"... ואל אישך תשוקתך, והוא ימשול בך" (בראשית ג' 16).

"לא תחמוד בית רעך, לא תחמוד אשת רעך ועבדו ואמתו וחמורו וכל אשר לרעך" (שמות כ' 14) – האישה היא חלק מהאינוונטר שיש לבעל.

"וכי ימכור איש את בתו לאמה, לא תצא כצאת העבדים" (שמות כ"א 7) – האב מוכר את בתו כמו עז, והבת הקטינה נידונה לעבדות עולם (לא יוצאת בשנה השביעית) ולאונס של בעל הבית או של בנו.

בפרשת המלך (דברים י"ז 20-14) מצווה המלך שלא ירבה לו סוסים... ולא ירבה לו נשים... וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד." שוב הנשים הן חלק מהאינוונטר.

בבמדבר ה' 31-12 יש טקס מזעזע ומשפיל שבעל קנאי רשאי לבצע באשתו: הכוהן נותן לה לשתות את מי המרים המאררים, מקלל אותה בקללות נוראות, והיא צריכה להגיד אמן. במסכת סוטה שבמשנה כתוב שהכוהן גם פורע את ראשה ומגלה את ליבה, ואם ליבה נאה (איך הוא יודע?) הוא לא יגלה אותו.

ר' אליעזר "הגדול", תלמידו של ר' יוחנן בן זכאי, אומר במסכת סוטה (בבלי, סוטה ג' ד'): "כל המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות."

ובירושלמי סוטה ג' ד' הוא אומר: "יישרפו ספרי תורה, ולא יינתנו בידי נשים."

בבבלי יומא ס"ו ב' אומר ר' אליעזר: "אין חוכמה לאישה אלא בפלך."

בתפילת הבוקר מברך המאמין שהאל לא עשה אותו נוכרי, לא עשה אותו עבד, לא עשה אותו אישה ("ברוך שלא עשני אישה").

בליל שבת לפני הארוחה נוהג היהודי לשבח את בעלת הבית, והוא קורא לה את "אשת חיל" (משלי ל"א 31-10), ומה מסתבר ממזמור אקרוסטיכוני זה? שהיא קמה לעבודתה בעוד לילה... ולא יכבה בלילה נרה, וכל זה למען – "נודע בשער בעלה בשבתו עם זקני ארץ." לאישה נועדה עבודה מלילה עד לילה, והתהילה לבעל.

המפעל התרבותי הענק הזה, התלמוד, התחבר על ידי גברים למען גברים. מוזכרת בו רק אישה חכמה אחת – ברוריה, אשת ר' מאיר, וחוכמתה באה לידי ביטוי בכך שלשאלתו של ר' יוסי, כיצד הולכים ללוד, היא נזפה בו שהוא מרבה שיחה עם האישה בניגוד לדעת חכמים. היה עליו לשאול בשתי מילים, לא בארבע – זה גבול החוכמה שחז"ל הועידו לנשים.

אישה צריכה להיות מזוכיסטית ללמוד דברים אלה ולהתפעל מהם.

משה גרנות