* הברחן – היה זה אחד מרגעי השפל הנמוכים ביותר בתולדות הדמוקרטיה הישראלית. אולי הנמוך ביותר. עומד ראש הממשלה אל מול פני האומה, ובנאום ביריוני ושקרני, מעליל עלילות כזב בזויות נגד מדינת ישראל ומוסדותיה. מסית את אזרחי ישראל נגד מערכת המשפט, הצדק, החוק והאכיפה של ישראל. מה שעושים המנוולים מ"שוברים שתיקה" ו"בצלם" לצה"ל, מתגמד לעומת ההסתה והעלילות של השרלטן הזה על החוק והמשפט של ישראל.
וזאת, כדי לברוח כמו עבריין נמלט ממשפט. בורח כפחדן, כמוג לב. הוא, ששיקר ש"אין כלום", בורח מהתמודדות עם הראיות. הוא, שבורח ממשפט על האשמות שנובעות מראיות – מפיץ בדותות ושקרים על יריביו, ללא שמץ שמצה של ראייה. וכיוון שאין לו שמץ של ראייה, הוא מסית נגד המערכת, כאילו אינה חוקרת אותם כי הם יריביו. שקרן עלוב.
פחדן שבורח ממשפט. פחדן שבורח מהחוק. פחדן שזורק את מדינת ישראל ממערכת בחירות למערכת בחירות ומצדו ימשיך להשבית את ישראל בעוד ועוד מערכות בחירות, בשל הפחד שלו להתייצב מול הראיות; השיתוק שלו אל מול ההאשמות, הידיעה שלו שהוא אשם ושיש גם יש "כלום". יש, ועוד איך.
הצעד הפטריוטי שנדרש מכל אזרח שדמותה ועתידה של מדינת ישראל יקרים לו, הוא להפיל את האיש המושחת והפחדן הזה בבחירות. מן הראוי שמצביעי הימין יעמידו את טובת מדינת ישראל וגם את ערכי הימין הישראלי, מעל טובתו הפרטית של המושחת הברחן.
ברחן – נמאסת!

* משפט הציבור – התשובה לבריחתו הפחדנית של הנאשם מן המשפט שכותרתו "מדינת ישראל נגד בנימין נתניהו" – תהיה במשפט הציבור, בבחירות, שכותרתן תהיה: מדינת ישראל נגד נתניהו.

* עיר מקלט – הברחן נתניהו הופך את הכנסת לעיר מקלט לעבריינים. מי עוד יבקשו להסתתר מאחורי החסינות כדי לברוח? ביטן? דרעי? ליצמן?
יש לקוות שאחרי הבחירות תקום כאן ממשלה לאומית. מה פירוש ממשלה לאומית? ממשלה שהאינטרס המוביל אותה הוא האינטרס הלאומי; טובתה של מדינת ישראל וטובתו של עם ישראל, ולא שיעבוד האינטרס הלאומי כדי לסייע לנאשם אחד לברוח מהמשפט.

* קלון – כשצפיתי בנאומו הביריוני של הברחן, הייתה זו הפעם הראשונה בחיי שהתביישתי כישראלי.

* אינו ראוי להיות ראש ממשלה – בני בגין הוא איש אמת, צדק ויושר. כלומר – הוא היפוכו המוחלט של נתניהו.
הוא הופיע אתמול בערוץ 12 ואמר את האמת הפשוטה, שנתניהו אינו ראוי להיות ראש ממשלה. הוא דרש את ראשי התיבות החדשים של מח"ל: מתן חסינות לנתניהו. הוא הבהיר שהצבעה היום לליכוד, היא הצבעה לפתרון בעייתו האישית של איש אחד, שאינו רוצה שההאשמות החמורות נגדו, כולל על עבירת שוחד, יידונו בפני שלושה שופטים בבית משפט בירושלים.
בני בגין לא יצביע מח"ל. אין לי ספק שגם מנחם בגין ויצחק שמיר לא היו מצביעים היום מח"ל. איך אדם ישר, איש אמת, אדם בעל מצפון, מסוגל להצביע בעד החסינות הפחדנית הזאת?

