בהלווייתו של "הרב" כהנא, הלך ההמון אחרי מיטתו ושאג: "מוות לערבים! מוות לשמאלנים!" לאחר ההלוויה השתוללו חלק מתלמידיו ברחובות ופגעו בערבים. קריאות נוראות אלו, שניתן לראות בהן תרגום לעברית של סיסמאות ההמון שרדף את אבותינו בארצות גלותם, לא היו מקריות. קריאות "מוות לערבים" היו הקריאות הנפוצות בכנסים ובהפגנות של כהנא בחייו, בעידודו. כאשר באוקטובר 1984 דוד בן שימול ירה טיל לאו לעבר אוטובוס ערבי בירושלים, רצח נוסע ופצע עשרה, שיבח כהנא מעל במת הכנסת את מעשהו. והבטיח: "אילו הייתי אני בממשלה, שום ערבי לא היה נהרג, כי שום ערבי לא היה פה."
במאי 1990, כאשר עמי פופר ערך טבח בערבים שעמדו בתור לעבודה בראשל"צ, רצח שבעה ופצע 11, כהנא, שכבר לא היה ח"כ, הוביל הפגנת הזדהות עם הרוצח והטבח. הקהל שצווח "מוות לערבים" ידע שזו צוואתו של כהנא.
תלמידו המובהק של כהנא ומועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת, ברוך גולדשטיין, קם ועשה מעשה. ערב פורים תשנ"ד (1994) הוא חדר חמוש למערת המכפלה, כשהוא לבוש במדי צה"ל, נכנס לאולם התפילה המוסלמי, וירה בגבם בהמוני המתפללים, גברים וילדים, שכל חטאם הוא היותם ערבים. הוא רצח 29 מתפללים ופצע 125. רק מעצור בנשקו עצר את הטבח.
מעשה זה הפך את ברוך גולדשטיין לדמות הנערצת על הכהניסטים, שני רק לכהנא עצמו, כמי שיישם יותר מכל אחד אחר את משנתו. הם בנו לכבודו מואוזילאום מפואר, שהיה לאתר עליה לרגל לכהניסטים.
תמונתו של רוצח ההמונים הזה תלויה בביתו של מנהיג הכהניסטים היום, איתמר בן גביר. הוא רואה בו דמות מופת, מודל לחיקוי. זה האיש עליו מחנכים הכהניסטים.
ליבת האידיאולוגיה הכהניסטית היא פירוש למצוות "לא תחנם" – אין מקום לגויים בארץ ישראל. ולכן, יש לגרש אותם. וכיוון שאין ממשלה המגרשת את הערבים, כל פגיעה בערבים, שעשויה לעודד אותם להסתלק מכאן, ראויה ורצויה. זאת הסיבה לתמיכתם במעשי טבח ורצח של ערבים.
ב-1985, שנה לאחר בחירתו של כהנא לכנסת, הובלתי את חניכיי בתנועת הצופים בחיפה, חברי גרעין לאורטל, בהפגנת תנועות הנוער נגד הכהניזם והגזענות. לצדנו צעדו חניכי "בני עקיבא". "בני עקיבא" היתה חלק מן המלחמה בכהניזם, שעורר סלידה והתנגדות בציונות הדתית ובימין הציוני. גאולה כהן ז"ל, שהיתה הסמן הימני של המפלגה הימנית ביותר בכנסת, "התחייה", אמרה מעל דוכן הכנסת (25.6.85): "אני מתעבת בכל ליבי לא רק את הגזענות אלא את כל המריח גזענות. אני מתעבת בכל ליבי את חבר הכנסת כהנא."
וכעת, אוי לבושה, מפלגת הבית היהודי כורתת ברית עם הכהניזם. זהו כתם על הציונות הדתית. אני מקווה מאוד שהציונות הדתית תתעשת ותסכל את הסכם הקלון עם הכהניסטים.
פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות".

