קיצור תולדות הכנסת
משה פוקסמן שעל (עורך), לכל הדעות – שבעים נאומים נבחרים מהכנסת
במלאת שבעים לכינונה, הוצאת ידיעות ספרים והכנסת, 2019, 223 עמ'.

הרשות המחוקקת היא עמוד תווך מרכזי בחיים לאומיים של כל מדינה דמוקרטית. כל ההכרעות המדיניות, החוקה, החוקים והחיים הפוליטיים מתנקזים בה. ולכן, ההיסטוריה של פרלמנט, משקפת את ההיסטוריה של המדינה. ספר שיסקור את תולדות הכנסת, הוא ספר שיסקור את תולדותיה של מדינת ישראל.
במלאת שבעים שנה לכנסת, הוציאה הכנסת ספר, אך לא מחקר היסטורי שיתאר את תולדותיה, אלא תמצית המקורות הראשוניים שלה – הנאומים במליאה. הספר "לכל הדעות", הוא אסופה של נאומים מכוננים בתולדות הכנסת – שבעים נאומים, כנגד שבעים שנות הכנסת. לא נאום אחד לשנה, אלא מקבץ נאומים לאורך שנותיה, המשקפים את מגוון הנושאים שבהם עסקה, שהם מגוון הנושאים שהיו על סדר יומה של מדינת ישראל לאורך השנים. אין אלה בהכרח הנאומים היפים והטובים ביותר, אלא הנאומים המתארים את הדיונים והמחלוקות והיוזמות החשובים ביותר שבהם עסקה הכנסת לאורך שנותיה.
ראויה הכנסת למחקר מקיף, לספר שיספר את סיפורה, אך כיוון שהפרלמנט – שמו מעיד מהותו: לדבר (בצרפתית), וכיוון שכלי העבודה המרכזי של הפרלמנט וחבריו הוא הנאום, אין דרך טובה ונכונה יותר לספר את סיפורה של הכנסת, מאשר דרך ההיסטוריה של הנאומים.
הספר מחולק לשבעה עשורים, וכל עשור נפתח בציטוט מתוך נאומיהם של יושבי ראש הכנסת שכיהנו באותו עשור. למעשה יש קצת יותר משבעים נאומים, כיוון שלעיתים הוצגו שני נאומים שהציגו עמדות מנוגדות באותו דיון, ונספרו כנאום אחד. במקרה אחד, הוצגו שלושה נאומים – נאום הצגת הממשלה הראשונה בפי ראש הממשלה בן גוריון, ושני נאומים אופוזיציוניים באותה ישיבה, של אורי צבי גרינברג מתנועת החרות שהתנגד לממשלה מימין ושל יעקב חזן ממפ"ם שהתנגד לממשלה משמאל.
הנאום הראשון הוא נאומו של הנשיא הראשון חיים ויצמן, עדיין כנשיא מועצת המדינה הזמנית, בפתח הישיבה ההיסטורית הראשונה של הכנסת הראשונה, בט"ו בשבט תש"ט, 14.2.49. הנאומים האחרונים הם נאומיהם של ח"כ אבי דיכטר, מציע חוק הלאום, ונאומו האופוזיציוני של ח"כ יוסי יונה, בדיון על חוק הלאום, ב-17.7.17.
ובתווך, ההיסטוריה של מדינת ישראל, כפי שמשתקפת בנאומי חברי הכנסת: הצגת הממשלה הראשונה וממשלות נוספות, תוכנית הצנע, הסכם השילומים, הכרזת ירושלים כבירת ישראל, חוק חינוך חינם בראשית ימיה של המדינה והרחבתו ללימודים התיכוניים בתקופת ממשלת בגין, חוק השבות, חוק הביטוח הלאומי, הקמת יד ושם, ביטול הזרמים בחינוך, הממשל הצבאי, מלחמת סיני, משבר מיהו יהודי, מהומות ואדי סאליב, הקמת הטלוויזיה הישראלית, מלחמת ששת הימים, הפנתרים השחורים, הטבח במינכן, התפטרות גולדה מאיר אחרי דו"ח ועדת אגרנט, מבצע אנטבה, ביקור סאדאת, הנסיגה מסיני והסכם השלום עם מצרים, חוק ירושלים, חוק הגולן, מלחמת שלום הגליל, מבצע שלמה, חוקי יסוד כבוד האדם וחירותו וחופש העיסוק, הסכמי אוסלו, השלום עם ירדן, היציאה מלבנון, תכנית ההתנתקות, מלחמת לבנון השנייה, חוק הלאום ואירועים נוספים במגוון תחומים.
יש נאומים שאינם בדיונים על החלטות היסטוריות, אלא משקפים תחום מסוים, נושא מרכזי, שח"כ דחף אותו והעלה אותו, כמו נושא איכות הסביבה, שהוצג בפי ח"כ יוסף תמיר מהמפלגה הליברלית בגח"ל (לימים הליכוד), או נושא זכויות האדם בישראל שהועלה בידי שולמית אלוני מהתנועה לזכויות האזרח (ולימים מר"צ) ועוד.
בנאומים משנותיה הראשונות של הכנסת ניתן לחוש את משק כנפי ההיסטוריה. בפעם הראשונה נחקק חוק המסדיר את זכויות העובד, או את הביטוח הלאומי, או את ירושלים בירת ישראל, או את חוק השבות. לימים נכנסה הכנסת לשגרה, אך עדיין היו בה רגעים של התעלות היסטורית והתרוממות רוח, כמו לאחר מבצע אנטבה או בדיון על הסכם השלום עם מצרים.
שלושה מן הנאומים אינם של חברי כנסת. הראשון הוא נאומו הראשון של הנשיא ויצמן, ושני נאומים היסטוריים של מנהיגים זרים שהתארחו בכנסת – נשיא מצרים אנוואר סאדאת ונשיא גרמניה יוהנס ראו. עורך הספר הקפיד מאוד לתת ביטוי לכל הקולות בכנסת, קואליציות ואופוזיציות, מהתחייה מימין ועד רע"ם הערבית משמאל. מר"צ האנטי דתית ועד אגודת ישראל החרדית.
בחירת הנאומים היא מלאכת מחשבת, שהרי מדובר בכשבעים נאומים מתוך אלפים רבים, אולי עשרות אלפים. וגם אם יש לי השגות על חלק מן הבחירות, אין זו ביקורת על העבודה, כי הרי כל בחירה של עורך אחד מוציאה מן הרשימה נאומים מצויינים שעורך אחר היה בוחר. את מה שחסר לי בספר אציג בהמשך, אך אקדים ואומר שזה ספר מצויין, הנאומים מרתקים, ודרכם ניתן בהחלט ללמוד את סיפורה של הכנסת וסיפורה של מדינת ישראל.
יש בעיה מובנית בספר נאומים. בניגוד למאמר, בנאום יש משמעות רבה לא רק למילים אלא גם לתווים, למוסיקה, לאינטונציה, לפאתוס, ללהט. את אלה אי אפשר להעביר דרך הנוסח הכתוב, ומשהו מיופיו של הנאום אובד. אך ייתכן שכמוני, גם קוראים אחרי,ם שומעים את הנואם גם בשעת הקריאה. כאשר אני קורא נאום של בן גוריון, אני שומע את הנאום, את קולו ואת הנחרצות והפסקנות שהם הוא קרא אותם. כאשר אני קורא נאום של בגין, אני שומע את הפאתוס והסרקזם, קולו העולה ויורד, את המוסיקה של שאלותיו הרטוריות. כאשר אני קורא נאום של גאולה כהן, אני שומע את ההתרגשות, את הבערה שבקולה. ללא אותו "דמיון מודרך", משהו מן הנאום אובד בקריאה.