* נוכל ורמאי – אחרי שבני בגין תקף את נתניהו בשידור טלוויזיוני החלה מתקפת הביריונות הביביסטית להסתער עליו. ציטוטים נבחרים: "כלי ריק... לא מבין מימינו ומשמאלו... שקרן ותו לא" וכו'. כלומר, מעריציו העיוורים של ה-שקרן, בה"א הידיעה, מכנים איש אמת בתואר... שקרן. זה לא צריך להפתיע.
תופעת פולחן האישיות וההערצה העיוורת לנתניהו מדהימה. אנשים מוחקים את האבחנה בין אמת ושקר, בין טוב ורע, ואמת המידה שלהם היא טוב לביבי או לא טוב לביבי. מי שאומר משהו שאינו מתיישר עם נתניהו הוא "שקרן, רמאי ונוכל" (ואלה ציטוטים אותנטיים), גם אם מדובר באנשים הישרים וההגונים ביותר בתולדות הפוליטיקה הישראלית. פולחן האישיות לנתניהו הוא עבודת אלילים. אין דבר יותר ממנה ליהדות ולדמוקרטיה.
והרי תגובתו של הנביא ישעיהו: הוֹי הָאֹמְרִים לָרַע טוֹב וְלַטּוֹב רָע, שָׂמִים חֹשֶׁךְ לְאוֹר וְאוֹר לְחֹשֶׁךְ, שָׂמִים מַר לְמָתוֹק וּמָתוֹק לְמָר.

* אי-שפיות זמנית – במצב נורמלי, אין צורך לתת צל"ש למי שעושה או אומר את המובן מאליו. אולם כיוון שאנו מצויים כעת בסיטואציה של אי-שפיות זמנית, ראוי להעניק את עיטור הגבורה-הפוליטית לאיילת שקד, על כך שאמרה את המובן מאליו: בישראל לא תופרים תיקים.
בוז לכל הח"כים מהליכוד ומפלגות הימין שאף הם יודעים זאת, אבל מתקרנפים ושותקים במקרה הטוב או מדקלמים את דף המסרים השקרי במקרה הרע.

* הפרוטוקולים של זקני הפרקליטות – מאות חוקרי משטרה, עשרות חוקרי רשות המיסים, עשרות אנשי הפרקליטות והיועץ המשפטי (יד ימינו של נתניהו שמונה על ידו), ישבו במשך שנים בחדרים אפלים ותפרו תיקים בדויים לחלוטין, בדו ראיות, השתילו מידע למוחות של מאות אנשים, הכול כדי להפיל את נתניהו, כי אי אפשר להחליף אותו בקלפי, וכל עוד הוא בשלטון ישראל היא מדינה יהודית ואי אפשר להפוך אותה ל"מדינת כל אזרחיה". ומתוך כל אותם מאות או אלפי אנשים אפילו אחד (!), במשך כל השנים הללו, לא הדליף. איזו אחוות אבירים בין האנשים הללו.

