בעשר השנים האחרונות אני משדר פינה שבועית בתוכנית "ינשופים" ברדיו "אורנים", שבה אני משמיע שיר עברי ומדבר עליו. בעקבות סערת "שיר הפרחה", בחרתי לשדר השבוע את השיר הזה. אני מביא כאן את הפינה במלואה:
אסי דיין ביקש בצוואתו, שבהלווייתו ישיר הקהל את שירו "שיר הפרחה". היה זה מחזה סוריאליסטי. בית העלמין של נהלל בגבעת שמרון, הנושא על גבו מורשת של ציונות, חלוציות, חקלאות וביטחון. הלוויה רבת משתתפים של אדם בן 68 שהלך לעולמו. והקהל שר את... "שיר הפרחה".
זה היה מוזר מאוד. בעיניי, אפילו נלעג. אני חושב שמותר ואפילו רצוי לצחוק בהלוויה ובטח לשיר. אבל עם כל הכבוד... שיר הפרחה? זאת המורשת שיוצר חשוב ורבגוני כמוהו משאיר לעולם. שיר ללא שום אמירה? מוזר.
השבוע הבנתי. אסי דיין הקדים את המאוחר בחמש שנים, אבל השבוע האקט שלו, והשיר חסר המסר שלו, הפכו להיות ממש למחאה נגד הפלצנות ונגד עריצות הפוליטיקלי קורקט.
"שיר הפרחה" הוא שיר חביב, קצת שטותניקי, עם מנגינה סוחפת, של זמרת אהובה, מתוך סרט בינוני, שעלה לאקרנים לפני ארבעים שנה בדיוק – "שלאגר". לא בדיוק שירת מופת, מתוך סרט שלא בכדי לא זכה באוסקר.
בדרך כלל שירים כאלה אינם שורדים ארבעה עשורים. מה יש בו ב"שיר הפרחה" שבזכותו הוא שרד? השיר הזה מגלם את אופנת הדיסקו של שנות השבעים והשמונים והוא נשאר להיט של מסיבות הריקודים ובזכות זה הוא שרד. בזכות הלחן המקפיץ של צביקה פיק, ובזכות המילים החביבות והקלילות ובזכות ההומור ואולי גם בזכות העובדה שרבים רוצים להיות קצת, לפעמים, פרחות ופרחים. וכמובן, בזכות עפרה חזה. השיר לבטח לא שרד בהיותו שירה גדולה וגם לא בזכות מסר חשוב.
השבוע התבשרנו שבפסטיגל הקרוב תשיר את השיר אנה זק, אבל לשיר לא יקראו "שיר הפרחה" אלא "שיר" והמילה פרחה תעקר ממנו. מה שמזכיר לי את אלה שמבקשים לקנות פלפל, אבל בלי פלפלים. הרי כל מה שיש בשיר הוא הפרחה, ואם נוטלים ממנו את הפרחה, לא נשאר ממנו כלום. אבל משטרת הפוליטיקלי קורקט החליטה שהמילה פרחה היא פויה ומי שיאמר פרחה יחטוף עם סרגל על קצות האצבעות.
זה לא חינוכי ולא מתאים לילדים. לא מתאים לילדים? אז אל תשירו את זה בפסטיגל. אני מבין ש"בא לי בימים, בא לי בלילות" – זה דווקא מתאים לילדים... העיקר שיבוא להם לצעוק אְאְאְ... בלי להשתמש במילה האסורה.
זה פאתטי. זה מגוחך. ואני מודה שזה ממש מעצבן אותי.
זה מעצבן אותי, כי עיקור השירים הוא אקט אנטי תרבותי. שיר מבטא תקופה ומה שהיה להיט גדול מבטא אותה שבעתיים. פתאום מוחקים תקופה, כי רוח אותה תקופה אינה פי.סי?
גדולי המשוררים כתבו שירים שלא היו עוברים היום, כי בנורמות של היום הם מיזוגיניים. אז מה? נמחק מהתרבות הישראלית שירים נפלאים, כמו "וידוי" של אלכסנדר פן וכמו "זמר שלוש התשובות", "ניגון עתיק" ו"אנקש" של אלתרמן, כי אינם עומדים בתקן המקובל בימינו? מי שלא אוהב – שלא יקשיב ושלא ישיר, אבל שלא ינסה למחוק אותם או לסרס אותם, כי זהו סירוס התרבות. כן, אפשר לשיר את השירים הללו, ללמוד אותם, לאהוב או לשנוא אותם, ולדבר עליהם. ולגנות את המסר שלהם. ולהבין שמדובר בתקופה אחרת.
כשיולי תמיר היתה קומיסרית החינוך, היא הקימה ועדה לפסילת שירים שאינם מתאימים לתקופתנו הפמיניסטית. ופתאום שירו המקסים של שלום חנוך "קח לך אישה ובנה לה בית" – פסול. כנראה ש"חורשת האקליפטוס" איכשהו עבר להם מתחת לרדאר, כי הרי גם שם, לא עלינו, "אבא על גבעה בנה לה בית" רחמנא לצלן.
במקרה זה טוענת משטרת הפוליטיקלי קורקט שפרחה הוא כינוי גנאי עדתי, כלפי מזרחיוֹֹת. אבל הרי כל דובר עברית יודע שזה לא נכון. כשמדברים על פרחה, על פרחיוּת, על פרחיאדה, מתכוונים לצורת התנהגות, ואין לכך כל הקשר עדתי. על כך ניתן לומר, שעצם העובדה שאותה צורת התנהגות מוגדרת בשם מזרחי, מעידה על דעה קדומה. על כך משיב מחקרו של הבלשן ד"ר רוביק רוזנטל, חוקר הסלנג, על מקור המילה. אכן, מקור הביטוי הוא מרוקאי. במרוקאית משמעות הביטוי פרחה הוא בדיוק המשמעות המוכרת לנו לפרחה – המונית, קלת דעת, שאין לה ראש למילים ארוכות וכו'. והביטוי שהיה נפוץ בקרב העולים ממרוקו נטמע בסלנג העברי.
אז עכשיו הפכו את "שיר הפרחה", שלא בטובתו, לשיר עם מסר אסור. כאמור, זה לא שיר עם מסר, אבל אם כבר רוצים להלביש עליו מסר, הוא בדיוק הפוך מהטענות נגדו. כיוון שכאן אומרת הדוברת, שגם אם זה לא מוצא חן בעיניכם ואתם רוצים להשתיק אותי, "בא לי לצעוק: אני פרחה."
אף פעם לא היה בתוכניתי להשמיע את השיר הזה בפינה הזאת, אבל השבוע יש לכך צידוק של ממש. הפעם זו פינת מחאה נגד הפלצנות. כי לנוכח הטרֶפֶת הזאת, גם לי בא לצעוק אני פרחה. או אם לתמצת את תחושתי על האקט האנטי תרבותי הזה לשתי מילים, אומר בקצרה: יאללה יאללה.
יש לשיר הפרחה למעלה מעשרים גירסאות כיסוי, כולל של המלחין צביקה פיק, מה שמוכיח עד כמה השיר הזה אהוב. לא, אין לי שום כוונה להשמיע את אנה זק ב"שיר". צפיתי בקליפ שלה, והוא אחד הדברים היותר פרחיים שנתקלתי בהם לאחרונה. אשמיע את עפרה חזה, שבקרוב נציין עשרים שנה לפטירתה, ב"שיר הפרחה".