מקום נכבד בספר מוקדש לנאומיהם של ראשי הממשלות, שמטבע המשטר הפרלמנטרי בישראל, שאין בו למעשה הפרדת רשויות משמעותית בין הרשות המחוקקת והמבצעת, ראשי הממשלה הם האנשים הנושאים בכנסת את הנאומים המשמעותיים ביותר, המעלים את הנושאים המרכזיים. יתר על כן, ראשי הממשלה כיהנו קודם לכן בתפקידים מרכזיים, והיו בעלי השפעה ומשמעות לאורך שנים רבות בכנסת. כך, למשל, גולדה מאיר. בנוסף לנאום אחד שלה כראש הממשלה, מופיע נאום שלה כשרת העבודה, בהציגה את חוק הביטוח הלאומי בישראל. גולדה מאיר היא אם מדינת הרווחה הישראלית והחקיקה החברתית של ישראל, ונכון עשה העורך שבחר נאום שלה בתפקיד מכונן זה.
מנחם בגין הוא אבי האופוזיציה בישראל ודומני שעד היום לא היה אופוזיציונר כדוגמתו בכנסת. לכן, בנוסף לנאומו כראש הממשלה בדיון על הסכם השלום עם מצרים, הובא נאומו כראש האופוזיציה נגד הסכם השילומים עם גרמניה.
בנוסף לנאומו של ראש הממשלה יצחק שמיר בדיון על מבצע שלמה להעלאת יהדות אתיופיה (וטוב עשה העורך שבחר דווקא את הנאום הזה של שמיר, כיוון שכראש הממשלה הוא ראה כתפקידו הראשי את העלייה לישראל ואת קליטת העולים, ועשייתו העניפה והמוצלחת בנושא זה היא תרומתו האדירה להיסטוריה של מדינת ישראל) – הובא נאום של שמיר כח"כ מן השורה באופוזיציה, אך בעל מעמד של ראש ממשלה לשעבר, נגד הסכם אוסלו.
מי שהובא המספר הרב ביותר של נאומיו הוא ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון, שארבעה מנאומיו הוכנסו לספר. תפקידו כאדריכל המדינה ואדריכל רבים ממפעליה בתחומים השונים מצדיק זאת.
אילו אני ערכתי את הספר, הייתי מכניס עוד מנאומיו של בגין. אין ספק שבגין היה גדול הנואמים בתולדות בכנסת; אין שני לו. נכון היה, למשל, לאזן את נאומו הסוער והפרוע נגד הסכם השילומים, שהיתה בו הרמת יד על הממלכתיות ועל הלגיטימיות של החלטות הכנסת, באמצעות נאומו כראש האופוזיציה אחרי מבצע אנטבה, שהוא מופת של אופוזיציה ממלכתית, אחראית, היודעת להצדיע לממשלה ולעומד בראשה. ואולי נכון היה להביא את נאומו ההיסטורי כראש האופוזיציה לאחר מלחמת יום הכיפורים: "למה לא קירבו את הכלים? למה לא גייסו את המילואים?"
כדי לא להעמיס נאומים רבים מדי של בגין ולתת ביטוי לנואמים רבים יותר, את הדיון על חוק הגולן ייצג נאומו של יו"ר ועדת החוץ והביטחון של הכנסת משה ארנס. עם כל הכבוד הרב שיש לי לארנס, קשה לומר שנאומו התעלה לגודל השעה. בהחלט, ראוי יותר היה להביא את נאומו בנושא של בגין.
בהשוואה בין הנאומים בעשרים השנים הראשונות של הכנסת, לבין הנאומים משנות השבעים ואילך, בולטת הירידה בבקיאות ובציטוטים של הנואמים מתוך מקורות ישראל. בעשורים הראשונים, חברי הכנסת החילוניים, מן השמאל הציוני ומן הימין הציוני, הכירו וידעו את המקורות, ידעו לצטט מתוכם והרבו לעשות כן. חשוב היה להם להיתלות באילנות הגבוהים של הטקסט היהודי הקאנוני, בערכי היהדות, בדברי הנביאים, בציטוטים מן התנ"ך ומספרות חז"ל. ככל שחלפו השנים, כך הידלדלה הרמה, לפחות בתחום זה, הן בקרב נואמים מן השמאל והן בקרב נואמים מן הימין החילוני, וחבל, חבל מאוד.
מה חסר לי בספר?
בראש ובראשונה, הצטערתי שהנאומים לא הובאו במלואם. אני מבין את שיקולי העריכה והרצון שהספר לא יהיה ארוך מדי. אולם בניגוד לכתבה בעיתון המביאה את עיקרי דבריו של נואם, בספר כזה מן הראוי שהקורא ייחשף לנאום כולו, כיוון שנאום הוא יצירה ספרותית, הבנוי בצורה מסוימת, והמבנה הוא שלמות של הצגת רעיון באופן שנועד להגישו למאזין בצורה המשכנעת ביותר. כאשר הנאומים מובאים באופן חלקי, משהו בהם אובד.
דבר שני שחסר לי, הוא היעדרן הכמעט מוחלט של קריאות הביניים. אולם קריאות הביניים וההתמודדות של הנואם אתן, הם חלק בלתי נפרד מן הנאום, ובלעדיהן, הסיפור של הכנסת, דרך הנאומים – חסר.
הדבר השלישי שחסר לי, הוא היעדרם של כמה מן הנואמים המחוננים והבולטים בכנסת, שספר כזה אינו יכול להיות שלם בלעדיהם. למשל – אבא אבן, יגאל אלון, אורי אבנרי, שלי יחימוביץ' ובני בגין. הפניתי את השאלה לעורך הספר, ולגבי השניים האחרונים הוא השיב לי שהם בחרו לא להביא נאומים של ח"כים מכהנים, למעט נתניהו, שכראש הממשלה אי אפשר היה לא להביא מנאומיו.
ההערה האחרונה נוגעת לתוכן הספר – היעדרו של נאום כלשהו ממלחמת יום הכיפורים. הנאום היחיד העוסק במלחמה, הוא נאום התפטרותה של גולדה מאיר, אחרי פרסום הדו"ח החלקי של ועדת אגרנט, כחצי שנה לאחר המלחמה.
למרות שחסרו לי הדברים שציינתי, אני מבין שהם נובעים מסד הפורמט (מיספר הנאומים וגודלו של הספר).
אהבתי מאוד את הספר, קראתי אותו בהנאה רבה. אני חושב שזהו ספר חשוב מאוד, ואני ממליץ עליו לכל מי שמתעניין בהיסטוריה של מדינת ישראל, בהיסטוריה של הפוליטיקה הישראלית, בהיסטוריה של הכנסת. וכמובן, לחובבי הרטוריקה.
המאמר פורסם לראשונה ב"האומה".

