רומאן
בהוצאת אסטרולוג, 2014

פרק רביעי
"אוי, הלחם שלך מזויין!" צהלה מֶלָנְכּוֹלִי

האלרגיה לא היתה הצרה היחידה שגרם לי המרסס. הוא פעל על עקרון משאבת-דחיסה. שמים בו נוזל הדברה, סוגרים מלמעלה ו"מנפחים" בו אוויר דחוס, תולים על הכתף ומתיזים בצינורית-רסס. לי היו כנראה שתי ידיים שמאליות. לרוע-מזלי פתחתי את מכסה המרסס בעודו טעון אוויר דחוס. המכסה עף לי לפרצוף ופתח את שפתי העליונה. שמו אותי אפרקדן על הקומנדקאר מאחור, כמו את שמרקה, ועם תחבושת-קרח גדולה על הפנים, והעלו לבית-החולים בבאר-שבע. שם תפר אותי רופא מתמחה שהותיר לי שפת-ארנבת שסועה לכל ימי חיי, מקור לרגש נחיתות כרוני ולשפמי הקבוע המצליח בקושי להסתיר את המום שבפניי. הניתוחים הפלסטיים שעברתי מאז לא הצליחו לתקן את הנזק שגרם לי הרופא הטיפש למרות שניתוחים כאלה מצליחים מאוד אצל אנשים שנולדים בשפה שסועה. אחת ממלכות היופי שלנו עברה בילדותה ניתוח איחוי שסע השפה ומאז נותרו בגופה רק הפתחים הרגילים. במשך חודש לא יכולתי לאכול מזון מוצק. רק מצצתי רסק בקשית.
בטרם הושכבתי אפרקדן תחת מחט-התפירה של המתמחה אמרתי לו לתומי שאחת מחברותינו שוכבת כאן לאחר ניתוח אפנדיציט ואולי אגש לבקר אותה אחר-כך.
התופר חייך ואמר: "ככה היא מספרת במשק? מעניין כמה פעמים אפשר להוציא אפנדיציט מאותה חברה!"
לרוע-מזלו עבר אז ד"ר מתתיהו דניאלי ושמע אותו, וכפי שנודע לי מאוחר יותר, המתמחה שתפר אותי ברשלנות והוציא את דיבת חברתנו רעה – לא סיים את תקופת התמחותו בבאר-שבע אלא ממנה הועף כמו טיל. לימים דווקא הצליח ונעשה רופאו האישי של אחד מראשי-הממשלה שלנו ואצלו כבר לא הקפיד כל-כך לגלות את האמת.

גימנזיסטית צעירה, מבית-הספר הריאלי בחיפה, דפקה יום אחד על דלת חדרי כאשר שכבתי על המיטה מחזיק את הבולבול ביד אחת ומדפדף בחוברת של תמונות עירום בשנייה. זה היה לפני-הצהריים, שני חבריי-לחדר היו בעבודה, ואילו אני הרשיתי לעצמי להתבטל לאחר משמרת-לילה במאפייה. בצריף כבר פעל באותה תקופה מזגן שהחליף את הטפטפת, והיה נעים להתפנק בקרירות האפלולית לעומת החום הכבד בחוץ הממיס לך את המוח והזין גם יחד. בבתי-השימוש של הקיבוץ הצעיר לא היה אפשר לאונן. אלה היו קבינות עץ עם חורים על בור צואה, ירושת מחנה-הצבא של היאחזות הנח"ל. אם לא החזקת היטב בידיך מכאן ומכאן כאשר כרעת, היית עלול ליפול לחרא שהסריח למטה בחום של ארבעים מעלות בצל.
כאשר המקישה פתחה – קודם את דלת-הרשת ואחר כך הדלת-עצמה, סונוורו עיניי מהאור ומקטע ההר שהחזיר גם הוא את את האור ברקע מאחוריה. עיניה היו זקוקות לשניות אחדות כדי להסתגל לחשיכה בצהרי-יום ובינתיים הצלחתי להחזיר את הבולבול למכנסיים הקצרים ולשלשל את חוברת העירום בין המיטה לקיר.
