רומאן
בהוצאת אסטרולוג, 2014
פרק תשיעי
אני מְשחֵק בַּבָּמְבַּטיָה (באמבטיה)
בתלתלי הערווה של בתוליהָ

ביתה של מלנכולי עשה עליי רושם גדול. אני זוכר היטב את הרחוב אך לא אוכל לומר את שמו כדי שלא לפגוע במשפחת ג-ץ. את פנינו קיבלה העוזרת וְיוֹלֶטָה, שנים אחדות בארץ, מבוקארשט: חזה כבד, מיבטא רומני, עור מבריק שופע בריאות, שיער ג'ינג'י עז ולוהט ועיניים דווקא שחורות וכלל לא לבקניות כפי שקורה לפעמים אצל הג'ינג'יות, אופי לבבי מתפרץ, תיכף הרגשתי, אחת שאומרת לך מיד את דעתה עליך ועל כל נושא אחר בעולם, והיא ניהלה את משק הבית ביד רמה גם בהיעדר הוריה של מלנכולי. אני, באיפיון של בני-אדם, ממש פסיכולוג. רק שאני מאמין לכל מילה שלהם, כמו פתי.
הוצגתי כמדריך חיימקה מעין-גדי שבא לחיפה להשתלם באפיית לחם. וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית לא ידעה כנראה דבר על המכתב מהנהלת הריאלי ועל מה שקרה למלנכולי בעין-גדי, או שידעה ועשתה עצמה מופתעת. מלנכולי הבטיחה לי שוְיוֹלֶטָה עומדת לצידה בכול ומוכנה אפילו לשקר להורים למענה. הן חברות בנפש. וְיוֹלֶטָה מבוגרת ממני בעשר שנים לערך, וגילה כמעט כפול משל מלנכולי. היה נעים מאוד לפנות-ערב בבית הקריר. המרפסת צפתה הרחק עד לריפיינרים, המפרץ הלך והחשיך והחלו מנצנצים בו אורות. כך, על המרפסת של משפחת פ., שתיתי את הלימונד שהגישה לי נ. יחד עם מראה הבלונים הכסופים נגד מטוסי האיטלקים והגרמנים – וזה שנים שהם נעלמו, הבלונים ועימם נ. הצברית היפה והגזעית, כמוה לא אראה עוד, שהתאבדה.
וְיוֹלֶטָה שמחה על החומוס הטרי והגישה לנו ארוחה ל"גזוזטרה". היא דיברה עברית אולפנית ואילו מלנכולי אמרה: "סֶגוּלָה, תגידי בָּלְקוֹן, תגידי טֶרָסָה, תגידי מרפסת, לא חשוב מה, כי אני מאוד רעבה."
וְיוֹלֶטָה אפתה דג ים, בּוּרִי, בתנור, והסבירה לנו כיצד היא ממלאה אותו בבצל, במיץ לימון ובמלח ומשאירה במקרר למשך "שני יומיים" והתכוונה יממה. לפני שבאנו, צלתה את הדגים כשלוש דקות בגריל חזק והכניסה לחצי שעה לתנור חם. היא גם הכינה חמיצה דלילה עם מלפפונים וחתיכות ביצה קשה. יחד עם החומוס והפיתות הטריות זו היתה ארוחת מלכים. מלנכולי התעקשה שסגולה תכין לי לימונד, שארגיש כמו אז, על המרפסת של משפחת פ. הצופה אל המפרץ.
חרף הפצרותינו וְיוֹלֶטָה הג'ינ'ית עצומת השדיים לא נשארה לאכול איתנו אלא נפרדה מאיתנו ויצאה לביתה בברכת לָרֶוֶודֶרֶה, להתראות, לא לפני שהבטיחה שמחר תבשל לנו ארוחה רומנית אמיתית עם רְצ'וֹקוֹרָה, איקרָא, צ'וֹרְבָּה, קבַּאבּ, ופָּפָּנַשׁ לַדֶזֵרְט. לשמות היה טעם מסתורי, אפילו ארוטי, כשפתיה הגדולות והרחבות וכשערותיה הלוהטות. המזכיר של המשק אמר לי פעם שאצל בחורה השפתיים בפה הן בדיוק במידות של השפתיים בקוּס, והמחשבה על כך מאוד מפריעה לי כי לדעתי הבדל בכל זאת יש, אבל ויולטה נראתה כמי שיכולה לבלוע פר! בריכת שחייה שבראשה עומד מציל ורוד בשם דגדגן! (כמובן שאת מיסטר קְלִיט, כפי שמכנות אותו נשות השעשועים בשפה האנגלית, דימיינתי רק מקריאה בספרים).
