בחורף בנחל המוסרארה
לפני 140 שנה
מתוך "פרשים על הירקון", 1989

החורף בשנת תר"מ [1880], השנה השנייה של פתח-תקווה, שהיתה המושבה הראשונה של ראשית העלייה הראשונה – היה חורף קשה ביותר וקר מאוד. ירדו גשמים מרובים והמושבה כוסתה במשך שעות אחדות במעטה שלג. עם בוקר דמתה לערבת קרח לבנה וריקה – מגבעות בּאבּ-אִל-הַוַּה במערב ועד לרגלי הרי אפרים המכחילים במזרח.
ביצת מלאבס הגדולה השתרעה כאגם מסביבות ראס אל-עין (ראש העין), ועד ל"הר נפוליאון" (הנמצא כיום בתחום רמת-גן). הדרך החורפית, זו שלאורך חולות באב-אל-הַוַּה, אשר נתהדקו למעבר פרסות הסוסים, התפתלה גם היא ליד בּיצה גדולה, בִּרְכֶּת גַ'מוּס שמה, בלב גבעות החול אשר ליד חוֹר-זַרְזוּר (על גבול פתח-תקווה ובני-ברק כיום). דרך זו נסתיימה באפיקו של ואדי מוּסְרַארַה (נחל איילון), אשר בתקופת השיטפונות היה עולה על גדותיו, נעשה רחב יותר מן הירקון, ומנתק את הקשר בין המושבה ליפו.
שבועיים ימים ירדו גשמים ללא הפוגה. האדמה היתה בּוּצית. הסוכות והבניינים הראשונים – דלפו. אספקה של מזון ותרופות מיפו לא הגיעה. לאה קדחה ונחלשה. אבקת-החינין כמעט אזלה. לאזאר השתעל. נותרו רק עדשים, פולים ומעט קמח. לטחנת פרוחיה, לטחון עוד חיטים, לא היה אפשר להגיע בגלל האדמה הבוצית הכבדה שהשתרעה מן הגבעה ועד לירקון. היה צורך להביא מיפו באופן דחוף קמח. חסרו גם לימונים, קפה, שמן, בשר משחיטה כשרה, סוכר, חומץ, נפט למאור, ספירט, אורז, דבש, חמאה, גבינה, דגים מיובשים. רפואות כאבקת-חינין נגד הקדחת, אבקת סודה ומלח-לימון לחיזוק הקיבה, שמן-קיק כנגד עצירות, טיפות כחולות לעיניים שנוגעו בגרענת וטיפות וַאלֶרְיַאן כנגד חולשת הלב.

*
יהודה הסתובב כאריה בסוּגר יום, יומיים, שבוע. לבסוף לא התאפק, איכף את סוסו, ועל דעת ר' דוד מאיר גוטמן, מעסיקו – רכב ליפו בגשם השוטף. אליו נלווה גם זרח ברנט, על סוסתו. זרח היה מבוגר מיהודה. בתקופת ראשיתה של המושבה ישב בלונדון, שם חסך כסף כדי לחזור ולבנות את ביתו בפתח-תקווה.
כאשר הגיעו השניים למוּסרַארה – נעצרו. הוואדי גאה-שטף כנחל איתן ועלה על גדותיו בזרמי מים עכורים-חומים. יהודה לא היסס. הוא, הצעיר, נפרד מזרח. פשט בגדיו וצרר אותם היטב בחבילה על האוכף. נכנס על גבי הסוס אל המים הגועשים, וכאשר העמיק לתוך השיטפון – עבר לשחייה מאחורי הסוס האיתן במים, כשהוא מחזיק בזנבו.
מה גדול היה כאבו של זרח כאשר חזר לאחר שעות אחדות אל המושבה בידיים ריקות. כשראו אותו דוהר על סוסתו מרחוק – קיוו כולם שהצליח לחזור עם הקמח והחינין – והנה התברר שלא הביא מאומה.
קשה היה לו לראות בצערם של בני-החבורה שנאספו לקראתו. לאה החלה לרעוד, היא חשבה שיהודה טבע. זרח השתדל להרגיע אותה והבטיחהּ נאמנה שלא עזב את שפת המוסרארה עד שלא ראה את יהודה עולה, בריא ושלם, בעבר השני, וממשיך בדרך ליפו. ואולם היו אחדים שהרעב והייאוש התגברו עליהם, והם הטיחו מילים קשות כנגד הרעיון של ההתיישבות. היה על ר' דוד, זרח, ומתיישבים אחרים, להשקיט את התקוממות הרוחות ולחזק את מצב-רוחם של החולים והרעבים.