2. מנהיג הדיסידנטים
הליכודניקים אוהבים להתהדר בדמוקרטיה הפנימית שלהם ופסגתה – הפריימריז. והם מתהדרים בכך שהם כמעט המפלגה האחרונה שעוד מקיימת בחירות פנימיות. ואכן, יש להם במה להתגאות. אי אפשר לקחת מהם את העובדה הזאת (בלי להתעלם מהצדדים הפחות יפים בשיטת הפריימריז).
והנה, כאשר קם בכיר בליכוד ומעז לקרוא תיגר על מנהיגותו של נתניהו ולהתמודד על ההנהגה, הם מורחים אותו בזפת ונוצות ומגלגלים אותו על הכביש. מכנים אותו "בוגד", קוראים לו "גיס חמישי", מפיצים סיפורי עבריינות מין ("אבל לא ביבי – לא חוקרים") ושלל עלילות ובדותות. כאשר שרה בישראל, שרת התרבות (!) של ישראל, מכנה בשידור אחד מעמיתיה שמעז לגשת להתמודדות דמוקרטית על ההנהגה "תוקע סכין בגב של נתניהו ושל הליכוד" ו"יורה בנגמ"ש", מה הפלא שהרשתות החברתיות הן לבה רותחת של אלימות מילולית כלפי תוקע הסכין בגב.
"מועמד הקרן החדשה" מכנים אותו ברשתות, ומי שמעט בקיא בשיח הזה, מבין שאין האשמה חמורה מזו. כן, יש כבר תיאוריה איך הקרן החדשה טיפחה אותו והכינה אותו לרגע הזה של ניסיון ההפיכה, שמשתלב בהפיכה של היועמ"ש והפרקליטות. כן, ככה יעשה לאיש שלוקח ברצינות את הרעיון של דמוקרטיה ובחירות חופשיות בתוך הליכוד.
לגנותו של סער ייאמר, שאין הוא תובע מנתניהו ללכת מסיבות ערכיות ומוסריות; בתביעה להנהגת המדינה בניקיון כפיים וטוהר מידות. יש גבול, כנראה, לאומץ ולמנהיגות. סער מתמקד רק באינטרס הפוליטי של הליכוד, להחליף את נתניהו כיוון שאין לו יכולת ולא תהיה לו יכולת להקים ממשלה. בעוד עמיתיו מתקרנפים ושותקים או מדקלמים את דפי המסרים – סער אומר בגלוי את שהם אומרים בחדרי חדרים: נתניהו סיים את דרכו, והאינטרס של הליכוד הוא להחליפו.
לזכותו של סער ייאמר, שהוא העז למתוח ביקורת על נאום ההסתה של נתניהו נגד מדינת החוק ומוסדותיה. איש, זולתו, בין בכירי הליכוד, לא העז לומר דברים אלה בגלוי.
כאשר אנו נחשפים להסתה ולביוש (שיימינג) נגד סער, אפשר להבין מדוע כל ראשי הליכוד עומדים מנגד ובולעים את לשונם. האומץ המרבי שלהם היה לארגן לעצמם חתונות ובר-מצוות כדי לתרץ את היעדרותם מן ההפגנה שארגן נתניהו נגד מדינת החוק.
סער מוקע כ"סמולן" ונציג "הקרן החד"שה", אך בוחרי הליכוד יודעים שהוא נאמן לדרך יותר מנתניהו. הוא החל את מעורבותו הפוליטית כנער, בנוער "התחיייה" – המפלגה שקמה מתוך התנגדות להסכמי קמפ-דיוויד. בכל שנותיו בליכוד, הוא היה תמיד באגף הניצי. בניגוד לנתניהו, הוא מעולם לא הצביע בעד עקירת גוש קטיף ונאום בנוסח בר-אילן מעולם לא יצא מפיו. בקריאתו לממלכתיות ובגנותו את המתקפה על מוסדות המדינה, הוא מגלה נאמנות לדרכו ההיסטורית של הליכוד, מהקמתו ועד לשנים האחרונות.
איני יודע מהם סיכוייו של גדעון סער בפריימריז. אבל יש חשיבות רבה לעצם קיומה של ההתמודדות. עצם העובדה שקם בליכוד מנהיג לדיסידנטים, היא בשורה חשובה לדמוקרטיה הישראלית ובעיקר לליכוד.

3. נאום המנהיג הבא
לפני קרוב לשנתיים פירסמתי מאמר שכותרתו "נאום המנהיג הבא". היה זה נאום עתידי של המנהיג שייבחר לראשות הליכוד במקום נתניהו, ובו הוא מתחיל את התהליך של החזרת הליכוד והמדינה למסילה, באמצעות דה-ביביזציה ושינוי ערכי וחברתי.
אלכס אנסקי שקרא את המאמר, הקריא אותו במלואו בתוכניתו בגל"צ. הוא הקריא אותו בפאתוס של נואם מול קהל ושתל בתוכו הקלטה של תשואות רמות.
היום, המאמר הזה אקטואלי מתמיד.