2. צרור הערות 1.12.19
* הכרעה פוליטית – היועמ"ש מנדלבליט צדק בהודעתו שנתניהו אינו חייב להתפטר בעקבות הגשת כתבי האישום נגדו. לדעתי, הוא חייב להתפטר, ויותר בשל נאום ההסתה שלו מאשר בשל כתבי האישום, אך אין זה מעניינו של היועמ"ש.
מנדלבליט החליט לא לפסוק בנוגע לאפשרות שהקמת הממשלה תוטל על נתניהו, כל עוד זה לא אקטואלי. בעיניי יהיה זה אבסורד אם נתניהו ירכיב היום ממשלה, אך גם עניין אינו מעניינו של היועמ"ש כי אין זו סוגיה משפטית.
השאלה הזאת תעלה לבג"צ, ולדעתי גם בית המשפט לא צריך להתערב ואל לו לאסור על הקמת ממשלה בראשות נתניהו. כי זה לא נושא משפטי.
אין זה נושא משפטי, כי החוק בנושא ברור ואינו נתון לפרשנות – ראש הממשלה רשאי להישאר בתפקידו כל עוד לא הורשע בפסק דין חלוט. כמובן שהטענה שקריאה להתפטרותו ופעולה פוליטית להתפטרותו מנוגדת לחוק, היא אבסורדית וחסרת שחר. הרי הכנסת והמערכת הפוליטית ומפלגתו של ראש ממשלה רשאיות להחליף ראש ממשלה גם כאשר הוא נקי כפיים וטהור מידות בשל התנגדות למדיניותו, ובוודאי כאשר הוא מעורב בשחיתות וקל וחומר כאשר הוגש נגדו כתב אישום וכשהוא מסית נגד מדינת החוק ומוסדותיה. נתניהו קרא לפרישת אולמרט כאשר רק החלו החקירות נגדו והוא צדק לחלוטין. ואכן, אולמרט נאלץ להתפטר בשל הלחץ הפוליטי של האופוזיציה ושל חבריו לממשלה ולמפלגה. כאז, כאן עתה, זו סוגיה פוליטית. אין זה עניין לבית המשפט. את בית המשפט צריך לחייב רק החוק.
האקטיביזם השיפוטי פגע במעמד בית המשפט העליון ובאמון הציבור בו, ועובדה זו מקלה מאוד על המסיתים נגדו ועל מעלילי תאוריות הקונספירציה המטורללות על מערכת המשפט. התערבות משפטית בסוגיית המשך כהונתו של נתניהו בעת הסוערת הזו, כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה. הרי התערבות כזו תתפרש כהוכחה לתאוריית הקונספירציה.
תפקידו של היועמ"ש היה להחליט על סמך ראיות על הגשת כתב האישום. תפקידו של בית המשפט לשפוט את נתניהו, וחזקה עליו שישפוט משפט צדק. אין זה מתפקידם להתערב בשאלה הפוליטית של המשך כהונתו.

