* שיקום החברה – גם אחרי שנתניהו יוחלף, יידרש זמן רב לשיקום החברה הישראלית מן הביביזם. איני מתכוון רק להחזרת האמון של אזרחי ישראל במדינת ישראל ובמוסדותיה; החזרת האמון בחוק, במשפט. אני מדבר על משהו עמוק הרבה יותר - על החזרת האבחנה בין טוב ורע, בין אמת ושקר, בין מותר ואסור.
 
* אינו ראוי – מי שהשקיע את כל מרצו, כולל איום בפיטורי שר הביטחון, כדי שהטומאה הכהניסטית תיכנס לכנסת, אינו ראוי להיות ראש ממשלה במדינה יהודית. קל וחומר, כאשר הוא עושה זאת אך ורק בשל האינטרס הפרטי של הימלטות ממשפט בכל מחיר.
 
* הפיגול בחוץ – עוד מוקדם לדעת מה תהיינה ההשלכות של החיבור בין הבית היהודי והימין החדש. אבל על דבר אחד אפשר לברך – הטומאה הכהניסטית תישאר בחוץ. בן גביר לא יצטרך להעביר את תמונת המחבל רוצח ההמונים מהסלון לחדר השינה. אולי הוא ירוץ יחד עם אשת הרוצח יגאל עמיר?
 
* תחת אשר – כאשר בן גביר רוצה לדגמן מצג שווא של אדם נורמטיבי, הוא מספר שתמונת המחבל רוצח ההמונים אינה תלויה אצלו בשל הטבח ב-29 אנשים וילדים, שכל חטאם הוא היותם ערבים, אלא כי הוא רופא שהציל יהודים. אבל על התמונה מופיעה הכתובת: "תַּחַת אֲשֶׁר קִנֵּא לֵאלֹהָיו וַיְכַפֵּר עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל." הפסוק נאמר על פנחס בן אהרון הכהן שעל פי הכתוב הרג את זמרי בן סלוא, מנשיאי משפחות שבט שמעון ואת כזבי בת צור, בת נשיא מדין, בשעה שקיימו יחסי מין בפומבי לעיני כל, כחלק מפולחן בעל פעור, ובמעשה זה הוא עצר את המגפה שהשתוללה בעם כעונש על החטא, של האנשים שזנו אחר בנות מואב. בזכות עובדה זו – זכה לכהונת עולם.
חז"ל ודורות של חכמים דרשו את הסיפור והפסוקים בכל דרך שתהפוך את המעשה לחד פעמי ולא מודל לחיקוי. אולם פנחס היה למודל לחיקוי לקנאות דתית יהודית. המודל – אדם שאינו צריך לבקש אישור מאיש (כפי שפנחס לא ביקש אישור ממשה ואהרון), אלא קם, לוקח אחריות ועושה על דעת עצמו את המעשה הקנאי ובכך גואל את עם ישראל. זה המודל של הרוצח יגאל עמיר (ולכן הסיפור שהוא היה זקוק לאישור רבני מבטא אי הבנה של מהות המעשה הקנאי) וזה המודל של המחבל הרוצח ברוך גולדשטיין. מעריציו של גולדשטיין מעלים על נס את הטבח שביצע, כמעשה פנחס. כאשר בן גביר תולה את תמונת המחבל, הכתובת עליו אינה, למשל, "עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס; וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ – וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי," כלומר נחש הנחושת שהיה לסמל הרפואה, אלא את הפסוק על פנחס, שבקנאותו גאל את עם ישראל. הכהניסטים למיניהם מאמינים שהמעשים של גולדשטיין ועמיר, הם ביטוי להקרבה עצמית קנאית, במעשה אחד הרואי גדול, שישנה את ההיסטוריה של עם ישראל.
המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין שר"י היה תלמידו המובהק של "הרב" כהנא שר"י – אבי אבות הטומאה, והמועמד מס' 3 ברשימתו לכנסת. במעשהו, הוא הגשים את התורה הכהניסטית. ולכן, רק בשל הטבח הנפשע, תמונתו תלויה בסלון ביתו של בן גביר, לצד תמונת כהנא. הם דמויות המופת שלו. המחבל הרוצח הוא המודל שלו לחיקוי. הטבח הוא בעיניו המעשה הגדול. ואת האיש הרע הזה נתניהו ניסה כמעט בכל מחיר להכניס לכנסת, כי הוא סומך עליו שיצביע "נכון" בכל ניסיון שלו להעמיד עצמו מעל החוק.
 