* תאוריית הקונספירציה – מדקלמי תאוריית הקונספירציה המטורללת על "תפירת תיקים", נוהגים להתהדר ברשימת שמות של פוליטיקאים שהוגשו נגדם כתבי אישום והם זוכו, כהוכחה לשיטה.
העובדה שאדם מזוכה בבית המשפט, אין פירושה שתפרו לו תיק. בית משפט אינו בית חרושת להרשעות, והוא אינו מחויב להרשיע כל נאשם. כל נאשם מגיע למשפט בחזקת חף מפשע, ועל התביעה להוכיח מעבר לכל ספק סביר את אשמתו. בסופו של דבר, רק הכרעת בית המשפט היא הקובעת, אולם זיכוי אינו מעיד על תפירת תיק. יש זיכוי מחוסר ראיות או מחמת הספק וגם זיכוי מחוסר אשמה אינו מעיד על תפירת תיק. ואם ייתפר תיק – חזקה על בית המשפט שיאמר זאת בבירור.
בכל סדרת המקרים המוזכרים, בית המשפט לא קבע ואף לא רמז על תפירת תיק. במקרה של יעקב נאמן, בית המשפט זיכה אותו מחוסר אשמה, אך לא שלל את הראיות שהציגה התביעה, אלא קבע (ולדעתי צדק), שנאמן פעל בתום לב. זו לא תפירת תיק. גם רפול זוכה מחוסר אשמה, אך הוא עצמו הודה בראיות אולם שיכנע את בית המשפט (לדעתי בצדק) שהוא לא פעל מתוך כוונה פלילית. זו לא תפירת תיק. ריבלין זוכה בשל חוסר עניין לציבור וחוסר ראיות מספיקות. בעיניי, אין דבר כזה חוסר עניין לציבור כאשר מדובר באיש ציבור, ובעניין הזה בית המשפט שגה. עם זאת, היעדר ראיות מספיקות זו בהחלט סיבה טובה לזכות נאשם. אך ברור שאין כאן תפירת תיקים. אפילו במקרה של קהלני, שבו באמת היה כתב אישום הזוי והדברים נאמרו גם בפסק הדין – גם כאן בית המשפט בשום אופן לא האשים את המשטרה בתפירת תיק. יתר על כן, כאשר נפתחה החקירה נגד קהלני הוא כבר לא היה בפוליטיקה, כך שבכל מקרה הטענה על תפירת תיק נגדו כדי לסכל מינוי, אינה רלוונטית.
הרוב המוחלט של כתבי אישום נגד אישי ציבור הובילו להרשעות. רשימה חלקית: האנס הסדרתי משה קצב, אולמרט, הירשזון, דרעי, בניזרי, חיים רמון, צחי הנגבי. גם להם תפרו תיקים? ובמקרה של שמחה דיניץ – הוא הורשע וזוכה בערעור. אז מה? גם בית המשפט המחוזי היה חלק מן המתפרה?
במקרה של נתניהו, היועץ המשפטי מנדלבליט הוא בית הלל בהתגלמותו (וממש איני זוקף זאת לחובתו). בהחלטותיו הוא הלך על בטוח. כאשר לא היה בטוח מעל לספק סביר בסיכויי ההרשעה, הוא העדיף לדחות את המלצות הפרקליטות והמשטרה, ולכן לא האשים את נתניהו בשוחד בפרשיות 1,000 ו-2,000 (ופרופ' דניאל פרידמן מאשים אותו עקב כך באכיפה בררנית). תיאוריית הקונספירציה בעניינו של נתניהו היא חולנית.

* איפוק וריסון – בית המשפט העליון היטיב להחליט – לא לקיים דיון בעתירה נגד הטלת הרכבת הממשלה על נתניהו. לא זו בלבד שהוא לא החליט לאסור זאת, הוא החליט למחוק על הסף את העתירה. כך ראוי. גם בית משפט אקטיביסטי מבין שיש מקום לאיפוק וריסון, שיש גבול לאקטיביזם.
מה יאמרו עכשיו כל אלה שהסיתו נגד "המשחק המכור", בית המשפט "שקבע מראש את התוצאה" (פסילה, כמובן). האם הם יתנצלו? האם הם יודו בטעותם? למשל, "ישראל היום" שחיטט בנבכי הרכב בית המשפט, בדה-קרדיטיזציה אישית מופרכת לגבי כל אחד מהם. והטענה שבכוונה הורכב הרכב "אקטיביסטי-שמאלני" כדי לפסול את נתניהו... אגב, ההרכב שנקבע הוא פשוט ההרכב הבכיר בבית המשפט, כלומר שלושת השופטים הוותיקים.
ברור שברגע שיתפרסם הרכב השופטים במשפטו של נתניהו (בהנחה שיכשל במנוסה הפחדנית לחסינות), מיד יצוצו סיפורי אלף לילה ולילה על כל אחד מהם, ותעשיית השקרים והביוש תעבוד במלוא הקיטור כדי לעשות להם דה-לגיטימציה.
ובאשר להחלטת בית המשפט – אני הייתי מצפה להחלטה חד-משמעית יותר, שהנושא אינו שפיט ולכן גם אחרי הבחירות אין לדון בו בבית המשפט.