* מתווה השכל הישר – אדלשטיין צודק. ראוי לעשות עוד מאמץ אחרון למנוע סיבוב בחירות שלישי, המשך שיתוק המדינה ובזבוז עתק. כדאי לנסות להקים ממשלת אחדות.
יש שני מתווים אפשריים לממשלת אחדות רוטציונית. מתווה השכל הישר, הפשוט, ההגון הראוי – בני גנץ הוא ראש הממשלה הראשון, ונתניהו מקדיש בשנתיים אלה את מלוא אונו ומרצו לענייניו המשפטיים, לניסיון להוכיח את חפותו. אם יזוכה, הוא יחליף בעוד שנתיים את גנץ. אם יורשע, הליכוד יבחר מנהיג נורמטיבי ושומר חוק תחתיו, שיחליף את גנץ. יש ללוות מתווה זה בהסכמה עם הנהלת בתי המשפט, שמשפטו של נתניהו יהיה משפט בזק, כלומר משפט רצוף, יום אחר יום, לאורך כל היום, כדי שניתן יהיה לסיים אותו עוד תום השנתיים הראשונות.
השני הוא מתווה הנשיא. אבל מתווה הנשיא במובן הסביר, לא בפרשנות המעוותת של נתניהו. על פי מתווה זה, נתניהו יהיה הראשון, אך משיוגש נגדו כתב אישום הוא יצא לנבצרות וידיר עצמו לחלוטין מכל עיסוק בענייני הממשלה, גנץ ימלא את מקומו כראש הממשלה בפועל עד הרוטציה וכעבור שנתיים, גנץ ימונה לראש הממשלה גם במובן הפורמלי. יאמר הליכוד – אבל זו לא רוטציה הוגנת, כי למעשה זאת רוטציה בין גנץ לעצמו. ויש הרבה צדק בטענה הזאת.
ולכן, יש לבחור במתווה השכל הישר.