אין לי ראש למילים ארוכות
ואתה מן מילה ארוכה שכזאת.
צ'או ידידי וד"ש לחייך,
בתקווה שתבין את הפרחה.
השמש של פראג' קורעת את הים,
ואני מפליגה בתוך הכפכפים.
לאן שייקחו האורות אני שם,
עם הלקה, הליפסטיק ושאר דאוו'ין.

כי בא לי לרקוד, ובא לי שטויות
בא לי לצחוק ולא בא לי עליך
בא לי בימים ובא לי בלילות
בא לי לצעוק: "אני פרחה."

פנים שלא עושות חשבון,
וג'ינס בסטייל שכתוב בעיתון.
סלסול נצחי בשערות,
ופוסטרים במקום קירות.
רוצה לאהוב כמו בסרטים,
חתיך שיבוא באנגלית וצבעים.
COME ON BABY המטוס מחכה,
ועוד חלום שלי ממריא לו ובוכה.

כי בא לי לרקוד...

פעם כשיהיה לי זמן להיות גדולה,
פעם תיגמר המסיבה.
כי בסוף כל פרחה מסתתר שיכון קטן
בעל לדוגמה ואלף כיווני עשן.

כי בא לי לרקוד...

2. מופת לאומי
מפעל המכינות הקדם-צבאיות, המכשיר את דור ההנהגה העתידית של מדינת ישראל בכל תחומי החיים, הוא מופת של אחריות לאומית ושל אחדות לאומית.
במסגרת המו"מ הקואליציוני בין כחול לבן ומפלגת העבודה-גשר, הוסכם על הגדלת התקציבים למכינות הקדם-צבאיות החילוניות. זהו ביטוי להכרה בחשיבות הלאומית של המכינות. אולם מועצת המכינות הודיעה מיד שהיא מסרבת בתוקף להפרדה בין מכינות חילוניות למכינות אחרות (דתיות-אורתודוכסיות, דתיות-רפורמיות ומשולבות).
כך כתב, בין השאר, מנכ"ל מועצת המכינות, דני זמיר, המייסד של מכינת רבין, שהנה מכינה חילונית:
"לא מפחדים להיות אחים.
אנא אל תבחינו ואל תאבחנו בינינו.
או שהסיוע יהיה לכולנו או לאף אחד.
לא נוכל לוותר על אבן הראשה במפעלנו – השותפות בין השונים – למען העזרה התקציבית – מכובדת, נדרשת וראויה ככל שתהיה. אנשים ונשים אחים ואחיות אנחנו."
האמירה הברורה הזאת, היא קרן אור באפלת הפלגנות הקיימת בחברה הישראלית, המועצמת בידי המערכת הפוליטית, ובראש ובראשונה בידי העומד בראש הפירמידה הפוליטית, ובידי התקשורת. מפעל המכינות הקדם-צבאיות, שהינו מפעל מופת לאומי, מעמיד חלופה של חברה אחרת, המבוססת על ערכים של נתינה, משימתיות, אחריות לאומית, וממלכתיות; ערכים של ציונות במיטבה.
וכשאני מגדיר אותה כמפעל ציוני, עולה בדעתי האמירה היפה של עמוס עוז, שהציונות אינה שם פרטי אלא שם משפחה. הציונות אינה אחידה – יש ציונות דתית וחילונית, יש ציונות סוציאליסטית וציונות רוויזיוניסטית, יש ציונות רוחנית, ציונית מדינית, ציונות מעשית. האתגר הוא לקיים משפחה ציונית אחת, המכילה את השונות, שהמחלוקת בתוכה היא לשם שמים ושהיא יודעת להיות מאוחדת, אף שאינה אחידה.
בימים אלה, שבהם כוחות צנטריפוגליים יוצרים חברה שסועה, קרועה, מחולקת למחנות עוינים הלוחמים ביניהם, וכל מחנה נגרר אחרי השוליים הרדיקליים שלו, מציב מפעל המכינות הקדם צבאיות עוגן של לכידות חברתית, שהינה עוגן של חוסן לאומי. מפעל המכינות הקד"צ, יחד עם תופעות חיוביות בחברה הישראלית, כמו עולם ההתחדשות היהודית ועוד, מבטא תרבות-נגד לתרבות השסע, יוצר למדינת ישראל אופק חיובי ומחנך מנהיגות צעירה שבעשורים הבאים תצעיד את החברה הישראלית בדרך אחרת. האחדות שמעבר לשונות, עמדה לא אחת בפני סערות וטלטלות שאיימו על לכידותה.
כך היה בהתנתקות, שעליה היתה מחלוקת חריפה בחברה הישראלית ובעולם המכינות, כולל בין ראשי המכינות.
ההצהרות הקיצוניות והקשות של אחדים מראשי המכינות הקד"צ הדתיות, בנושאים כמו גיוס בנות לצה"ל והיחס ללהט"בים.
האסון הנורא בנחל צפית, מתוך רשלנות פושעת של מחנכים במכינת בני ציון, שעורר חשבון נפש עמוק בעולם המכינות וגם חשף אותו לביקורת קשה, חלקה מוצדקת, וחלקה של מי שניצלו את האסון כדי לפגוע במפעל המכינות מתוך שלילה לרוח הציונית שלו.
היכולת של מפעל המכינות והנהגתו לצלוח את המשברים הללו ולהמשיך יחד, ואף לצאת מחוזקים מהם, מעידה על חוסנו של המפעל ועל האמת הטמונה בו.
זכיתי להרצות רק השבוע בפני ארבע מכינות קדם-צבאיות. פגשתי מגוון רחב של החברה הישראלית – בני עדות שונות, בני שכבות סוציואקונומיות שונות, עולים חדשים וצברים, דתיים, מסורתיים וחילונים, בעלי השקפות פוליטיות שונות. בכל המפגשים הללו אני פוגש נוער נפלא, דור מצוין, המעורר בי תקווה ואמונה בעתיד החברה הישראלית.
גילוי נאות – אני שייך לעולם המכינות. אני משרת כיו"ר מדרשת השילוב בנטור שבגולן – מכינה משלבת, במתכונת ישיבתית, המכשירה דור של תלמידות ותלמידי חכמים, ההנהגה היהודית הרוחנית של הדורות הבאים: חילוניות/ים, דתיות/ים, מסורתיות/ים וכאלה שאינם מזוהים עם אחת הקופסאות הללו.

