מי שמצוי בכתביו של ישעיהו ליבוביץ מתרשם מסלידתו העמוקה מכל נטייה לאומנית המתבססת על מקורות האמונה היהודית. הוא היה בין הראשונים אשר הטיפו להסתלקות מיידית מן השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים, ולהכרה בזכותם של הפלסטינים להקים מדינה לצד מדינת ישראל. דברים אלה יוצרים אשלייה שליבוביץ הוא אדם בעל אוריינטציה הומניסטית (לזכותו ייאמר שהוא הכחיש זאת תדיר, ובתוקף!) – הסולד מן ההתנשאות היהודית הקלאסית בנוסח "אתה בחרתנו."

מודל המאמין שעמד לנגד עיניו של ליבוביץ הוא הרמב"ם, וממנו למד שהיחסים בין אדם לאדם, כשלעצמם, חשובים כקליפת השום. לדידו של המאמין הליבוביצי יש צו אלוהי, ומעצם הגדרתו צו זה איננו מוסרי.

ליבוביץ חילק באופן סכמטי את עולם הערכים של האדם לשלוש קטגוריות נעולות הרמטית בתוך עצמן:

האדם יכול לבחור בקטגוריה הערכית הדתית, לפיה הוא עובד את אלוהיו.

הוא יכול לבחור בקטגוריה הערכית ההומניסטית, לפיה הוא מחויב לאדם.

או בקטגוריה הערכית הפוליטית, לפיה הוא מחויב כלפי המדינה.

איור לטיעון זה הביא ליבוביץ מדבריהם של שלושה אישים, אשר דגלו כל אחד בערך אחר מתוך השלושה:

אלינור רוזוולט הכריזה ב-1944 כי הערך העליון, למענו כדאית המלחמה הקשה, הוא לספק כוס חלב בכל מקום בעולם לכל ילד, בלי הבדל דת, גזע, לאום או מעמד. באותו הזמן ממש הצהיר הגנרל טוג'ו, שליטה בפועל של יפן במלחמת העולם השנייה, כי הערך העליון הוא למות למען הקיסר ולמען הכבוד. ואילו ליבוביץ עצמו נזכר שבילדותו למד את מזמור ע"ג בתהילים, ושם מכריז בעל המזמור: "אני קרבת אלוהים לי טוב," כלומר, "הטוב" – הערך העליון, הוא הקרבה של האדם לאל.

לכאורה, השוואה זאת אמורה לחשוף את שלילתה של האוריינטציה "האנושית" (הלאומנית וההומניסטית גם יחד), ואת העדיפות של האוריינטציה הדתית – סוף סוף, במאה העשרים נהרגו ונרצחו עשרות מיליונים בידי אומות "נאורות" למען ערכים "אנושיים", כמו הפאשיזם, הנאציזם והקומוניזם. אך השוואה זאת היא חסרת שחר שכן הפאשיזם, הנאציזם והקומוניזם היו רוויים בסממנים דתיים מיסטיים, ולא היה להם שום נגיעה להומניזם. בעיקרון, תוצאת הצו להרוג היא אחת אם היא באה, כביכול, מאלוהים עצמו, או אם היא באה מאדם המוחזק בעיני נשלטיו כאלוהים (היטלר, סטאלין). אין רבותא בצו "לא תחיה כל נשמה" על פני הצו להשמיד את "אויבי המשטר" או את "אויבי המדינה". בשם האל ניתן לבצע את הפשעים הנוראים ביותר ובפרוטרוט המבהיל ביותר, והטרור האיסלאמי הוא רק דוגמה מני רבות.

ההשוואה מופרכת הנ"ל של ליבוביץ איננה העיקר בדיוננו זה. יש לתת את הדעת לבחירה שלו בנושאי דברם של שלושת הערכים. נציגיה של האוריינטציה האנושית הם גנרל אטום לב, שידיו מגואלות מדם, ולידו הומניסטית תמימה המצדיקה מלחמה למען אידיאל פשטני לחלוטין. שניהם הם נציגיה של המאה העשרים, המאה הברברית ביותר בהיסטוריה. לאמור, זהו שיאה של "התרבות", אליה מסוגל להגיע האדם! אבל צריך לתת את הדעת ששניהם גויים, ואילו הנציג המועדף בעיני ליבוביץ, בעל האוריינטציה הדתית, חי לפני קרוב לשלושת אלפים שנה, והיה יהודי.