* מחכים לפקודה – צפיתי בזעזוע בכתבות מההפגנה נגד מדינת החוק, מהאלימות הנוראה של האנשים. זה באמת היה מזעזע. ואז עלה נתניהו לשידור, הסתייג בקריצה מ"הקומץ" ובעיקר ניצל את השידור כדי לתקוף את "התקשורת". לא. הבעייה העיקרית אינה "הקומץ". הבעיה העיקרית היא הדברים שנאמרו מעל הבמה, כמו דברי הבלע של שפטל ומירי רגב.
אבל לא היתה אלימות קשה יותר מנאום ההסתה של נתניהו. כאשר נתניהו מאשים את משטרת ישראל, רשות המיסים, פרקליטות המדינה והיועמ"ש ב"הפיכה" כביכול, זו הסתה לאלימות. כאשר מנהיג טוען שיש הפיכה נגדו, הוא למעשה קורא להמון להגן עליו מפני "הקושרים". כאשר מדובר בהליך פוליטי או משפטי, הציבור מתייחס לכך כאל חלק מכללי המשחק, גם אם הוא מאוד מאוכזב. אולם אם מדובר ב"הפיכה" זו קריאה לפעול בכל דרך כדי לסכל אותה. הפיכה אינה לגיטימית, אינה חלק מכללי המשחק, ואין כללים בדרך לסכל אותה. ולכן, נאומו של נתניהו היה נאום אלים של הסתה לאלימות, וכל תוצאה אלימה תהיה באחריותו המלאה ובאשמתו של נתניהו.
אחד המרואיינים בהפגנה, לכתבה המזעזעת בערוץ 12 אמר "ביבי, אנחנו מחכים לפקודה." ומישהו הציג עוגה גדולה שעליה כתוב "מיליון חיילים מחכים ליום פקודה."
פקודה לְמה?
ואח"כ עוד טוענים בחוצפה ובהיתממות, שהצבת השמירה על מנדלבליט, שי ניצן וליאת בן ארי היא "הצגה". ואם חלילה מישהו מהמוסתים יקום יעשה מעשה כדי להגן על נתניהו מפני "הקושרים", מהר מאוד תצוץ "תיאוריה" שזה בעצם השב"כ.

* חילול השם – כיהודי, התביישתי על השתתפותם של רבנים רמי מעלה בהפגנה נגד מדינת החוק. מה כתוב בעשרת הדיברות שלהם? שוחד, מרמה והפרת אמונים?

* נבל ברשות התורה – את הטיעון ההזוי הזה אני מכיר עוד מימי פרשיות דרעי, והוא צץ שוב כתמיכה בנתניהו או בעיקר כהצדקת תמיכתם של רבנים בנתניהו: בהלכה, האיסור על שוחד נוגע רק לשופטים. מכאן, שאין איסור הלכתי על מנהיגים פוליטיים לשחד או לקחת שוחד.
נכון, הפסוק האוסר על שוחד עוסק בשופטים: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט, לֹא תַכִּיר פָּנִים וְלֹא תִקַּח שֹׁחַד, כִּי הַשֹּׁחַד יְעַוֵּר עֵינֵי חֲכָמִים וִיסַלֵּף דִּבְרֵי צַדִּיקִם." (דברים ט"ז, י"ט).
הטיעון הזה הוא ראש קטן הלכתי. במקום להתייחס למהות האיסור, שממנה ברור שהשוחד פסול ואסור, ולכן מן האמור על השופטים יש להקיש על כל בעל תפקיד שלטוני, מצמצמים בנוקדנות את האיסור הגורף להקשר המילולי הספציפי.
יש לזכור, שבתקופת התורה לא היתה הפרדת רשויות. לא היתה מערכת משפט נפרדת, אלא המנהיגים המדיניים היו גם השופטים. משה שפט את כל בני ישראל לבדו, עד שקיבל את עצת יתרו: "וְשַׂמְתָּ עֲלֵהֶם שָׂרֵי אֲלָפִים שָׂרֵי מֵאוֹת שָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת." מדובר בשרים או בשופטים? הכתוב מדבר בפירוש על הקלת העומס על משה כשופט. איך נקראו מנהיגי ישראל לאחר יהושע בן נון ועד כינון המלוכה? שופטים. ע"ע ספר שופטים. אותם שופטים גם שפטו בפועל את עם ישראל וגם היו מנהיגיו המדיניים והצבאיים. ומי היו השופטים בתקופת המלכים? המלכים, כמובן. מה היתה תפילתו של שלמה בראשית דרכו כמלך? הוא ביקש מאלוהים "לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע." מיד לאחר תפילתו, מספר התנ"ך על משפט שלמה, ולאחריו נכתב: "וַיִּשְׁמְעוּ כָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר שָׁפַט הַמֶּלֶךְ וַיִּרְאוּ מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ, כִּי רָאוּ כִּי-חָכְמַת אֱלֹהִים בְּקִרְבּוֹ לַעֲשׂוֹת מִשְׁפָּט."
נו, אז שלמה הוא שופט או מלך? מותר או אסור לו לקבל שוחד? או שמא מותר לו כמלך ואסור לו כשופט?
ברור שמדובר בתירוצים עלובים שנועדו לטהר את שרץ השוחד של פוליטיקאים. למנהיגים מסוג זה מכוון הביטוי "נבל ברשות התורה."