התלמידה ביקשה לקנות לחם לחבריה לטיול. יכולתי לאכול אותה, כל-כך הייתי מגורה. היא הקישה על דלת-הרשת רגע לפני השפריץ, שאחריו חשבתי להירדם. היא נשארה לעמוד בפתח ולא נכנסה פנימה.
יצאתי איתה למאפייה, הייתי מטושטש מהאור והחום ולא יכול להסיר את עיניי מהחזה הקטן הבתולי שלה, שהיה כלוא בחולצת טריקו לבנה. גם אחוריה היו מושלמים, אם כי מכנסי החאקי הרחבים שלבשה הסתירו אותם.
נתתי לה יותר לחם משנתנה לי כסף. וטרי. בקושי הצלחתי להסתיר את הזיקפה שביקשה לחמוק החוצה מבעד למכנס, תחתונים לא היו עליי. כדי שלא תשים לב לבושה שלי נתתי לה מקל אפוי טרי מכוסה סומסום שחום. משהו. שום מאפייה בעולם לא הגיעה לרמה שאליה אני הגעתי שמה, במקום הנמוך ביותר בעולם. הגימנזיסטית הכניסה את מקל-המאפה המסומסם לתוך פיה לאט-לאט, קולטת אותו בשפתיה, לועסת, וכל אותו זמן עיניה נעוצות בי. המאפייה מלאה ריח של סומסום נגוס טרי. כניראה היה משהו נואש וחמדן במבטיי, כי הנערה הכריזה לתומה, במין חופשיות מהממת:
"חבר אופה, נכון שאתה אוננת בדיוק כשנכנסתי לחדר שלך?"
"אני... חיימקה... איך...? איך..." נתקעו לי המילים בפה מרוב תדהמה.
"בדיוק גמרנו בגימנסיה את השיעורי-הדרכה על בחיי המין אבל אף פעם לא ראיתי איך בדיוק אתם גומרים. אומרים שיש ללבן הזה שיוצא מהפיפי שלכם ריח חזק?"
מרוב מבוכה אמרתי: "זה קשור לעבודה שלי."
"איך?"
"אי אפשר להכין מחמצת-לבצק בלי טיפות זרע אחדות כמו שאי אפשר לגבן גבינה בלי לטפטף לחלב כמה טיפות פפסין."
"אוי, הלחם שלך מזויין חיימקה?" צהלה, "אוי, אם ככה, כמה הייתי רוצה גם אני ללמוד את האפייה!" התרפקה עליי בערגה קצת חשודה כשהיא מחככת בי את חולצת טריקו עם קצה פטמה בתולית חצופה, "ומה מוסיפות האופות למחמצת?"
"מה הבעייה?" הייתי לכוד כבר בקורי השקר, "חולבות את האופים כמו שרפתנים חולבים את הפרות ודירניקים את העיזים..."
"חבר אופה חיימקה, אז אתה מוכן להראות לי איך אתה חולב את עצמך?"
"איך מה?"
"איך מטפטף לך הפפסין..." אמרה במילים כל-כך מתוקות שרציתי לנשק את השפתיים שלה, ממש, "אבל כאן חם מאוד," אמרתי, "אולי נחזור לחדר?"
צחוקה התגלגל. "קוראים לי מֶלָנְכּוֹלִי, ההורים שלי עוד נולדו בהונגריה ואני עוד לא פתוחה," הלכה לפניי חובקת את כיכרות הלחם הטרי שלי מהלילה ואני חושב אולי אמרה בטוחה, "אבל אני עושה מה שאני מרגישה, עכשיו מתחשק לי לקבל ממך שיעור באפייה מפני שכל מה שאבא ואימא שלי יודעים לעשות זה לריב להתגרש, ולגלגל קבבים מסריחים על האש."