* סרטון אנטישמי – כל אימת שנמתחת ביקורת על החרדים, מיד נשמעת מפיהם זעקה: אנטישמיות. הזעקה הזאת מבטאת מסר על פיו החרדים הם היהודים האמיתיים, וכאשר מבקרים אותם, עצם הביקורת היא אנטישמיות.
אין לקבל זאת. גם מי שתוקף את החילונים, למשל, תוקף יהודים. גם מי שתוקף את הקיבוצניקים, או את המתנחלים, את המזרחים או האשכנזים או העולים מחבר העמים וכו' וכו' תוקף יהודים. יהודים – לא פחות כהוא זה מהחרדים. האם כל ביקורת על קבוצת יהודים היא אנטישמית?
מותר לבקר את החרדים ואין בכך שמץ של אנטישמיות. אבל... אין ביטוי אחר להגדיר את "סרטון הנידה" של ח"כ קושנר, זולת אנטישמיות. זהו סרטון שכולו סממנים אנטישמיים, כולל הקריקטורות. יש כאן השתלחות קולקטיבית בקבוצה שלמה על רקע אמונתה ואורחות חייה. יש בו בוז למרכיב בדת היהודית ולמי שמקיימים אותו. יש בו עלילה, ממש כמו העלילות על יהודים באירופה, כאילו בשל קיום מצווה יהודית, נלקח כסף מכלל הציבור באשמת החרדים (כיוון שיש סבסוד ל"בדיקת נידה", אין כסף לחולים, לחיסונים לשפעת, למיטות בבתי החולים וכו'). ויש כאן סיפור המדרון החלקלק, כאילו מחר יחייבו אותנו לכך וכך, למרות שאיש אינו מחייב מישהי לבצע בדיקות נידה. זוהי תשפוכת שנאה איומה ונוראה. אגב, טהרת המשפחה על פי ההלכה, אינה עניין של החרדים בלבד, אלא של המגזר הדתי כולו ומסורתיים רבים. הסרטון פוגע גם בהם, אבל במודע הם אינם מוזכרים, כדי לכוון את האש כולה לעבר החרדים.
יש מקום, כמובן, להעלאת השאלה האם לסבסד את הבדיקות הנ"ל, בדיוק כפי שיש מקום לשאלות על כל הוצאה ציבורית. לדעתי, למשל, המדינה אינה צריכה לסבסד זאת. אלא מה? היא לא מסבסדת זאת. הסבסוד הוא של ביטוח בריאות משלים, כלומר מכספי המבוטחים. מסתבר שכל סרטון ההסתה המרושע הזה, מבוסס על שקר במקרה הרע, או טעות רשלנית (הרי ניתן היה לבדוק את המידע טרם פרסום הסרטון – לשם כך יש לח"כ שלושה עוזרים פרלמנטריים) במקרה הפחות רע.
למרבה הצער, אין זה המקרה הראשון בעת האחרונה של גילויי שנאה קשים של בכירים ב"ישראל ביתנו" כלפי החרדים. באותה מידה, קיימת הסתה קשה לא פחות מצד רבים בציבור החרדי כלפי ציבור העולים מחבר העמים. העימות הזה, ההולך ומחמיר, הוא משבר של החברה הישראלית כולה, וחובתה של ההנהגה הלאומית לפעול לאיחוי השבר הזה, כל עוד הדבר ניתן. כשתהיה בישראל ממשלה ממלכתית לאומית, היא תהיה מחויבת להתמודד עם התופעה. עד אז, מן הראוי שנשיא המדינה ייקח על עצמו את משימת הגישור החשובה הזאת.

* אפס נקודה אפס – בסקר בחירות של ערוץ 12, התברר שאם סתיו שפיר תרוץ לבד (ותקרא למפלגתה "המפלגה הירוקה") היא תשיג 0.0%. אם היא תרוץ שוב עם מרצ, לא תהיה שום תוספת קולות למרצ. אם כך, אין למרצ כל סיבה לסתום את האף ולסבול אותה ואת שיגיונותיה למען תוספת של 0.0% מהקולות. במפלגת העבודה רואים בה מוקצית מחמת מיאוס. מי שמנסים להביא לריצה משותפת של העבודה ומרצ מבינים שתנאי סף לאפשרות כזו, הוא ששפיר לא תהיה בסביבה.
אז איך זה שבמשך 7 שנים לא חדלנו לשמוע אותה, את צעקנותה, את מפגניה הפרלמנטריים סרי הטעם? יש לכך תשובה בתלמוד: אסטרא בלגינא קיש קיש קריא. בקבוק ריק שיש בו מטבע אחת, מרעיש הרבה יותר מבקבוק מלא במטבעות.