* מקור מים חיים – הכתבה שעשתה לי את השבת, היתה ראיון ב"7 ימים", של חנוך דאום עם מורו ורבו הרב יובל שרלו. אני מכיר את הרב שרלו עוד מימיו בגולן ובהנהגת ועד יישובי הגולן בראשית שנות ה-90. מאז ומתמיד ראיתי בו דמות מופת, איש של יושרה חסרת פשרות, אדם ערכי ומוסרי ממדרגה ראשונה. והיום, כאשר אני רואה רבנים חשובים שעוצמים את העיניים, אוטמים את האוזניים, סותמים את האף, מתקרנפים ומאתרגים את נתניהו ומעשיו, ומצטרפים למלחמתו הצינית להרס מדינת החוק ומוסדותיה, דבריו של הרב שרלו הם מקור מים חיים בעבורי.
הנה מקצת דבריו: "כבר זמן רב שהטענה העיקרית שלי מתמקדת באדמה החרוכה והמסוכנת מאוד. ישנה חשיבות עילאית לבולמי הכוח השלטוני: המשטרה, הפרקליטות, התקשורת החופשית ... האופוזיציה ועוד ועוד. בצורה שיטתית ועקבית מתנהלת מערכה נגדם, הגדרתם כלא לגיטימיים, האשמתם כמבצעי מהפכה שלטונית ועוד ועוד. לא זו בלבד שלחלק גדול מהטענות אין אפילו בסיס – צריך להסתכל על התוצאה שלהן, שממוטטת את מעמדם של אלה. מעתה, כל פושע ייאחז בטענות אלה נגד כל העולם. הערעור על כל מוסדות השלטון מסכן אותנו מאוד. כאן אין מחלוקת בעובדות, שכן הן נעשות על ידי ראש הממשלה ושלוחיו בראש כל חוצות... הציונות הדתית אמורה לעמוד כנגד זה. היא חייבת לשאת את הקול המוסרי שנלמד מהתורה והנביאים; היא צריכה לתמוך בממלכתיות ובמוסדות המדינה, ובאיזון הראוי ביניהן. היא חייבת להיאבק על חזקת החפות של ראש הממשלה – אך בשום אופן לא על האדמה החרוכה שהוא מותיר".

* התנשאות דוחה – דברי הבלע של נרי לבנה, על כך של-95% מהמפגינים ברחבת המוזיאון היה זה הביקור הראשון במוזיאון, דוחים, יהירים, מתנשאים ורוויי דעות קדומות.
הרי סביר להניח שהיא לא מכירה אף אחד או כמעט אף אחד מן המפגינים. על סמך מה היא טוענת זאת, מלבד דעה קדומה על ציבור שלם? היא מתנשאת על המפגינים, לכאורה – בשם הנאורות, אך אין דבר חשוך יותר מהכללה כזאת.
בכתבה על ההפגנה הזאת זיהיתי רק מפגין אחד, חבר שלי, שחבל לי מאוד שהוא אימץ ועוד בקיצוניות כזאת את הצד הביביסטי, ועשה דרך ארוכה מאוד מן הדרום הרחוק להפגנה הזאת. מדובר בהחלט באדם שמבקר במוזיאונים. אני יודע שעל הבמה נאמה מפגינה מסוימת שלא קראה את צ'כוב, אך זאת לא כיוון שאיזו נרי זו או אחרת שייכה אותה לציבור כלשהו, אלא כי היא בחרה להתהדר בכך. אגב, החבר שלי שהפגין שם קרא גם קרא צ'כוב.

* סכין בגב – הליכודניקים אוהבים להתהדר בפריימריז, אבל כאשר מישהו מעז להתמודד על ההנהגה, הם מורחים אותו בזפת ונוצות ומגלגלים אותו במורד. הוא בוגד, הוא גיס חמישי, הוא שליח "הקרן", הוא אנס. הם מפיצים עליו עלילות ובדותות. ושפחתו החרופה של הנאשם, שברגע של הומור מינה אותה על ה... תרבות (!!!) מאשימה את המעז להתמודד שהוא תוקע סכין בגב.

* מנהיג הדיסידנטים – בלי קשר לתוצאות הפריימריז בליכוד – עצם העובדה שקם בליכוד מנהיג לדיסידנטים, היא בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית ובעיקר לליכוד.

* כ"ט שמח – למה הפלשתינאים ירו דווקא בערב שבת? לציון כ"ט בנובמבר. כך הם נהגו גם ביום הצהרת בלפור (2 בנובמבר).