הרגשתי במבטי הקינאה הננעצים בי כאשר צעדתי לצריף עם מלנכולי המוזרה והיפה המדברת בחרוזים. קיוויתי ששושקינד או אריאל לא יחליטו לחזור פתאום באמצע יום העבודה כדי לקחת משהו. המזגן עבד. עיני שנינו התקשו להסתגל לאפלולית ונתקלתי במלנכולי מאחור או אולי בכוונה עצרה. כיכרות הלחם הטרי נפלו על העיתונים שבהם רופדה הרצפה ואני תפסתי מאחור בחזה הקטן הבתולי שלה והתחלתי לסחוט אותו כשאני צובט את הפטמות בסיבוב בין אצבע לאגודל ונושק לפלומת העורף הזהבהבה שלה. ניסיתי להוריד לה את המכנסיים כדי לתקוע מאחור כדי שלא לפגום בבתוליה. נתגלה חריץ תחת לבן ושני פלחים, שהמשכם ניראה מבטיח ורחב מאוד.
מלנכולי אמרה, "לא, לא! לא בא בחשבון!! לא מזמוז ולא זיון! אני צמחונית! מוכנה רק לראות איך אתה משפיך כמו כשהפרעתי לך קודם!"
היתה לי ברירה? השתרעתי על צידי על המיטה, הפעם עם הפנים אליה ולא אל הקיר, ביקשתי ממלנכולי להרים את חולצת הטריקו שלה ולקרב את השדיים אל פי, זה היה מראה מדהים! ניסיתי לתפוס ולנשק אבל היא מיד חמקה עם שדיה הצחים כלפי מטה ועקבה בעיניים כיצד אני משפשף את הבולבול הגדול שלי, את הנמר ההמידברי, שכבר לא היה צריך הרבה כדי להתיז עליה ועל העיתונים והלחמים...
"הלוואי שאתה היית אבא שלי..." תפסה לרגע במתיז שלי ומצצה את שאריתו. "אוף, כמה טוב לכם, אתם, האופים," אמרה, "כמה טוב לכם! פעם הבאה אני רוצה עם צימוקים!"
אספה את הכיכרות ויצאה. מיד התחיל הכלב השחור של שמרקה לנבוח, כניראה בגלל הריח של השפיך על כיכרות הלחם הטרי. יצאתי וזרקתי עליו אבני-מידבר אחדות כשאני מסתכל בערגה על מכנסי החאקי הרחבים של מלנכולי זהובת השיער וצחת-העור ממוצא הונגרי (ואולי רומני?) מתרחקת לכיוון אכסניית הנוער שבה חנו המטיילים מהריאלי בחיפה. לא. היא לא ילדה מושחתת. היא מלאך! היא פלא טבע!

 ממש באותם ימים נישאו שני זוגות מחברינו, מאורע שחייב אותי לבלות ללא-שינה את הלילה שלפני החתונה, ולאפות מאות בולקאלאך, לחמניות-ביס קטנות, רכות, למסיבת הנישאים, ושתי חלות-ענק – ולפנות-ערב טקס החופה בנחל דויד, קריאת מגילת הנישואים של חברי המשק, הכתובה על קלף בידי סופר סת"ם מהמושבה, אשר אני, המשורר המקומי, חיברתי את משפטיה – ומה הפלא שכאשר החלה המסיבה עם התקרובת והריקודים – עיניי נעצמו והלכתי לישון.
לא רק לחם אפיתי אלא גם חלות, פיתות מקמח לבן עם בצל, מקלונים מצופים סומסום ולחמניות שנקראו בשם בולקאלאך. עבדתי בלילות, שאז היה פחות חם.