* כל הכבוד לנפתלי בנט – נפתלי בנט גילה מנהיגות, נחישות ומוסריות, כאשר עמד בלחץ האדיר שהפעילו עליו נתניהו ורבים במחנה הימין, להסכים לריצה משותפת עם התועבה הכהניסטית. הוא לא נרתע גם מאיומי הפיטורין מתפקיד שר הביטחון. מן הראוי לצטט כמה מן הדברים החשובים שהוא כתב בנדון:
"כיושב ראש מפלגת הימין החדש שמתמודדת לכנסת וכשר החינוך לשעבר של מדינת ישראל, לא אכלול ברשימה שלי מי שמחזיק בסלון ביתו תמונה של אדם אשר רצח 29 איש חפים מפשע. זה כל-כך מובן מאליו, שאני נדהם שאני נדרש להסביר זאת בכלל. לא אכפת לי כמה ילחצו עליי, זה בכלל לא עולה על דעתי. זה לא יקרה וזו החלטתי הסופית... ישנם שאוחזים קו אידיאולוגי הפוך. במקום לבנות, שוברים. במקום לתקן, מתפרעים. זו תפיסה של בוז עמוק למדינת ישראל ולמוסדותיה. זלזול במפקדי צה"ל ובאנשי כוחות הביטחון. לתפיסתם, אלימות זה בסדר. להעביר סדנאות לפורעי חוק כיצד להתל בחוקרים זו ברכה. חברים, זה איום ונורא. לא שבנו מהגלות לארץ ישראל בשביל לחיות כמו מיליציות פרועות שעושות דין לעצמן. זה לא ימין. זו אנרכיה... אין הבדל בין עברייני תג מחיר שתוקפים חיילים לעברייני השמאל האנרכיסטי שזורק אבנים על חיילי צה"ל בגדר."
לא אחת ביקרתי את בנט ולבטח עוד אעשה זאת הרבה. אבל היום אני מסיר בפניו את הכובע. כל הכבוד!
נכון, גם סמוטריץ', שותפו של בנט לרשימה, הוא איש ימין רדיקלי, על הרצף הכהניסטי, אבל עדין גדול המרחק בינו לבין הרע המוחלט.  
 
* חובה להפר – הרב יובל שרלו ביקר בחריפות את רפי פרץ על הפרת ההסכם עם עוצמה כהניסטית. אי אפשר לחשוד ברב שרלו שהוא תומך בהסכם הזה, אך הוא טוען שאתית והלכתית, חובה לכבד הסכמים.
אני מעריך מאוד את הרב שרלו וברור שגם בעיניי יש לכבד הסכמים. אבל כפי שיש פקודה בלתי חוקית בעליל שחובה להפר אותה ואסור לבצע אותה, כך גם חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, כמו ההסכם למכירת נשמתה של הציונות הדתית לשטן הכהניסטי. אבל מי שביצע את המכירה לא היה צריך רק להפר את ההסכם, אלא להתפטר בתפקידו ולפרוש מן החיים הפוליטיים. אין הוא ראוי להנהגה ציבורית. ההסכם עם הכהניסטים לא יכופר ולא ייסלח. הרב פרץ אפילו התנצל בפומבי בפני בן-גביר על הפרת ההסכם. משהו רע עובר על הציונות הדתית.
אני מקווה שיותר ויותר ציונים דתיים יתפכחו, ויתמכו ברשימתם של יועז הנדל, מיכאל ביטון, חילי טרופר, אלעזר שטרן, עומר ינקלביץ', מיכל טופלר ותהילה פרידמן.
 
