על ספרה של אידה צורית "העלמה והמשורר"

ידיעות אחרונות, 2004, 356 עמ'

עבודתה הספרותית של אידה צורית מתרכזת באישים מרכזיים בהווייתנו התרבותית, ובעיקר מעולם הספרות – היא כתבה מונוגרפיות על נתן אלתרמן ואמיר גלבוע, ביוגרפיה של אבות ישורון, ורומנים על אשתו של תיאודור הרצל ("אישתו המנודה", כתר, 1997) ועל אהובתו של ח"נ ביאליק ("אהבת חיים", כתר, 2000). הרומן שלפנינו, כמו שני קודמיו – עניינו אהבה מיוסרת של אישה הקושרת את גורלה בחייו של גאון, קשר ההופך אותה בהכרח לקורבן.

בהקדמה ל"העלמה והמשורר" מצטטת הסופרת מכתב מכמיר לב של צילה בינדר לאלתרמן, ובהמשך היא מציינת כי הרומן אמנם נכתב בהשראת דמותה של הציירת צילה בינדר ואהבתה לנתן אלתרמן, אך היא מבטיחה לקורא שהרומן הוא בידיוני לחלוטין, וכל אשר נכתב בספר הוא פרי דימיונה.

הבטחות לחוד, ומציאות לחוד: דמותו של עתניאל, גיבור הספר, זהה לחלוטין לדמותו של אלתרמן – הוא מתואר כמשורר מחונן, בעל טור שבועי בעיתון הנקרא בשקיקה על ידי היישוב כולו, שמנהיגי היישוב וראשי ההגנה שומעים לעצתו, שמבלה את עיתותיו בבתי יין (רוויי דקדנטיות מוסרית ומרבי סקנדלים בעניינים של רומו של עולם, כגון קנאת סופרים), שנשוי לשחקנית מוערכת, אך מבלה במיטותיהן של פילגשיו ואהובותיו הרבות, שאחרי מלחמת ששת הימים נעשה ממנהיגי התנועה ל"ארץ ישראל השלמה". דברים דומים ניתן לומר על הגיבורה הראשית, הלא היא זויה – שוב העתק מדויק של צילה בינדר, הציירת והמאיירת המוכשרת, המתאהבת אהבה מטורפת במשורר הנערץ, ולמענו היא מוותרת על מימוש עצמי, על נישואין ועל ילדים משלה.

לא קשה להבחין בקרב דמויות המשנה באישים שהיו בין מובילי התרבות בשנות הארבעים ועד שנות השישים של המאה הקודמת, כמו יוסף מילוא, פנחס שדה, אברהם שלונסקי, יונתן רטוש, אלכסנדר פן, ו"מורדים" כנתן זך ואחרים. דמויות אלו מופיעות בשמות בדויים, או בכינויים שונים, כגון "הגנרל", "האשף", "המבקר הידוע", "עורך כתב-העת הידוע", "מפקד ההגנה", "הקצין הגבוה", "השר שמעריץ את עתניאל", המשורר "חבר פ.ק.פ.", "המשורר "הכנעני" אמון חורב, "הטורקי", "בן-עתו" המורד בעתניאל ועוד (ראו דוגמאות בעמ' 51, 100, 114-118, 123, 152, 163, 196, 198, 245, 247, 265) – שללא ספק מכבידים על הקורא לזכור מי הוא מי.

כיוון שכאמור, הסופרת בחרה לרומן מסווה של בידיון לגבי דמויות ידועות כל כך (ואני מניח, כדי להימנע מאי-נעימויות לגבי צאצאי הגיבורים האותנטיים), היא נאלצה לוותר על ציטוטים מתוך יצירתו המופלאה של אלתרמן (פה ושם יש רמזים ליצירתו – אך לא יותר) – נשארת אהבתה והערצתה של זויה, היא צילה בינדר, בלתי מתקבלת על הדעת בכלל: עתניאל, בן דמותו של נתן אלתרמן, מתואר כאיש אכזר, מתנכר למעריצתו, שתיין כרוני, שבשכרותו הוא מבייש את כל אוהביו, ובעיקר את אשתו ואת פילגשו הנאמנה. הוא נתון למצבי רוח ולפרצי זעם. הוא מגיע שיכור לביתה של זויה ומעיר את כל שכניה בדפיקותיו על דלתה ועל דלתותיהם, מקנא בצורה חולנית לאשתו, שהוא בוגד בה ברצף, ובפילגשו הקבועה, אותה הוא מקניא בחיזוריו אחרי כל בעלת חצאית שבסביבתו (ראו ע' 49, 51, 56, 62, 69, 75, 110, 138, 149, 156, 162, 197 , 265).

זויה עצמה מבינה שהאיש הרע הזה כרת ברית עם מפיסטו (ע' 48), ושהוא דומה באופיו לנזיר אבלר (מ"אבלר ואלואיז"), המשעבד באכזריות את אהובתו המיוסרת. עיקר העיקרים – עתניאל גודר את דרכה של זויה אל היצירה ואל האימהות – אין בו גדלות נפש כלפיה והוא מכנה את יצירתה "אינפנטילית" (ע' 287), וזויה מחליטה לבטל את אירוסיה לחתנה המיועד, ולהפיל פעמיים כדי להיות זמינה לאהוב האחד והיחיד בחייה – עתניאל (ע' 49, 77-85, 210). רק דבר חיובי אחד ניתן לומר על מאהב נוסח עתניאל, והוא – תמיכתו הכלכלית בפילגשו בשעות משבר, לה הוא אף הוריש בצוואת שכיב מרע אחוזים מתמלוגיו (ע' 133, 306). כאמור, מבלי להתבשם בציטוטים מיצירתו הגדולה של אלתרמן, על פניו, נראה הקורבן האדיר של זויה חסר שחר לחלוטין.