לילה טוב לכם, חברי תנועת הליכוד, שמימשתם היום את זכותכם להצביע ולהשפיע! לילה טוב לכם אזרחיות ואזרחי ישראל!
אני מודה לכם, חברי הליכוד, על האמון שהענקתם לי, בבחירתי להנהגת התנועה. יותר משהיה זה אמון אישי בי, היה זה אמון בדרך שאני מייצג. היה זה אמון בשינוי דרכה של התנועה ועלייתה על דרך חדשה. ואם לדייק יותר, היה זה אמון בהחזרת התנועה שסטתה לנתיבים צדדיים, בעייתיים, לעתים אף לדרכים אפלות, בחזרה לדרך המלך של תנועתנו.
היום קיבלתי מכם מנדט להחזיר את תנועתנו לדרכה הממלכתית. מהלילה, תנועתנו איננה עוד לעומתית לממלכתיות הישראלית. החל מהלילה, תנועתנו אינה רואה עוד את שלטון החוק כאוייב וכ"כנופייה". מרגע זה ואילך, כלֵי הביצוע של הממלכתיות לא יהיו עוד מוקד להסתה ולהשמצות, ראשיהם לא יהיו עוד קורבנות של שיימינג; אלה הם כלים ממלכתיים, והם הכלים שלנו, כאזרחים חופשיים וגאים בדמוקרטיה הישראלית.
תנועתנו לא תהיה עוד מוקד לשנאה ולהסתה נגד בית המשפט. כמו כל גוף ממלכתי, גם בית המשפט אינו חסין מביקורת. מותר לחלוק על בית המשפט, מותר לבקר אותו ואף רצוי לעשות כן, כיאה לדמוקרטיה. אך אנו מכבדים את בית המשפט, יש לנו אמון בבית המשפט, אנו רוצים בית משפט חזק ועצמאי; לא נסית את אזרחי ישראל לשנאת בית המשפט, לא נלעג לשופטים, לא נציג את בית המשפט כדיקטטורה ואת השופטים כדיקטטורים, לא נעליל על בית המשפט שהוא נציג של איזו קרן, לא נשמיץ את בית המשפט שהוא סניף של חמאס, לא נטיל דופי בפטריוטיות ובציונות של שופטי ישראל, ולא נציג את שופטי ישראל כחורשי קנוניות נגד הפוליטיקאים מן המחנה שלנו. מדוע לא נעשה זאת? כי אנו יודעים שכל אלה שקרים. גם מי ששטפו את מוחות הציבור בהסתה הזאת, ידעו שאלה שקרים. אבל אנחנו אנשי אמת, והחל בלילה הזה תמה תרבות השקר בתנועתנו.
תנועתנו המתחדשת מכבדת את היועץ המשפטי לממשלה, אף שגם אותו מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את פרקליטות המדינה, שגם אותה מותר לבקר. תנועתנו המתחדשת מכבדת את משטרת ישראל, שהייתה בשנים האחרונות, אוי לבושה, מוקד להסתה, להכפשות, לעלילות, מתוך חוסר אחריות משווע, מתוך רצון לקעקע את המשטרה, ותוך נכונות להשאיר כאן אדמה חרוכה, והכל מסיבה אחת – העובדה שהמשטרה ביצעה את תפקידה נאמנה, מתוך מחויבות למדינת ישראל ולחוק, וחקרה באומץ, ללא מורא, ללא משוא פנים, גם את החשוד שחשב שהוא נמצא מעל החוק. אנו מכבדים את משטרת ישראל, אנו מצדיעים לה. אנו מצדיעים למפכ"ל המשטרה, שהיה קורבן למסע שיימינג בזוי, ללינץ' ציבורי, שנועד להלך עליו אימים, לבל יבצע את תפקידו. אדוני המפכ"ל, בשם תנועת הליכוד המתחדשת, אני מצדיע לך. עוד נכונו לך עלילות רבות בתרומתך למדינת ישראל ולביטחונה, גם אחרי תפקיד זה.
מותר לבקר את משטרת ישראל. מותר לבקר את צבא ההגנה לישראל. אך צה"ל ומפקדיו ובראשם הרמטכ"ל, לא יהיו עוד למשיסה. אני כיו"ר התנועה, ואם ירצו אזרחי ישראל – כראש הממשלה, אעמוד באופן נחרץ נגד כל מסע הסתה נגד הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל. אנו, הדרג המדיני, נושאים באחריות על כל פעולות צה"ל. כל ביקורת על פעילות צה"ל, יש להפנות אלינו. מצב שבו סביבתו של ראש הממשלה רוקחת מסע נגד הרמטכ"ל וראש הממשלה שותק וקורץ, לא יקרה עוד. לא במשמרת שלי. צה"ל לא יהפוך לכנופייה, מפקדי צה"ל לא יתנו לו להידרדר לכנופייה, וממשלת ישראל תשמור על צה"ל, לבל יהפוך לכנופייה.
תנועתנו מכבדת את נשיא המדינה. נשיא המדינה אינו רק סמל לממלכתיות הישראלית. בשנים האחרונות, הוא היה צוק איתן של ממלכתיות, שעמד בגבורה מול הזרם העכור, האנטי ממלכתי. הוא ניצב כמגדלור, המראה לכולנו שאפשר גם אחרת. ואולי נשיא המדינה לא יאהב שאני אומר זאת, אך הוא גם איש תנועה, חבר בתנועתנו, אחרון המוהיקנים של ערכיה ועקרונותיה, נאמן דרכה. ודווקא בשל נאמנות זו, הוא היה מוקד למסע הסתה, הכפשה והשמצה איומים ונוראים, וכולנו יודעים מי עמד מאחורי המסע הזה. היום זה נגמר. מחר בבוקר אתייצב במשכן נשיאי ישראל, ואבקש מנשיא המדינה סליחה ומחילה בשם תנועת הליכוד, בשמכם.
תנועתנו מכבדת את משרתי הציבור, אנשי השירות הציבורי, שהושמצו בשנים האחרונות, בתואנות שווא הזויות, תחת סיסמאות הבל כמו "אתה מצביע ימין ומקבל שמאל", בטענת כזב כאילו השלטון הנבחר אינו מושל במדינה, בשל מנגנון מפא"יי שמאלני ששולט ומכשיל אותו. כולנו יודעים, שכל הטענות הללו – שווא הן. אנו יודעים שכל ראשי הממשלות של תנועתנו, היטיבו לבצע את מדיניותם ואת החלטותיהם, ועובדי שירות המדינה המסורים ביצעו במסירות את המדיניות הזאת.
גבירותיי ורבותיי!
אנחנו עומדים לשנות את השפה. השפה זוהמה בשנים האחרונות וכירסמה במרקם העדין של החברה הישראלית. נוציא מהלקסיקון את המילה "לשלוט". איננו מחפשים לשלוט בתקשורת, ולא לשלוט בתרבות ובכלל – השליחות שלנו אינה לשלוט על העם, אלא לשרת את העם.
נחזיר ליושנה את המילה נאמנות. לא עוד נאמנות למנהיג, נאמנות לאיש. את הנאמנות נדרוש מעצמנו, נבחרי העם – נאמנות לציבור – זה שיבחר בנו וזה שלא יבחר בנו, נאמנות לחברה הישראלית, נאמנות למדינת ישראל, נאמנות לעם ישראל.
לא נשתמש עוד במילה "משילות" כאמצעי להשתלטות שלטונית על המערכות החיוניות לחוסנה של הדמוקרטיה, על האיזונים והבלמים, על שלטון החוק, על שומרי הסף. לא ולא. המשילות היא גם תפקוד מיטבי של משטרת ישראל, גם של בתי המשפט, של כל מוסדות הממשל, בהרמוניה ושיתוף פעולה, מתוך מחויבות לטובתה של מדינת ישראל, ואך ורק לטובת מדינת ישראל; לטובת הכלל, ובשום אופן לא לשום אינטרס זר או אישי.
גם המילה מתנות תחזור למסלולה – ספר ליום הולדת, זו מתנה. אפשר גם דיסק. לא... אתם יודעים מה לא.
נמחק מן הלקסיקון את להג הכזב – את ה"רדיפה", את ה"הפיכה", את ה"פוטש", את ה"שטינקרים". לא עוד. לא עוד קונספירציות מטורללות, לא עוד התבכיינות שלטונית, לא עוד התקרבנות של ההנהגה, לא עוד פאסיב-אגרסיב, לא עוד נרגנות, לא עוד חמוציות. מהלילה אנו מפסיקים להיות חמוצים! אנו מפסיקים להיות חמוצים!
נחזיר לשפה הפוליטית את המושגים שנרמסו והודרו ממנה – את הממלכתיות, את הנורמטיביות, את הערכיות, את המוסר, את ההוגנות, את היושרה, את השקיפות, את טוהר המידות, את ניקיון הכפיים, את הדוגמה האישית, את ה"הצנע לכת". אלה המושגים שלאורם נלך, ועל פיהם נפעל.
אין מנהיגות ללא דוגמה אישית, ואנו נשמש דוגמה אישית בכל התחומים. גם הבית ברחוב בלפור, יהיה מופת ליחסי עבודה ולהעסקה הוגנת. וכל הוצאות ביתי הפרטי ימומנו מכיסי. אני, כראש הממשלה, וכמוני השרים וחברי הכנסת – הדוגמה האישית תשמש נר לרגלינו, בכל פעולותינו. אני מתחייב על כך בפניכם, אזרחי ישראל.
הלילה נשליך לפח האשפה של ההיסטוריה את פולחן האישיות. אין דבר זר ליהדות יותר מפולחן אישיות. כמדינה יהודית, נשים קץ לעבודה הזרה הזאת.
אם אתם, אזרחי ישראל, תבחרו בי לראשות הממשלה, תהיו עדים לשינוי מהותי באופן ההנהגה, לו התרגלתם בשנים האחרונות. בראש ובראשונה, לפני הכול ואחרי הכול – לא יהיה עוד כל ערעור על העיקרון הבסיסי של שלטון החוק – השיוויון בפני החוק. אני, כראש הממשלה, כפוף לחוק, ולא יעלה על דעתי לעודד העתקת החוקים הגרועים ביותר במדינות העולם, במטרה להעמיד את עצמי מעל החוק. בשום פנים ואופן, לא תהיה עוד נבלה כזאת בישראל.
כראש הממשלה, אהיה ראשון בין שווים, על פי ההגדרה שטבע מנחם בגין: "השרים רואים בו ראשון, הוא רואה בהם שווים." לא עוד פחד להתבטא, לא עוד פחד לבקר, לא עוד שתיקת הקרנפים. אני מודה בחולשתי. במהלך הפריימריז, בכל אסיפה ובכל חוג בית נשאלתי: למה שתקת? למה נתת לזה יד? אודה ואבוש – פחדתי. ודווקא לכן, אני לוקח על עצמי את האתגר לחולל שינוי דרסטי בתרבות הפוליטית בישראל.
כראש הממשלה אמנה ממלא מקום, אמנה שר חוץ ואאייש את התיקים הבכירים, בין השאר כדי להעניק ניסיון מדיני להנהגת ההמשך. אראה כחלק מתפקידי, כראש הממשלה וכראש התנועה, לטפח מנהיגות צעירה. איני פוחד מהצל של עצמי, ולא אנהג כפרנואיד. הזמנים האלה נגמרו. הם נגמרו הלילה.
כבר בשבוע הקרוב, אקים את צוות מאה הימים, שיתכנן את הרפורמות שנקדם כבר בתחילת תפקידי. אנו נבחן בכובד ראש את הגבלת הקדנציות של ראש הממשלה. יש לכך חסרונות, כיוון שיש חשיבות רבה לניסיון. אבל אנו יודעים שהשלטון עלול להשחית, שהכוח ממכר, שהיכולת לגבור על היצר נשחקת. ולכן, נבחן ברצינות את הרעיון הזה.
נכניס לחוק יסוד הממשלה את החובה למנות מ"מ ראש הממשלה, ונגדיר את סמכויותיו.
נבטל את משרד התקשורת, ונקים תחתיו רשות רגולציה ממלכתית, לא ממשלתית, לא מפלגתית. תקשורת עצמאית וחופשית היא נשמת אפה של הדמוקרטיה, ויש להגן עליה מפני כוחו של השלטון.
נגנוז את כל הצעות החוק שנועדו לפגוע בשלטון החוק. נבטל את חוק ההמלצות. החרפה הזאת תמחק מספר החוקים. נחולל רפורמות שלא תאפשרנה עוד את הקשר המשחית בין הון ושלטון. הקשר הזה משחית הן את ההון והן את השלטון, ובעיקר – את החברה הישראלית. אנו נשים קץ לשחיתות השלטונית בישראל!
המטרה העליונה של הממשלה בראשותי, אם העם ייתן לנו את המנדט, תהיה להביא שלום על ישראל. שלום בתוכנו, בינינו. לא עוד הפרד ומשול. תפקידנו העיקרי יהיה איחוי הקרעים בעם, המאיימים על שלומה ושלמותה של החברה הישראלית. איחוי הקרעים בין שמאל וימין, בין דתיים וחילונים, בין אשכנזים ומזרחים, בין אורתודוכסים, קונסרבטיבים ורפורמים, בין ישראל ותפוצות הגולה, בין יהודים וערבים.
אם אזרחי ישראל יתנו לנו את המנדט, ויוטל עליי להרכיב ממשלה חדשה, אפנה לראשי המחנה הציוני ו"יש עתיד", ואקרא להם להקים ממשלת אחדות לאומית רחבה, בשיתוף כל הכוחות הקונסטרוקטיביים בחברה הישראלית. יש חשיבות רבה לקיומה של אופוזיציה חזקה בישראל, אבל בארבע השנים הקרובות יש צורך בממשלת חירום, לתיקון מה שקילקלנו בשנים האחרונות, ולאיחוי הקרעים בחברה.
ושוב, אני מודה לכם על האמון שהענקתם לי. האתגר המוצב בפניי כבד, כמעט כבד מנשוא, אך בעזרתכם – אצליח.
מִזְמוֹר לְדָוִד. יְהוָה, מִי-יָגוּר בְּאָהֳלֶךָ? מִי-יִשְׁכֹּן בְּהַר קָדְשֶׁךָ? הוֹלֵךְ תָּמִים וּפֹעֵל צֶדֶק, וְדֹבֵר אֱמֶת בִּלְבָבוֹ. לֹא-רָגַל עַל-לְשֹׁנוֹ, לֹא-עָשָׂה לְרֵעֵהוּ רָעָה, וְחֶרְפָּה לֹא-נָשָׂא עַל-קְרֹבוֹ. נִבְזֶה בְּעֵינָיו נִמְאָס, וְאֶת-יִרְאֵי יְהוָה יְכַבֵּד. נִשְׁבַּע לְהָרַע וְלֹא יָמִר. כַּסְפּוֹ לֹא-נָתַן בְּנֶשֶׁךְ, וְשֹׁחַד עַל-נָקִי לֹא לָקָח. עֹשֵׂה-אֵלֶּה לֹא יִמּוֹט לְעוֹלָם.