3. צרור הערות 20.11.19
* כרעי תרנגולת – ב-14 בדצמבר 1976 הגישה סיעת החזית הדתית התורתית הצעת אי אמון בממשלתו של יצחק רבין, בטענה שהשרים לא הספיקו לחזור הביתה מטקס קבלת מטוסי ה-F15 הראשונים לפני כניסת השבת. ההצעה נדחתה, אך הימנעות חלק משרי המפד"ל מהצבעה הביאה את רבין להודיע לכנסת שהצבעתם היא התפטרות (אז ראש הממשלה לא היה מוסמך לפטר שרים) ומיד לאחר מכן הוא התפטר ובכך הממשלה התפטרה והוחלט על הקדמת הבחירות.
בין התומכים בהצעת האי אמון היתה, תחזיקו טוב – שולמית אלוני וסיעת ר"צ, המפלגה שנשאה את הדגל האנטי דתי, ואף פרשה מן הקואליציה ברגע שהמפד"ל הצטרפה אליה. היא הסבירה זאת בכך שהיא אמנם אינה תומכת בתוכן ההצעה, אך אין לה אמון בממשלה, וציטטה את דבריו של המלך ינאי לשלומציון המלכה טרם מותו: "אל תתייראי מן הפרושים ולא מן הצדוקים... אלא מן הצבועים."
שני עשורים לאחר מכן, הליכוד בראשות נתניהו הודיע שיתמוך בהצעת אי אמון בממשלת רבין שהגישו המפלגות הערביות, בעקבות החלטתה על בנייה במזרח ירושלים. גם כאן, כמובן שלא היתה תמיכה של הליכוד בתוכן ההצעה, אלא ביטוי לאי האמון בממשלה וניצול הזדמנות להפיל אותה. בעקבות הודעת הליכוד רבין ביטל את ההחלטה על הבנייה, כי בהצבעה, לו התקיימה, היה רוב להפלת הממשלה.
מדוע אני מזכיר זאת? כי אני מאזין לאוטוסוגסטיה של הפנטזיונרים שמשתעשעים ברעיון ההזוי של ממשלת מיעוט הנשענת על רצונה הרע של הרשימה המשותפת. לטענתם, ברגע שתקום הממשלה, אי אפשר יהיה להפיל אותה. כאשר הרשימה המשותפת תנסה להפיל את הממשלה אחרי הפעולה הראשונה נגד הטרור בעזה, הליכוד והימין יתייצבו לימין הממשלה. וכאשר הימין ינסה להפיל את הממשלה הרשימה המשותפת תתמוך בה. כך נראית פנטזיה של מי שחושבים שכל השחקנים הפוליטיים האחרים טיפשים, שישחקו את התפקיד אליו ילוהקו בידי הפנטזיונרים.
נכון, בניגוד לדוגמאות שהצגתי, היום החוק מחייב אי אמון קונסטרוקטיבי, כלומר אפשר להפיל ממשלה בהצבעת אי אמון רק כאשר האופוזיציה מצביעה בעד ראש ממשלה חלופי הנתמך בידי 61 ח"כים. נכון, האופציה הזאת לא תהיה קיימת בכנסת הזאת. אולם ניתן להפיל את הממשלה בהצעת חוק לפיזור הכנסת, למשל, או בהפלת הצעת התקציב. וממשלה שמדי שבוע הכנסת תביע בה אי אמון, הגם שאין בהצבעה כזו כדי להביא לנפילתה, תאבד את אמון הציבור ואת יכולת התפקוד ותתמוטט במהרה. הרי היא לא תוכל להעביר בכנסת חוקים והצעות, ויהיה עליה לנהל לפני כל הצבעה מו"מ קואליציוני מחודש, והיא תעמוד בפני סחטנות מתמדת.
הפנטזיונרים מאמינים שכל מה שנחוץ היום הוא להוציא את נתניהו מבלפור. ברגע זה, הם מפנטזים, הליכוד ידיח את נתניהו ויצטרף מיד לממשלה, או שה"בלוק" יתפורר וחלק ממרכיביו יצטרפו לממשלה. גם זו פנטזיה פרועה. ההיפך הוא הנכון. ממשלת מיעוט הנסמכת על עופר כסיף וחבר מרעיו האנטי ישראלים רק תגבש את הליכוד ואת הימין סביב מנהיגותו של נתניהו, והאופוזיציה תפיל את הממשלה בתוך זמן קצר. במערכת בחירות כזו, רבים סיכוייו של נתניהו לנצח ולהקים קואליציית חסינות שתעמיד אותו מעל החוק. הפנטזיונרים של ממשלת המיעוט, שתהיה ממשלת כרעי תרנגולת מיומה הראשון, הם האידיוטים השימושיים של נתניהו.

* טיפול המרה – הם לא מתנגדים לקיום המדינה. הם מתנגדים רק לכך שהיא מדינה יהודית.
– למה הדבר דומה? שמישהו יאמר לי: אני מוכן שתחיה. בתנאי שלא תהיה יהודי. עליך להמיר את דתך (או לעשות ניתוח לשינוי מין, או לעבור טיפולי המרה לנטייה מינית אחרת). מי שאומר לי דבר כזה, אומר לי בעצם שהוא מוכן שאורי אחר יחיה. לא אני.
מדינת ישראל, כשמה כן היא – מדינתו של עם ישראל. עם ישראל הוא העם היהודי. מדינת ישראל הוכרזה במילים אלו: "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל." אין מדינת ישראל אחרת. מי שרוצה שישראל לא תהיה מדינה יהודית, מתנגד לקיומה של מדינת ישראל, גם אם אולי המדינה שתקום תחתיה תישא אותו שם.
– אז מה אתה רוצה? להפוך את ערביי ישראל לציונים?
– איני מצפה מהם לאמץ אידיאולוגיה ציונית. אני בסך הכול מצפה מהם להשלים עם העובדה שגם לעם היהודי יש זכות להגדרה עצמית ולמדינה ריבונית בארצו.
– ואם הם לא משלימים עם העובדה הזו?
– זאת זכותם. אבל הם אינם יכולים להיות חלק מן השלטון במדינה שהם שוללים את קיומה.