* ההשוואה לאפרטהייד על שום מה? – ההשוואה של ישראל לאפרטהייד מסוכנת יותר מן ההשוואה לנאצים. את ההשוואה לנאצים אף אחד כמעט אינו קונה והיא נתפסת כפרובוקציה. לעומת זאת ההשוואה המופרכת לאפרטהייד מצליחה לשכנע רבים, באוניברסיטאות במערב מתקיים מדי שנה "שבוע האפרטהייד הישראלי" ועוד. ובשוקניה השקר הזה חוגג.
ההשוואה הזאת היא החביבה על התועמלנים האנטישמים וכל הבידיאסים למיניהם. למה דווקא ההשוואה הזאת? הרי הם מכנים את ישראל גם קולוניאליסטית, לאומנית, גזענית, פשיסטית. אבל אין "שבוע הקולוניאליזם הישראלי". מה הסיבה לכך?
המדינות הקולוניאליסטיות לשעבר חיות וקיימות – בריטניה, צרפת, ספרד, איטליה וכו'. גם ההשוואה של המתנחלים הציונים שהתנחלו בפלשתין למתנחלים הלבנים שהתנחלו באמריקה ובאוסטרליה וביצעו שם טיהור אתני חביב עליהם, אך גם הוא אינו עומד בראש טבלת השנאה. למה? כי ארה"ב ואוסטרליה קיימות.
ההשוואה לאפרטהייד בדרום אפריקה נועדה ליצור קשר תודעתי בין מדינת ישראל לדרום אפריקה הלבנה, שאינה קיימת עוד. המטרה היא להציג את ישראל כמדינה זמנית, שניתן לחסל אותה. איך? באותם האמצעים שחוסלה דרא"פ הלבנה, ובראשם חרם. זאת האסטרטגיה שנקבעה בוועידת האנטישמיות והגזענות בדרבן ב-2001, והיא מיושמת באדיקות עד היום. הם מציגים את המדינה הציונית כמדינת אפרטהייד, ומנסים להפיל אותה כך שבמקום ישראל תקום מדינת פלשתין "הילידית" המקבילה, כביכול, לדרא"פ של היום.
בניגוד להשוואה לנאצים, שעליה לדעתי אין להתווכח, כי עצם הניסיון להוכיח את מופרכותה נותן לה לגיטימציה, אני חושב שחובה עלינו להתייחס לטענת האפרטהייד ולהפריך אותה, כי היא חסרת שחר וניתן להוכיח זאת בקלות, ומצד שני היא פופולרית ויש לה קונים רבים.

* מראית עין – טועה מי שחושב שהמתנגדים החריפים ביותר של בית המשפט העליון בישראל הם מן הימין הקיצוני. אני חוקר כעת את תופעת BDS ומגלה שהביקורת החריפה עוד יותר היא מצד השמאל הרדיקלי האנטי ציוני בישראל ובמערב. טוענים נגד בית המשפט העליון שהוא מכשיר את האפרטהייד שנעוץ בעצם קיומה של מדינה יהודית (שככזו היא לא יכולה להיות דמוקרטית אלא "אתנוקרטית") ואת ה"שקר" של המושג "יהודית-דמוקרטית". בית המשפט מכשיר את העליונות הגזענית של היהודים. בית המשפט מכשיר את "אקיבוש" וההתנחלות ועוד ועוד. ואיך הם מציגים, למשל, את העובדה ששוב ושוב בית המשפט העליון מאפשר לרשימות אנטי ציוניות לרוץ לכנסת ומבטל את החלטות ועדת הבחירות המרכזית לאסור את השתתפותן?
ג'ונתן קוק, עיתונאי ובלוגר בריטי המתגורר בנצרת, כותב על "הטריקים שהומצאו סביב הגדרתה הבלתי אפשרית של המדינה כ'יהודית דמוקרטית'." תחת הכותרת "שיוויון למראית עין כגניבת דעת" הוא סוקר קודם כל את עמדותיו של בית המשפט העליון שעד כה מנע את כל הניסיונות לפסול רשימות לא-ציוניות מהבחירות לכנסת, כתרומה לאותה "מראית עין" חשובה של שוויון בפני החוק.