4. צרור הערות 25.12.19
* גפרור בוער לחבית אבק שריפה – נתניהו אינו ראוי להנהגה לאומית. הוא אינו ראוי לה כיוון שהוא שקוע עד מעל הראש בפלילים, כיוון שהוא נאשם בשלושה כתבי אישום ובהם שוחד, כיוון שהוא מסית את עם ישראל נגד מדינת החוק ומוסדותיה, כיוון שהוא מנסה להעמיד את עצמו מעל החוק, כיוון שהוא משעבד את האינטרס הלאומי לאינטרס הפרטי שלו – להיחלץ מאימת הדין.
ואף על פי כן, אני מתנגד בתוקף להחלטה של בג"צ שתאסור להטיל עליו את הרכבת הממשלה. החלטה כזו היא שיא האקטיביזם השיפוטי. היא מנוגדת לשני חוקי יסוד: לחוק יסוד הממשלה, על פיו ראש הממשלה רשאי להישאר בתפקידו עד פסק דין חלוט ולחוק יסוד הנשיא, על פיו הנשיא מוסמך להטיל את הרכבת הממשלה על כל ח"כ, ללא שום הגבלה.
החלטה כזו, בעיתוי הנוכחי, כמוה כהשלכת גפרור בוער לחבית אבק שריפה.
יש שתי מגמות הרסניות, שמאיימות על הדמוקרטיה, המבוססת על הפרדת רשויות ואיזונים ובלמים. האחת היא האקטיביזם השיפוטי, על פיו הכול שפיט ובית המשפט יכול להחליט כל החלטה על פי שיקול דעתו והחלטתו עומדת מעל לכל החלטה של הכנסת ואולי אף של הריבון (הריבון, אגב, הוא העם ולא הכנסת, כפי שלעיתים נוטים לחשוב).
המגמה השנייה היא האקטיביזם המשילותי, על פיו כיוון שראש הממשלה נבחר בידי הציבור (שזה לא נכון, הוא נבחר בידי הכנסת), הכול מותר לו, וכל מה שהוא רוצה, כל מה שהוא עושה, כולל מה שהוא עושה לביתו, כולל מעשי שחיתות ועבירה על החוק – הם ביטוי ל"רצון העם", ומי שמנסה להתנגד, חותר נגד רצון העם. כאילו, אם נתניהו ייבחר, אין להעמיד אותו לדין כי הוא נבחר למרות כתבי האישום וכו' וכו' וכו'.
שתי המגמות ההרסניות הללו מזינות זו את זו, מקצינות זו את זו, וההסלמה הזאת מהווה סכנה חמורה לחברה הישראלית. יש לעצור את ההסלמה. יש ללכת בשביל הזהב של הרמב"ם, בדרך השלישית, דרך האמצע – לא להיגרר אחרי שני הקטבים הללו, שכל אחד מהם שובר את הכלים.
יש להתנגד לאקטיביזם השיפוטי כאילו אין אקטיביזם משילותי ולאקטיביזם המשילותי כאילו אין אקטיביזם שיפוטי. לא הכול שפיט ולא הכול משיל. לא הכול מותר לשליט בשם "רצון העם".