* מסר של נחישות ועוצמה – ריצוצו של ראש הנחש, קאסם סולימאני, אדריכל האסטרטגיה החומייניסטית של השתלטות הקנאות השיעית לפחות על המזה"ת, ורב מרצחים שאחראי על רציחתם של המונים – הוא כשלעצמו בשורה חשובה וחיובית. יהיה קשה מאוד וייקח זמן רב, עד שמישהו יוכל באמת להיכנס לנעליו, מה גם שלצידו נהרגו עוד רבים מהנהגת משמרות המהפיכה. ודאי שהבשורה הזו טובה לישראל.
אך לא פחות חשוב ממנה הוא המסר של ארה"ב – מסר של נחישות, תקיפות, עוצמה, תעוזה והרתעה. בחודשים האחרונים ארה"ב שידרה הבלגה והססנות. היא הבליגה על הפלת מל"ט אמריקאי, היא הבליגה על תקיפת שדות הנפט הסעודיים, היא החליטה להוציא את חייליה מסוריה תוך הפקרת הכורדים. דומה היה, שחרף ההבדל ברטוריקה, טראמפ ממשיך את דרכו התבוסתנית של אובמה. אך טראמפ התעשת, היכה באיראנים מכה קשה ביותר ושידר להם מסר חריף ומאיים לעתיד. המסר הזה חיוני לשלום העולם ושלום המזה"ת אפילו יותר מעצם חיסולו של סולימאני.

* גורם הסיכון מספר 1 – יואב לימור, הפרשן הביטחוני של "ישראל היום" כתב על הערכת המודיעין השנתי של צה"ל. כך נפתחת הכתבה: "הערכת המודיעין השנתית של צה"ל, שתוצג בשבוע הבא לדרג המדיני ועיקריה גם יפורסמו לציבור, צפויה להצביע על עלייה בסבירות לעימות בזירה הצפונית. המסקנה הזאת נובעת משורת תהליכים שמתנהלים בחודשים האחרונים על הציר שבין איראן, עיראק, סוריה ולבנון, בניצוחו של מי שמסומן בשנים האחרונות כגורם הסיכון מס' 1 באזור: מפקד כוח קודס של משמרות המהפכה, קאסם סולימאני."
כשהעיתון הגיע לידי הקוראים, גורם הסיכון מס' 1 כבר נשלח ל-72 הבתולות. נכון, האידיאולוגיה והמוטיבציה האיראנית לא פגו ולא יתפוגגו, אך יכולת הביצוע שלהם נפגעה קשות.

