החיה מאוד עד היום
 
"מהו סימן החיים?
האם היותו של אדם אוכל, שותה, מתנועע?
לא ולא! כמה מהלכים בינינו עלי אדמות –
ישנים בלילות וקמים בבקרים –
והם מתים ואין הם יודעים שמתו?" 
(לאה גולדברג: מתוך המחזה "בעלת הארמון")
 
אֵלֶּה שֶׁהִמְעִיטוּ בְּעֶרְכָּה הַסִּפְרוּתִי
אָמְרוּ שֶׁהִיא בְּעֶצֶם מְשׁוֹרֶרֶת
שֶׁל עִנְיָנִים קְטַנִּים שֶׁהָאִישִׁי וְהַפְּרָטִי
וַדַּאי אֵינָם עוֹמְדִים בָּהּ עַל מִשְׁמֶרֶת
נוֹשְׂאֶיהָ שֶׁל תֵּמָטִיקָה הִיסְטוֹרִית מַקִּיפָה
הַמִּתְדַּפֶּקֶת עַל דַּלְתּוֹת לִבֵּנוּ
יוֹם-יוֹם בְּאֶגְרוֹפֶיהָ הַקְּמוּצִים שֶׁל הַתְּקוּפָה
הַשָּׁבָה בְּלִי הֶפְסֵק לְהַזְכִּירֵנוּ
כִּי יֵשׁ דְּבָרִים גְּדוֹלִים הַרְבֵּה יוֹתֵר מִכָּל מַהוּת
הַ"וֶלְד שְׁמֶרְץ" שֶׁל בְּדִידוּת-יָחִיד וְצַעַר
הָאַהֲבוֹת הַנִּכְזָבוֹת, תְּשׁוּקַת הָאִמָּהוּת
הַלֹּא מֻשֶּׂגֶת אַךְ חַדָּה כְּתַעַר
וּשְׁאַר נוֹשְׂאֵי הָאִינְוֶנְטָר הָאִינְדִּיבִידוּאָלִי
כְּגוֹן אוֹתוֹ מִפְרָשׂ לָבָן בּוֹדֵד שֶׁל הָאִשָּׁה
מוּל אֹפֶל הָאָהוּב הַלֹּא אוֹהֵב הַדָּן פָטָלִית
אֶת כְּמִיהָתָהּ לִטְבֹּעַ בִּכְאֵבוֹ שֶׁל יֵאוּשָׁהּ.
 
עַד שֶׁהַפֶּרְסְפֶּקְטִיבָה שֶׁל הַזְּמַן שֶׁכַּיָּדוּעַ
הוּא הוּא הַמְּבַקֵּר הַסִּפרוּתִי הֲכִי נֶחְרָץ
מַרְאָה וּמוֹכִיחָה לָנוּ שֶׁמָּה שֶׁבּוֹ גִּנּוּהָ
עַל הִתְמַקְּדּוּת בְּעִנְיָנִים קְטַנִּים פִּתְאֹם נִפְרָץ
 
וְאַהֲבָה וְצַעַר וּבְדִידוּת וְלֵב קָרוּעַ
בֵּין שְׁתֵּי הַמּוֹלָדוֹת אֵינָם דְּבָרִים קְטַנִּים כָּל-כָּךְ
וְדַוְקָא הֵם מַקְנִים בְּאֵיזֶה הִגָּיוֹן פָּרוּעַ
אֶת עֲמִידוּת הַשִּׁיר וְאֶת כּוֹחוֹ הַלֹּא נִשְׁכָּח
מוּל כָּל חֻקֵּי הַהִתְיַשְּׁנוּת וְכָל מַכְאוֹב וּפֶצַע
שֶׁל מִי שֶׁכְּבָר אֵינֶנָּה אַךְ שִׁירֶיהָ הָעוֹסְקִים
בְּעִנְיָנִים קְטַנִּים כְּאִלּוּ יֵשׁ בָּהֶם קְצָת נֵצַח
שֶׁבּוֹ כַּמָּה דּוֹרוֹת לֶאֱהֹבָם אֵינָם פּוֹסְקִים.
 
 
 
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
"וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת..."
(בּראשית כ"ט, י"ז)
 
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
אַךְ עִם כָּל רַכּוּתָן תִּקֹּבְנָה
כְּמוֹ הַדִּין אֶת הָהָר, עֲמֻקּוֹת וּבוֹרְקוֹת
אֶת תּוּגַת הַיַּלְדָּה מִקּוֹבְנָה.
 
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
מִצִּמְאוֹן אַהֲבָה וְעֶלְבּוֹן
הָעֶרְגָּה שֶׁנִּדּוֹנָה עַד בּוֹשׁ לְחַכּוֹת
בִּבְדִידוּת הַסְּטוּדֶנְטִית מִבּוֹן.
 
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
אַךְ לוֹטְפוֹת אֶת יַלְדֵּי הַגַּנּוֹן
עִם הַ"דּוֹדָה שֶׁל שׁוּםאִישׁ" פְּצוּעַת הַשְּׁתִיקוֹת
מִן הַבַּיִת בִּרְחוֹב אַרְנוֹן.
 
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
כְּדִמְעוֹת בַּעֲלַת הָאַרְמוֹן
אַךְ יָפְיָן מְסֻתָּר בַּהֲמוֹן צַלָּקוֹת
שֶ(הֶחְבִּיאָה תֶּרֶזָה דִי-מוֹן.
 
וְעֵינֵי לֵאָה רַכּוֹת
אַךְ הָרֹךְ הַזֶּה יֵש בּוֹ מִין כּוֹחַ
הַכּוֹפֶה עַל הַשִּיר, כְּבָר שָנִים אֲרֻכּוֹת,
אֶת עֵינֵינוּ אֵלֶיהָ לִפְקֹחַ.
 
וְהַכֹּחַ הַזֶּה, שֶלָּאַט
בִּלְחִישָה אֶת  עָצְבָּהּ וּנְכָאֶיהָ
עוֹד שוֹבֵר אֶת לִבְּךָ הַזּוֹכֵר מַה מְּעַט
אַהֲבָה הִיא יָדְעָה בְּחַיֶּיהָ.
 
וְעַד מַה כְּפוּי-טוֹבָה הוּא הַזְּמַן שֶחָטָא 
בְּאוֹתָהּ הַצָּתָה מְאֻחֶרֶת
בְּחַלְּקוֹ אַהֲבָה רַק אַחַר שֶכָּבְתָה                  
הָאַחַת שֶצָּמְאָה לָהּ, נִחֶרֶת.
 
רַק שָעָה שֶכְּבָר כּוֹס הָאִירוֹנְיָה מְלֵאָה
וּפְגוּעֶיהָ – מִזְּמַן לֹא חַיִּים הֵם.
כֵּן, כַּיּוֹם עֲצוּמוֹת הֵן עֵינַיִךְ, לֵאָה,
אַךְ שִירַיִךְ
תָּמִיד
דּוּדָאִים הֵם…
יוסי גמזו