* מגמה ברורה – כל הסקרים, ללא יוצא מן הכלל, מצביעים על מגמה ברורה וחד משמעית, מגמה מעניינת. אם סער יעמוד בראש הליכוד, הליכוד יקבל פחות מנדטים אך גוש הימין יקבל יותר מנדטים. מה הסיבה לכך?
אם סער ינצח, הוא יחזיר לחיק הימין והליכוד רבים מאנשי הימין הממלכתי, שמאסו בשחיתות ובהסתה נגד מדינת החוק ומוסדותיה, והתכוונו להצביע לכחול לבן או "ללכת לים". מצד שני, רבים ממעריצי נתניהו ינטשו את הליכוד ויתמכו במפלגות הימין הדתיות.
כחבר תל"ם ותומך בכחול לבן, אם כן, האינטרס שלי הוא ניצחון לנתניהו, ששווה לכחול לבן 3-4 מנדטים. אולם כאזרח מדינת ישראל, אני מייחל לניצחונו של סער. ניצחון שלו ישים קץ לשלטון המסית נגד מדינת החוק ומונהג בידי נאשם בפלילים, כולל שוחד. ניצחון של נתניהו, לעומת זאת, עלול להחזיר אותנו לסיבוב רביעי, בפרט כאשר הפעם הוא עלול לחשק את עצמו ב"בלוק" עם הבית הכהניסטי.

* רעיון הזוי – נשיא המדינה נדרש להיות דמות מגשרת, מחברת בין חלקי העם, מפייסת. מנשיא המדינה מצופה להיות מנהיג של דוגמה אישית. עליו להיות מופת של טוהר מידות וניקיון כפיים.
הרעיון של גדעון סער, לבחור את נתניהו לנשיא המדינה – הזוי.

