קטעים מתוך הספר הנידח
"ימים של לענה ודבש"
סיפור חייה של המשוררת אסתר ראב
הוצאת עם עובד, 1997, 599 עמ'
 
על קשריה עם המשורר נח שטרן היא מספרת לראובן שהם:
עם נח שטרן נפגשתי פעמים אחדות, מקובל היה בחברה שהוא אוניקום, אסור לבוא יותר מדי במחיצתו – היתה לי מכרה שהיתה ידידתו ועל ידה נודע לי שהוא חי חיים מחוסרי-סדר ושהייאוש הוא לחם-חוקו. למסיבה אחת בביתי בתל-אביב הזמנתיו והוא בא – באותה מסיבה היתה גם גיסתו של צ'ציק המו"ל – עלמה ידועה ביופייה – והיא עם נח שטרן היוו את הזוג היפה ביותר באותו ערב, הוא גדול אבל מגושם, עיניים כחולות, דלוחות במקצת, כמו מחוסר-שינה מתנודד כבחלום, והיא ברונטית רושפת – לבסוף נעלמו מן המסיבה – ולמחרת באה העלמה לשאול אם לא מצאתי את אחד מעגיליה הארוכים – לא מצאתי – אבל אחרי זמן קצר אמרו לי שצריך לעזור לנח שטרן – העברתי משהו על-ידי המכרה שלי אליו – (לאחר זה מצאו אותו לאחר ששברו את הדלת) מת – הוא איבד את עצמו לדעת – מעודי לא הרשימו אותי השירים המעטים שפירסם וכן לא אישיותו.
ועם זאת, ביתה של אסתר ראב אינו משאיר את רישומו בקורות "תל-אביב הקטנה" ובחיי הבוהמה והמודרנה של שלהי שנות ה-20 ושנות ה-30. אסתר אינה טיפוס בוהמי מהסוג של "חבר'ה טראסק"; בחצייה בת-איכרים מפתח-תקווה ובחצייה גברת שמושפעת מהתרבות האירופית, והיא סולדת משטחיות, מוולגאריות ומחוסר-רצינות. בתל-אביב היא אינה יושבת בבתי-קפה, ושמה אינו נקשר לאף אחד ממעוזי הבוהמה הללו. באי-ביתה רובם סופרים וציירים, ובקהלם לא נזכר אף שחקן. אין לה קשר לתיאטרון ולחיי הבידור. כמעט שלא ניזכרים שמותיהם של אישי ציבור, אף לא אחד ממנהיגי תנועת העבודה. אסתר אינה מוותרת על הפרטיות שלה. לבית אופי בורגני מסויים, אולי ארצישראלי-פאריסאי. כשיוצאים – זה רק לשפת-הים, סביבת חוף פרישמן כיום. אורחיה אינם קבוצה ספרותית, לא מחוגו של ביאליק, ולא של שלונסקי ואלתרמן. לימים היא מספרת לחוקרי מכון כץ הבאים לראיין אותה:
ביתו של ביאליק היה מרכז לכל המשכילים וכל הגלותיים. גם אני נתקבלתי פעם בביתו אבל לא ידעתי מה לומר לו. הייתי תמיד אילמת כלפיו. עם כל ההערצה וכל מה שהיה שגור בפי, עם כל השירים שלמדתי בבית-הספר – לא היה מגע. הרגשתי את הגלות ואני לא אוהבת גלות. ביאליק הוא ענק ו"המתמיד" ו"הבריכה" הם יסודות גדולים, ובכל זאת בחיי יומיום בפגישה ממש אישית לא היה לי מגע. אך יצירותיו של ביאליק השפיעו עליי.
בבית שלי לא נקפתי אצבע כדי שאנשים יבואו. זה התהווה מעצמו. התווכחו ודיברו. אני הייתי מדברת על הספרות הצרפתית שעסקתי בה אז. שנברג [שנהר] היה מספר על זיכרונותיו מרוסיה, ושלונסקי סתם היה מבריק ככוכב בהלצותיו, וכל ביטוי וביטוי – ספיריטואליות ומלאות. כולנו היינו צעירים, ורקדנו ושרנו ושמענו מוסיקה קלאסית.
אלתרמן לא היה עימנו. הוא היה בוהמיין. אני הייתי בוהמית עשוייה, לא אותנטית. הייתי בורגנית גדולה אך אהבתי בוהמה, אהבתי את ה"אין לי כלום" כי לא הייתי עשירה במובן המקובל. שנאתי כסף אך השתמשתי בו יפה, הערכתי אותו. ישבו אצלי תמיד חמישה-עשר איש לשולחן. הייתי עשירה וטוב היה לי עם אנשים אלה. שמחתי לצאת מחוג המסחר של בעלי. הייתי כדג במים. בעלי סחר עם ה-אי.ג'י פארבן הגרמניים והם שלחו לנו מיינות הריינוס. אני שתיתי מעט, אך אורחיי, אלה שהיו אקספרטים, טענו תמיד כי היין נפלא. השקיתי והאכלתי את כולם ושמחנו.
הערכתי מאוד את שלונסקי והבינותי אותו מאוד. אהבתי את הסער והפרץ שלו. אהבתי את יצירותיו של שנברג ואני מעריצה אותו. אני חושבת אותו למספר גדול. "ימים ידברו" – ספר שאין רבים כמותו בספרות העברית מבחינת עומק ועדנת הנפש והתרבות. כל מה ששנברג עשה היה יפה, והוא עצמו היה יפה בנפשו ובחיצוניותו.
ואחר-כך אלתרמן – שירתו מקסימה אותי והקסימה אותי, אך אין לי הזיקה, כי אין הוא די אישי בשבילי. הוא עממי ולאומי וגם לי יש חלק בעולם הזה, אך זו לא נקודת הכובד שלי, אך היא נקודת הכובד אצל אלתרמן. בתור משורר לירי אני חושבת שהיו הרבה יותר טובים ממנו. פוגל משורר חשוב מאוד. היכרתיו בפאריז, כאן לא ראיתיו. גם את אברהם בן יצחק הערכתי מאוד, היכרתיו באופן אישי. בבית שטרייט פגשתיו. אהבתי מאוד את שיריה של לאה גולדברג. אני אוהבת אותם גם כיום, והשירים של רחל, ועל כולן, זיקתי האמיתית, בין המשוררות, היא ליוכבד בת מרים. היינו פעם ידידות גדולות והדרכים נפרדו, אבל אני אוהבת את שירתה.
 
