* לא רק לא – "הדבק היחיד של כחול לבן הוא 'רק לא ביבי'. ביום שאחרי ביבי, כחול לבן תתפורר כמו ד"ש, מפלגת המרכז וקדימה, שלא היה להן דבק אידיאולוגי." הטענה הזאת נפוצה מאוד, ואני רוצה להתייחס אליה כחבר תל"ם וכמצביע לכחול לבן.
ראשית, הצגת הביקורת על המצב הקיים והצורך בשינוי דרמטי כסוגיה אישית, "רק לא ביבי". התנגדות אישית למנהיג מסוים, מרדדת את המסר בניסיון להגחיכו. מדובר ברצון להציע אלטרנטיבה לצדדים השליליים של שלטון נתניהו: שחיתות שלטונית, הסתה נגד מערכות המשפט והחוק בישראל, הפצת תאוריות קונספירציה כוזבות שמערערות את אמון הציבור במדינה ובמערכותיה עד כדי סכנת אנרכיה, פולחן אישיות למנהיג, פלגנות ושנאה ודה-לגיטימציה לכל מי שאינו מתיישר עם נתניהו, כפי שראינו רק לאחרונה במתקפות האישיות הארסיות ובדה-לגיטימציה לגדעון סער שהעז להתמודד על ראשות הליכוד ולאיל ינון כיוון שחוות דעתו המקצועית האובייקטיבית לא נשאה חן בעיני רוה"מ. אין המדובר ב"רק לא ביבי", אלא בחלופה של ממלכתיות, כיבוד החוק, מנהיגות של דוגמה אישית, אמון במדינת ישראל ומוסדותיה, אחדות לאומית וכד'.
נכון, שהיום המטרה המרכזית היא החלפת שלטונו של נתניהו, כלומר הדבק המרכזי הוא מוטיבציה נגטיבית. האתגר האמיתי של כחול לבן הוא באמת הבוקר שלמחרת החלפת נתניהו.
אומר מהי לדעתי השליחות ההיסטורית של כחול לבן. מול הקרע ההולך ונפער בין מחנה השמאל ומחנה הימין בישראל, כאשר כל מחנה נגרר אחרי הקצוות שלו (הכהניזם ושכמותו והאהדה לאלאור אזריה בימין והפוסט ציונות והלגיטימציה לגורמים עוינים כמו "שוברים שתיקה" בשמאל), יש צורך במרכז חזק, שיהווה אלטרנטיבה לקרע, באמצעות שיקום המיינסטרים הציוני, הממלכתי הדמוקרטי ושיקום ההסכמה הלאומית הרחבה על מהותה של מדינת ישראל וייעודה. היכולת לגשר בין העמדות הפוליטיות של יועז הנדל ועופר שלח, שני האנשים שניסחו את המצע המדיני-ביטחוני של כחול לבן, הוא מיקרוקוסמוס של היכולת לגבש הסכמה רחבה על העיקר, גם אם יש מחלוקות רבות.
הייתי שותף להקמתה והנהגתה של מפלגת מרכז בעבר – הדרך השלישית. תנועת זו קמה מתוך המאבק על הגולן, ואחד המסרים המרכזיים שלה היה שיקום ההסכמה הלאומית הרחבה. הדרך השלישית קיבלה ב-1996 ארבעה מנדטים, ולאחר מכן כשלה והתפרקה. המשותף לדרך השלישית ולד"ש, מפלגת המרכז וקדימה, הוא העובדה שהיא לא האריכה ימים. אולם היא הייתה שונה מהן מאוד, בכך שהדבק שלה היה אידיאולוגי מאוד. אף שהיתה במרכז, היא דמתה יותר למפלגות כמו מרצ ותנועת התחיה, כלומר מפלגות מאוד אידיאולוגיות. אני נהגתי לומר שאני "מרכז קיצוני". אני מזכיר זאת, כדי לומר שיש הבדלים מהותיים בין מפלגות המרכז השונות שהיו בעבר – כל מפלגה היא סיפור בפני עצמה והנסיבות של כל כישלון שונות. אולם עצם העובדה שחרף הכישלונות שוב ושוב קמות מפלגות מרכז, מעידה על כך שמדובר בצורך אמיתי בחברה הישראלית, בחלופה להקצנה הגוברת ולקיטוב המסוכן. כנראה שאף אחת ממפלגות המרכז שציינתי לא היטיבה לתת את המענה הנכון לצורך הזה.
האם כחול לבן תיתן לכך מענה? כחול לבן אינה מפלגה, אלא חיבור של שלוש מפלגות. כלל לא בטוח שהחיבור הזה יאריך ימים. ייתכן שלא. אבל אני מקווה שכן, בשל אמונתי בשליחות ההיסטורית שציינתי, שבעיניי היא הכרחית לקיומה וחיזוקה של מדינת ישראל, מול התופעות ההרסניות של הפילוג וההקצנה.

