על "מחברות עמנואל הרוסי –

שירי ניקולאייב ואודסה 1924-1912"

מאת עמנואל נובוגרבלסקי

צבעונים, 2019, 121 עמ'

בני דורי שרו את שיריו ופזמוניו של עמנואל הרוסי, הגם שלא טרחנו לברר מי המחבר, וגם לא ידענו שאת שיריו הלחינו הנבחרים שבמלחינינו: מרדכי זעירא, משה וילנסקי, יששכר מירון. שרנו את "דודה, הגידי לנו כן," "שכב בני" (שיר ערש לבנו הבכור אבנר), "ירושלים עיר הקודש, למה ומדוע?" "בונים סוכה" ("פטיש, מסמר ניקח מהר"), "קציר בעמק", "שקט, שקט, שקט, שקט, החנוכייה דולקת", "למה, למה, למה עזבתני".

הוצאת "צבעונים" ההדירה את "שירים ופזמונות" הנ"ל של עמנואל נובוגרבלסקי, הלא הוא עמנואל הרוסי, ועתה היא מפרסמת בספר שלפנינו את השירים שחיבר המשורר בניקולאייב, העיר בה נולד, ובאודסה, העיר בה למד רפואה, ובה נעצר באשמת ציונות.

וכאן ראוי לציין שחשיפת כישוריו של הילד עמנואל לא היתה מתאפשרת לולא מסירותו של אביו, שלימדו עברית בהברה ספרדית כבר בגיל שלוש, שעקב אחרי יכולת ההתבטאות של הילד בשפה שלא היתה שפת אימו (יידיש, רוסית), אלא שפה נרכשת. האב אסף את השירים של הילד עמנואל, והעניק לה את השם "מחברות עמנואל הרוסי", על משקל שמו של המשורר היהודי איטלקי עמנואל הרומי, שם שעמנואל נובוגרבלסקי אימץ לעצמו בהגיעו ארצה. כשהילד בן השש חיבר שירים בעברית שהדהימו את האב, הוא הביא את הילד לאודסה כדי להראותו לבחיר שירת התחייה העברית – ח"נ ביאליק. בלי ספק, הדרך אל היכל השירה העברית של עמנואל הרוסי החלה בעידוד מכמיר הלב של אביו, מנהל החשבונות בן-ציון נובוגרבלסקי.

לא להאמין שילד בן תשע, שעברית היא לו שפה נרכשת, מסוגל לכתוב חרוזים עזים כדוגמת: "הקיצו חשמונאים / וקחו את החרב / הגירו והכריתו / את זאב הערב // נתקו מוסרותיכם / בחמה וזעם / אמרו לאויביכם / רק עד הפעם." ("אל בני ישראל", עמ' 17).

הילד עמנואל כותב שירים שמחים לפורים ולחנוכה, אך הוא גם ער מאוד לצד האפל של החיים, הוא מבכה את גורלם של היתומים: "הקור בתוקף שורר בחוצות / הרוח ייליל יבכה תמרורים / השלג יחבוש מגבעות לבנות / לגגות ולענפי העצים" (עמ' 26, "היתומים", 1915, עמנואל בן 12), ויושם לב לציור היפה של הגגות והענפים המכוסים בשלג, כאילו חבשו מגבעות לבנות. בקור הנורא מהלכים היתומים ערומים ורעבים.

נוף יפה מתואר גם בשיר "שקיעת החמה" (עמ' 46). והגם שהוא עצמו איננו כיתומים אותם תיאר ברחמים גדולים, הוא איננו אוהב את האקלים הקר בארץ שבה נולד (אוקראינה תחת שלטון האימפריה הרוסית, ואחר כך תחת אימפריית ברית המועצות): "איני אוהב את שמשה של החורף / איני אוהב את חיוכה הקר; / מתכסה בין עבים ומראה לנו עורף / 'החמה' הקרה, 'חמת' ינואר." ("שמשות ", עמ' 47)

בשיר עלילה בשם "על פרשת דרכים" (עמ' 28) מתוארת אם אומללה שמחכה כי בנה יחזור הביתה מהמלחמה, וכשנודע לה גורלו המר, היא קופצת לנהר וטורפת את חייה (1916, עמנואל בן 13).

מעניין כיצד בהיות עמנואל רק בן 12, הוא מתלבט בשאלה ששואל קוהלת, ושואל המלט: האם החיים כדאיים? האם יש חדש תחת השמש? – "יש אומרים למה לחיות? / יומם יומם נראה שמש / לילה לילה נראה לבנה, / אין חדשות, אין חדשות" (עמ' 56, "יש אומרים", 1917; ראו גם "מה זה חיים?" בעמ' 52).

עמנואל היה עד לפוגרום שמשפחתו ניצלה ממנו בנס (ראו עמ' 15-14), והוא כותב: "שיר לדם שנשפך חינם! / שיר לגולגולות מנופצות בקיר! / נאקו, נאקו, הרבו נהמה! / סלה והלל, סלה ושיר". (עמ' 40, "למנצח על הדם").

בשיר אחר הוא מתאר כיצד "גוי טוב" מסרב להמשיך להחביא יהודים שמא יבולע לו ("בפרוע פרעות בישראל", עמ' 53; ראו גם את השיר "פעמונים" בעמ' 53, המזכיר את שירו של שאול טשרניחובסקי "הפעמונים"). בשיר "זה עתה ראיתי" (עמ' 63) הוא קורא לנקמה ברוצחי היהודים.