בהזמנות שהדפסנו לחתונות שילבנו פסוקים על עין-גדי שמופיעים בתנ"ך כ"אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי" – עד שנגמרו. מזכיר המשק*, שכמו רבים מחברינו היה בעל כוח המצאה שאינו נכנע לעובדות, ציטט בהזמנה לחתונת שני הזוגות האחרונים בתור מוטו פסוק: "כציץ יפרח בכרמי עין-גדי".
כאשר שאלו אותו חברינו מניין לקח את הציטוט ואם הציץ רומז לציצים, ומהפקולטה לארכיאולוגיה באוניברסיטה הירושלמית התקבל מכתב השואל אם נמצא הפסוק על קרע קלף של מגילה גנוזה או חרס עתיק במידבר יהודה, שאם כן – זוהי תגלית בעלת חשיבות מדעית והיסטורית עצומה – ענה מזכירנו שמצא את הפסוק בתנ"ך הסיני!

[* "מזכיר המשק" – זה היה עמוס גנור-גרינגר ז"ל מעין-גדי, שהלך לעולמו בימים אלה, ודמותו כיכבה ב"מסעותיי עם נשים" בתור מזכיר המשק, ואפילו שלחתי לו בשעתו עותק עם צאת הספר – אף כי רוב הדברים המיוחסים ל"מזכיר המשק" ברומאן הם בדויים.
בפעם האחרונה שפגשתי בעמוס, באזכרה בעין-גדי לחברנו יצחק קרקעי, לפני ראש השנה האחרון, אפילו התבדחתי איתו קצת על דמותו של "המזכיר" ברומאן. – אב"ע, 6.1.20].

החתונות של חברותינו עם חברינו בנחל דוד, הוא הסְדֵיר, הביאו עימן חידושים הלכתיים. לאחר שעלינו לעין-גדי פנה יהודה אלמוג, ראש המועצה האזורית תמר, לחברנו צבי למ"ד, וביקש ממנו להצטרף למקימי האגודה לקימום מצדה. צבי למ"ד הכיר את אלמוג (קופילביץ) מילדותו, שכן יהודה היה אח של סבתו. באחד מביקוריו של חברנו צבי למ"ד במצדה שהתה שם משלחת בראשותו של שמריה גוטמן, שעסקה במיפוי האתר ובשיפורים בשביל הנחש. התגלה במצדה מיבנה שהיתה עליו מחלוקת אם הוא בית מרחץ או מקווה טהרה. חברנו צבי למ"ד הבטיח לעזור בפתרון באמצעות עיון במשנה, בסדר טהרות הדן במקוואות. כשהיה בבית הוריו  עיין ורשם לו את עיקרי הנושאים על דף נייר, עם האסמכתאות והפירושים. על  פי המשנה, המקום שאותר במצדה ענה על הדרישות למקווה טהרה.
כעבור זמן פנתה אליו אחת מחברותינו שעמדה להינשא, ואמרה שדורשים ממנה לבוא למקווה בבאר שבע כתנאי לחופה. צבי למ"ד אמר לה שלדעתו אין צורך והוא יטפל בעניין ביום ראשון, כאשר יעלה לבאר שבע.
לאחר שהגיע לבאר שבע, לבוש מכנסיים קצרים ובסנדלים, שם כובע טמבל על ראשו ונכנס למשרדי הרבנות בעיר. הרב היחיד שהיה במקום היה הרב קושילביץ, וצבי למ"ד שלנו פנה אליו, הציג לו הנושא והסביר את דעתו, שהבריכות בנחל דוד עונות על הדרישות ממקווה טהרה, וזאת תוך הסתמכות על הנייר שנשא בידו.
הרב לא נכנס לדיון אלא שאל מהיכן שאב חברנו את הידע?
ענה צבי למ"ד, שבבית הוריו ישנם ספרים של סבו ז"ל, שלימד אותו איך לעיין ולמצוא פתרונות.
הרב שאל לשם הסב, והתברר שאחי סבו של חברנו צבי למ"ד סמך את קושילביץ כרב. מיד קרא קושילביץ לפקיד שעוסק בנישואים ואמר לו שחברוֹת עין-גדי פטורות מלהגיע למקווה בבאר שבע, והן יכולות לטבול בבריכות שבנחל דוד!