* יורה בנגמ"ש – אם נתניהו יהיה עוד קדנציה ראש ממשלה וכחול לבן תהיה באופוזיציה, יהיה זה במידה רבה באשמתו של עופר שלח. מילא, שהנ"ל משלשל את עמדותיו היוניות הפרטיות בפני כל מיקרופון ומצלמה ללא כל רסן. אבל הוא עוד מעז ליצור את הרושם שעמדותיו הן עמדות כחול לבן. ומה נלין על הימין שקופץ על דבריו כמוצא שלל רב, בתעמולתו נגד כחול לבן? הגיע הזמן שראשי כחול לבן יעמידו אותו במקומו. אם הוא אינו מתאים למפלגת מרכז, שיעבור למפלגת שמאל.

* על הסף – אני מתנגד לאקטיביזם השיפוטי, כלומר להתערבות היתר של בית המשפט העליון בעבודת הכנסת והממשלה, למעט מקרים של פגיעה משמעותית בעליל בזכויות האדם והאזרח, בהחלטות בלתי חוקיות בעליל ובחוקים שמנוגדים בתכלית לחוקי יסוד. זאת עמדתי, שאותה אני כותב בעקביות מאז שנות ה-90. גם היום, כאשר אני רואה צורך בהגנה על מערכת המשפט מול המתקפה הזדונית עליה, הניסיון לקעקע אותה מן היסוד והטלת הדופי ביושרתם ובהגינותם של אנשיה – אני איתן בהתנגדותי לאקטיביזם השיפוטי. יתר על כן, אני סבור שהאקטיביזם השיפוטי החליש את מערכת המשפט, פגע באמון הציבור בה ובכך הקל על מסע ההסתה והשנאה נגדה היום.
התנגדתי בתוקף לעתירות נגד הטלת המנדט להרכבת הממשלה על נתניהו בשל כתבי האישום נגדו וסברתי שיש לדחות אותן על הסף. באותה מידה אני מתנגד בתוקף לעתירות של הליכוד לבית המשפט העליון נגד חוות הדעת של היועץ המשפטי לכנסת המתיר להקים את ועדת הכנסת ולדון בה על בקשות החסינות של נתניהו וחיים כץ. אל לו לבית המשפט העליון להתערב בעבודתה האוטונומית של הכנסת. עליו לדחות את העתירה על הסף. במיוחד, כיוון שטענת ניגוד האינטרסים, כביכול, מגוחכת.
חברי הכנסת נבחרו כדי לפעול בכנסת, פעולה פוליטית וציבורית, ואל להם לעתור לבתי המשפט כדי לנסות להשיג דרכו את מה שאינם יכולים להשיג בהליך הפרלמנטרי. זאת עמדתי גם כאשר אני תומך בתוכן העתירות, וכמובן במקרה הזה, שבו העתירה משוללת יסוד.

* לא משפט ראווה – מלכתחילה טוב היה אילו נתניהו לא ניסה להימלט מן המשפט, אלא היה מתייצב כאדם בעל כבוד עצמי למשפט, מתמודד עם הראיות והעדויות ומנסה להוכיח את חפותו. משהעדיף לברוח ולהסתתר מאחורי חסינותו, חשוב היה להביא לדיון את בקשת החסינות לאלתר, ולא לאפשר לו למרוח עוד ועוד זמן.
כעת, משהוחלט לקיים עוד בכנסת הנוכחית את הדיון בבקשה, חשוב מאוד לקבוע כללים נוקשים לדיון, כדי לא לאפשר לשליחיו של נתניהו להפוך אותו לקרקס בחירות, למשפט ראווה ליועמ"ש ולמערכת המשפט והחוק בישראל ולא למרוח את הזמן בפיליבסטר אינסופי.
כדאי מאוד שכחול ולבן והליכוד יגיעו להסכמות מראש על נוהל הדיון וגבולות הגזרה שלו. אם הליכוד יסרב להבנות, לא יהיה מנוס מקביעת הכללים בידי הרוב בכנסת.