* שבעים שנות אסון – האם יש לישראל פרטנר לשלום? כדי לבחון את השאלה, כדאי לראות מה כותבים דובריו של האוייב. למשל, גדעון לוי. האם נסיגה לקווי 4.6.67 תביא אותו להשלמה עם קיומה של מדינת ישראל? האם היא תביא לשלום? נבחן זאת על פי מה שהוא כותב על רצועת עזה, 14.5 שנים לאחר שישראל נסוגה ממנה עד המ"מ האחרון ועקרה מתוכו את כל אזרחיה, ונענתה בפשע מתמשך נגד האנושות באופן של ירי רקטי מכוון לעבר אוכלוסייתה האזרחית.
"במקום שישראל תישא באחריות לגירושם ולדחיקתם לעזה ב-48', תנסה לפצות ולכפר, לשקם ולסייע, היא ממשיכה את מדיניות 48' בצורה אחרת. כלוב במקום גירוש, כלא במקום טיהור אתני, מצור במקום נישול. ספק אם יש אזורי אסון רבים בעולם שאסונם נמשך יותר מ-70 שנה ברציפות, וכולו מעשה יד אדם זדונית."
ובכן, גם כאשר ישראל נסוגה מכל רצועת עזה, כפי שהוא דרש, וגם כאשר השטח שממנה ישראל נסוגה הפך בסיס לתוקפנות וטרור נגדה ונגד אזרחיה, הוא ממשיך להאשים את ישראל, כמובן, על מצבם של התושבים האומללים, שממשלתם אינה דואגת להם, אלא כל מעייניה נתונים לטרור נגד אזרחי ישראל.
אבל כדאי לשים לב. האסון של עזה הוא לא בן 50 אלא בן 70. כלומר, הנסיגה לא שמה קץ לסכסוך, כי הסכסוך אינו תוצאת "אקיבוש" במלחמת ששת הימים, אלא הוא סכסוך בן שבעים שנה. האסון הוא מאז הקמתה של ישראל. קיומה של ישראל הוא האסון. "מדיניות 48'" – כלומר הקמת מדינת ישראל, מלחמת המגן נגד כל מדינות ערב שפלשו אליה ביום הקמתה כדי להטביע אותה בדם ולהשמיד את היישוב היהודי בא"י שלוש שנים אחרי השואה – היא הדבר שאותו גדעון לוי מוקיע ונגדו הוא מסית.
כידוע, הגרסה האנגלית של "הארץ" היא חלון הראווה של ישראל בקרב חוגי האקדמיה במערב, והם חשופים מדי יום להסתה האנטי ישראלית הזאת, היוצאת מתוך ישראל. ולאחרונה, "הארץ" מתגאה בגרסה הערבית של מדור הדעות שלו. כאשר קוראים בגרסה המקוונת את הפשקוויל של גדעון לוי – בתוכו מופיעה הפנייה לגרסה הערבית. לוי מסית את קוראיו הערביים נגד מדינת ישראל, נגד קיומה של מדינת ישראל, מדינת האוייב שלהם ושלו.

* שירת הצביעות – אני מעריך מאוד את המשורר אילן ברקוביץ', בעל הטור בנושא השירה "משורר בשטח" במוסף הספרות והתרבות ב"הארץ". אני אוהב לקרוא אותו, הן כיוון שהוא כותב היטב, הן בשל טעמו הייחודי והמקורי (גם כשאני חלוק עליו) ובעיקר – בשל האהבה הטוטאלית שלו לשירה. הוא חי את השירה, נושם את השירה, היא מרכז חייו, והביקורת שלו באה מאהבה, ולא מעמדת שומר הסף שמאפיינת פעמים רבות מבקרי שירה.
ובנוסף לכך, אני מעריך מאוד את יציאתו פעמים רבות נגד התמיכה של חלק מהמיליֶה הספרותי הישראלי בזכות הטרור נגדנו במקרה הרע, או במקרה הפחות רע את האדישות הגובלת בהבנה לטרור. הוא אף אירגן, לפחות פעם אחת, כנס שירה שכולו הזדהות עם נפגעי הטרור, כאקט של מחאה נגד אותה אופנה של משוררים רדיקליים.
ודווקא בשל כך, תמהתי מאוד, אפשר אפילו לומר הזדעזעתי, כאשר הוא בחר כשיר המשמעותי ביותר של העשור שחלף, דווקא את שירה של איאת אבו שמיס "אם הייתי אימא יהודייה". בשיר היא מטיפה לאם היהודייה למנוע בכל מחיר את גיוס בנה לצה"ל. היא כותבת בשיר, שאילו היתה אימא יהודייה היא היתה נלחמת, היא היתה קושרת את לשונה לאוזניו, היא היתה מדביקה את ידיה לרגליו, היא היתה תולה את לבה על עיניו כדי שלא ילך לצבא.
היא לא כתבה שאילו היתה אם פלשתינאית היא היתה מונעת מבנה להיות מחבל, היא היתה מנסה לחסן אותו מפני החינוך שהוא מקבל להיות שאהיד ולמות על מזבח רצח יהודים. לא. נוח לה יותר להכות על החזה של האימהות שלנו, שיסכלו את גיוס ילדיהם להגנה על מדינת ישראל ועל שלום אזרחיה וילדיה.
חיים שור, מי שהיה רכז השומר הצעיר, מזכיר הקיבוץ הארצי ועורך "על המשמר" ו"ניו-אאוטלוק", ואף היה אב שכול, שבנו נפל במבצע "אביב נעורים", סיפר לי פעם שהיה חבר בפורום ההורים השכולים הישראלי-פלשתינאי בראשיתו. כיוון ששור יזם מפגשים עם אש"ף גם כאשר הדבר היה אסור בחוק, זה לא כל כך צריך להפתיע. הוא סיפר לי גם מה גרם לו לעזוב את הפורום.
בתחילת האינתיפאדה השנייה התפרסם ראיון עם אימו של מחבל מתאבד, שהביעה שמחה על מותו בפיגוע וייחלה לכך שאחיו הקטנים ילכו בדרכו. מתוך זעזוע, הוא העלה את הנושא בפורום, ולא זו בלבד שאף הורה פלשתינאי לא הסתייג מהדברים, רובם אפילו תמכו בהם. הוא עזב מיד את הפורום. אירוע זה יחד עם כל אירועי "האינתיפאדה השנייה" הביאו אותו בערוב ימיו לחשבון נפש אידיאולוגי ולשינוי דרמטי בעמדותיו.
נזכרתי בסיפורו, כשקראתי את המאמר של אילן ברקוביץ' בערב שבת. איני מתווכח איתו על איכות שירהּ של אבו-שמיס. אילו היא כתבה אותו שיר, רק לא פתחה אותו בשורה "אם הייתי אימא יהודייה", אלא מטיחה את ביקורתה באותן אימהות פלשתינאיות, יכולתי להזדהות עם בחירתו של אילן. אבל לְשירהּ של אבו-שמיס כמות שהוא, הייתי מעניק את אות השיר הצבוע של העשור.