*
רטוב, שיניו נוקשות מקור, הגיע יהודה ליפו. דבר ראשון קנה קמח ומצרכים ורפואות חיוניים אחרים, בכמות שקיווה כי יצליח להעבירה בשחייה על פני המוסרארה המשתפכת. לא השתהה לשתות משקה חם ולייבש בגדיו אלא מיהר לצעוד חזרה, הוא וסוסו העמוס אחריו. והנה – את מי הוא פוגש, פנים-אל-פנים, בשכונה שבקצה העיר, בדרך לפתח-תקווה?
אחמד אלחאמד, הביריון!
לאחמד לא היו כנראה אשליות לגבי תוצאות המפגש. מיד שלף כנגד יהודה את פיגיונו, השבּרייה. אך יהודה, שזכר את תורת-ההגנה של אבו-יוסף, הקדים את אחמד וחבט בין עיניו מכת אגרוף חזקה אחת ויחידה.
אחמד נפל ונשאר שוכב על החול הרטוב, כבול-עץ.
יהודה חש כאב בכף-ידו הימנית. לאחר זמן נתברר לו שמעוצמת המכה נשברה עצם אחת מאצבעותיו.
מיד התקהלו סביבו ערבים רבים והחלו לצעוק:
"אִל יָהוּדִי קַטַל אִל מִסְלִם!" – היהודי הרג את המוסלמי!
הם הקיפו את יהודה ואת סוסו והובילו אותם בצווחות וביללות לסַרַאיָה, בית הממשלה שבמרכז העיר. להרים יד על יהודה לא העזו, לאחר המכה הקטלנית שבה חיסל את אחמד. יהודה נאסר, הושלך למרתף הסראיה, וסוסו נחבש באורוות סוסי המשטרה התורכית.

יהודה צעד הלוך ושוב בכִלאו כדי שלא לקפוא בקור, ובתוך-תוכו רתח מזעם. קודם-כל רגז על עצמו, שהיה נמהר בתגובתו וגרם בכך נזק לעצמו ולאנשי פתח-תקווה התלויים בו. אבו-יוסף היה מוצא ודאי איזו תחבולה להיפטר מאחמד מבלי להרוג אותו ולהגיע למאסר ולמשפט. לאה חזרה ואמרה לו לא-פעם: "יודָה, אתה והכבוד ההונגרי שלך יביאו עלינו יום אחד אסון! – תפסיק להתנהג כאילו היית הוּסַאר בצבא הקיסר!" – אילו היתה משכילה יותר, הנערה הצעירה מירושלים – היתה בוודאי מכנה אותו בשם דון קישוט הנלחם בטחנות-רוח. אלא שהוא אין לו אפילו סַנְשׁוֹ-פַּנְסָה לצידו.
יהודה ידע שבמושבה הקטנה והמנותקת מחכים בקוצר-רוח לשובו. הקמח אזל. גם החינין. לאה לוהטת בחום גבוה ואין אפילו חומץ לשטוף את מצחהּ. היא ואביו ודאי דואגים לו וחוששים פן טבע במוסרארה בדרכו חזרה, או שאינו יכול לחצותה. הוא ידע שעליו להתקשר מיד עם סגן-הקונסול האוסטרי, מר פַּאסְגַל, כדי שזה יבוא לשחררו. יהודה ואביו, כל משפחתם, היו עדיין נתיני הקיסרות האוסטרו-הונגרית, ובתור שכאלה אסור היה לתורכים לאסור אותם. זכותם היתה להיאסר ולהישפט רק בפני הקונסול שלהם.
בגדיו של יהודה היו עדיין לחים. אצבעו השבורה התנפחה וכאבה מאוד. היה צורך לחבוש אותה ולקַבּעהּ. מנורת-שמן קטנה היבהבה וצלליו של האסיר ריקדו על קירות המרתף שעה שפסע הלוך-ושוב. למזלו נותר כספו בידו. הוא הרים קולו, קרא לשוטר המתנמנם וביקש ממנו לקורא לשַׁוִּישׁ, זה הסמל. השַׁוִּישׁ הגיע, לכוד עדיין בקורי-השינה ורוגז על שהעירוהו. תמורת בישליקים אחדים הורה להביא ליהודה כּוֹפָח, תנור-ברזל קטן שבו לוהטות גחלים, הבטיח לשלוח מוקדם בבוקר שוטר, שיודיע על מאסרו לסגן-הקונסול האוסטרי, ומיד חזר לישון בחדרו.
יהודה פשט בגדיו והתחיל מייבשם מול הכופח. השוטר המבוגר, שנשאר לשמור עליו, ביקש פתאום להתקרב ולראות את הבּוֹבֶּגִ'י שלו! (קורקבן בתורכית), והיה על יהודה לגעור בו ולאיים שסופו יהיה כשל אחמד אלחאמד – כדי להרתיע את השוטר החמדן. ליתר ביטחון לא עצם יהודה עין כל אותו לילה.