* האם ישראל מדינה מושחתת? – בתשובה לתמיהתו של אהוד בן עזר: איני טוען שישראל היא מדינה מושחתת ולא כתבתי שהיא מדינה מושחתת. אבל ישראל נמצאת על המדרון החלקלק שעלול להפוך אותה למושחתת. אני שותף למאבק על כך שישראל לא תהיה מדינה מושחתת. המשפט שכתבתי, ועליו הגיב אהוד, הוא ש"כשנלחמתי על כך שהגולן יהיה חלק ממדינת ישראל, זו לא היתה מלחמה על כך שהגולן יהיה חלק ממדינה מושחתת." ולכן, אני רואה במאבק שאני שותף לו היום המשך ישיר למאבק על הגולן.
מה ההבדל בין מדינה שיש בה שחיתות למדינה מושחתת? למרבה הבושה, היו לנו כבר נשיא אנס, ראש ממשלה קרימינל, רמאי ולוקח שוחד, שר אוצר גנב, שר פנים לוקח שוחד (שחזר לתפקידו והוא שוב חשוד), רב ראשי לוקח שוחד. אבל החברה הישראלית התגוננה מפניהם ומפני שחיתותם, הוקיעה אותם, הקיאה אותם והם באו על עונשם. ולכן, ישראל אינה מדינה מושחתת.
אולם היום, כשהמון התומך בנתניהו, מזלזל באישומים החמורים נגדו, רודף דווקא את המשטרה, הפרקליטות, היועמ"ש ובתי המשפט ותומך בהימלטותו המבישה מהמשפט – אנו על המדרון החלקלק בדרך להיותנו מדינה מושחתת. במדינה מושחתת, מערכת החוק והמשפט מסומנת כאוייב. אם חלילה יקבל נתניהו חנינה, שתעמיד אותו מעל החוק, יהיה זה קו פרשת המים שיהפוך את ישראל למדינה מושחתת.
לא, איני טוען שישראל היא מדינה מושחתת. אלה שטוענים שמשטרת ישראל, משרד מבקר המדינה, רשות המסים, הפרקליטות, היועץ המשפטי לממשלה ובתי המשפט הם כנופיית פשע שקשרה קשר להפיל את ראש הממשלה באמצעות תפירת תיקים, הם אלה שמעלילים על מדינת ישראל עלילה שפלה כאילו היא מדינה מושחתת.

* דוגמה אישית – עמוס דב סילבר, הנאשם בסחר בסמים ועמידה בראש ארגון פשע, הגיש מתוך הכלא את מועמדותו לכנסת כמספר 2 ברשימת "שחר כלכלי חדש". ולתמיהה על צעדו הוא השיב: "אם ביבי יכול, גם אנחנו יכולים."
זוהי רק ההתחלה.
הרוח הנושבת מבית ראש הממשלה היא של עבריינות, של שנאת החוק והמשפט והסתה נגד מערכת המשפט הישראלית. התנהלותו של נתניהו היא עידוד לפשע ועלולה לדרדר אותנו לאנרכיה.
ישראל זקוקה למנהיגות אחרת, נקיית כפיים ושומרת חוק, המהווה דוגמה אישית לציבור.