* אוחנה, מאחוריך – בימים האחרונים קראתי יותר ויותר רשומות של הערצה לאוחנה. "סוף סוף מנהיג עם ביצים שעושה בית ספר לדיקטטורה של הדיפ-סטייט" וכו'. יתר על כן, קראתי מספר רשומות שמסמנות אותו כראש הממשלה הבא והיורש של נתניהו.
סביר להניח שאיני היחיד ששומע את הקולות. הם לבטח הגיעו גם לרחוב בלפור. ואת אוחנה זה צריך להדאיג. נכון, אוחנה הגיע למעמדו בעיקר בזכות כישורי החנופה והליקוק, והיותו הנאמן שבנאמנים, כמו כלבלב מרוט, לנתניהו. אז מה?
גדעון סער היה נאמן הנאמנים והחנף שבחנפנים של נתניהו. לא פחות מעבד נרצע. אבל כשהעז להגיע פעמיים ראשון בפריימריז, נתניהו ראה בו איום, סימן אותו כאוייב, והחל להילחם בו, להעליל עליו עלילות, לתפור לו קונספירציות ולעשות כל מאמץ כדי לחסל אותו.
את סער, כנאמן הנאמנים והחנף שבחנפנים החליף ארדן. וכשהוא התחזק וניצח בפריימריז, נתניהו החל לדחוק אותו, לצנן אותו, להשפיל אותו ומבלפור החלו לזרום מסרי הסתה נגד המשת"פ הזה של התשקורת והמשטרה, שהם הרי מהגרועים שבאויבינו.
גם שטייניץ ואקוניס היו דובריו, שליחיו ונאמניו של נתניהו, וגם הם מכירים היטב את הכתף הקרה שלו, אם כי במידה פחותה, כי הם פחות חזקים.
אילו אוחנה שאל לעצתי, הייתי מייעץ לו להתענג על רגעי הפופולריות הללו, כיוון שלא רחוק היום שבו הוא יסומן כאויב הציבור.

* מתעבת בכל ליבי – מדברי ח"כ גאולה כהן ז"ל, בדיון בכנסת, 25.6.85: "אני מתעבת בכל ליבי לא רק את הגזענות אלא את כל המריח גזענות. אני מתעבת בכל ליבי את חבר הכנסת כהנא עם כל האלמנטים הגזעניים, ויש בו אלמנטים גזעניים. אילו אני הייתי בבית הזה – לא הייתי אז באותה ישיבה – ושמעתי אותו אומר: 'שתוק ערבי' – אילו היה מישהו מבקש להסיר את חסינותו בגלל הביטוי הזה, אני מודיעה שהייתי נותנת את ידי מיד."
ובדיון אחר, ב-31.7.85, כאשר "הרב" כהנא עמד מעל הדוכן וציטט שברי פסוקים ומדרשים כדי לטעון שהגזענות שלו היא בעצם היהדות, קראה לעברו גאולה כהן: "בושה וחרפה, זו היהדות?... אתה יהודי? תתבייש..."
בחילופי המהלומות המילוליות ביניהם, החצוף הזה כינה אותה "ערב רב".

* ממשיכים בדרכו – את הדייט הראשון של איתמר בן גביר ואשתו, הם ערכו במוזיליאום של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין שר"י, בפארק ע"ש "הרב" כהנא שר"י, בקריית ארבע. המחבל הרוצח, שהיה תלמידו המובהק ומגשים דרכו של כהנא, היה המועמד השלישי ברשימתו לכנסת, וראש הרשימה שלו למועצת קריית ארבע. הוא זה שיזם את הקמת הפארק לזכרו של אבי אבות הטומאה. שם הוא נקבר. ושם, ליד קברו של הרוצח, בן גביר בחר להיפגש עם האישה שבחר. הנ"ל, אז נערת גבעות בת 17, אמרה בראיון שלא תשרת בשירות לאומי, כי אין שירות לאומי חשוב יותר מלהיות אשתו של בן גביר. בן גביר לא התגייס לצה"ל, כי צה"ל, בצדק רב, לא רצה תופעה כזאת בשירותיו. בסוף החתונה קיבלו המוזמנים מזכרת מהחתונה – חוברת קטנה כשמאחוריה תמונה של "הרב" מאיר כהנא שר"י, ומתחתיה הכיתוב "ממשיכים בדרכו".
קברו של רוצח ההמונים הוא אתר עלייה לרגל של הכהניסטים ועוזריהם. הוא המודל לחיקוי שלהם.

* עוכרי דין – כל אדם ראוי לסניגוריה – גם השפל שבפושעים שביצע את האפל שבפשעים. גם רוצח, גם אנס, גם פדופיל, גם מחבל, גם פושע מלחמה, גם פושע נאצי. כל אחד מהם ראוי למשפט צדק, ואין משפט צדק ללא סניגוריה. לכן, סניגור הוא אדם שתורם תרומה משמעותית לחברה צודקת שמנהלת מערכת משפט צודקת.
איפה הבעייה? כאשר סניגורים אינם מגִנים על פושעים מהסיבה שכל אדם ראוי לפרקליט, אלא כי הם תומכים בפושעים ובמעשי הפשע שלהם. הדבר קורה בעיקר בפשיעה אידיאולוגית. ולכן לאה צמל ואיתמר בן גביר ראויים לגנאי.

* הליך משפטופוליטי – תהליך ההדחה של נשיא ארה"ב, המתנהל בבתי הנבחרים, הוא תהליך הזוי. איני מתכוון בכך כלל להאשמות הספציפיות נגד טראמפ, איני מתכוון באופן ספציפי לנשיא טראמפ ואיני מתכוון באופן ספציפי לתהליך ההדחה הנוכחי. כוונתי היא לעצם ההליך, שטראמפ אינו הנשיא הראשון וכנראה גם לא האחרון לחוות אותו.
אין המדובר בהצבעת אי אמון פוליטית של הפרלמנט בראש הרשות המבצעת. אין המדובר בהליך משפטי נגד הנשיא בבית המשפט. מדובר בהליך משפטי, שמתנהל כמשפט, על פי ראיות ועדויות – במוסד פוליטי. למוסד פוליטי אין כלים לניהול הליך משפטי ולכן ההליך המשפטי הוא הצגה משפטית, כשהוא למעשה פוליטי. לא בכדי, ההצבעה של "המושבעים" היא מפלגתית – הרפובליקאים מצביעים נגד הדחת נשיא רפובליקאי והדמוקרטים מצביעים בעד הדחתו. לכן, ברור היה מראש שבקונגרס, שהרוב בו דמוקרטי, יהיה רוב להדחה, וברור לחלוטין שבסנט, שהרוב בו רפובליקאי, לא יהיה רוב להדחה.
המצב הקיים בישראל, שבו הרשות המחוקקת כפופה למעשה לחלוטין לרשות המבצעת, מציאות שקיימת מאז קום המדינה אך הוחרפה מאוד בעשור האחרון, הוא מצב בעייתי. יש לנו הרבה מה ללמוד מן השיטה האמריקאית, שבו הפרדת הרשויות טובה הרבה יותר. אולם הערבוב בין הליך משפטי להליך פוליטי, כפי שהוא בתהליך ההדחה, הוא רע מאוד.

