נדהם עוד יותר בקום וולקה ובהתפרצו פתאום אל המדרגות ולמטה ביריקה, בצחוק ובצריחה משונה: 'אידיוט!' – ונעלם בחשיכה אשר מתחת. – 'מפיסתופל!' זרקה אחריו נערה אחת נרגזת קריאת-רעדה." (עמ' 76-77).

"הקורא הצעיר שלנו עתה שואל," אומר רבינוביץ באחרית-דבר לספרו, שנכתבה ביום י"ג אב תרצ"ד [1934], "מה לנו ולאלה שם? תן לו את הארץ והרגע, – האתמול, השלשום – מה לו ולהם? אין הוא בוש להודות לעצמו: אדרבא, מתגאה הוא בהרגשה זו. ההיסטוריה מתחילה עימו, עם דורו, עם סוגו ובמקומו כרגע."
ובאמת, נוה-הקיץ של וולקה, יודיל טרוקר ויונוביטש נראה כמעשייה כה רחוקה, כה אגדית, ואלמלא דמותו החיונית של וולקה, היה הסיפור כולו משתכשך במי-אפסיים של דברנות ציונית וסנטימנטאלית מגומגמת של תועי-עולם יהודים צעירים. צריך להתאמץ לא מעט כדי למצוא את הקסם הגנוז בספר זה. רבינוביץ כאילו צפה כבר, בצער, את גורל סיפורו בעיני דור קוראים שנולד בארץ.

* יעקב רבינוביץ: "נוה-קיץ". סיפור. הוצאת ספרים "מצפה" בע"מ. תל-אביב. תרצ"ד. 1934. 265 עמ'.