* להחמיר עם עצמה – שופטי המחלקה הכלכלית בבית המשפט המחוזי בת"א אישרו הסדר פשרה בתביעה הייצוגית שהוגשה נגד הרמטכ"ל לשעבר ויו"ר חברת שמן נפט וגז לשעבר גבי אשכנזי ומנכ"ל החברה לשעבר, יוסי לוי. במסגרת ההסדר, נקבע בפסק הדין, ישלמו החברה והנתבעים סכום של 4.5 מיליון שקל. בתשלום תישא חברת הביטוח של שמן. בתביעה נטען ששמן פעלה בהטעייה ובמרמה, עת פירסמה הודעות אשר יצרו אמון אצל המשקיעים כי נמצא בקידוח של החברה נפט ברמה גבוהה.
על גבי אשכנזי לפרוש מן החיים הפוליטיים ולהוציא את עצמו מרשימת כחול לבן לבחירות. ניתן לומר שאדם מעד ומשלם על כך, וניתן להסתפק בכך. נכון, אין המדובר כאן בהרשעה פלילית ובוודאי שאין כאן קלון, אך בימים של מלחמה על נפשה של מדינת ישראל כמדינת חוק, המפלגה שמובילה את המאבק נגד השחיתות השלטונית והרס מדינת החוק, חייבת להחמיר עם עצמה בדרישה ממנהיגיה לדוגמה אישית. הדבר נכון במיוחד במקרה של אשכנזי, כיוון שעוד כרמטכ"ל הוא נהג בחוסר ממלכתיות קיצוני. נכון שבסופו של דבר לא הוגש נגדו כתב אישום, אך לא כל מה שאינו פלילי כשר, ומבחינה ציבורית, התנהלותו כרמטכ"ל חמורה לא פחות מעבירה פלילית, ומטילה צל כבד על דפוסי הנהגתו.
מלכתחילה סברתי שמקומו של אשכנזי אינו צריך להיות בכחול לבן, וכעת – ביתר שאת.

* קבורת חמור – כאשר תנועת העבודה הציונית, בעלת ההיסטוריה הציונית המפוארת, התהפכה מהתנועה שהקימה את ההתיישבות בגולן למפלגה שדחפה לעקירתה – היא הפכה לבלתי רלוונטית, איבדה את משמעותה, את תוכנה ואת ערכיה. "בבגוד באדם דרכו, מארבע רוחות העולם, רגליו יוליכוהו שולל אל מחוז אין בו חפץ... שבו יש מלוא חופניים רק אפר."
זה הסתיים בקבורת חמור בחיק מרצ.

* האלטרנטיבה לאנשי תנועת העבודה – כבר בשלהי שנות ה-80 וראשית שנות ה-90, כאשר מגמת ההתיוֹנְנוּת של מפלגת העבודה הלכה וגברה, נהגתי להזהיר את חבריי בתק"ם, שאם מפלגת העבודה תאמץ את העמדות של רצ (עוד טרם הקמת מרצ), היא תתגמד לגודלה של רצ. יש לציין, שמרצ של היום רדיקלית לאין ערוך יותר מרצ של אותם ימים.
האזהרה הזאת נראתה מנותקת והזויה, כאשר למפלגת העבודה היו כ-40 מנדטים ולרצ – 5.
מה קרה מאז? מפלגת העבודה הרחיקה לכת בעמדותיה המדיניות ביטחוניות מעבר לאלו של רצ. היא דבקה בעמדות הללו גם לאחר שנוסו ונחלו כישלון טרגי ועקוב מדם, ללא כל חשבון נפש אידיאולוגי. ובשנים האחרונות גם עמדותיה הזהותיות החלו מושפעות מהטפטוף הפוסט ציוני, מה שבא לידי ביטוי בעיקר במלחמת החורמה נגד חוק הלאום.
והנה, מפלגת העבודה הגיעה לסוף דרכה, כאשר היא נאלצת להתאחד עם מרצ, כדי ששתי המפלגות הבלתי רלוונטיות הללו תעבורנה את אחוז החסימה.
האלטרנטיבה לאנשי תנועת העבודה שעדין דבקו בה, ורואים בעיניים כלות כיצד היא מתבוללת במרצ, היא הצבעה לכחול לבן.