* בשליחותה – ליאור שליין סיים את תכנית "גב האומה" במונולוג שבו הוא ירד-רצח על מפלגת העבודה. קודם למונולוג הוא אמר שהוא יצטרך למצוא מיטה הלילה, הרי בת הזוג שלו היא ח"כ מרב מיכאלי.
אני לא קונה את הסיפור הזה. השורה התחתונה של המונולוג היתה קריאה נרגשת למפלגת העבודה: "תחזרו להיות שמאל." וזה נשמע יותר כמסר בשליחותה של מרב מיכאלי.

* ישראלים העבירו רקטות לידי חיזבאללה? – אילו ארגון ישראלי היה מעביר רקטות לידי חיזבאללה, המעשה שלו לא היה חמור פחות מהמעשה הבוגדני של "בצלם" שהיה שותף לרקימת ההודעה האנטי ישראלית השערורייתית של התובעת בהאג.

* חגיגה בשוקניה – ההודעה האנטי ישראלית השערורייתית של התובעת בהאג, עוררה חגיגה בשוקניה. ארבעה פשקווילי תמיכה בהודעה, רק בגיליון הראשון לאחר פרסומה: פשקוויל המערכת, פשקוויל של קרמניצר, פשקוויל של גדעון לוי ופשקוויל של אריאנה מלמד. גדעון לוי חוגג, אך גם תוקף את התובעת על שהיתה "זהירה מדי." הוא הביע תקווה שנראה פוליטיקאים וקציני צה"ל עומדים לדין פלילי על כך שהעזו להגן על מדינת ישראל ושלומם של אזרחיה. בהזדמנות חגיגית זו, כדרכו, הוא משתלח בבג"צ שמכשיר את ה"פשעים". אריאנה מלמד גינתה באותה הזדמנויות את הישראלים השרים בחנוכה "לעת תכין מטבח," וטענה שהם חולמים על טבח בפלשתינאים.
כל צעד אנטי ישראלי מעורר אצל דבוקת שוקן אקסטזה ועוררות מינית.

* הומופוביה ודוסופוביה – הפעם הראשונה ששמעתי על ישי ריבו ואת ישי ריבו, היתה בהופעה של קובי אוז בקצרין, לפני שנים אחדות, שבה הוא התארח. ריבו שר שירים אחדים, ומן הרגע הראשון מצא חן בעיניי. אני שמח מאוד על הצלחתו.
בטעמי המוזיקלי, השאלה האם אמן הוא דתי או חילוני אינה רלוונטית. אולם אני אוהב אצל ריבו ואצל אמנים אחרים, את השירה האמונית. היא מדברת אליי. כיהודי, התרבות שלי יונקת ממקורות היהדות. היא יונקת גם מתרבויות אחרות, אך בראש ובראשונה, מן התרבות היהודית. והמוסיקה האמונית היא גלגול של אותם מקורות ופרשנות של אותם מקורות, וגם אם זו פרשנות שונה משלי, אני רואה בה ענף חשוב בתרבות שלי.
ומה שעוד אני אוהב בתרבות האמונית, זו העובדה שהיא פותחת ומעשירה ומגוונת את התרבות הישראלית, שבעבר היתה מונוליטית למדיי, ולשמחתי, בעשרים השנים האחרונות היא מגוונת יותר ונפתחת לכיוונים נוספים וכל המרבה – הרי זה משובח.
גל אוחובסקי השתלח במאמר ב"מאקו" בישי ריבו. אולם לא ישי ריבו האיש עורר את מיאוסו, אלא ישי ריבו התופעה. ומהי התופעה? אמנות דתית. הוא הרי ליברל גדול, אדם פתוח ונאור, ולכן הוא סולד מאמנות שונה משלו.
אילו היה מסתפק בהבעת סלידה, ניחא. המשפט המזעזע במאמרו הוא: "אני לא אוהב מוזיקה אמונית. זאת מוזיקה מקולקלת. אני לא מעוניין לשמוע תפילות ברדיו שלי. בשביל זה יש תחנות לאנשים מאמינים."
ראשית, הגדרתו את המוסיקה שאינה מועדפת עליו שהיא "מקולקלת", היא אמירה מתנשאת ויהירה. שנית, ההכללה. "כל" המוסיקה של סוגה מסוימת היא "מקולקלת". והרי בכל סוגה, יש שירים מוצלחים ושאינם מוצלחים, אך אצלו – הסוגה כולה מקולקלת. והגרוע מכל הוא הדיבור שלו על "הרדיו שלי". לא אכפת לו שיהיו להם, לדוסים, גטאות רדיופוניים משלהם, אבל לא ברדיו "שלו". וכשהוא אומר "הרדיו שלי," למה הוא מתכוון? לרדיו הממלכתי, כמובן. לרדיו הציבורי. לתחנה הצבאית או לתחנות התאגיד. אלו הן תחנות הרדיו של אוחובסקי, ועליהן לשדר רק על פי טעמו, ולהדיר את השונה ממנו. ומי שטעמו שונה, שיחפש לו תחנות נישה.
ואחרי תשפוכת השנאה, האטימות וההדרה הזאת, הוא מכנה את המוסיקה הדתית במילת הקסם האופנתית, שאי אפשר בלעדיה. "הדתה". הדחליל המלאכותי הזה שבו מנסים להפחיד אותנו. הוא רוצה להדיר מהרדיו "שלו" את הדתיים, ואת הרצון שלהם לשדר ברדיו "שלו" הוא מכנה "הדתה". בכך, הוא מדגמן את מהות ההיסטריה המלאכותית הזאת, ה"הדתה". הקשקוש הזה הוא המצאה דוסופובית של מי שבשם החופש והנאורות, שעליהם הם מלהגים גבוהה גבוהה, מנסים להדיר, להקטין ולהשפיל את מי ששונים מהם.
את מי מזכיר לי אוחובסקי בדבריו? את אלה שמדברים בדיוק כמוהו על מצעד הגאווה. אותה שנאה עיוורת, אותה הדרה, אותה פוביה, אותה סתימת פיות, אותו רצון לנכס לעצמם את המרחב הציבורי. וכאשר דווקא אוחובסקי משתלח בשונים ממנו כאחרון ההומופובים, הוא מפגין חוסר מודעות עצמית קיצונית.