הטלפון צלצל פעם ועוד פעם ולכולן הודיעה מלנכולי בקול מתפנק של משוררת חשובה שהיא עסוקה הערב ולא תוכל לצאת וגם אי אפשר לבוא אליה. חברותיה היו כנראה סקרניות לדעת אם אני נמצא אצלה או אם התפטרה ממני במאפייה ושלחה אותי לכל הרוחות, כפי שוודאי קיוו.
לאחר שסיימנו ללקק את אִדרות דג הַבּוּרִי כיבתה מלנכולי את החשמל. והאווירה במרפסת החשוכה-למחצה היתה חלומית. חיפה הלילית למטה. האור המועט שבא ממעמקי הדירה. הקרירות הנעימה לאחר הלילות הלוהטים במאפייה בעין-גדי. מלנכולי שמחה עליי כאילו קיבלה במתנה צעצוע או גור-כלבים, "אחי" כפי שכינתה אותי עכשיו בצחוק במקום פינצ'וק המעצבן שכאילו קורָא עליי על שהשפרצתי מפיני לעיניה בעין-גדי. הטיתי פניה אליי ונשקתי לה על פיה המלא ריח חומוס ודג ממש כְּפִּי שלי, ומשנינו נדף גם ריח זיעה יבשה.
"פוי! מסריח!" אמרה, "היינו כל כך רעבים ששכחנו שעוד לא התרחצנו היום!"
ובאמת, על דאודוראנט עדיין איש לא שמע, לפחות לא במשק. הלחות בעין-גדי היתה נמוכה מאוד, ובגלל היובש, למרות החום הכבד, כמעט שלא הסרחנו זיעה. חברות המשק, גם חברותינו לכיתה בתיכון, טרם נהגו לגלח את השיער מתחת לבית-השחי, והיה משהו מאוד טבעי וגם מגרה בציציות השיער הנשי הכהה או הבהיר, בייחוד אצל הג'ינג'יות והלבקניות – שהיו כשני רמזים חשופים-לעין לסלסולי הערווה הנסתרת.
זיעה, כמוה כחזה שעיר בגבר, נחשבו מאוד בסולם הערכים שלנו כי הם העידו על עבודת כפיים בריאה, על גבריות, "חלוציות" ו"תנועתיות", ולא אגזים אם אומר שריח הזיעה היה כל כך נחשב ונעים שבזכותו גם נמשכנו לא פעם אלה אל אלה, בחורים ובחורות. ואילו מי שנדפה ריח בושם נחשבה "עירונית", "סלונית" וגרוע מכך, זונה! – ריח סבון "עדין" תוצרת הארץ היה שיא הטריות והנשיות יחד עם כפות רגליים נקיות, טבעיות, נתונות בסנדלים שתי רצועות תנ"כיים או "חוגיסטים" חומים שבתנועת הנוער ובמשק נעלו בנות ובנים כאחד.
בתי-שחייה של מלנכולי הצעירה היו חלקים כמשי ונטולי שיער. הרחתי אותם מרחוק כאילו כבר נשקתי בהם שם.
"טוב בוא, אחי, מה השתקעת בחלומות. הולכים לבַּמְבָּטיָה."
"הולכים למה?"
"לבמבטיה, טמבל!"
"להתקלח?"
"איזה מקלחת, שמעת מה אומרים לך, במבטיה! בלי ים ובלי מלח!"
אמבטיה? בבית הוריי במושבה היתה אמבטיה ישנה עם צינור לְטוּשׁ שהתנוסס מעל האמבט, מחובר לקצה דוד מים גלילי גבוה שאותו חיממו, רק בחורף, במבער מזוט שֶׁיָרה אש לחלל של בסיס עשוי יציקת-ברזל למטה; שם היו מבעירים לחימום, בשנים קודמות, בולי עץ וענפים יבשים וניתן היה גם לתקוע בגחלים שנותרו קרטושקעס אחדים, תפוחי-אדמה, כמו במדורה. היו מוציאים לעיתים מזומנות את האפר שנשר למגירת ברזל תחתית, ומפזרים בגינה לטיוב הקרקע. בקיר ליד הדוד היה מהודק מכל נפט או מזוט עשוי קופסת פח לבנה, ומתחתיתה בולט ברז קטן שמווסת את הטיפות הזולגות במורד למשפך ולצינור נחושת ארוך, אל המבער. והיה צריך לווסת את הטיפות ברגישות מיוחדת כדי שלא להחניק את ה"ברנר" בעודף דלק ולא לכבותו במחסורו.
בנגיעת כף-יד בדוד מדדו את כמות המים החמים, וכל אחד מבני הבית ידע שהוא יכול להשתמש רק בחלק היחסי מהמים החמים – שליש, רבע או חמישית; לאחרון היו נשארים פחות מים חמים בחלקו העליון של הדוד, אבל הוא היה רשאי לעמוד תחת הטוש עד שהחלו לזלוף עליו מים קרים!