* חוק המיזנטרופים השלובים – "איתמר בן גביר הוא פרצופה של המדינה" – זו כותרת הפשקוויל של רוגל אלפר, ואי אפשר היה שלא לראות את האיש מרייר מאושר, כשמצא את ההגדרה התורנית למדינה שהוא כה מתעב. והוא מוסיף: "בנט הוא בן גביר. אין הבדל. יתרה מזאת, נתניהו הוא בן גביר... בקיצור, הימין הוא בן גביר... הימין כולו אנטי-דמוקרטי. רוב היהודים בישראל, כולל חלק ממצביעי כחול לבן, ימנים. בן-גביר הוא פרצופה של המדינה."
זה לא אמור להפתיע. טיבם של פנאטים רדיקליים לראות את כל מי שאינם הם, כעיסה אחת. והעיסה נצבעת בצבע הקיצוני ביותר, שאינו אלא תמונת הראי שלהם. והרי תמונת הראי של רוגל אלפר הוא איתמר בן גביר.
ב-22.12.15 התראיין בן גביר אצל רינה מצליח בערוץ 22. זה היה עוד בטרם בן גביר היה בן בית באולפני הטלוויזיה, ועוד לפני שניסה להתנחמד ולנסות להצטייר כנורמטיבי. זה היה בן גביר כפי שהוא.
רוגל אלפר ראה, וכמעט התעלף. הוא ראה לנגד עיניו את מי שהוא משתוקק להיות. ולמחרת הוא נשפך בפשקוויל חרמני על הדמות שהסעירה את דמיונו. אחרי פתיחה ארוטית בה התפעל מצחקוקיו, ממבטו הלעגני, מ"המבט הפרוע בעיניים," מ"השיער הסתור קמעה" ומלבושו המרושל, כתב: "לבן גביר נוכחות טלוויזיונית מרתקת. קשה להתיק ממנו את העיניים. ברגע שדמותו ניבטת מן המסך ברור לגמרי שהוא משהו אחר. מקפיא דם. מוקרנת ממנו אנרגיה זרה. בן גביר הוא מהפכן. הוא במקרה מהפכן נתעב שמנסה למוטט את הסדר הקיים כדי לכונן סדר אחר – תיאוקרטי, פאשיסטי וגזעני. אבל הוא בכל זאת מהפכן. לא בכל יום מתארח מהפכן בתוכנית חדשות. בדרך כלל מגיעים לאולפן אנשים שקולים המקבלים את ההווייה כפי שהיא, ורק מתאווים לשפרה במקצת. לבן גביר יש את התעוזה לנפץ הכול, עד היסוד. זה מפלצתי וגם מעורר קנאה."
מצא מין את מינו. שני אנשים עם מטרה אחת – מהפכה, להרוס הכול, להרוס את הסדר הקיים, את מדינת ישראל השנואה עליהם. שני פנאטים, רדיקלים, מיזנטרופים.
 
* בן גביר צדק – בתגובתו ללחצו של נתניהו על בן גביר לפרוש מהמרוץ לכנסת, אמר בן גביר: "אם ראש הממשלה היה פורש, היתה ממשלה."
הוא צודק. כך היה בכנסת היוצאת וכך יהיה, מן הסתם, גם בכנסת הבאה. כל אחד אחר, במצבו של נתניהו, היה מגלה אחריות ופורש. אבל כל אחד אחר לא היה מגיע למצבו של נתניהו.
 
* פרצופו האמיתי – הכרתי את גדי יברקן במסגרת פעילותנו המשותפת בתל"ם, חודשים אחדים לפני בחירות אפריל. אני מודה שהוא שבה את ליבי. שמחתי מאוד על בחירתו לכנסת.
גדי סיפר לנו על מסכת ההשפלות של העדה האתיופית בליכוד. ידענו על מסכת הפיתויים שהליכוד מרעיף עליו כדי שיערוק אליו. האמנתי בחוסנו ובכך שלא יתפתה. ולכן, התייחסתי לשמועות כאל ספין. מסתבר שאין לו עמוד שדרה. זו אכזבה עצומה.
מאכזב מאוד לגלות את גדי יברקן כבן דמותו של אלכס גולדפרב.
כעת, משהתגלה פרצופו האמתי של גדי יברקן, אני שמח שזה קרה לפני הבחירות ולא אחריהן...
וגם עתה, אחרי מה שקרה, אני אמשיך להיות תמים, ולהאמין בכל אדם, כל עוד לא מעל באמוני.
 
* לא קונים בכסף – כך אמר גדי יברקן לפני שבועות ספורים: "בפעם הראשונה בהיסטוריה הפוליטית של ישראל, הליכוד סוף סוף מתייחס ברצינות ליוצאי אתיופיה ולא לוקח אותם כמובן מאליו כפי שעשה במשך 30 שנה. נתניהו הולך לשפוך מיליונים בניסיון חיזור נואש אחר קולותיהם שעברו לכחול לבן. רק דבר אחד נתניהו לא מבין – את ה'אתיופים' לא קונים בכסף."
 