* גשר מט ליפול – קרן גשר לקולנוע רב תרבותי, הינה גורם חשוב ומשמעותי בתרבות הישראלית. הקרן קמה במטרה לפתח יצירות קולנועיות וטלוויזיוניות, דוקומנטריות ועלילתיות, שיחשפו את המציאות בחיי הפריפריה ואת המגוון הרב תרבותי של החברה בישראל. היא אחראית ליצירות חשובות כמו "אושפיזין", "מעורב ירושלמי", "עבודה ערבית", "תמרות עשן" ועוד.
לאחרונה, לקחה על עצמה הקרן ללוות ולסייע לקרן שהוקמה בידי משרד התרבות כדי לטפח את היצירה הקולנועית בחברה הערבית בישראל, מתוך רצון לתת במה לקולות אחרים, שלא קיבלו את הבמה עד כה והנם מחוץ למיינסטרים האמנותי.
השבוע הודיעה הקרן על פרישתה ממיזם הקולנוע בחברה הערבית. הסיבה, כך הסבירו מנהלי הקרן, היא ש"הקרן מצאה את עצמה במרכזו של שיח מתלהם, המצוי בקוטבה של המטרה שלשמה פועלת הקרן, ובמקום להיות במקום של חיבור, היא עומדת בלב ליבה של הפלוגתא."
לקרוא ולא להאמין. העובדה שגורמים פנאטיים, קסנופובים, שונאי ערבים, תקפו את הקרן בשיח גזעני אלים ומתלהם, גרמה לכך שהקרן – שייעודה הוא לחבר וליצור דיאלוג בדיוק כדי לגשר על הפערים ועל שיח השנאה, נכנעה לשיח הזה. אז לשם מה היא קיימת? מי צריך אותה? הרי השנאה והגזענות קיימים גם בלעדיה. היא נועדה ליצור חלופה של שיח מכובד, של חיבור מגזרים, של הנגשת הגורמים שבפריפריה התרבותית למרכז הבמה.
כל מה שכתבתי עד כה לא באמת קרה. כלומר, הוא כן קרה. זה בדיוק מה שקרה. אבל יש פרט אחד לא נכון. לא מדובר בסיוע לקרן שפעלה בחברה הערבית, אלא לקרן שפעלה בקרב ההתיישבות ביהודה ושומרון. הסיוע הזה עורר מסע הסתה מתלהם ואלים, איום ונורא, בידיאסי מובהק. עצם הסיוע ליצירה הקולנועית הצומחת בהתנחלויות הוגדרה בפי המתלהמים המתנחלופובים כמיזם "על סף הגזעני או מעבר לו, מיזם שבפועל הופך את הכיבוש לסיפוח." עלו קריאות להחרים את קרן גשר. "אדם עם תפיסה דמוקרטית בסיסית אינו יכול לשתף פעולה בדרך כלשהי עם קרן גשר, כל זמן שהיא שותפה למיזם קולנוע שומרון." הגורמים הללו החלו לפנות, כהרגלם, לגורמים בעולם בדרישה שיחרימו את קרן גשר. הקרן החלה לחוש בכיס את החרם האלים.
... וקרן גשר לקולנוע רב תרבותי נכנעה לאלימות הזאת. בושה וחרפה.

* את לא מוותרת – יום ההולדת השישים של אסתי, אחותי, שהיה יפה ומרגש כשלעצמו, היה גם אירוע השקת ספר השירה והסיפורת שלה: "את לא מוותרת, שמעת?"
שם שכל כך מאפיין את דמותה ועוצמתה של אסתי. והאמת היא שהשם מגלם את ההייטנריות.
קראתי את הספר באהבה רבה. נהניתי מאוד, התרגשתי, פה ושם אפילו דמעתי. בכל זאת, סיפורהּ של אסתי הוא גם סיפור החיים שלי. ושנינו חוליות באותה שרשרת. וחלקנו אותם הורים ואותם סבים, שהם נוכחים מאוד בספר. ואותו בעל קיוסק של ילדותנו, שגם עליו אסתי כתבה.
נדמה לי שגילוי נאות ממש מיותר במקרה הזה. ולא, לא אמליץ על הספר, כי לא איחשד באובייקטיביות. לכן אני רק אמליץ לכם לקרוא אותו בעצמכם, ואתם כבר תמליצו עליו בלעדיי.

* האתגר – לקחתי על עצמי אתגר – לאכול בחנוכה הזה סופגנייה אחת בלבד. ונכון לעכשיו אני עומד באתגר. מזל שלא התחייבתי לכלום בנושא הלביבות.

* ביד הלשון: כתבלב – אמיר אוחנה כינה את כתבי המשפט של כלי התקשורת השונים "כתבלבים". זכות היוצרים להכלאה הזאת, בין כתב לכלבלב, היא של אורי אבנרי, העורך המיתולוגי של העיתון האנטי ממסדי "העולם הזה". הוא לעג לעיתונאים, שתחת למלא את תפקידם כתקשורת נשכנית, אנטי ממסדית, הם נאמנים לממסד ככלבלבים.
קצת אירוני שלב הממסד, שר בממשלה, הנאמן ככלבלב לרוה"מ, מכנה כך תקשורת היוצאת נגד הממסד, בשל היותה ביקורתית.
אורי הייטנר