לא היה בית שאין בו פח נפט ומשאבת-פח חרקנית לנפט ובקבוקי נפט וריח נפט לפתילייה, לפרימוס, ל"ברנר", לחפוף ראש אם מלא כינים וגם תאונות וכוויות בגלל נפט, והיום בשום משק-בית אין נפט ואין ריח נפט וכבר אין צורך בו כלל!
בבסיס הטירונים ובמשק התרגלתי למקלחות הציבוריות עם תאי הטוש, ספסלי וכפכפי העץ, שבזכותן זוכר כל אחד מאיתנו את כלי הזין של כל חברי המשק, כאשר דווקא הנמוכים בורכו בשמוקים גדולים להפליא מהסוג של איש-קיקלופ בלי ידיים בעל עין אחת כהה מאוד ומתנודד. לימים כתבה המבקרת הדה בושס ["מה יש לך גברת לוין?"] במוסף השבועי של עיתון "הארץ" שאני מקבל השראה לספריי משהייה ממושכת במקלחות ציבוריות של גברים. אוי, כמה שהיא צדקה! – רק שכחה לציין מהצצה למקלחות ציבוריות של נשים.
ברומאן "דרך גבר" של יגאל מוסינזון יש סצינה מזעזעת. במקלחת המשותפת בקיבוץ נען רואה הבעל את הזין של הגבר שעימו בוגדת בו אשתו, ואולי אני טועה והסצנה מתרחשת ברומאן "חדר משפחה" של יהואש ביבר. אני זוכר את יגאל מוסינזון מופיע בערב ספרותי בבניין מועצת הפועלים במושבה, ובזה אחר זה עולים הקוראים, גם מהקיבוץ השכן, ומתקיפים אותו על שהעז לתאר בשלילה ובגודש סקס את הקיבוץ ב"דרך גבר" – והוא ממש נהנה מהרוגז שעורר, ומחזיר בקולו העבה לכל דברן באבי-אביו. לימים התיידדתי איתו וזכרתי לו חסד היוולדו במושב עין-גנים הצמוד למושבה שלנו, אם כי ילדותו עברה עליו בתל-אביב.
שבועות אחדים אחריו הופיע באולם הקולנוע הגדול שגגו הנוסע ונפתח בקיץ היה אחד מפלאי עולם של ילדותנו – הסופר ס. יזהר. הוא צעד הלוך-ושוב על הבמה בבלורית מתנפנפת ונאם שעה או שעה וחצי או שעתיים או שעתיים וחצי או שלוש שעות בפאתוס רב על מצב הנוער, בפני מאות חברי וחברות תנועות הנוער, לובשי החולצות הכחולות, שבאו מכל המושבות וגם מתל-אביב – – – ואיש לא הבין מילה מן העברית שלו. כלום. פַארשְׁטֵייט נישְׁט. נַאדָה. כַּלַאם פָאדִ'י. פתפותי ביצים. אם כך מדבר סופר עברי אז אני קוּגֶלָאגֶר.
ומן ההתרשמות הבתולית שלי משני הסופרים, למדתי הרבה.
הלכתי לחדר-האמבטיה אחרי מלנכולי כסהרורי. הקטנה משלה בי. הייתי עייף. יום ארוך. השכם בבוקר יצאתי מעין-גדי. עליי להספיק לישון שעות אחדות לפני שאצא אחר חצות לאפות. מדוע אינה יוצאת מחדר-האמבטיה המצופה אריחי קרמיקה לבנים, ובו תנור חימום חשמלי שוְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית דאגה להפעילו כדי שיהיו לנו מים חמים ונוכל להתקלח איש בתורו? – אבל מלנכולי אינה יוצאת. היא דוחקת בי להתפשט ונחלצת בזריזות מחולצת בית-הספר הריאלי ומהסנדלים ומהחָזִיוֹנֶת והתחתונים, שזורקת אותם מיד לכביסה בארגז המלוכלכים, וכאשר היא פותחת אותו אני רואה בדופן על וו חוקן גדול עשוי פח מצופה אמאיל לבן שמתחתיתו משתלשלת צינורית אדומה ובקצה פומית שחורה כמו נרגילה לתחת.
"מה זה עושה פה?" אני מפהק.