ליד שיר ניהיליסטי בשם "עתיד והווה" (עמ' 41), ממנו משתמע שאין תקנה לעולם, אלא בחורבנו ובבריאת עולם חדש, עמנואל שר "המנון לשירה" (עמ' 59, שוב מזכיר את טשרניחובסקי שהאמין כי העולם ייגאל בשיר ומנגינה), וכן יש בקובץ מיספר שירי אהבה: "שלי את, ל-א.מ." (עמ' 54); "ילדתי" (עמ' 65), שבו הוא מכנה את אהובתו "אלילה", ומביע נכונות להיות לה עבד (נכתב ב-1920 בהיותו בן 17). פואמה לירית בת 41 בתים באותו השם ("ילדתי") מופיעה בעמ' 85-80).

עמנואל הצעיר טעם גם את טעמה של קנאה, כאשר זאת שאהבה אותו, עוברת על פניו עם אחר, וממש מתעלמת ממנו ("עברה", עמ' 108). וכן, היה לו מן הסתם פלירט עם נוכרייה, אבל הוא התעשת, שהרי היא נציגת האוייב, הגוי שרוצח ומשפיל יהודים ("לנוכרייה", עמ' 118).

את הרעב שפקד את אודסה הוא מתאר בתמונות מבהילות: הרעבים שוברים חלונות ודלתות כדי לשדוד לחם, ילד מת מרעב ליד גדר בית הכנסת, והשלג המכסה אותו הוא עבורו תכריך ("הרעב" עמ' 74), ובקטע פרוזה הוא מביא תיאור מצמרר של ערמת גוויות של אנשים שמתו מרעב ומקור, והוא נדהם שליבו גס במראה, והיה לאבן (עמ' 78; ראו גם עמ' 120).

בקובץ נמצאות גם 4 סונטות (עמ' 76, 77, 91, 102) – אחת מהן מוקדשת לר' יהודה הלוי.

עמנואל איננו שוגה בחלומות באשר לעתיד המצפה לעם ישראל במולדתו המתחדשת, הוא מזכיר בשיריו את קורבנו של טרומפלדור, שציווה במותו לבנות את הארץ ("י"א באדר", 1924, עמנואל בן 21), הוא מתאר כיצד שומר עברי, החס על שנתם של החלוצים, נרצח על ידי חמישה ערבים חמושים ("משיר החלוצים" משנת 1920, עמ' 68). מסתבר שגם באמריקה אין לתלות תקוות גדולות: הפועל החרש בן ה-25, פאול רדה, הוא מובטל, חושש משוטרים, מקנא בשבעים, ומבלה בבתי זונות ("היחף", עמ' 88-86).

השירים הראשונים בקובץ מרשימים בעיקר משום, שכאמור, מדובר בילד ובנער, שכותב שירה בשפה נרכשת, לכן שגיאות דקדוק ומעידות פואטיות מתקבלות בהבנה. בהמשך כתיבתו נמצא נושאים מגוונים יותר, וגם גיוון פואטי וז'אנרי, אבל נמצא בשירים שגיאות דקדוק (כגון "הלילות הערות", עמ' 54), וגזרת מילים שלא כדרכן (כגון "רועבת", עמ' 108; "ממרמרין", עמ' 118; "גרסנים", עמ' 120).

רק בעלותו ארצה, לאחר תקופת חלוציות קצרה, חזר אל הכתיבה שמתקרבת ל"אריות שבחבורה", שהם בני גילו – אברהם שלונסקי, מרים ילן שטקליס, עזרא זוסמן (ילידי 1900), גבריאל טלפיר (יליד 1901), אברהם חלפי ואבות ישורון (שניהם ילידי 1904), חיים לנסקי, שלא זכה לעלות ארצה (יליד 1905).

לקפיצה קדימה זכתה שירתו, כאמור, עם עלייתו ארצה ב-1924. בתחילה עבד כסוור בחיפה, ייבש ביצות בכברה שליד זיכרון, ורק כאשר חלה בקדחת, התנתבו חייו לכיוון שאליו נועד: כתיבת שירים ופזמונים ל"הקומקום" ו"המטאטא" בחסותו של אביגדור המאירי, אותו הכיר כבר באודסה. בימים אלה הוא צמצם את הפער בינו לבין המשוררים שהזכרתי לעיל, כשהוא מחבר שירים שנגעו לליבם של חלוצים ובונים.

תעודה חשובה מופיעה בעמ' 80: עמנואל נעצר באשמת ציונות סוציאליסטית, והחוקר הוא יהודי שלמד כמוהו בתלמוד תורה, ובסיוע של אשתו, הוא מצליח לקרוא את הפואמה של עמנואל "ילדתי". כידוע, המזל האיר לו פנים, ובמקום להינמק בסיביר ברעב ובקור, הוא עולה ארצה ב-1924, במסגרת חילופי אסירים יהודיים בעלי אשרת עלייה, לבין אסירים רוסיים שנשפטו על ידי שלטונות המנדט.

אני התרגשתי מאוד לקרוא את שיריו של הילד והנער עמנואל נובוגרבלסקי-הרוסי, ואני מניח שכך יחוש כל מי ששירה עברית נוגעת בנפשו.

משה גרנות