* בין טוב ורע – כותב חיים שיין ב"ישראל היום": "בוגי יעלון הדיח מרשימת כחול לבן את ח"כ גדי יברקן מכיוון שניהל משא ומתן על הצטרפות לליכוד, ובכך הוכיח שהוא פגום ערכית. יעלון רק שכח שהוא עצמו חייב את הקריירה הפוליטית שלו לליכוד, ובפגימה ערכית עבר לכחול לבן."
המשפט הצבוע מגלם את ההרס שמותיר אחריו הביביזם לתרבות הישראלית, לשיח הישראלי – חוסר האבחנה בין טוב ורע. הרי להשוות את הפרישה של יעלון לעריקה של יברקן, זה כמו להשוות את הפרישה של גאולה כהן מהליכוד בעקבות הסכמי קמפ-דיוויד, לעריקה של גונן שגב ואלכס גולדפרב מצומת בעבור חופן מיצובישי.
קצת מביך להסביר את ההבדל בין מעשהו של יעלון לזה של יברקן, אבל בשיח השקר שחולל הביביזם, כנראה שיש בך צורך. ליעלון הוצע תיק החוץ והוא היה במעמד של היורש הכמעט ודאי של נתניהו אילו נשאר בליכוד. אבל הוא לא היה יכול עוד לשאת את הרקב, הסיאוב והשחיתות שפשה בליכוד ובממשלה, התפטר מן הממשלה ומן הכנסת, פרש מהליכוד ויצא אל המדבר הפוליטי כדי לבנות מאפס כוח פוליטי חדש.
יברקן, להבדיל, ח"כ מתל"ם שבכחול לבן, הצמיד אקדח אל רקתו של בוגי: מיקי זוהר, נער השליחויות לדבר עבירה של נתניהו, הבטיח לו את המקום החמישי בליכוד ותפקיד שר בממשלה. עם ההבטחה הזו הוא דרש שידרוג וקפיצת מדרגה בכחול לבן. יעלון לא התבלבל והדיח אותו מיד. מרגע שיברקן כבר לא היה בכחול לבן, המקום החמישי בליכוד שונמך למקום ה-20, ואת ההבטחה לתפקיד שר הוא יכול להוסיף לטאפטים של ההבטחות המופרות של נתניהו. אולי הוא הבטיח את כיסאו בכנסת הבאה, אך גם שם רע שילווה אותו עד אחרון ימיו. כמו אלכס גולדפרב.
 
* ברכות למיכל – ברכות למיכל קוטלר, נציגת תל"ם ברשימת כחול-לבן, ששודרגה למקום ה-36 ברשימה. מיכל היא אישה מקסימה, חכמה, דתייה לאומית ליברלית. מומחית למשפט בינלאומי ועסקה רבות במלחמה ב-BDS ובמלחמה הכלכלית והמשפטית בטרור. אביה, ארווין קוטלר, היה שר המשפטים הקנדי. לוחם ותיק למען מדינת ישראל, ולמען זכויות האדם ונגד הגזענות. היה פרקליטו של נלסון מנדלה ונלחם בכל כוחו נגד המיתוס השקרי שמשווה את ישראל לאפרטהייד. את מלחמתו למען ישראל, הוא רואה כחלק בלתי נפרד ממלחמתו הנחרצת נגד הגזענות, נגד הדיקטטורות, למען הדמוקרטיה וזכויות האדם. מיכל היא ממשיכת דרכו. אני מאמין שמיכל תיכנס לכנסת הבאה. בהצלחה!
 
* הִנֵּה הַסְּתָו עָבַר. [הכוונה לסתיו שפיר].
 
* הלאומנית – בפשקוויל הספד לקריירה הפוליטית החלולה של סתיו שפיר, מכנה אותה רוגל אלפר "לאומנית". כל מי שמוכן להשלים עם קיומה של מדינת ישראל ואינו תומך בלאומנות הפלשתינאית הטרוריסטית, הוא בעיניו "לאומן".
 