* מועמד ערבי – כחול לבן צריכה, בעיקרון, להשאיר את הרשימה שלה כמות שהיא, למעט שינוי אחד – הצבת מועמד ערבי ישראלי במקום ריאלי. הדבר מתאים למסר הממלכתי שלה. הדבר נכון, כדי לטפח מנהיגות ערבית חלופית למנהיגות האנטי ישראלית של הרשימה המשותפת. כעת, כאשר ברשימת העבודה-גשר-מרצ אין מועמד ערבי במקום ריאלי, חשוב שיכהן בכנסת נציג ערבי שאינו אנטי ישראלי, ורק כחול לבן יכולה לעשות כן. אלקטורלית, מועמד כזה עשוי למשוך קולות של אזרחים ערביים המעוניינים להשתלב במדינה. (חשוב שיהיה בכנסת ח"כ ערבי שלא מעלה על דעתו לשבת באותה רשימה עם עופר כסיף).

* התוכנית הגדולה של ברק – התוכנית הגדולה של אהוד ברק היתה מושלמת. במשך שנתיים הוא לא חדל לצייץ, לככב בכל רשתות התקשורת, להתלהם בקיצוניות, למצב את עצמו במעמד של "האופוזיציה האמיתית היחידה לנתניהו," "האיום היחיד על נתניהו," "האדם היחיד שנתניהו מפחד ממנו" ועוד כהנה וכהנה כתרים שנקשרו לראשו. ואז הוא "עשה כניסה" עם הקמת מפלגה חדשה, "הבחירה הדמוקרטית". המפלגה שלו אמורה הייתה להאפיל על מפלגת העבודה ומרצ, לגרום להם לחבור אליו, לעבור בבחירות את כחול לבן, לגייס רוב של ממליצים בפני הנשיא ולהיות ראש הממשלה.
הכניסה שלו הייתה מרשימה מאוד, אבל ממש לא הרשימה את הציבור. בסקרים הוא היה מתחת לאחוז החסימה. כדי לא להתבזות, הוא כיוון אקדח לרקה של כחול לבן ומפלגת העבודה, באיום שימשיך לרוץ לבד ויגרום לאבדן קולות שבעטיים נתניהו יישאר בשלטון. בכך הוא קיווה שהן תצרפנה אותו לרשימותיהן. שתי המפלגות הללו לא התרגשו יותר מדי, אבל הוא הצליח לסחוט ממרצ חבירה, כגלגל החמישי. כדי לקבל מהם הכשר, הוא התנצל בפני ערביי ישראל על כך שכראש הממשלה הורה לדכא את המרד ב-2001. הוא שובץ במקום העשירי במרצ, הרחק הרחק ממיקום ריאלי. ההישג שהוא לכאורה יכול להתהדר בו, הוא שהצליח לדחוף את סתיו שפיר, שהוא השלה את עצמו שהיא תהיה בת חסותו, למקום השני. והנה, ברגע שנקרתה בידי מרצ הזדמנות, היא מיהרה להתנער הן מברק והן משפיר.
התוכנית הגדולה הצליחה כמו תוכניתו הגרנדיוזית לסיים את הסכסוך הישראלי ערבי בדרמה של ויתורים מפליגים בקמפ-דיוויד, שאת אחריתה אנו זוכרים.

* הולכת מחיל אל חיל – בסקר הראשון, סתיו שפיר השיגה 0.0%. בסקר השני, היא התקדמה ל-0.2%. בקצב הזה, היא עשויה להגיע להישג גדול – 1/4 מנדט בבחירות.

* הבית הכהניסטי – מרכז הבית היהודי מכר את נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי.
טוב עשה בנט, שעמד איתן בלחצים ובידל את הימין החדש מעוצמה כהניסטית. אבל הבטחתו שהימין החדש תהיה מפלגה ליברלית רוקנה מתוכן, כאשר צירף אליה את סמוטריץ', גזען והומופוב בפני עצמו, שמצוי על הרצף הכהניסטי.

