פרידה משלמה שבא

דברים שנאמרו על קברו בגבעת השלושה

ביום שישי, 8 במאי 2015

באדמה שעליה אנחנו עומדים, בבית הקברות של גבעת השלושה, טמון כבר 45 שנה חבר הקיבוץ, הלוחם האגדי – בני מרשק.

שלמה יקירנו, המצטרף אליו היום, כתב עליו את אחד מספריו היפים ביותר ושמו "בני רץ, חייו וקורותיו של בנימין מרשק", ספר שהופיע לפני 34 שנים בהוצאת הקיבוץ המאוחד.

"בני רץ" הוא ספר אופייני לדרך כתיבתו ההיסטורית-הספרותית הנפלאה של שלמה. יש כותבי ביוגראפיות שטוענים כי אינם כוללים סיפורים על גיבוריהם אם אין להם לפחות עדות מסייעת אחת. כמו בבית משפט.

גישתו של שלמה היתה שונה בתכלית. הוא אמר שההילה שנקשרה סביב בני מרשק, למשל – אם אנשים טענו שראו אותו בעת ובעונה אחת בשני מקומות – ההילה הזו חשובה לא פחות מן העובדות, ויש לכתוב גם עליה בביוגראפיה.

כך ניווט שלמה את כתיבתו, שלא חטאה אף פעם לעובדות המוכחות אך ידעה להביא תמיד גם את ההילה, את האווירה שאפפה את גיבוריו והיתה חלק מן התקופה וגם מן החלומות שנרקמו בה.

שלמה כתב ספר נפלא, "חוזה ברח, סיפור חייו של חיים נחמן ביאליק", שיצא לאור לפני 25 שנים בהוצאת דביר. ספר ששימש גם מקור לסופרים אחרים שכתבו על ביאליק. אחת האמירות הבוטות בספר, ואינני בטוח אם כך ממש נכתבה, או זו היתה המסקנה שלי – היתה האמירה, על או מפי ביאליק, והיא – שלא איכפת לו, לביאליק, אם מישהו יאמר עליו שהיה משורר גרוע, אבל הוא לא יסלח לעולם למי שיאמר עליו שהיה סוחר גרוע. כך שירטט שלמה את ביאליק, נפש עמוקה ומיוסרת, צמאה לאהבה, ששכנה בגוף של אדם מעשי מאוד.

ספרו הראשון של שלמה "אנשים חדשים בהרים הגבוהים", יצא לאור בשנת 1953 בהוצאת הקיבוץ המאוחד, והיה אולי הראשון שתיאר את יישובי העולים באותן שנים, ובאותו איזור שאני כתבתי עליו לאחר עשר שנים את "המחצבה". למרבה הצער הספרות העברית לא זכרה לשלמה את הראשוניות הזו.

אהבתו של שלמה לתל אביב ולארץ ישראל, ובקיאותו הרבה בשתיהן, היו חלק בלתי נפרד מאישיותו המלבבת. הוא אהב סיפורים בעל-פה, אהב חברת אנשים, ולא פעם אמר כי כמחצית חייו עברה עליו בישיבה בבתי קפה.

הוא כתב הרבה מתוך עושרו הרב, ואולם הוא לא הסכים להרצות. הפעם היחידה ששמענו אותו נואם היתה בחגיגה שערך לו מוסד יד יצחק בן צבי בירושלים, וזה היה נאום נפלא.

כזה היה שלמה, שזכה לכתוב יותר משלושים ספרים, לכתוב כתבות מרתקות, לעיתים יחידות בתחומן – על אנשים כמו הצייר והארכיטקט אריה אל-חנני. שלמה, שזכה לייסד את כתב-העת "עתמול", שמבטא בצורה מדוייקת את דרכו – שהיא מסירה פופולרית של היסטוריה רצינית מאוד.

שלמה, גם כשאתה כבר אינך, אפשר עדיין להמשיך לדבר איתך שעות על גבי שעות במחשבות, ובקריאת ספריך, רק שכבר אי אפשר לשאול אותך שאלות של בקיאות בתולדות העיר והארץ.

חבל.