בבוקר האיר המזל ליהודה. חַאפֶז בֶּק, ראש העיר יפו, שהכיר אותו, את ר' דוד ויהושע, ואת ראשי הקהילה היהודית הקטנה ביפו – בא לסראיה. דבר ראשון הרגיע את יהודה. אחמד לא מת. הוא בבית-החולים. לאחר שיחלים יושם במאסר ויעמוד למשפט. חאפז בק פקד לשחרר מיד את יהודה וגער קשות בשַׁוִּישׁ ובזאבּט. גם אם היה אחמד משיב נפשו, נפש גנב ושודד, לאללה – עוברים היו על החוק בכך שעצרו נתין אוסטרי.
יהודה הודה לחאפז בק וביקש ממנו להודיע על קורותיו, ועל מאסרו של אחמד, גם לסגן-הקונסול האוסטרי.

"שמעתי שמצבכם קשה השנה בקוֹלוֹנְיָה." אמר חאפז בק ליהודה בטרם נפרדו. "השדות הפכו לביצה טובענית."
"בעזרת השם, נתגבר."
"מדוע אתם מתעקשים לזרוע חיטה ושעורה על אדמת מלאבס, ולעבוד עבודת-פרך, כפלאחים האומללים – שנה בצורת, שנה שיטפונות, שנה ארבה. שלא לדבר על מס המעשר מן הגורן, והאוויר המורעל שמביא קדחת. הלא אתם, הפְרַאנְגִ'ים, חכמים. יש לכם כסף, ומחרשות מאירופה. מדוע לא תחפרו עוד בארות, תיטעו פרדסים על אדמתכם ותחיו בכבוד כמונו, ביפו? – תראה את האַפַנְדִים, בעלי הבַּיַּארוֹת. מבלים כל היום בבית-הקפה. הבּוֹיַרְגִ'י משקה את הפרדס בקיץ, ובחורף הפועלים קוטפים עבורם את השַׁמּוּטִי. כולם מהללים את השמוטי של יפו."
"אנחנו מאמינים שעובד אדמתו ישבע לחם. אנחנו מברכים – המוציא לחם מן הארץ. אנחנו לא רוצים לחיות כמו האפנדים עם הבויַרג'ים שלהם. אנחנו – איכרים."
"יהודים – איכרים?"
"כן."
"טוב. אם תשנו יום אחד את דעתכם ותחליטו לקנות פרדס משובח ביפו, בַּקש את ר' דוד לבוא ישירות אליי. לא צריך מתווך."
והם נפרדו לשלום.

האצבע השבורה, בידו של יהודה, התנפחה מאוד וכאבה. יכול היה לגשת לבית-החולים, כדי שיטפלו בו, ובינתיים לבקר את ידידו הטוב מיכל הכלוא שם כל זמן שהמשפט נמשך, ואולי גם להציץ על אחמד אלחאמד... אבל יהודה לא השתהה רגע מיותר אחד ביפו. חלק מהמצרכים והתרופות שהיו במשא הסוס – נעלם. הוא קנה בהקפה והשלים את החסר בחנויות שזה עתה נפתחו, עם בוקר, ומיד המשיך בדרכו לעבר המוסרארה. גשם עדיין ירד. היה עליו שוב לחצותה בשחייה עם סוסו והפעם המשא כבד יותר, בייחוד שק הקמח, וחשוב לשמור שלא יירטב.
רק בשעות הצהריים המאוחרות הגיע יהודה למושבה שהגשמים והבוץ שׂמוּ עליה מצור. הוא גם הביא עימו דואר. מכתבים מבעלי-"נומרים" בירושלים ומידידים וקרובי-משפחה היושבים בירושלים ובהונגריה. עוד באותו ערב אכלו הפתח-תקוואים כיכרות לחם טרי. ריח אפייתם שנתערבּב עם ריח עשן תנורי-הטיט שבהם בערו קוצים וגללי-בהמות מיובשים – בישר תקווה חדשה.
אהוד בן עזר