"אוה, שום דבר..." היא מחייכת. "אם יש למישהו בבית עצירות... ולפעמים, אני חושבת, אבא אפרים מבקש את אימא לפני שהם הולכים לישון שתעשה חוקן כדי שתהיה נקייה..." – והיא ניצבת מולי במלוא יופייה הבתולי השחום הזהבהב ומפשיטה אותי בעזרתי הרדומה ופותחת ברז מים חמים ועד מהרה אנחנו משתכשכים באמבטיית אמאיל צחורה ומסבנים זה את זה ושוטפים בטוש-טלפון – שזה בעיני פרובינציאל כמוני ממש שיא הלוקסוס שאפשר לחלום באמבטיה, "אחי, אחי, שפשף אותי, אוי, כמה אני שמחה שיש לי אח!" – ואני, בְּעייפות (כקשיש שאמר באוטובוס, "אני בְּזִיקנה,") אפילו לא ממזמז אותה, ונזהר לא לגעת יותר מדי בשדיה ובערוותה החמודה, נוטפת המים בשערות המשי הדקות, הפלומה הצהובה כשל אפרוח בן-יומו, יופי מדהים, בתולי, של עורה החלק וגופה המושלם עם הפטמות הקטנות, וגם נרתע כשהיא מנסה לשכשך לי קצת למטה עם קצף הסבון כי לא רק אני נרדם גם הפִּישִׁיק שלי עייף מאוד למרות הגירדול הזָקְפָּנִי שתקף אותי מרגע שפגשתי בה בשער בית-הספר הריאלי, ושפתיה העבות, ויותר אני לא זוכר. אולי נמנמתי. בושה. מגיע האדם לגן-עדן ונרדם. "אחי, מה קרה לך? אתה חושב שלא הרגשתי שעמד לך חזק כשהשתפשפת אליי באוטובוס ועשית את עצמך, יָעֲנִי, שקוע בַּמתרוממים הבלונים?!" – מלנכולי עוזרת לי לצאת, מנגבת אותי ומביאה אותי מפהק למיטה שלה ומשכיבה אותי לישון כשהיא נצמדת ערומה לגבי מחבקת אותי נלחצת אליי בשדיה הקטנים מכוונת את השעון המעורר לאחת אחר חצות ועוד לפני שעיניי נעצמות אני רק חושש מה יהיה אם בלי כוונה אפליץ מתוך שינה ישר לערוותה האפרוחית שמדגדגת את עגבותיי ואצבעותיה, מתוקות, מחזיקות משחקות בַּפִּישִׁיק הנמר המידברי המנומנם שלי כדי להנעים עליי את רגעי העֵירות האחרונים?

בשתיים אחר חצות נראתה מאפיית "אחדות" כספינה יבשתית מוצפת אורות. חברי הקואופרטיב ועובדים שכירים עמדו בשרוולים מופשלים ליד שולחנות הלישה, שוקלים חתיכות בצק לפי גודל ומשקל קבועים, לשׁים ומעבדים אותן בשתי ידיים, גוש-גוש בכל כף-יד, מניחים לִתפיחה נוספת על מדפי-עץ המונחים זה מעל זה ליד הקיר, ומכניסים במרדה מקומח לתנור הלוהט במשיכה אחת.
נתנו לי סינר מרובב בצק יבש ומקומח, פינו לי מקום בשולחן הלישה הארוך, שמו לפניי שתי חתיכות בצק והמשיכו בעבודתם. עמדתי שם כמו גולם של בצק ולא הצלחתי ללוש צורה של כיכר לאפייה. כבר הבנתי שכל ההשתלמות שווה לתחת. לעולם לא אהיה אופה מקצועי.
"אתה פעם ראשונה במאפייה, חיימקה?" שאלו אותי.
הסברתי שמעודי לא אפיתי לחם לתנור עשוי לבנים כשלהם, אלא בתבניות-פח משומנות, בתנור-ברזל מעל למבערים, ראשי הפרימוסים שבערו על נפט או מזוט. הבצק שאני מניח בתבניות שוהה ותופח ומקבל את צורתן ואין צורך ללוש אותו לפני הכנסתן לתנור, אבל אני מבין שאופה מקצועי מזלזל בלחם שנאפה כך, וכי לחם בלישה אמיתית, גברית, מקצועית, ובלי תמיכת תבנית – נאפה שלם בתנור מבלי שהבצק ישתטח כפיתה. זו אמנות הלישה, הבצק הנכון בידיים הנכונות. צריך לכך הרבה התמחות, והרגל, וכוח רב בידיים הלשות לילה-לילה.
"אתה צודק חיימקה. לחם בתבניות יכולה כל עקרת-בית לאפות בתנור שלה כמו עוגה. עושה רושם שאתה מדבר יותר טוב מאשר אופה. ככה שָׁם כולכם במשק? מדברים יפה באסיפות? ומי מָמֵשׁ עובד?"