אך בכך לא נגמר הסיפור. בבוקר יום החתונה, כאשר אני כבר הייתי שקוע בשינה העמוקה שלאחר אפיית מאות הבולקאלאך לאורחים, חברינו צבי למ"ד ומזכיר המשק היו בישיבה בירושלים, ובצהריים החלו לחזור בקומנדקר דרך קריית גת ובאר שבע לעין-גדי. כשעברו על יד מנחת המטוסים הקלים של באר שבע, כיום, מלון נוף התמרים, הציע המזכיר שייכנסו למנחת, שכן כל הפייפרים חונים בו עדיין, ואם כבר הטיסו את הרב וחזרו, יטוסו פעם נוספת לעין-גדי כדי להחזירו, וכך אחד מבין שניהם יוכל לטוס במקום להיטלטל בדרך לא דרך לעין-גדי במשך שעות רבות.
והנה התברר להם שהפייפר כלל לא המריא. הרב אמנם בא עם עוזרו, מצוייד בחופה ובארבעה מוטות, אך כשהתברר לו שאין מקום בפייפר למוטות וגם לא לעוזרו, סב על עקביו וחזר לעיר.
מיד נסעו השניים למשרדי הרבנות, אך הם היו סגורים. בצר להם פנו לראש העיר דוד טוביהו, שהיה מוכר לחברנו צבי למ"ד מעבודתו בסולל בונה. טוביהו נסע איתם בקומנדקר עד שמצאו רב שהיה מוכן לטוס לעין-גדי לבד ולערוך את החופה, ואכן היא נערכה באיחור קל, ולאחר שהובטח לרב כי הכלה טבלה כדת וכדין במימיה הקרירים והצלולים של הבריכה הטבעית במורד זרימתו של נחל דוד, ורק לאחר מכן לבשה את שמלת הכלולות הלבנה, כמו בתקופת המקרא ובסיפור "מאחורי הצאן" של יעקב חורגין, שקראתי בשקיקה בגיליונות "הבוקר לילדים" ושהיה סיפור האהבה הראשון שהיכרתי ואשר התרחש בתקופת המלכים שאול ודוד, ואפילו אחרי שישים שנה אני זוכר את שם הנערה האהובה – אחימעץ! הוי אחימעץ, אחימעץ, הלבושה בגדי לבן בין עלי הגָפֶן, חלמתי על חמוקי בתולייך הנחבאים תחת לובן הכלולות בין כרמים, אשכול הכופר דודי לי בכרמי עין-גדי. שה וגדי, גדי ושה, יצאו יחדיו אל השדה.
ובימים ההם התהלך בחבל ים-המלח סיפור המעשה על כך שבתקופת הראשית של מפעל האשלג בקליה, שבצפון הים, ואחר-כך בסדום שבקצהו הדרומי, כאשר רוב הפועלים היו חברי גדוד-העבודה שממנו נוסדו קיבוצים ברחבי הארץ – היו שולחים למפעל מהגדוד את הבחורות הפחות-יפות ואת אלה שטרם הצליחו למצוא להן חתן, שתעבודנה במיטבח, ובמרפאה. וראה זה פלא – אף אחת מהן לא נישארה רווקה! במקום הנידח והמבודד והנמוך ההוא הן זהרו כזוהר הרקיע.
החברות שלנו מאוד לא אהבו את הסיפור כי יצא ממנו שכאילו אם היו בסביבה יפות מהן, לא היו נוצרים כל כך הרבה זוגות נשואים מקרב חברינו וחברותינו! ומי יודע אם הקרסביצות היו משיגות לעצמן בקלות שכזו חתן שם למעלה, בתחרות הקשה עם כל שאר בנות-גילן והצעירות מהן.

המשך יבוא