* לא להרגיש טמבל – התחסנתי נגד שפעת אבל לקיתי בשפעת (כך זה נראה, בכל אופן). אז כדי לא להרגיש טמבל, אני לא קורא לזה שפעת.

* חבר בגדוד העבודה – שמתם לב שאנחנו בשנות העשרים? (תמיד ערגתי על העליה השלישית).

* ביד הלשון: נישוב – מילה חדשה חדרה ללקסיקון הישראלי בשבועות האחרונים – נישוב. ב-31.12.19, לאחר מיספר דחיות, נעשה מהלך הנישוב באסדת הגז לווייתן. החששות מפני זיהום רבתי בעקבות המהלך, לא התממשו.
מהו נישוב? על פי מאמר ב"כלכליסט": המהלך שבו החלה הזרמת הגז מהמאגר. הגז הועבר באמצעות שני צינורות תת-ימיים באורך 130 ק"מ מהמאגר ישירות לאסדה. ארבע בארות הגז, שממוקמות בקרקעית הים מעל למאגר, נפתחו, והגז החל לזרום. הזרימה עצמה דחקה החוצה את הגזים שהיו בצנרת, חנקן וחומרים אחרים, שהשתחררו באסדה. השחרור שלהם לאוויר יצר פיזור מזהמים חריג, אך כאמור, לא זיהם את האוויר באזור חוף הכרמל.
מרגע פתיחת הבארות החלה זרימת גז בצנרת הימית, ובעקבותיה נפלט לאוויר חנקן, ובהדרגה חנקן מעורב בגז טבעי, למשך מיספר מצומצם של שעות ובהיקף מוגבל ומפוקח.
מה מקור המילה? מסביר רוביק רוזנטל: הפועל 'נישֵב' מופיע בלשון חז"ל במשמעות נשיבה חזקה, או גרימה לאוויר לצאת. המקור לשימוש העכשווי הוא במילון האקדמיה ללשון בתחום ההנדסה הכימית משנת 1989. נישוב היא חלופה העברית של – blowing, מילולית: נשיפה או משב רוח, שפירושה כאן דחיפה קדימה של הגז הנוזלי. במילון המדובר מופיעים גם ביטויים כמו נישוב-קְדָם, מזרק נישוב, וחומר נישוב או חומר מנשב.
אורי הייטנר