הקונצרט האחרון של מוצ"ש בפילהרמונית היה מן הסוג שמחמם את הלב. הוא נפתח בקונצ'רטו ברנדנבורגי מס' 3 בסול מג'ור של יוהן סבסטיאן באך (1685-1750) בניצוחו של פרדריק שאזלן, שהיה תקופות מסויימות גם מנצחה של התזמורת הסימפונית של רשות השידור בירושלים. הביצוע הוא קאמרי, של כלי-קשת בלבד, ושאזלן עצמו לא רק ניצח אלא גם ניגן בצ'מבלו שניצב במרכז הבמה. היה תענוג לשמוע את היצירה הקאמרית הקצרה הזו, כעשר דקות בלבד. מתברר לפי התוכנייה ששאזלן, יליד פריס, הוא לא רק מנצח עתיר הישגים אלא גם מלחין, פסנתרן וסופר, שכתב רומאן המבוסס על חייו של מהלר.
לאחר מכן ניגנה התזמורת את הסימפוניה מס' 8 בסי מינור, "הבלתי גמורה" של פרנץ שוברט (1797-1828), שמתברר מהתוכנייה שהיא "בלתי גמורה" לא מפני מותו של שוברט בטרם השלים אותה – אלא שהוא זנח אותה מסיבות שונות כבר ארבע שנים לפני מותו והשאיר אותה בת שני פרקים בלבד.
הפרק הראשון, תאווה לאוזניים, מבוסס כולו על הנעימה, שאצלנו היו שרים אותה עם מילים עבריות: "זו היא, המנגינה, ששוברט לא גמר אף פעם..."
הפרק השני, ככתוב בתוכנייה, "מנוגד לחלוטין לפרק הראשון כך שהוא יוצר תחושה שלווה של השלמה והכנעה. הוא מושתת על שני נושאים עיקריים, המופיעים לאורך הפרק לסירוגין בוואריאנטים שונים."
אין מה להוסיף הרבה על כך, ובתוכנייה יש הרבה חומר מרתק על הפרק הראשון. הסוער והקודר. ונאמר בה גם כי "בתקופת כתיבת היצירה נתגלה ששוברט לקה במחלת העגבת והוא הבין שגורלו נחרץ."
הקהל הגיב בתשואות ממושכות על הביצוע הנהדר והמהנה של הסימפוניה הפופולארית, שאולי כלל לא משדרת קדרות אלא חגיגה מוסיקלית סוחפת ומרתקת.
החלק השני של הקונצרט, לאחר ההפסקה, כלל את הקונצ'רטו מס' 3 בדו-מינור לפסנתר ולתזמורת, אופוס 37, של לודוויג ואן בטהובן (1770-1827) עם הפסנתרן הבלגי הצעיר דניס קוז'חין, בן 33. זה היה תענוג צרוף. הוא פסנתרן מעולה, אולי מן הטובים שישנם כיום בעולם. צליליו נקיים כצלצול פעמונים, כולו מלא עוצמה ושמחת חיים ורגש וטריות, והכול בזריזות ובמיומנות שממש לא תתואר. גאון. ניכר היה שהוא נהנה מכל רגע של נגינה, והיצירה הלא היא אחת הידועות והפופולאריות ביותר במוסיקה הקלאסית.
כך היתה גם הקדנצה שלו בסיום הפרק הראשון של היצירה. ולכל אורכה היתה זו השתלבות נפלאה של הפסנתר והתזמורת כאשר מדי פעם משתלבים בה קטעי סולו מבין המנגנים בכלים שונים, וגם לפסנתר יש שוב ושוב קטעי סולו קצרים ועוצרי נשימה.
קוז'חין הצעיר הבלונדי עם תסרוקת קוקו מאחור – גם זיכה את הקהל הנלהב בשני הדרנים, שאת שמותיהם ביקשה מהתזמורת וקיבלה אחותי לאה שורצמן:
Gluck – Orfeo ed Euridice – Dance of the Blessed Spirits
– עיבוד לפסנתר
Mendelssohn – Songs Without Words –
שיר מס' 6
בקיצור, עוד ערב מהנה – שבהחלט פיצה את הקהל על כך שהמנצח והפסנתרן מאריי פרחיה לא היה יכול להגיע לביצוע אותה תוכנית ממש.
וכמו שכבר כתבתי, לא אלמן עולם המוסיקה ויש כישרונות חדשים, צעירים ומדהימים, שאינם נופלים מן הכוכבים המפורסמים. ולכן מגיע שבח לפילהרמונית שיודעת לאתר אותם כדי שלא לפגוע ברמה הגבוהה של הקונצרטים. גם לא הצטערתי ביותר על היעדרו של פרחיה, כי אישית אני שמח יותר לשמוע קונצרט שבו הסוליסט והמנצח הם שני בני-אדם שונים, ולא שאדם אחד ימלא את שני התפקידים.