על ספרו של יורם וולמן

"בא והולך – סיפורים קצרים"

הוצאת אדר 2019, 238 עמ'

הריאליזם שולט ב-26 הסיפורים שבקובץ "בא והולך" – לא נמצא בהם נימה של אבסורד נוסח אורלי קסטל בלום, או נימה דיסטופית נוסח עמוס קינן וישי שריד.

הגיבורים הם דמויות ישראליות מצויות, המעוגנות בתאריכים שניתן לבדוק בלוחות השנים (משנות הארבעים ואילך של המאה הקודמת), וגם הטופוגרפיה מוכרת למדיי, גם כשהיא מתייחסת לשהייה של ישראלים מחוץ לגבולות הארץ.

אלא שכאן, בתחום הטופוגרפי, יש חריגה, שהיא חידתית לדעתי – למשל, בסיפור "צ'ארלי" הקורא ימצא טופוגרפיה משונה. אבל קודם אביא בקווים כלליים את עלילת הסיפור: הזוג בועז ואורנה מבלים חופשה בצימר בצפון. בועז מקבל טלפון שהוא עומד להתמנות למנהל מחלקה בחברת הייטק שמרכזה בבוסטון. אורנה, אישה שטחית, המאמינה באסטרולוגיה, עושה תוכניות על ה'מזדה' שיקבלו, על נסיעות לבוסטון, על חברות אנגלוסקסיות שיהיו לה שם, ועל כך שתלד את העובר שברחמה בארצות הברית.

בדרך הביתה מבקש בועז לבקר ברצפת פסיפס של בית כנסת, שלפי המסורת התפלל בו הרמב"ם. הרצפה הזאת נמצאת על גבעה בכפר הערבי סמריה, שם הם פוגשים ערבי נוצרי ישיש הנושא על גבו את הנכד הנכה של אחיו, ומספר שסבו ידע כי יהודים יחזרו לארצם, ולכן נטע עצים מסביב למקום בית הכנסת. הטופוגרפיה של הסיפור הזה חידתית, שכן עד 1948 היו בארץ שני כפרים בשם סמריה – אחד בעמק הירדן מדרום לבית שאן, והשני – צפונית לעכו (כידוע, הרמב"ם שהה מיספר חודשים בעכו בשנת 1165). שני הכפרים האלה נהרסו עד היסוד, ובקרקע שלהם קמו היישובים העבריים שדה תרומות וקיבוץ לוחמי הגטאות. בכפר שבעמק הירדן התחולל קרב דמים, ובין ההרוגים היה גם משה שטורמן, בנו של חיים שטורמן, שנהרג עשר שנים קודם כשרכבו עלה על מוקש.

ומדוע הפליאה? כי בסיפור שלנו סמריה הוא כפר הומה אדם, עד כדי כך שהזוג מתקשה למצוא חנייה. ברור שהסופר חד חידה לקורא, ובוודאי יש לו כוונה נסתרת בכך שהקים לתחייה כפר ערבי שנהרס ב-1948, וכמו שמציע עמוס הנביא, שהמשכיל ידום.

בסיפור הזה יש עוד מאפיין לפרוזה של יורם וולמן: הריאליזם גולש לנתיבים סוריאליים, כלומר, לתמונות שבהן מתערב החלום במציאות. אורנה רודפת אחרי הישיש הערבי שזמן מה קודם עקף את מכוניתם בצורה מסוכנת, והיא חווה הזייה שכביכול סערה נוראה מתחוללת בגבעה ובכפר כולו, סערה שגורמת לה לעילפון, כשבמציאות היה רק זרזיף קל.

נימה סוריאלית נמצא גם בסיפורים "בסתיו, בבנימין" ו"חייל של עופרת".

עוד ריאליה המשולבת בחידות: בסיפור "פינטו" הקורא תוהה אם פינטו, הלא הוא פנחס כהן, שהיה נער רחוב שהציץ לחדריהן של צעירות – האם הצליח להימלט מהבולשת הרודפת אחריו, בהיותו חבר מחתרת לח"י? כדי לפתור את החידה הקורא נדרש לחזור לרישא של הסיפור שם מצוטטת מודעת אבל על פינטו, ומוזכרים האבלים: אלמנתו ובנו, כלומר, הוא שרד בשלום את תקופת נעוריו המסוכנת.

בסיפור "ואלס אנגלי", הגיבור אייל הררי, כנראה סוכן מוסד, בורח בזהות בדויה (הכיסוי שלו – יווני בשם סטארוס), אל מלון בשם הטעון "מרדף ברנדון" בעיירת נופש. הוא בורח משום שנכשל במשימה שהוטלה עליו לירות בשני מחבלים בצאתם ממלון בלונדון, כשבדיוק חצצו ביניהם אישה וילד, שסופגים את הכדורים שהיו מיועדים למחבלים. בתחקיר אצל הממונה הוא מבקש חופשה לשבוע, מן הסתם כדי לחזור אל המלון שמנהלת אותו אלמנה יפיפייה (הבעל נהרג במלחמת פוקלנד). החידה עימה מתמודד הקורא: כיצד יחזור לשם, והרי הוא חש שעלו על עקבותיו במקום ההוא?

בסיפור "בוורשה לפני המלחמה" מסופר על פסנתרן בשם זיגמונד, זיגי, שהיה מאוהב לפני המלחמה בזמרת בשם אירינה, עימה הופיע בבית הקפה "אפולוניה" שבוורשה, ובעטייה של אהבתו הנכזבת הוא לא נשא אישה מעולם. החידה עימה מתמודד הקורא היא – האם אימה של דורה, הסטודנטית למוסיקה, המנגנת מנגינות מאותם ימים, היא בתה של אירינה האבודה? דורה מספרת שאימה שרה באופרה של וורשה, ולא בבית קפה, כפי שזכור לזיגי.