* מפלגת שמאל חילוני – ביולי 68' נחטף מטוס אל-על לאלג'יר. כעבור 5 חודשים הותקף מטוס אל-על באתונה. באוגוסט 69' הותקף ברימונים מטוס אל-על בציריך. בספטמבר 70' נחטפו במקביל ארבעה מטוסים. במאי 1972 בוצע הטבח בנמל התעופה לוד (עוד בטרם נקרא נתב"ג) בו נרצחו 24 אזרחים ונפצעו – 71. ב-73' בוצע ניסיון התנקשות באיש העסקים היהודי אדוארד זיו, בעלי רשת מרקס אנד ספנסר. ב-71' נורו טילים לעבר מטוס אל-על בפאריס. בשנת 2000 נרצחו 3 ישראלים בפיגוע התאבדות בקרני שומרון. ב-2001 נרצח שר התיירות רחבעם זאבי (גנדי). ב-2003 נרצחו 4 ישראלים בפיגוע התאבדות בצומת גהה. ב-2004 נרצחו 3 ישראלים בפיגוע התאבדות בשוק הכרמל. באותה שנה סוכל ניסיון התנקשות בחייו של הרב עובדיה יוסף.
כל אלה רק חלק מקציר הדמים של פעולות הטרור שבוצעו בידי החזית העממית לשחרור פלשתין. הארגון, שאותו הקים ג'ורג' חבש, פרש מאש"ף ב-1974, לאחר שקיבל את תוכנית השלבים, על פיה ניתן לשחרר את כל פלשתין בשלבים, כאשר המאבק המזוין הוא האמצעי העיקרי אך לא היחיד, ואפשר להקים רשות לאומית פלשתינאית על שטח שישוחרר בכוח או שישראל תיסוג ממנה, כחלק מתהליך שחרורה של פלשתין כולה, כלומר השמדת ישראל. החזית העממית ראתה בכך כפירה בעיקר, פרשה והקימה את "חזית הסירוב". היא חזרה לאש"ף בסוף שנות ה-80 אך פרשה שוב בעקבות הסכם אוסלו. וחזרה שוב, כשהיה ברור שהסכם אוסלו היה רק אמצעי להמשך המאבק המזוין והטרור.
ואיך מגדיר גדעון לוי את הארגון הרצחני הזה? "מפלגת שמאל חילונית". ואיך הוא מכנה את המחבלים מארגון זה, היושבים בכלא הישראלי? "אסירים פוליטיים". והוא תוקף את ארגוני הנשים ואת קמפיין Metoo על כך שהן מזדעקות על כל איזו לטיפה לאישה ושותקות על כך שמחבלות, כלומר "אסירות פוליטיות" כמו חלדה ג'ראר, ממנהיגות הארגון, יושבות בכלא הישראלי.
המאמרים הללו מיוצאים כחלון הראווה של ישראל במהדורות באנגלית ובערבית. הקוראים הזרים אינם יודעים שמדובר בארגון טרור, ואף פיגוע לא הוזכר אפילו ברמז. הם קוראים שישראל כולאת אסירים פוליטיים ואסירות פוליטיות ובהן חברת פרלמנט. וזה מחלחל ומכרסם. כל הפשקווילים הללו נועדו לרצף את דרכה של ישראל לבית הדין הצבוע בהאג.
 