* אהבת ישראל חלילה – כבר כמעט חשבתי שקרה המקרה הנדיר, שקורה אחת לכמה שנים, שגדעון לוי כותב מאמר שאני מסכים אתו. הוא פתח אותו בהבעת צער על כך שהתוכנית "רואים עולם" ירדה מהמסך, ועל כך שמעתה אין עוד בטלוויזיה הישראלית תכנית שפוקחת את עינינו לנעשה בעולם. והן זו גם דעתי.
מהר מאוד מתברר שהורדת התוכנית היתה בסה"כ קולב עליו הוא תלה עוד פשקוויל של בוז לפטריוטיות הישראלית. ובסופו הוא שב ל"רואים עולם" והסביר מדוע בעצם הוא סולד מהתוכנית עצמה. כלומר הוא חושב שיש חשיבות לתוכנית אקטואליה על הנעשה בעולם, אך אחרת. ומה הבעייה שהוא מוצא ב"רואים עולם"? "חתן פרס ישראל, שבקריירה הארוכה והמתמידה שלו ספק אם נרשם הישג אחד שהצדיק את הפרס... הגיש תוכנית שאמנם הראתה עולם, אבל מעולם לא החמיץ הזדמנות להכניס גם אהבת ישראל וחרדת אנטישמיות לתוכניתו."
יצא המרצע מהשק. אוי אוי אוי. אהבת ישראל, לא עלינו. אוי אוי אוי, חרדת אנטישמיות, חס וחלילה. כי גדעון לוי היה רוצה תוכנית בצלמו ובדמותו. תוכנית של שנאת ישראל ואנטישמיות.

* הפקרת חקלאי הערבה – האמנתי ואני מאמין שניתן היה למנוע את נישולם של חקלאי הערבה מאדמתם, אילו הממשלה נקטה בקו יותר אקטיבי ואסרטיבי. אילו ישראל היתה משתמשת בכמויות המים האדירות שהיא מעבירה לירדן מעבר למתחייב בהסכם השלום, כקלף אולטימטיבי, אני מאמין שניתן היה להציל את המצב. אבל הממשלה אפילו לא ניסתה.
לאחר שהנישול היה לעובדה, מן הראוי היה שהממשלה תפצה את החקלאים בקרקע חקלאית חלופית בשטח לפחות שווה בגודלו לשטחים שאיבדו, תכשיר את הקרקע ותפתח תשתיות חקלאיות (חיבור למים, דרכי גישה וכו'). והממשלה אכן הבטיחה זאת. אולם מאז הכול תקוע בסחבת אינסופית. חלוצי הערבה שהגשימו את הציונות בשליחות המדינה, מוצאים את עצמם מופקרים בידיה.
זהו עוד סימפטום לחוסר האכפתיות של הממשלה לחקלאות, שבאה לידי ביטוי בדרכים רבות, כמו חוסר האונים שלה במלחמה נגד הטרור החקלאי (כולל הכחשת עצם קיומו), בהבלגה שלה על טרור ההצתות ביישובי הנגב המערבי, בחשיפה פרועה לייבוא שפוגעת קשות בחקלאים ועוד.

* בזמן שאנחנו מתבכיינים על ה"הדתה" – מזה 12 שנים אני מוביל באורטל קבלת שבת מדי שבוע. בין השאר, היא כוללת חידון לילדים על פרשת השבוע. בקבלת השבת שעברה, שבת פרשת "ויחי", חדנו את החידה: "היכן נקבר יעקב אבינו? מי עוד נקבר במקום?"
הילדים אוהבים מאוד את החידון (ואת הפרסים) מנסים להשיב, לרוב לנחש. אבל אף אחד לא ידע. ילד אחד, שאימו לחשה לו את התשובה השיב: "מערת המכפלה."
"ואיפה נמצאת מערת המכפלה?" שאלתי.
אף אחד לא ידע, ואני נאלצתי להשיב שבחברון. "ומי עוד נקבר שם?"
"המשפחה שלו," ניחשו הילדים.
"ומי הם?"
בקושי-בקושי הצלחתי לחלוב את שמות האבות. את שמות האימהות כבר הייתי צריך להשלים בעצמי.
והדבר גרם לי לעצב רב. כי בעיניי, כל ילד יהודי, ישראלי, שלומד במערכת החינוך הישראלית, צריך לדעת לדקלם מתוך שינה את שמות האבות והאימהות, שזה הבסיס של הבסיס.
אז אצלנו מתבכיינים על "הדתה" שלא היתה ולא נבראה. זה מה שצריך להטריד אותנו? הדתה? אני מוטרד דווקא מן הבורות. הלוואי שהיה קצת יותר, ממה שנקרא בניכור ובפרנויה "הדתה".