* האם יש בסיס משותף? – הטענה שהתנגדות לקואליציה עם הרשימה המשותפת או התלויה ברשימה המשותפת נובעת מגזענות ומהתנגדות אתנית לערבים היא דמגוגיה. זו טענה, המתעלמת מן ההקשר הפוליטי והאידאולוגי של הפוליטיקה. קואליציה ואופוזיציה הן אורגנים פוליטיים. כדי להקים קואליציה, צריך איזשהו בסיס משותף אידיאולוגי ופוליטי. השאלה האם עופר כסיף הוא ערבי ואיימן עודה יהודי או להיפך, כלל אינה מעלה ומורידה בהקשר הפוליטי. גם אילו כל הרשימה המשותפת היתה כולה עופר כסיפית, היא היתה פסולה לפחות באותה מידה, בשל עמדותיה.
מה עמדותיה של הרשימה המשותפת? מה שכתוב במצע שלה:
"הרשימה המשותפת שואפת לשים קץ לכיבוש כל השטחים הפלסטיניים, הסוריים והלבנוניים שנכבשו בשנת 1967, לפרק את כל ההתנחלויות ואת גדר ההפרדה הגזענית, לשחרר את כל האסירים הפוליטיים, להקים מדינה פלסטינית עצמאית שבירתה ירושלים המזרחית, להשיג פתרון צודק לבעיית הפליטים אשר יבטיח את זכות השיבה בהתאם להחלטה 194, ולשלום צודק המסתמך על הסכמה בינלאומית."
תרגום: הם רוצים מדינה פלשתינאית ריקה מיהודים בקווי 4.6.67 תוך טרנספר אכזרי של חצי מיליון יהודים, וגירושי-שלי מהגולן. ומה יהיה בכבשת הרש שתישאר ממדינת ישראל? היא תוטבע במיליוני פלשתינאים במסגרת "זכות" השיבה.
כאשר הרשימה המשותפת מדברת על שיוויון, אין כוונתה לשיוויון פרסונלי לכל אזרח, שזו עמדה ראויה ונכונה, אלא על כך שישראל לא תהיה מדינה יהודית. כך הדבר מוגדר במצעם: "הרשימה מדגישה שהפלסטינים בישראל הם תושבי הארץ הילידיים, ומעובדה זו נובעות זכויותיהם הקיבוציות והאישיות, ומוגדרים יחסיהם עם המדינה. הרשימה המשותפת דורשת להכיר בהם כמיעוט לאומי בעל זכויות קיבוציות, בזכותם לנהל בעצמם את ענייניהם התרבותיים, החינוכיים והדתיים, בהיותם חלק בלתי נפרד מן העם הפלסטיני והאומה הערבית, מבחינת השתייכותם הלאומית, התרבותית."
הם טוענים אפוא שהם, הפלשתינאים, הנם "תושבי הארץ הילידיים", כלומר אנחנו, היהודים – פולשים זרים, קולוניאליסטים, צלבנים.
הרשימה המשותפת תובעת לממש את "זכות" השיבה. וכך כתוב במצעה: "הרשימה המשותפת שואפת להכרה בזכויות המהגרים בתוך מולדתם, ובמיוחד בזכותם להחזרת כפריהם ואדמותיהם שהופקעו והשיבה אליהם."
חשוב לשים לב לדקויות. הם דורשים לחזור לכפרים עצמם, כלומר להחריב מאות יישובים יהודיים. כאשר הם כותבים במצעם: "הרשימה תפעל להפסקת הפקעת הקרקעות ולהחזרת האדמות שהופקעו, במיוחד אלה שהופקעו למה שנקרא 'צרכים ביטחוניים', ולא נוצלו למטרה זו עד עכשיו." הם מתכוונים, בין השאר, לעיר כרמיאל.