* חובב האנטישמים – מאז מלחמת העולם השנייה לא היה באירופה מנהיג אנטישמי כמו קורבין, מנהיג הלייבור, שמאיים להיבחר, חס ושלום, לראשות ממשלת בריטניה. באופן מסורתי יהודי בריטניה היו מזוהים עם הלייבור והלייבור היה מזוהה איתם*. אבל היום, אחוז היהודים שיתמכו בצורר הוא בערך 0%. על פי הסקרים, כמעט 100% מיהודי בריטניה מגדירים את קורבין כאנטישמי. כ-50% מהם מצהירים שישקלו לעזוב את בריטניה אם הוא יבחר.
וגדעון לוי פירסם בשוקניה פשקוויל הערצה ותמיכה ללא גבול במנהיג האנטישמי. לא למרות האנטישמיות שלו, אלא בגלל האנטישמיות שלו. לוי הנ"ל פשוט חובב אנטישמים, דוגמת ווטרס וקורבין.
טוב, לוי לא טען שהוא מעריץ את קורבין בשל האנטישמיות. הוא בכלל מכחיש את עובדת האנטישמיות של קורבין ומגדיר אותו "רק" אנטי ישראלי, שזה בכלל דבר שגדעון לוי מעריץ. הוא מביע תקווה שקורבין יבחר, לא בשל עמדותיו בסוגיות בריטיות או אירופיות, אלא בשל היותו אנטי ישראלי; "רק" אנטי ישראלי. או בלשונו: "הוא המדינאי היכול לשנות את השיח הבינלאומי כלפי הכיבוש ואת המאבק בו. הוא שמץ התקווה לעולם אחר וישראל אחרת – ומה נבקש עוד." כלומר לוי רוצה מנהיג ברוח BDS שיוביל לחרם ולמצור כלכלי על המדינה שהוא שונא כל כך. בשל האנטישמיות ושנאת ישראל שלו, מגדיר לוי את קורבין "לוחם צדק".
דבר חיובי אחד אני יכול לומר על גדעון לוי. הוא יודע להבחין בין טוב לרע. הבעייה היא שהוא בוחר תמיד ברע ונלחם בטוב. לכן הוא מעריץ את הצורר האנטישמי, ותוקף בשצף קצף את הרב הראשי של יהדות בריטניה, הרב מירווס, שקרא לא להצביע למנהיג האנטישמי. הרב מירווס נולד בדרא"פ, ולוי טוען שבתור שכזה היה עליו להילחם ב"מדינת האפרטהייד", כפי שהאנטישמים הקיצונים מכנים בבורות ושנאה את ישראל.
גדעון לוי טוען שקורבין אינו אנטישמי, אך הוא עצמו כותב על יהדות בריטניה בארסיות אנטישמית שלא היתה מביישת את מי שאני מעדיף לא להשוות אליהם. "כמחצית מיהודי בריטניה שוקלים לברוח, אם קורבין ייבחר. שיברחו. הסקר שהראה זאת עלול דווקא לעודד אנטישמיות: האם יהודי בריטניה הם בריטים על תנאי? למי נתונה נאמנותם?"
בנצי גופשטיין, ביום עכור במיוחד, יכול לכתוב כך על ערביי ישראל.

* מלחמת הגופות – החלטת בנט להפסיק להחזיר גופות מחבלים עד החזרת גופות חללי צה"ל מוצדקת. יש להוסיף עליה אמירה, שעם החזרת גופות חללי צה"ל יוחזרו מיד כל גופות המחבלים שבידינו.
במסגרת ההסדרה עם חמאס יש לחתור להסכמה הומניטרית של הפסקת "מלחמת הגופות", והחזרה מיידית של כל גופה, משני הצדדים.

* מיתוג – הגיג ששמעתי: עיריית נצרת שוקלת לשנות את שמה של העיר לנוף הגליל תחתית.

* שווארצע פרייטאג – גם אני חלק מהעדריות. בשווארצע פרייטאג עשיתי שופינג. קניתי את עיתוני השבת.

* ביד הלשון: אלוני יצחק – יישובים רבים בישראל קרויים על שמו של יצחק. מיהו היצחק הזה, שכל כך הרבה יישובים מנציחים אותו? אין זה יצחק אחד, אלא יצחקים רבים. כתבתי כבר על צור יצחק הקרוי על שמו של יצחק רבין, על תל יצחק שקרוי על שמו של יצחק שטייגר ועל משואות יצחק הקרוי של שמו של הרב יצחק אייזיק הרצוג. והיום – על אלוני יצחק.
אלוני יצחק הוא כפר נוער, בין כפר גליקסון לגבעת עדה. הוא קרוי על שמו של יצחק גרינבוים – מהמנהיגים הבולטים של התנועה הציונית בפולין, חבר בסיים הפולני, מראשי הציונים הכלליים ושר הפנים הראשון.
אורי הייטנר

* אהוד: אני עדיין זוכר את השמחה הגדולה שפשתה כאש בשדה קוצים בתנועת העבודה [למשל במושב העובדים צופית, שמשפחתי גרה אז בסמוך לו, בקלמניה] – כאשר בבריטניה, בבחירות של 1945, שנערכו לאחר כניעת הנאצים, הודח וינסטון צ'רצ'יל, וממשלתו הוחלפה בממשלת הלייבור בראשות קלמנט אטלי.
והמושבניקים המפא"יניקים עלזו: הלייבור זה אנחנו! השמאל! תנועת העבודה!
ומה קיבלנו מהלייבור? את שר החוץ ארנסט בווין שונא ישראל – ואת תקופות ההעפלה והמאבק המר בממשלה הלייבור הבריטית ובחייליה בארץ-ישראל בשנים 1945-1948 – עד שסוף-סוף נפטרנו מהם וקמה מדינת ישראל!
ועד היום קשה להבין כיצד הצבא הבריטי האמיץ, שנלחם בנאצים – המשיך להילחם, ודווקא תחת ממשלת הלייבור – ביישוב העברי ובמעפילים פליטי השואה! ולצדד בערבים – שרובם צידדו בגרמנים במלחמת העולם השנייה!