וכי קשה היה לליבוביץ להציע נציגים יהודים לפאשיזם ולהומניזם? או לחלופין, קשה היה לו להציע נציג גוי המסור כולו לערכים דתיים? אלא שההקפדה על בחירת הנציגים והתקופות בהן הם חיו, חושפת את הכוונה הנסתרת מאחורי הדברים: לא רק שהגויים לא השתוו מעולם אל היהודים בערכיהם, אלא שלאחר שלושת אלפים שנה הם נסוגו נסיגה אדירה בתחום הערכי אל הברבריות – מזה, ואל הטמטום ההומניסטי – מזה.

ודוגמה נוספת: ברצות ליבוביץ לתאר את הפער שבין יראת ה' לשמה ובין יראת ה' שלא לשמה, הוא מזכיר את אברהם אבינו שלא חשך אפילו את בנו יחידו מאלוהים (בראשית כ"ב, 12), והוא משווה אותו למלך גרר, "הגוי המגושם והשקוע בזימה, שאברהם אבינו מדבר בלשונו" ("יהדות, עם יהודי ומדינת ישראל", ע' 321, ובמקומות אחרים). אברהם ירא יראת אלוהים לשמה, ואילו ציפייתו של מלך גרר היא כי האל יהיה "הז'נדרם של העולם" – וזו עבודת אלוהים שלא לשמה. אליבא דליבוביץ, "הגוי המגושם" אינו מסוגל לקלוט אמונה נעלה יותר, ואברהם נאלץ לדבר בשפתו ולרדת לרמתו.

כדרכו, מתרכז ליבוביץ רק במה שנוח לו. דבריו של אברהם, "כי אמרתי רק אין יראת אלוהים במקום הזה, והרגוני על דבר אישתי" (שם, כ' 11) משרטטים את אמונתו של אברהם עצמו – יראת אלוהים, לפי השקפתו של אברהם, היתה אמורה להגן עליו שלא יהרגוהו על דבר אישתו. מסתבר שהוא אמנם מאמין כי לאל יש פונקציה כלפיו וכלפי העולם, כפי שמסתבר גם מהדו-שיח שבינו ובין אלוהים בפרשת סדום (בראשית, י"ח 23-33). התנהגותו של אברהם בפרשת גרר בוודאי שאיננה עדיפה על זו של מארחו: הוא מוותר על אישתו מראש, כפי שעשה אצל פרעה במצרים (שם, י"ב 10-20), וכפי שעשה גם יצחק בארץ גרר (שם, כ"ו 1-11). בשלושת המקרים "הגויים המגושמים" מזועזעים מכך שאורחיהם העלו בדעתם להכשילם בלקיחת אשת איש, ובשלושת המקרים יוצאים "המאמינים לשמה" נשכרים מאוד מהוויתור הזמני על נשיהם.

מי שקורא לתומו את הכתובים, מתרשם שדווקא אברהם ויצחק הם בעלי מוסר פרימיטיווי שנקלעו למקום תרבות. והרי קשה לסווג את אברהם כ"צמחוני" בהשוואה ל"גוי המגושם" בכל הנוגע לנשים: הוא לוקח לעצמו פילגשים, ואחר כך משלח אותן ומפקיר אותן ואת ילדיהן (שם, כ"א 14-19, כ"ה 1-6).

מבלי להיכנס כאן לעצם הזוועה שבסיפור העקידה, הרי שאין כאן, ולא בשום מקום אחר במקרא – אמונה לשמה. גם אברהם וגם איוב, שהם סמל למאמינים לשמה בעיני ליבוביץ, זכו לשכר על הניסיונות הקשים שעברו, וליבוביץ נמנע באדיקות מלצטט את הפסוקים האומרים זאת במפורש (שם, כ"ב 16-18; איוב מ"ב 12-17), כי הם אינם מסתדרים עם תשתית התיאוריה שלו.

אמונתו של ישראל בכל רבדיה ההיסטוריים מכירה בכשרותה של האמונה שלא[?] לשמה, והיא כשרה אף בעיניו של ליבוביץ עצמו. מדוע, אם כן, מלך גרר, שציפה כי האל ישליט את יראתו בעולם, נחשב בעיניו ל"גוי מגושם"? אלא שההסתייגות מן הגויים וההתנכרות לעולמם טבועה עמוק בליבו של כל מי שאמון על תורה ומצוות, וליבוביץ, למרות הצהרותיו האנטי לאומניות – איננו יוצא מכלל זה. תהום רובצת בין אמונתו האטאוויסטית של עגנון (ראו מאמרי ב"חדשות בן-עזר", גיליון 140) לבין אמונתו התובענית מאוד של ליבוביץ, אך שניהם ספגו מאותם מקורות, ולשניהם אותה משטמה ואותו הבוז לעולם הגויים.

משה גרנות

הערה: פירוט ומראי מקום ימצא הקורא המעוניין בספרי "אמונה משלו – היהודי החילוני ומשנתו של ישעיהו ליבוביץ", מודן, 1993.