הרשימה המשותפת לוחמת נגד השתלבות ערביי ישראל במדינת ישראל ומנסה לסכסך בין הדרוזים למדינתם ומסיתה את הדרוזים נגד מדינתם. הנה, כך הם כתבו במצע: "הרשימה המשותפת תפעל לביטול חוק גיוס חובה לבני העדה הערבית-הדרוזית. התנגדות לכל חוק או תוכנית לשירות צבאי או אזרחי בחברה הערבית." הם אפילו נגד תוכניות וולונטריות של שירות אזרחי בחברה הערבית, כי הדבר מתפרש כהשתלבות במדינת ישראל.
האם הרשימה המשותפת תיתן ידה למאבק בטרור? האם היא תאפשר לממשלה התלויה בה להילחם בטרור? כמובן שלא. כי בעיניהם כלל לא מדובר בטרור, אלא במאבק לחירות שהם תומכים בו: "הרשימה תאשש זכותו של העם הפלסטיני למאבק נגד הכיבוש ולמען החופש, בהיותו מאבק חוקי וצודק לשחרור, המבוסס על ערכים אוניברסאליים ועל החוק הבינלאומי."
אין שום הסתייגות במצע מסוג כלשהו של מאבק. למשל, נגד מאבק אלים, או נגד מאבק מזוין או נגד פגיעה באזרחים או נגד ירי רקטות על אוכלוסייה אזרחית ישראלית.
מה עמדת הרשימה המשותפת בנושא ההסתה הפרועה ברוח עלילת "מסגד אל אקצא בסכנה", שנועדה לשלהב את הרוחות בכל העולם המוסלמי נגד מדינת ישראל?
"הרשימה תתייצב נגד היוזמות לייהוד ירושלים והתמודדות עם כל ההתקפות על המקומות הקדושים, ההקדשים האסלאמיים והנוצריים ושאר המזימות שמטרתן מסגד אל-אקצא, ובכלל זה החפירות תחתיו והניסיונות לגרום לחלוקת הזמן והשטח [בין יהודים לערבים] במתחם אל-אקצא."
הרשימה המשותפת רואה סתירה בין מדינה יהודית לבין זכויותיהם של ערביי ישראל: "דחיית הדרישה הישראלית מהפלסטינים להכיר בישראל כמדינה יהודית וחשיפת הסכנות שבכך למעמדם ולזכויותיהם של האזרחים הערבים וזכויות הפליטים."
הם מתנגדים למדינה יהודית, כי בעצם היותה יהודית היא פוגעת בזכויותיהם וב"זכות" השיבה של ה"פליטים", כלומר של מיליוני הפלשתינאים שהם דורשים להכניס לכאן.
ומה הגורל הצפוי לי, כתושב הגולן, ולכל חבריי, על פי המצע של הרשימה המשותפת?
"הרשימה תיאבק לסיום הכיבוש בגולן ותציע חקיקה לביטול סיפוחו, כמו גם דחיית ניצול משאבי הטבע שלו על ידי שלטונות הכיבוש." יש לציין, שהדרישה הזאת אינה קשורה לשלום. הם אינם מציעים נסיגה מהגולן תמורת שלום עם סוריה, אלא פשוט "סיום הכיבוש בגולן."
הרשימה המשותפת דורשת את שחרור כל המחבלים הכלואים בישראל. כמובן שהם אינם מכונים מחבלים או טרוריסטים. "הרשימה תדרוש את שחרור כל האסירים הפוליטיים הפלסטינים והגנה על זכויותיהם."
אלו רק דוגמיות מן המצע. ועכשיו אני רק שאלה: איזה בסיס משותף יכול להיות למפלגה ציונית עם הרשימה הזאת, שיאפשר הקמת קואליציה איתה, או קואליציה התלויה בה?