* הקמבק של הבלונים – בימים האחרונים חודשה מתקפת בלוני הנפץ לעבר הנגב המערבי. מתקפה זו, ערב הסדרה אפשרית, נועדה לאתגר את ישראל ולבחון את נחישותה.
כדאי ללכת שנים אחדות קדימה, אל קיצור תולדות העפיפונים והבלונים. מבצע צוק איתן היכה בחמאס מכה קשה, חסרת תקדים. המבצע שם קץ ל-13 שנות ירי רקטות לעבר יישובינו; 13 שנות פשע יומיומי נגד האנושות בצורת ירי מכוון אל עבר אוכלוסייה אזרחית. פשע, שהתעצם וגבר לאחר עקירת גוש קטיף והחזרה לגבול הישן.
במשך למעלה משלוש שנים וחצי, שרר שקט כמעט מוחלט בגבול. אין לי ספק שהשקט הזה יכול היה להימשך עוד זמן רב. אלא שבעקבות "צעדות השיבה" ליד הגדר, חלה התחממות שבאה לידי ביטוי בשיגור עפיפוני תבערה לעבר שדותינו. אחרי העפיפון הראשון, היה על ישראל להבהיר שדין הצתה כדין רקטה, ולהגיב כפי שהיא מגיבה על ירי רקטות. אך ישראל בחרה להבליג ולאפשר לאוייב להצית את שדותינו, ללא תגובה. היתה זו הבלגה מופקרת. ההבלגה הזו שידרה חולשה ורפיסות שגרמה לגזרה להתחמם יותר ויותר. החלו סבבים של ירי רקטות. והסבבים הללו הסתיימו ב"הפסקות אש" שערורייתיות, שמשמעותן הייתה שהאוייב מפסיק לירות רקטות וישראל מפסיקה להפציץ. ומה עם ההצתות? הן נמשכו. הן היו מחוץ להפסקת האש. ובכך ישראל שידרה, שמותר להתנקש בריבונותה ולהצית את שדותיה. וכך היה גם כאשר עפיפוני התבערה היו לבלוני נפץ.
אני בעד הסדרה עם חמאס, בתנאי שהיא תהיה מוחלטת, כלומר שיהיה ברור שאין כל הבדל בין רקטה להצתה, שהצתה היא הפרת ההסכם שתביא לתגובה קשה לא פחות ממטח רקטות. לקראת ההסדרה האפשרית, האוייב בוחן אותנו. רוצה לראות איך נגיב. רוצה לבחון האם הוא יכול לחזור למשוואה, שהצתות מותרות. לכן, על ישראל להגיב בעוצמה רבה על מתקפת הבלונים החדשה. דווקא כיוון שההסדרה מתדפקת על דלתנו. אם ישראל לא תעשה זאת כעת, היא הופכת מראש כל הסדרה לאישור להצית אש.
 
* הוויכוח על מתווה הגז – החלה שאיבת הגז ממאגר לווייתן. החל ייצוא הגז לירדן ולמצרים. אלו בשורות טובות מאוד לכלכלה הישראלית ולמעמדה המדיני של ישראל. ראש הממשלה גאה בהישג, ובצדק. הוא רותם את ההישג למסע הבחירות שלו, וגם זה בצדק. כל ראש ממשלה מציג את הישגיו. אבל לצד ההשתבחות בהישג, הוא מעוות ביודעין את מהות המחלוקת סביב מתווה הגז.
נתניהו טוען ש"הם" (כלומר אלה שאינם חושבים שכל מערכת המשפט והחוק בישראל היא מאפיה קרימינלית שכל עניינה תפירת תיקים לנתניהו) "רצו שהגז יישאר באדמה." מי רצה שהגז יישאר באדמה? פה ושם, בשולי המאבק, נשמעו אמירות כאלו. אבל גם המתנגדים למתווה תמכו בפיתוח המאגרים ובשאיבת הגז. המחלוקת היתה בסוגיה – מי צריך ליהנות ממשאבי הטבע של ארץ ישראל – עם ישראל או טייקון בודד? היתה התנגדות למתווה, היתה התנגדות למס הנמוך, הנמוך ביותר בעולם, על משאבי טבע, וקריאה להעלות אותו לרמה שבה מירב הרווחים יהיו לטובת מדינת ישראל כולה. היתה התנגדות לכך שמרבית הגז ילך לייצוא, ולא לצרכים הישראלים המקומיים (טיעון שאני מתנגד לו). לא זו בלבד שלא היה מאבק להשארת הגז באדמה – טענת המתנגדים היתה שבמתווה הזה הגז יישאר באדמה. הטענה הזו הופרכה לאחרונה, כאשר החלה השאיבה משדה לוויתן. עם זאת, טענת המתנגדים היתה שניתן היה להתחיל בשאיבה הרבה קודם לכן. את הטענה הזאת אי אפשר להוכיח וגם לא להפריך. אבל הטענה שההתנגדות למתווה היתה התנגדות למיזם היא שקר.
יש לציין, שנושא מרכזי אחד, שעליו הרביתי לכתוב בשעתו, תוקן במידה רבה בוועדת ששינסקי, והוא מתווה המיסוי, שבזכותו חלק גדול הרבה יותר מרווחי הגז יגיעו למדינה ולרווחת אזרחי ישראל. יש לציין שהיתה התנגדות חריפה בימין לוועדת ששינסקי, אך שר האוצר יובל שטייניץ נתן גיבוי מוחלט לוועדה, חרף איומי חיסול בפריימריז והצגתו כ"קומוניסט בולשביק" (אלא מה?) – ואף הביא את הממשלה לאמץ את המסקנות. בהמשך הדרך, כשר האנרגיה, הוא הוביל למתווה הסופי.
קצרה היריעה להציג את המחלוקות והעמדות השונות לחלקים שונים במתווה, אבל מכל מקום, הטענה שהוויכוח לא היה על המתווה, אלא על עצם פיתוח המאגרים היא שקר. 
 