בכל זאת ריחמו עליי שעשיתי את כל הדרך מעין-גדי למפרץ לחינם ושאני גם מ"הנוער העובד", מפא"יניק. צריך שבועות ארוכים של עבודה מפרכת כדי לקבל שרירי לישה של אופה. עשו אותי עוזר ללָשים. מביא בצק. סוחב שקי קמח למלוש החשמלי הענק (שיכולתי לשכב בו ברווחה בין ג'ני למלכנכולי ועוד היה נותר לשלושתנו מקום להתגלגל). מטאטא את המחסן. מסדר את הכיכרות הלוהטים על המדפים ומשם לארגזי המשלוח. מביא לימונדה קרה ללָשים. בקיצור, שוליית אופה, עוזר לַלָּש. מה שטוב דבר אחד, שיכולתי לצאת מדי פעם לשאוף אוויר חופשי ולנפוח את תסיסת החומוס שניגבתי עם מלנכולי במיטבח הערב.
יש סופרים שמנעוריהם עוזרים לְחלשים ולא לְאופים, יש אנשי-רוח רגישים שזועקים על מצוקות של עוני ובדידות, ואינם נעשים שוליות לְלָשים, כמוני; יש גם סופרים שאינם מפליצים, לא בפרוזה ולא בחיים, ויש סופרים שהפרוזה שלהם מלאה הפלצות אבל להם סולחים כי הם כבר נתקדשו להיות גיבורי תרבות ולכן את הגסויות שלהם כותבים על קירות התיאטרון כדברי אלוהים חיים.
חיי קשים. אני אדם לא רוחני. דודתי המשוררת ראתה סיבה לכך במוצאי הפולני מצד אימי, שאני קצת מטומטם. וגס. אילו הייתי מתמיד במקצוע האפייה ונעשה חבר קואופרטיב "אחדות" היתה הלישה הולמת אותי יותר מכל תואר אקדמי ספרותי. אבל היום כבר נעשית רוב הלישה, אולי חוץ מן החלות, במכונות משוכללות. שתיים-שלוש מאפיות-ענק יכולות לספק את מרבית הלחם של ישראל.
לפנות-בוקר נפרדנו בשלום ועליתי בטנדר להדר הכרמל עם שני כיכרות לחם אחיד טרי וחם, ובזיכרוני מזדמזם כל הדרך עוד שיר של חיים חפר: "יֵשׁ בְּחַיְפָה חֲתִיכָה / הִיא גָּרָה בִּרְחוֹב פָּנוֹרָמָה, / אֶת הַלֵּב הִיא מַרְתִּיחָה / גַּם פֹּה בַּנָּמָל שֶׁל פָּנָּמָה – "

עוד הספקתי להיפרד בנשיקה ממלנכולי בחצאית כחולה ובחולצת תכלת טרייה עם ה"הצנע לכת" רקום של הריאלי, והילקוט, ולא חיבקתי כדי שלא להותיר עליה עקבות של קמח.
התקלחתי ועד מהרה שקעתי בשינה כבדה על מיטתה הסתורה החמה-עדיין של מלנכולי כשאני שומע מתוך ערפל את וְיוֹלֶטָה-סֶגוּלָה הג'ינגית האנרגטית פותחת את דלת הכניסה ובאה אליי עם מחבט שטיחים (שאצלנו בבית במושבה קראו צֶ'פָּצְ'קָה) כדי לחבוט בישבני (אימי עליה השלום כשהיתה רצה אחריי ומנסה להכותני בו נהגה לכנותי: "בְּזִ'יק!") – ומבעד לשרוולי סֶגוּלָה הקצרים מבצבצות הפוכות צַמְרות אדום שיער בית-השחי הגוחן עליי ספוג ריח זיעה רומנית קלה ומגרה של שיער – והצ'פצ'קה מתגלגלת בחלום למכל אמאיל לבן של חוקן שאת זרבוביתו מנסה ויולטה לתקוע לי בתחת של האימא הפסנתרנית של מלנכולי שאותה לא ראיתי מימיי – ומזכיר הקיבוץ מזהיר: "יותר טוב לאונן מאשר לשכב עם רומנייה גסה שמפשפשת לך בביצים!... "

...התעוררתי בצהריים והדירה אפופה ריחות מגרים של בישול בשום ובבצל. מלנכולי מילאה את הבטחתה וחזרה מוקדם מ"הריאלי" ונכנסה לחדרה להעיר אותי בנשיקות כפי שהבטיחה ואני עשיתי עצמי ישן והנחתי לה ללטף ולנשק אותי וכך התעוררתי-כביכול.
מהר מאוד סיימתי את רחצת הבוקר כשאני מתגלח במכונה חשמלית של אבא של מלנכולי שהחזקתי בידי לראשונה בחיים, ומלנכולי, עדיין במדי "הריאלי", מלווה אותי כל הזמן חוץ מאשר כשהניחה לי לרגעים אחדים כאשר שהיתי בבית-הכיסא – – ומביטה בי בהערצה מתמשכת כאילו הייתי אביה.
וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית הושיבה אותנו בפינת אוכל עשוייה עץ חום בהיר ופתוחה למיטבח. מעודי לא ישבתי בלוקסוס בדירת עשירים כזו. על הקיר מערכת סירים ומחבתות בגדלים שונים ובדו-צבעים כתום וברזל. היתה גם מערכת מבריקה של תרוודים, מצקות ועוד כלי מיעוך, בחישה, סינון ושליפה ממחבת ומסיר, וסוללת סכינים בגדלים שונים שגם להם ידיות בכתום-כהה.
בעודי בודק בעיניי את המיבחר, שהרשים מאוד אופה כפרי כמוני, ויולטה שאלה אותי אם אני שייך למשפחת מגדלי הצִיטרוּס (הפרדסנים) שרואים את שמם-כשמי "שפינוזה ובניו" בשלטים בכביש לתל-אביב וברחובות, ואמרתי שכן רק שהם לא אבא ואימא שלי אלא בני-דוד בדרגה שנייה.
"אבל משפחה זה משפחה!" קבעה וְיוֹלֶטָה, "בטח תִפּוּזִים לא חסר לכם," ופרסה מכיכר הלחם שהבאתי בבוקר ושעדיין שמר על טריותו, וערכה שולחן כמו אצל אריסטוקרטים בסרטים, ומאותו סרוויס גם קערת חרסינה גדולה ובה סלט כרוב, מלפפונים ועגבנייה כולם כבושים, ועוד קעריות תואמות עם שום כתוש חריף וחזרת אדומה וחריפה מעשה-בית. בקבוק בירה "גולד סטאר" מצונן עבורי, ובירה מאלט "נשר" שחורה, ללא אלכוהול, למלנכולי.
"זה רְצ'וֹקוֹרָה," הגישה וְיוֹלֶטָה מנות ראשונות בקעריות.
"סֶגוּלָה, אומרים בעברית רגל קרוּשָׁה. אימא קוראת לזה – פִּיצַ'יי," תיקנה מלנכולי, כמו לא בפעם הראשונה.
"אתן תסלחו לי שרגל קרושה אני לא אוהב," הודעתי.
וכדרכי, כדי לפזר את המבוכה, התחלתי לספר כי ה"ייקים" שהגיעו לארץ-ישראל בשנות השלושים הביאו איתם לא רק כרכים עבים של קלאסיקה גרמנית ויודאיקה וכלי נגינה אלא גם געגועים לשינקן ולכוס גבוהה של בירה באווארית. פרץ הירשברוך, יליד ברומברג שבגרמניה, הקים בשנת 1935 בראשון לציון את "מבשלת פלשתינה" וייצר בה את הבקבוקים הראשונים של בירה "נשר", ואילו בירת "גולדסטאר" בושלה לראשונה על ידיו בשנת 1950 ובעיניי היא יותר טובה מבירה "נשר". באותה תקופה טרם היכרנו שום בירה אחרת, לא "מכבי" ולא ייבוא.
הכבד הקצוץ (גְהַקְטֶע לִיבֶּר כינויו במושבה, ובעין-גדי זכינו לאכול רק כבד חצילים) – היה טעים ורך ועליו התנוססו עיגולי בצל מטוגן ומקושט בפלחי עגבנייה. ומאותו סרוויס גם צלחת קטנה ובה דג מלוח טעים שמאלץ הרינג עם עיגולי בצל חי וזיתים שחורים גדולים וצלחת איקרה לבנה שבחיים לא ראיתי קודם, שנמרחת על הלחם הטרי שהבאתי בבוקר, וכל אלה רק מנות ראשונות! – אחריהן מרק צ'וֹרְבָּה, מרק בשר רומני מבושל בטעם קצת חמוץ עם פיסות פלפלים ועגבניות, ואורז, ובו צפים כדורי בשר-ואורז קטנים שנימוחים בפה. ובמקביל הכינה וְיוֹלֶטָה במרפסת קציצות קבאב רומני עסיסיות ומעולות, חרוכות בחוץ ואדומות בפנים, והצטרפה אלינו לארוחה כשהיא מביאה קערת צ'יפס חתוך במלבנים גדולים, מושחמים מאוד בחוץ ורכים בפנים. והכול מאותו סרוויס חרסינה פרחוני!
ומנה האחרונה, המנה האחרונה! – מלנכולי הפצירה בקול רם וקצת ילדותי:
"פָּפָּנַשׁ, פּפּנַש!"
זה היה קינוח רומני, מאפה עגול של מעין כעך-סופגנייה, שהושחם היטב בשמן עמוק ועליו כדור בצק מושחם אף הוא שנלקח מאמצעיתו והוחזר גבוה למרכז, והגבעה הפריכה והחמה הזו הוצפה בנדיבות במרקחת פירות יער אדומה ובזילופי שמנת לבנה, קרה, תאווה לחיך.