* ומה אין במצע? – מה אין במצע של הרשימה המשותפת? אין בה ההגדרה "שתי מדינות לשני עמים." ולא בכדי. בתוכניתם יש מדינת לאום פלשתינאית נקייה מיהודים. כל יהודי שחי בה ייעקר ויגורש. ולצדה מדינה חסרת זהות לאומית, שתוטבע במיליוני פלשתינאים שיממשו את "זכותם".

* חג לציונות – בימים האחרונים כתבתי רשומות רבות נגד הקמת קואליציה שקיומה תלוי ברצונה הרע של הרשימה האנטי ישראלית המשותפת. קיבלתי תגובות רבות ונקלעתי לוויכוחים ולמחלוקות. ובדרך כלל, ברגע שלבן-שיחי נגמרו הטיעונים ולא היה בידו להתמודד עם טיעוניי, למשל כאשר ציטטתי קטעים שלמים ממצע הרשימה המשותפת והוכחתי שהאמת היא בניתוח שלי ולא בפנטזיות שלו, הוא שלף מיד את המפלט האחרון שלו בוויכוח: "אתה גזען."
למה גזען? ככה. כי אין לי תשובות לטענותיך. הטענה הבזויה הזאת מוחקת את כל המשמעות האידיאולוגית והפוליטית בפוליטיקה, את הצורך בבסיס מינימלי של הסכמה כדי להקים קואליציה, ומרחיקה זאת לנושא האתני – אם אני חושב שהרשימה המשותפת אינה ראויה לקואליציה, אין זה בשל עמדותיה, אלא בשל היותה רשימה ערבית, ברובה.
אילו הרשימה המשותפת היתה רשימה רק של יהודים מן הזן של עופר כסיף, ושל עיתונאים כגדעון לוי ורוגל אלפר, או של פוליטיקאים בדימוס כמו דב חנין ותמר גוז'נסקי, או של מנוחים כמאיר וילנר, או של אנשי אקדמיה כאילן פפה, או של עוכרי דין כלאה צמל, או מרגלים כמו אודי אדיב – התנגדותי לכל מו"מ איתם הייתה נחרצת שבעתיים. אין שום קשר ולו קלוש בין ערביותם של חברי הרשימה המשותפת, להתנגדותי לקשר איתם. כל ההתנגדות שלי היא לעמדות הרדיקליות האנטי ישראליות שלהן.
בינואר 2007 נבחר לראשונה שר ערבי לממשלה – ראלב מג'אדלה. הוא כיהן בממשלה מטעם מפלגת העבודה. ביום מינויו, פירסמתי מאמר, שכותרתו "ניצחון הציונות". משפט שכתבתי בו, בין השאר: "מינויו של ח"כ ראלב מג'אדלה לשר בממשלת ישראל, הוא יום חג לדמוקרטיה, אך הוא גם יום חג לציונות... מינויו של שר ערבי, לראשונה בתולדות המדינה (בממשלת שרון הראשונה כיהן שר דרוזי, סלאח טריף) נעשה באיחור רב. מינוי זה מממש את הרעיון הציוני של מדינה יהודית ודמוקרטית."
הצטערתי מאוד שמג'אדלה היה שר כושל ומושחת. אני מייחל לכך שיתמנו עוד שרים ערבים בממשלות ישראל. אך לא ערבים אנטי ישראלים. את האבחנה הזאת כתבתי גם באותו מאמר: "רוב הייצוג הפוליטי של ערביי ישראל הוא במפלגות אנטי ישראליות. גישתם באה לידי ביטוי בוטה במלחמת לבנון השנייה. מפלגות אנטי ישראליות פסולות לכל שותפות בקואליציה. מבחינה זאת, אין כל הבדל בין הח"כים הערביים עזמי בשארה ואחמד טיבי, לבין הח"כ היהודי דב חנין, נציג חד"ש.".
זו בדיוק עמדתי גם היום, בחלוף כמעט 13 שנים.

* המבוגר האחראי – הנשיא עזר ויצמן אמר פעם שיזמן אליו את נתניהו וערפאת, יטיח את ראשו של האחד בראשו של השני, ויכריח אותם לשבת עד שיגיעו להסכם.
אני מצפה מנשיא המדינה ראובן ריבלין להיות המבוגר האחראי, לזמן אליו את נתניהו וגנץ (להבדיל) ולהכריח אותם לשבת עד שייצא עשן לבן והם יגיעו להסכמות. שריבלין ייתן לשניהם את הסולמות שיורידו אותם מן העצים.