*
מִדברים שאסתר סיפרה לי בעל-פה אני מסיק כי היא אהבה מאוד את שנהר אך מצידו לא היתה היענות לרגשותיה. לימים פגשה בו והוא התאונן בפניה שהוא נשוי לאישה פחותה ממנה, אסתר מצטטת ביטוי בוטה יותר שאינני מוצא לראוי להזכירו. כשהיא מספרת לי זאת היא נשמעת כשמחה קצת לאידו, שהעדיף אחרת על פניה.
כאשר אני מספר את דבריה לאחייניתו הילה, היא אומרת שהדוד ציניה [יצחק] חי עם אישה יפה מאוד, ייקית, אמנם פחות אינטלקטואלית מאסתר, ועוד לפני הנישואים נולד להם ילד, הנושא את שמו עד היום.
נשתמר ב"גנזים" (1/86627) רק מכתב אחד של אסתר לשנברג, שנכתב בתל-אביב ב-16.5.1938, ופותח במילים: "שנברג יקר! אני מרגישה שהנני במזל של אי-חן אצלךen disgrace בלע"ז, ובמצב זה עלי להמליץ על מישהו," בהמשך היא מציעה שיתקשר אל ידידה משה סטבסקי, כדי להוציא לאור את ספריו, ומסיימת בנימה רשמית: "וכן עשיתי את שליחותי והלוואי והצלחתי – ורוב שלום לך וכל טוב. א. ראב."
 
בשירי אסתר אין זכר לשנברג אלא פעם אחת, ובעקיפין. בשעתו היא מספרת לי כי לאה גולדברג התאהבה בצעירותה, בתקופתה הראשונה בארץ, ביצחק שנברג, והוא לא החזיר לה אהבה. אסתר מעלה בזיכרונה כנס או אירוע ציבורי בתל-אביב, כאשר לאה גולדברג, בשמלה לבנה ובפנים מיוסרות, חולפת באולם כשהיא מחזרת לשווא אחרי שנברג. אינני מוצא אישור לסברתה של אסתר ממקור אחר. ייתכן שדבריה נובעים מהרגשה סובייקטיבית: לאה גולדברג בת העשרים וארבע, הצעירה ממנה בשבע-עשרה שנה, כאילו תופסת, עם עלותה ארצה ב-1935, את מקומה של אסתר בחוג הסופרים הצעירים. לדברי אסתר, לאה גולדברג לא היתה אף פעם מבאי-ביתה. מכל מקום, ב-1932 לאה גולדברג טרם הגיעה ארצה.
מספרת הילה שפירא-רוכל: "יכול להיות שלאה גולדברג היתה גם כן מאוהבת בדוד ציניה. נשים רבות אהבו אותו. אבל לא היה לו שום רומאן עם לאה גולדברג. היא לא היתה הטיפוס שלו."
 