* נמיכות קומה לאומית – השבוע חל יום השפה העברית. וביום זה נכון להציג עובדה מבישה – משרד המדע דורש שהצעות המחקר המוגשות לו, תוגשנה באנגלית (איני יודע אם בכל התוכניות, אבל לפחות ברובן). איזו נמיכות קומה לאומית, איזו התבטלות רוחנית ותרבותית.
 
* כבד פה או כבד לב – בפרשת השבוע שקראנו אתמול, פרשת "שמות", אנו עוקבים אחרי צמיחתו של גדול המנהיגים בתולדות עמנו – משה. משה מגדיר את עצמו "כבד פה וכבד לשון" ומוסיף – "לא איש דברים אנוכי."
יש כאן אמירה משמעותית הנוגעת למנהיגות. דווקא כעם המושתת על המילה, אנו מוזהרים לא ללכת קסם אחרי להטוטי מילים, ובעיקר לא אחרי מלהטטי מילים. אנו מוזהרים מפני הכריזמה שעלולה להיות לרועץ. שפה רהוטה, כושר ניסוח וכישרון רטורי הם כלים מנהיגותיים ממעלה ראשונה, אך הכלים הללו עלולים להיות גם מסוכנים. התורה מזהירה אותנו מכך, באמצעות תיאורו של משה ככבד פה וכבד לשון. לוי אשכול ויצחק שמיר לא היו נואמים גדולים ולא שפעו כריזמה, לא טיפחו פולחן אישיות ולא היו להם מועדוני מעריצים. הם היו אנשי בניין ומעשה, צנועים וענווים, ובמרחק הזמן אנו מבינים יותר ויותר שהם היו בין ראשי הממשלות הטובים ביותר שלנו. זהו לקח חשוב גם לפוליטיקה של ימינו.
הדמות המרכזית בפרשת השבוע שקראנו אתמול היא משה, כבד פה וכבד לשון. הדמות המרכזית בפרשת השבוע שנקרא בשבת, פרשת "וארא", היא פרעה, שהיה כבד לב. ואולי בניגוד הזה בין מנהיג כבד פה למנהיג כבד לב, טמון מסר, שנכון במיוחד בימי בחירות – לא להתפעל מהקנקן הנוצץ, אלא להתמקד בתוכן, ברעיונות ובמעשים.
 
* ביד הלשון: אורנים גדול – ח"כ תמר זנדברג התראיינה בגל"צ בעקבות האיחוד עם מפלגת העבודה. היא סיפרה שזו היתה כוונתה כבר בסיבוב הקודם, אך בשל הסירוב של העבודה, מרצ הסתפקה באיחוד הקטן יותר עם קבוצתו של ברק. את האיחוד המלא היא הגדירה "אורנים גדול" ואת האיחוד החלקי – "אורנים קטן".
על איזה אורנים היא דיברה?
נחזור 38 שנים אחורה, לשנת 1982, למבצע שלום הגליל – מלחמת לבנון הראשונה. תוכנית "אורנים" היתה הקוד שניתן למבצע. התוכנית הראשונה שהוצגה לממשלה בידי שרון היתה "אורנים גדול" שכללה עשיית סדר חדש בלבנון: כיבוש ביירות, חבירה לפלנגות והעלאת באשיר ג'מאייל לשלטון, גירוש הצבא הסורי מבקעת הלבנון, גירוש אש"ף לירדן (בתקווה שיקים שם את המדינה הפלשתינאית), שלום עם לבנון. הממשלה דחתה את התוכנית. במקום זאת הוצגה לה תוכנית "אורנים קטן" שאושרה: הרחקת אש"ף והארטילריה שלו מיישובי הצפון אל מעבר לנהר האוואלי – מרחק 40 ק"מ מן הגבול. התוכנית שאושרה היתה "אורנים קטן". התוכנית שהתבצעה (אך השתבשה) – "אורנים גדול".
אורי הייטנר