זויה היא הדמות הכי מורכבת ברומן: היא מכריזה ללא ליאות שהיא מאושרת שמשורר כל כך נערץ כמו עתניאל , "המגדלור" של חייה, מקדיש לה מזמנו (ראו דוגמאות בעמ' 56, 193, 207 – 211, 269, 313), אך היא מודעת שהיא פילגש "יד שנייה" (עמ' 94), היא מקנאה בטירוף בסילביה, בלה, דבורה, יוספה, מילכה ושאר אהובותיו לשעה של עתניאל (עמ' 38, 49, 75, 81, 138, 165, 181-186, 187, 198), היא מקנאה בתמרה אשתו, בבתה, בנכדתה, "הגוזלות" ממנה את תשומת ליבו (עמ' 106, 219, 233 ואילך, 333), אך בעיקר היא מקנאה באהובתו המיתולוגית של עתניאל, הקיבוצניקית היפהפייה מעמק הירדן – ירדנה, אותה היא מבקרת פעמיים כדי לפצח את סודה ואת סודם (עמ' 81-94, 312-321). בשל קנאתה להשחית היא מתנהגת בצורה וולגרית, מעוררת מדנים, מתנכרת לחברים ומזניחה את כישרונה, איננה מצליחה להשתבץ בשום מסגרת מסודרת של עבודה או התנדבות (עמ' 175, 242, 247, 255, 298-301, 331).

הגם שנחמתה היחידה של פילגש מוסתרת או "רשמית" היא רגעי ההתייחדות עם האהוב (חלקם בכפייה ממש מצידה, כגון בעת האבל על אביה – עמ' 65, וכאשר תמרה נמצאת בבית חולים בלדתה את חגית – עמ' 110), הנה, מתוארים משגליה עם עתניאל כרצף של כישלונות, בעיקר בשל שתיינותו הכרונית (עמ' 98, 110-111), ובאחת הפעמים מתואר בצורה מוחשית ביותר כיצד זויה מספקת את עצמה לאחר שעתניאל נוטש אותה (עמ' 98).

בזויה היפה והמוכשרת חלה עם השנים הידרדרות פיזית ונפשית, אשר מתגברת לאחר מותו ללא עת של עתניאל – תוקפות אותה מחלות ממחלות שונות, והיא הלומת פחדים (עמ' 305-324). היא מחפשת מזור אצל ירדנה, אהובתו המיתולוגית של עתניאל, מחפשת מזור באמונה, ואפילו אצל מקובלים, המציעים לה עצות של כלום (עמ' 312-321, 346 ואילך).

יחד עם זאת, קשה לומר שהסופרת הצליחה לרגש את הקורא בציור דמותה של זויה: החזרות הרבות מדיי על הערצתה, על קנאתה, על המתנותיה בבית הקפה "תירוש" לבואו של אהוב נפשה, חלומותיה על דמותו הדמונית של עתניאל (ראו לדוגמה עמ' 325, 355-356) – חזרות אלו מקהות את רחשי לב הקורא כלפי דמות טראגית זאת. לכך מצטרפים גם לא מעט דיאלוגים לא טבעיים (ראו דוגמה בעמ' 92-93), ואלה בהכרח מצביעים על מידה מסוימת של החמצה. אבל הספר מזמן לקורא רכילות דשנה של תקופה מכוננת בתולדותיו של עולם התרבות בארץ, וזה לא מעט, כי אם נרצה או לא נרצה – הלוז הסמוי של הסיפורת הוא רכילות טובה.

משה גרנות

אהוד: יש לי כלל כלפי עצמי וכלפי אחרים: לקרוא/לכתוב רק ביוגראפיות אמיתיות, מבוססות, דוקומנטאריות, שאפשר להסתמך עליהן גם במחקר ספרותי והיסטורי (דוגמת "שבתאי צבי והתנועה השבתאית בימי חייו" של גרשם שלום, "ברל" של אניטה שפירא, "ימים של לענה ודבש, סיפור חייה של המשוררת ה'צברית' הראשונה אסתר ראב", שאני כתבתי, ספר שאין בו שום בידיון) – או לכתוב/לקרוא רומאן בידיוני שלעיתים משובצות בו גם דמויות היסטוריות אך ההקשר הוא בידיוני לחלוטין (כמו "המושבה שלי" וכן "והארץ תרעד" שאת שניהם כתבתי).

ל"ביוגרפיה" בידיונית, שאין בה אחריות לעובדות, ואשר הדימיון עובד בה שעות נוספות, ולא פעם לטובת הצד הגרפומאני וחסר-הכישרון – אין בעיניי כל ערך ואני לא נוגע בספרים כאלה – שרק מרבים בלבול בעולם הספרות, ונוטעים שקרים בלב קוראים תמימים. בקיצור – קשקוש.