בסיפור "מי אתה אייזנבאך?" מסופר על עיתונאי בשם גדעון אייזנבאך, המחפש את עקבות אביו, יעקב אייזנבאך, שנטש את אימו בהריון כדי להצטרף למלחמת האזרחים בספרד. יש רמז שקומנדנטה רומרו, מפקד הגדוד בו שימש אביו כשליש, יודע מה עלה בגורלו, כיוון שהשניים היו מסוכסכים בעטייה של אישה ששניהם אהבו, אלא שרומרו נפטר לפני שגדעון מצליח להגיע אל בית הקפה בניס שם שימש כמלצר. התעלומה נשארת בעינה באשר לגורלו של יעקב אייזנבאך.

בסיפור "רכיבה בכיוונים הפוכים" מסופר על נהג מונית בשם רחמים הנלווה לזוג רוכבי אופניים החוגגים 15 שנות נישואין. הוא מקנא באושרם, אלא שבסוף הסיפור נודע לקורא שרחמים פוגש אותם ליד הרבנות, לוחצים ידיים, ופונים לכיוונים הפוכים. והשאלה היא מה עשו השניים במקום הטעון הזה – האם באו להיפרד? הרי אושרם היה מקור לקנאה! שמא סתם נקרו שם, כי הרי הם לוחצים ידיים לפני הפרידה? אולי נפרדו משום מחויבות לסידורים שונים – חידה.

וזהו סודו של סיפור טוב שאיננו מגיש לקורא את כל המידע, אלא משאיר לו מקום לדמיון ולעיבוד המידע שקיבל.

יש בקובץ גם סיפורי מתח, וגם סיפורים בעלי נימה בלשית: בסיפור "בסתיו, בבנימין" הגיבור איגור אברמוביץ', קצין לשעבר בצבא האדום, ונצר לשושלת לוחמים, עומד על כך שימשיך לשרת במילואים למרות שהוא בן ארבעים וחמש. הוא מתכוון לשכנע את המג"ד שלו המתגורר בשטחים, אבל הוא נקלע למארב של לוחמי תנזים. הוא מצליח לפגוע באקדח שלו בשניים מהרודפים אחריו, אבל כשהמחסנית שלו מתרוקנת, הוא נקלע לבית, שבו מצויה אישה חמושה שבעלה נמצא בכלא הישראלי. הוא שומע יריות מתקרבות – וכאן אפסיק בסיכום הקצר כדי להשאיר את הקורא הפוטנציאלי במתח.

ב"התחנה של חמדי" נחשפת דרכה של המשטרה לסחוט שיתוף פעולה מאנשים שאינם מעוניינים להיות מעורבים בחקירות שלה. פקד יוספי סוחט עיתונאי בעטיין של כתבות "נבזיות" על המשטרה. הוא רומז לו כי מוטב שישתף פעולה ויעקוב אחרי חשוד כסוחר סמים.

בסיפור אחר "תאונת דרכים" מסופר על שוטר שמצליח לפענח תעלומה של תאונת דרכים "פגע וברח", שבה נהרגות שתי צעירות, אבל השוטר נמנע מלהסגיר את גורם התאונה כשמתברר לו שהאיש החולה, הנמצא בחו"ל, היה המנטור שלו אשר קירב אותו אל הספרים וסייע בידו לקבל תעודת בגרות.

גם נימה סאטירית ניתן למצוא בסיפורים של הקובץ, למשל בסיפורים "בנק דימונה", "עוד מעט יגיעו הברכות", "זיקנה לכאורה".

רוב גיבוריו של הספר הם יורדים, או כאלה שחזרו ארצה לאחר שנים רבות, או כאלה שנמצאים בשליחות בחו"ל. לקטגוריה הזאת ניתן למנות את רוני יעקובי-ג'ייקובס ב"כעבור שלושים שנה", את מיכאל גרין, במאי תיאטרון הנמצא בבלפאסט ב"כלים לא שלובים", את אייל הררי המגויס במשימה נגד מחבלים בלונדון ב"ואלס אנגלי", את גדעון אייזנבאך המחפש את עקבות אביו ב"מי אתה אייזנבאך", וכן בסיפורים "בן הארץ בן-נון", "נסיכה תל-אביבית", "החזרה לרחוב העלייה".

לדעתי, מרומזת בסיפורים אלה תחושת המחנק בארץ בהיות כל הגבולות אטומים, גם אלה הפונים לכיוונן של ארצות שכביכול יש לנו עמן חוזי שלום.

יש בספר תיאורים יפים שראוי להתעכב עליהם, כמו תיאור השכונה בסיפור "פינטו" (עמ' 23), ותיאורה של חיפה בסיפור "תאונת דרכים" (עמ' 175).

ויש לציין כי למרות שבמקומות הנכונים הסופר נוקט לשון דיבור גדושת שגיאות מקובלות, לא נמצא בכל הספר ניבול פה, וגם לא סצינת סקס (מעט מאוד מזה נמצא ב"ואלס אנגלי") מסתבר שאפשר לכתוב פרוזה מעניינת, ואף מרתקת, גם בלי שני היסודות האלה.

הסיפורים קולחים, ומשאירים תחושה של עוד, אבל עורך מיומן היה מיטיב עוד יותר עם הספר הזה שגרם לי הנאה רבה.

משה גרנות