איפה אני, בעין-גדי, זכיתי לאכול ארוחת-מלכים כזו! וְיוֹלֶטָה הבשרנית, אדומת השיער הכהה ושחורת העיניים, מצאה חן בעיניי. אולי היה לה אבא צועני? זרועותיה היו מסוג הבצק הקשה, ה"יבש", שיש להניח לו לתפוח יותר זמן עד שיתרכך ויהיה אפשר ללוש אותו. גם החזה שלה היה מאותו סוג בצק, כי בהתכופפה להגיש את הצ'ורבה חשתי שפיטמתה נוגעת בכתפי נוקשה כאצבעון של תופרת!
"עכשיו את הולכת לְחדר שלך לעשות שיעורים ומדריך יכול עוד לנוח קצת או לעזור לך או יורד לטייל בעיר כי אני יוצאת אחרי שאני ישטוף את הכלים ויחזור רק מחר בבוקר."
"מחר בבוקר," אמרה מלנכולי בצער, "אני אפרד ממנו כשהוא עוד יישן או שאראה אותו רק שני רגעים, וכשאחזור הוא כבר לא יהיה כי הוא צריך לחזור לעין-גדי. אחרת הוא היה נשאר עוד יום, נכון אחי?"
"חבל שלא יישאר עוד יום. הייתי מכינה לו לַדֶזֶרְט מָמָלִיגָה."
"אם אאחר ביום יישארו החברים בלי לחם," עניתי, "גם כך בטח כועסים עליי שכבר יומיים אוכלים לחם לא טרי!"
"יש לי על זה משפט נחמד, ממש מהקישקעס של ההיסטוריה כשלמדנו מרי אנטואנט!" התלהבה מלנכולי, "תגיד לחברים שלך – אז שיאכלו עוגות!"
"אה, שוכחתי," אמרה ויולטה, "רזרבואר למעלה שופך מים... צריך לְיָבוא פְּלוֹמְבְּיֶה..."
"צוצקֶלֶה יכול לתקן, נכון? לא צריך אינסטלטור," תלתה בי מלנכולי מבט מעריץ, שמיד המיס אותי בקלות גם בזכות קולה הילדותי, שהיה מתפנק והנשי.
"תביאו מסטיק!" אמרתי, "כשהייתי ילד קטן לא ידעתי להגיד רזרבואר, והייתי קורא לו: 'בֶּזַהרְפוּאה'!"
"מה זה קשור למסטיק?"
"עוד תראו."
עלינו היא ואני לגג. באותן שנים, ולא רק בירושלים בגלל בורות המים בחצרות והמצור של שנת 48' (שאז ניקבו הירדנים בכדוריהם וברסיסי פגזיהם את החביות על גגות הבתים ופגעו במאגרי המים) – אלא בכל ארצנו, גם בחצר שלנו במושבה, היה כמעט לכל בית רזרבואר, מילה צרפתית שירשנו מתקופת הברון. זו היתה חבית ברזל גדולה, פתוחה למעלה, לעיתים עם מכסה-פח רופף, ובגובהה צינור ברזל שבקצהו מצוף ומגופה, שמספקים לה מים חיים. כאשר מָלאה, המצוף היה עולה וסוגר במגופה את הזרם. המצופים היו עשויים כדורי פח-נחושת, ריקים-כמובן, ואם ניבעו בהם חורים, לא התרוממו, והמים היו זורמים באין מפריע מחוץ לחבית וגולשים עד לחצר. בתחתית החבית היה כמובן הצינור לאספקת מים החוצה, לחדרי הבית, גם בשעות ובימים של הפסקת מים כללית או ירידת לחץ בצינורות. בבתי קומות הוצבו רזרבוארים על הגג, מכוסים קלות במכסי-פח נגד ציפורים.
סגרתי מיד את השִׁיבֶּר החיצוני, העגול, והדליפה פסקה מהחבית. רציתי לגשת להציץ אל מעבר למעקה הגג, כי הבניין התנשא לגובה במיוחד לצפון-מערב, אבל מלנכולי משכה את ידי לאחור בעודה מסומרת למקומה, מרחק ביטחון שקוף, בלתי-עביר – מהמעקה.
"אחי, אל תיגש! אפשר ליפול! חיימקה!"
"אני רוצה לראות את הוואדי..."
"זה מסוכן!" קבעה נחרצות, "אפשר לקבל סחרחורת מהגובה... לא הולכים לקצה של גג..."
טוב. התקרבנו לדופן החבית וראינו את פנינו במים הצלולים, שהיו כהים בגלל הצל ועומק החבית. הצמדנו לחי ללחי וכך עשה גם הזוג שברזרבואר. התנשקנו, ומלנכולי בללה את ראי המים וצעקה בהתפנקות: ""אויש, קר לי באצבע..." וקצת התיזה עלינו.