* מילה זאת מילה – האם ליברמן ילך לממשלת ימין-חרדים צרה? אולי כן. אולי לא. האם ליברמן ילך לממשלת מיעוט בתמיכת הרשימה המשותפת? אולי כן. אולי לא. אף פעם לא האמנתי לליברמן ואף פעם לא האמנתי בליברמן. אמנם אצל ליברמן מילה זאת מילה, אבל בכל פעם זו מילה אחרת.

* חרם עם שטריימל – נתניהו תיאר באופן ציורי את החיזור של כחול-לבן אחרי החרדים. "יאיר לפיד מוכן לחבוש שטריימל, להניח תפילין פעמיים ביום ולעשות שתי בריתות מילה כדי שהחרדים יצטרפו לממשלה עם כחול-לבן."
וואלה? רק אתמול שמעתי שכחול-לבן מחרימים את החרדים. מחרימים את הדתיים. די לחרמות.
מתי נתניהו שיקר? א. באמירה הראשונה? ב. באמירה השנייה? ג. בכל פעם שהוא דיבר? ד. כל התשובות נכונות.

* איננו כובשים במולדתנו – הצהרת פומפאו היא הצהרה היסטורית בעלת חשיבות רבה. היא מבהירה שהעם היהודי אינו כובש במולדתו, וזכותו ליישב את ארצו.
זכותה של ישראל להחליט היכן ועד כמה היא מממשת את זכותה. אני בעד פשרה טריטוריאלית שבה אנו מוותרים על אזורים ביו"ש המאוכלסים בצפיפות בפלשתינאים, כדי להבטיח שישראל תהיה מדינה יהודית בעלת רוב יהודי מוצק לדורות. אך כל שעל שאני מוכן לוותר עליו, אינו שטח כבוש, אלא חלק ממולדתנו, שאנו בוחרים לוותר עליו משיקולים של אינטרסים לאומיים. איננו "מחזירים" שטחים, כי לא גנבנו מאף אחד שום דבר.
כל מי שניסו לערער על חוקיותה של ההתיישבות הישראלית ביהודה ושומרון נדחו בידי בג"ץ שוב ושוב בחמישים השנים האחרונות. לפני שבע שנים עיגן את שופט בית המשפט העליון אדמונד לוי את זכויותינו המשפטיות בהתיישבות ביו"ש בדו"ח לוי. למרבה הצער והבושה, ממשלת ישראל שהקימה את הוועדה, לא אימצה עד היום את מסקנותיה (מלבד חלקים מן הדו"ח ששר הביטחון לשעבר בוגי יעלון אימץ על פי סמכותו).
עד היום, אף גורם בינלאומי לא קיבל את העמדה המשפטית הישראלית. היום, מעצמת העל, ארה"ב, הכירה בחוקיות ההתיישבות. החלטה היסטורית זו מצטרפת להחלטות קודמות של ארה"ב, להכיר בירושלים כבירת ישראל ולהעביר אליה את השגרירות ולהכיר בריבונות ישראל על הגולן. ואני מאמין שיבוא יום והעולם כולו יכיר בזכויותינו אלו.
* העבריינים – יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ יצא נגד ההכרזה האמריקאית על חוקיות ההתיישבות הישראלית ביו"ש. אם ההתיישבות אינה חוקית, הרי שהעבריינים הם מנהיגי מפלגתו וראשי הממשלה לוי אשכול, גולדה מאיר ויצחק רבין, ויו"רי ועדות השרים להתיישבות מטעם מפלגתו יגאל אלון וישראל גלילי, ושרי הביטחון מטעם מפלגתו משה דיין ושמעון פרס, ותנועת הקיבוץ המאוחד ותנועת איחוד הקבוצות והקיבוצים ותנועת המושבים. הרי מי אם לא הם פתחו את השער והיו הראשונים שיזמו את ההתיישבות. האם הם עשו מעשים בלתי חוקיים? האם הם היו עבריינים?
אין פלא שבתקופה שממשלות המערך הקימו את היישובים, מנה המערך 56 ח"כים ואילו בעידן עמיר פרץ מפלגת העבודה מונה 6 ח"כים בלבד.

* שוויון בפני החוק – הפרקליטות הודיעה שהחלה לבדוק את החומרים הנוגעים לפרשת חברת "הממד החמישי", שבני גנץ עמד בראשה. בהתאם לתוצאות הבדיקה, יוחלט בפרקליטות האם יש לפתוח בחקירה פלילית בפרשה. יש לציין, שמבקר המדינה, שחשף את הפרשה, קבע שאין בה חשד לפלילים. אף על פי כן, טוב עשה היועמ"ש כשהורה לפרקליטות לפתוח בבדיקה, בשל העניין הציבורי בפרשה ומעמדו הציבורי של גנץ.
השוויון בפני החוק הוא תנאי הכרחי לקיומה של מדינת חוק דמוקרטית. איש אינו עומד מעל החוק. וכאשר יש חשדות לעבירות של מנהיג לאומי, יש לחקור אותם ללא הנחות וללא משוא פנים.
באופן אישי, יש לי אמון בגנץ – ביושרו ובאמינותו. אולם אין שום משמעות לאמונה שלי באדם זה או אחר. מה שיקבע הוא רק מבחן אחד – מבחן הראיות.