אסתר מאריכה ימים אחרי לאה גולדברג, ולאחר מותה היא מפרסמת ב"דבר" (21.5.1971) שיר לזיכרה:
 
אסתר ראב
לְלֵאָה גּוֹלְדְבֶּרְג
 
הֱיוֹת אִשָּׁה בּוֹדְדָה,
עִם שִׁירָה בְּקִרְבֵּך;
שְׂאֵת נַפְשׁוֹת-יְלָדִים  –
בְּרַחֲמִים,
וֶאֱסֹף זְרוֹעַ רֵיקָה  –
אֶל חָזֵךְ;
אֱהֹב אֶת יְפֵה-הָעֵינַיִם
כְּשֶׁעֵינַיִךְ דּוֹמְעוֹת-דָּם
הַעֲמֵס עַל הַגַּב הַדַּל  –
צְלָב-סְלִיחָה כָּבֵד,
לְכָל צוֹלֵף
לְכָל חוֹבֵט  –
וְשָׁתוֹק;
וְתוֹכֵךְ דָּלוּק  –
הוֹמֶה לְאוֹר,
גּוֹעֵשׁ לְחַיִּים  –
וְהוּא סוֹפֵר גַּרְגְּרֵי חוֹל יָבֵשׁ
נִגָּרִים אַט
בֵּין הָאֶצְבָּעוֹת  –
עַד סוֹפֵךְ, עַד סוֹפֵךְ  –
 
1971
 
בין אסתר ללאה גולדברג אין קשרים, אף לא מכתב אחד. אך מתוך השיר עולות תחושות, מצד אסתר, כמובן – של זהות-גורל: שתיהן נשים בודדות עם שירה בלב; לשתיהן אין ילדים. שתיהן אוהבות, פרק-זמן בחייהן, את יפה-העיניים, ושתיהן נכזבות ונידחות על ידו.
 
*
[אהוד:] אסתר סיפרה לי כי עזבה את חוג הסופרים והאמנים התל-אביבי כאשר לאה גולדברג הגיעה וכמו תפסה את מקומה. מאז נישארה מיודדת, כפי שסופר לעיל, רק עם מתי-מעט מבאי-ביתה הקודמים: סטבסקי, עובדיהו, ציונה תג'ר ויעקב רבינוביץ. להלית ישורון היא מגלה: "הרגשתי טוב רק עם סופרים, אבל לא היתה הזדהות. משוררים הם אגואיסטים גדולים. כשאלתרמן בא יצאתי מהחבורה. לאה גולדברג נכנסה. היא התאימה להם יותר. אלתרמן הכניס צרפתית-רוסית. ז'ורנאליסטי מאוד. לא אוהבת את הז'ורנאליזם."
מירון מתאר בספרו את בואה של לאה גולדברג הצעירה ארצה ב-1935, ואת הופעתו באותה שנה של ספרה "טבעות עשן", המתקבל בביקורות אוהדות הן מצד קבוצת שלונסקי והן מצד סופרי "מאזניים" הוותיקים. זאת לעומת ההתעלמות הכמעט מוחלטת, ואפילו מידה של אטימות ולעג, שבהן נתקבל חמש שנים קודם לכן "קמשונים" [של אסתר ראב].
בקוראי זאת ניגשתי למדף והוצאתי שני ספרונים שלקחתי פעם מספרייתה של אסתר: "באלה הימים" של שלונסקי, משנת 1930, עם הקדשה: "לאסתר ראב, בידידות רבה, א. שלונסקי", ו"טבעות עשן", ספר מהוה, ישן, ללא הקדשה.
אסתר אינה נוטרת טינה ללאה גולדברג. הלא ב-1971 היא כותבת לזכרה שיר שבו היא מזדהה עימה בהיותן חשוכות ילדים, ובאהבתן הנכזבת, אמנם לא באותה תקופה – ל"יפה העיניים" יצחק שנברג-שנהר.
אהוד בן עזר