* הבלורית והתואר – היום הוא יום הולדתו ה-90 של אבי, יוסי הייטנר, שנפרד מאיתנו לפני כמעט חצי שנה. מעבר לאובדן האישי ולגעגוע, אני חושב הרבה על אבא שלי כמייצג של דור. דור, שאלה מתוכו שהאריכו ימים והגיעו לגיל מופלג, נפרדים מאתנו בימים אלה.
דור שחווה את הנוראה בזוועות בתולדות המין האנושי, את הגדול באסונות שפקד את עמנו.
דור שלחם על הארץ, הקים את המדינה, וזכה לשנות את פני ההיסטוריה היהודית.
אבא שלי שרד את השואה, הצטרף למחתרת האצ"ל (עוד ברומניה), עלה לארץ בספינת מעפילים, גורש לקפריסין, נלחם במלחמת השחרור, ירד ליישב את הנגב בשנות החמישים, סייע לקליטת העלייה. והוא הקים משפחה ציונית לתפארת.
במשך עשרות שנים רדפו את חיים גורי על השורה "יפי הבלורית והתואר," כאילו כתב אותה רק על הצברים האשכנזים החילונים ובידל אותם מהאחרים. עשרות שנים הוא נלחם בסטיגמה השקרית הזאת. הוא כתב על דור תש"ח, ילידי הארץ, עולים חדשים מכל התפוצות, בני כל המגזרים.
אבא שלי הגיע מקפריסין היישר לקרבות מלחמת השחרור. אז עוד לא היה קיים המושג חייל בודד, אבל כשהוא יצא לעתים רחוקות לחופשה, לא היה לו בית להגיע אליו. גם יומנים אישיים שכתב – הוא כתב בעברית רצוצה, ולא בשפת אימו. אימוץ העברית לשפת אם חדשה היה חלק ממשימת חייו הציונית.
כן, אבא שלי היה מיפי הבלורית והתואר. ועוד איזו בלורית!

* ביד הלשון : נהריה – נהריה בחדשות, בעקבות ההצפה הגדולה בסערת הגשם, שאף גבתה מחיר דמים כבד. אירוע הגשם האחרון היה חריג בעוצמתו, אך אין כמעט שנה שנהריה אינה מוצפת, כאשר הגעתון הזורם במרכזה עולה על גדותיו.
מה מקור השם נהריה? הגעתון. העובדה שנהר עובר במרכזה. כאשר הוקמה נהריה, הגעתון היה נחל איתן, שמימיו נהרו כל השנה.
נהריה עלתה לקרקע כיישוב חקלאי ב-1935, בתקופת העלייה החמישית, שעיקרה – עליית יהודי גרמניה לאחר עליית היטלר לשלטון. נהריה הוקמה בידי עולים מגרמניה. לאורך שנים רבות נהריה היתה היישוב היהודי היחיד מצפון לעכו, ועל פי תוכנית החלוקה היא היתה אמורה להיות במדינה הערבית. במלחמת השחרור נהריה היתה נצורה, והאספקה אליה הגיעה בסירות, דרך הים. ביום הקמת המדינה נפרץ המצור. ב-1961 הוכרזה נהריה כעיר.
הגעתון – נחל הגעתון יוצא מאזור קיבוץ געתון שליד מעלות וזורם מערבה, דרך נהריה אל הים. כאמור, במקורו היה הגעתון נחל איתן, אולם הוא יבש אחרי קום המדינה, כיוון שמי המעיינות שלו תועלו למפעלי ההשקייה של ההתיישבות בגליל המערבי.
מקור השם הוא חז"לי, מופיע בתלמוד הירושלמי ובתוספתא ב"ברייתת דתחומין" המפרטת את מהלך הגבול הצפוני של ארץ ישראל, ועל פיה נקבעו היישובים הפטורים ממצוות השמיטה. בברייתא נקרא הנחל בגרסה הארמית גיאתו. גרסה של הברייתא מופיעה גם ברצפת הפסיפס בבית הכנסת ברחוב שבעמק המעיינות. שם מוזכר הנחל כ"מי גיאתו" והעיר שישבה על גבעת געתון (חאן סורסוק) מוגדרת "גיאתו עצמה". שמו של הנחל בערבית הוא ואדי אל-עיון.
אורי הייטנר