* מבחן הראיות – גם אם כל הטענות של הישראלים יוצאי אתיופיה על אודות אפלייה, הדרה ושיטור-יתר מוצדקות, והן לבטח מוצדקות בחלקן, אין הדבר צריך להשפיע על בחינה משפטית של אירוע בודד, כדוגמת הריגתו של סלמון טקה.
גופי החקירה צריכים להתעלם מרעשי רקע, ולבחון כל מקרה על פי מבחן אחד בלבד – מבחן הראיות. כל תוצאה של חקירת השוטר היורה, מחוסר אשמה והגנה עצמית ועד רצח בכוונה תחילה, צריכה להיגזר מן הראיות של המקרה הבודד. אף חשוד אינו אמור לשאת על גבו בעייה לאומית כבדה.
בסופו של דבר, מי שיכריע יהיה בית המשפט. כך נוהגת מדינת חוק. וגם היום, כאשר ראש הממשלה עומד בראש המנסים לקעקע את יסודות מדינת החוק, חובה עלינו לשמור על יסודות אלה מכל משמר.

* במו ידיו – השבוע מלאו חמישים שנה למותו של אברהם קריניצי, מייסד העיר ר"ג וראשה במשך 43 שנים, עד יום מותו בתאונת דרכים. הייתי אז תלמיד בכיתה א' בבית הספר "תל גנים" (היום – "יאנוש קורצ'ק"), והיתה זו הפעם הראשונה בחיי שנחשפתי לאבל ציבורי. שוחחו איתנו בכיתות על קריניצי ופועלו, נערך טקס בבית הספר.
בתום אותה שנה, חולקו לכל התלמידים עותקים מספרו האוטוביוגרפי "במו ידיי". היתה זו הביוגרפיה הראשונה שקראתי (בשקיקה, יש לציין), ועד היום ביוגרפיות הן הסוגה האהובה עליי.
אני זוכר שגם בביתי, הוריי כאבו את לכתו והתאבלו עליו. עם זאת, הם כעסו על כך שהחליטו לקרוא את שמו ברחוב שהיה קרוי על שם אדם אחר – יהל"ם, יהודה לייב מוצקין.
לימים שמעתי גם על צדדים אחרים שלו – פולחן אישיות, כוחנות ואפילו שחיתות. אולם בתודעתי, קריניצי נותר בגירסא דינקותא שלי, כבנאי הגדול של עיר הגנים.

* מכינת הורים – אני קשור לעולם המכינות הקדם צבאיות, מאז הקמתן בשנות ה-90, ובין השאר אני מרבה להרצות בהן. ולאורך השנים, יש לי פנטזיה. להיות שנה אחת חניך במכינה כזאת. מסתבר שאני לא היחיד שמפנטז על כך, ויש מי שגם לקחו את הפנטזיה הזאת צעד אחד קדימה.
אתמול הרציתי בזה אחר זה בפני שתי קבוצות של מכינת הורים. כן, יש דבר כזה. פנייה להורים שילדיהם חניכים במכינות קדם צבאי, הולידה מספר קבוצות של הורים שמתנסים במעין-מכינה. לא, הם אנשים עובדים ובעלי משפחות ואינם יכולים להתנתק לפתע לשנה במכינה. אך מדי שבוע הם נפגשים למיספר שעות ללימודים ברוח המכינות ויוצאים לסיורים וטיולים לימודיים ברוח המכינה. אין זה עוד חוג העשרה למבוגרים, אלא קבוצה שייעודה, בדומה לייעודן של המכינות, להפוך את חבריה לאזרחים אכפתיים, אקטיביים, לוקחים אחריות. זו שנה ראשונה של המיזם ומוקדם עדיין לחקור ולבחון את תוצאותיו.
נושא ההרצאה שלי היה: הציונות – מקלט או ייעוד? נהניתי מקהל סקרן, דעתן, משתתף ואכפתי, ששיח ציוני חשוב לו ומרתק אותו.
עד שהוזמנתי להרצות, לא ידעתי על קיומה של מכינה כזאת, וממש התלהבתי מהמפגש אתה.

* טעיתי – ב-11.11 הופיעה כותרת ב-y-net: שר החוץ הירדני: "ישראל סירבה לקנות את האדמות החקלאיות בנהריים."
https://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-5623206,00.html
בתגובה כתבתי את ההערה "היה מחדל?"
לאחר הפרסום העמידו אותי מיספר קוראים על טעותי, שהיא בעצם טעות של y-net, ששר החוץ הירדני דיבר על קניית השטח בידי ירדן מהבעלים של אותן אדמות.

[אהוד: מדוע אתה לא מציין במפורש כי מי שהעמיד אותך כאן על טעותך הוא הפובליציסט והידען הבלתי-נלאה – נעמן כהן? ועד שלא תיקן אותך, לא טרחת לשלוח לנו תיקון!]

* ביד הלשון: תל יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. ביום השנה לרצח רבין הצגתי את היישוב הקרוי על שמו, צור יצחק. והיום – על תל יצחק.
תל יצחק הוא קיבוץ בשרון, מדרום לנתניה, סמוך ליובל של נחל פולג. הקיבוץ עלה לקרקע ב-1938 במסגרת יישובי חומה ומגדל. היישוב הוקם בידי תנועת "הנוער הציוני", של ברית הציונים הכלליים, ונקראה על שם אחד המנהיגים והאידיאולוגים של התנועה, יצחק שטייגר.
על יצחקים נוספים – בקרוב.
אורי הייטנר