כפי שתיארתי לעצמי, במצוף נִבעה חור ומילא אותו מים. הצלחתי לפרק את המצוף אך לא לרוקנו – עד שלא עשיתי בו חור נוסף במסמר, אז רוקנתי, וסתמתי את שניהם במסטיק שביקשתי ממלנכולי ללעוס למעני. היא הפיקה מהמסטיק בלונים שהתפוצצו לי בפניי ומתחה באצבעות מפיה מטליות מסטיק דקות וחמות עם הרוק שלה, שאותן קטפתי וגילגלתי לכדורים קטנים כדי לסתום את המצוף. באמצע העבודה התעקשה להעביר את המסטיק מפיה לפי ושנלעס אותו יחד "כמו בסינימה" ואפוצץ בלון, שאותו קטפה משפתיי עם הרוק וגילגלה לכדורון סותם-מצוף שתקעה במקום הנכון.
הרכבתי את המצוף העגול על מוט הברזל של המגופה, פתחתי את השיבר, ועמדנו לראות אם התיקון הצליח.
"צוּצְקֶלֶה, אחי," אמרה בהתפעלות, "כמה אתה מוכשר – גם אופה, גם יפה, גם כותב שירים וגם יודע לתקן בֶּזֶהרפואה מתוק שכמוך! נכון שתתחתן איתי עוד לפני שאני אלך לצבא?"
"אפילו מחר, צוצקִילֶה," החזקתי בידי את שערותיה הרכות ונשקתי למצחה, לגבות עיניה, לעיניה עד ששפתותינו נפגשו. "אתה הכי אחי," התחבקנו, קצת רטובים. לעסנו יחד בנשיקה את שארית המסטיק. הלבבות שלנו תופפו מבפנוכו. השמש עדיין חזקה. חיפה מהגג עוד יותר יפה. הנמל. האוניות. המפרץ. הייתי מאושר עם נערת חלומותיי. מה לי ג'ני המזדיינת מלכת המידבר? לי מלנכולי הטהורה, שוכנת בחיקי! עמד לי כמו תורן, ורגע לפני שניסיתי להפשיל את תחתוניה ולבעול אותה, שמענו רעש תריס ודיבור מבית שכן, והסתלקנו מיד, נבוכים. נחשפנו, לא רק למֶמֶש, כפי שמלנכולי מכנה בהתפנקות את השמש. מה הילדה תגיד כשהשכנים ילשינו? כיצד תסביר את מעשיה עם הבחור האינסטלטור על הגג שטוף השמש בצהרי-יום?

ישבתי במרפסת ובלעתי את מראה המפרץ והמושבה הגרמנית עם שדרות הכרמל הרחבות, הניצבות בקו ישר משיפולי ההר ועד סמוך לנמל. אתמול סיפרו במאפייה שהים הגיע עד קצה הרחוב של המושבה הגרמנית, שם נבנה לפני שנים רבות המזח שבו ירד הקיסר הגרמני וילהלם לבקר את נתיניו בחיפה (לימים ביררתי – ב-25 באוקטובר 1898, שאז גם ביקר הרצל בארץ). כאשר החלו הבריטים לבנות את נמל המים העמוקים, הם הרחיבו מאוד את רצועת היבשה, והים נסוג מפני המושבה הגרמנית ועליו נסלל גם רחוב המלכים שכיום הוא רחוב העצמאות. לאחר שנגמר צלצול הכלים ששטפה וְיוֹלֶטָה הרומנייה במיטבח, היא הופיעה במרפסת לומר לי שלום.
קמתי לכבודה מהכיסא-נוח, הושטתי יד אך היא תפסה את כולי בלבביות מהצד בזרועותיה והעניקה לי נשיקה חזקה ובה-בעת חשתי פרפור מוזר על צד הירך כמו שהיה גְדִי מוצץ לי אצבע כשרצה לינוק. מי שלא היתה לו עֵז בחצרו שממליטה גדי מדי אביב יכול רק לדמיין את התחושה: החניכיים של הגדי הן רכות עדיין. אין לו שיניים.
"תקבל אותי אֶצֵלְךָ בעין-גדי, ציטרוּס?" התנשפה קלות, לא הבנתי מדוע.
"בטח, וְיוֹלֶטָה," גלגלתי את שמה בלשוני כשהתחת המוצק שלה, שזקוק לתפיחה כדי שיהיה ראוי ללישה – מתלטף פתאום בכף-ידי הבטלנית, "עם פלצאלאך בבצל, ולימונדה... כן, סֶגוּלָה..." גמגמתי.
"בּוּנֶה דִימִינֵיאַצֶה! ציטרוס..."
"מה צֶה?" התבלבלו בי מילים בגלל פרפור השפתיים של מטה, אך ויולטה עזבה בעיניים בורקות, לא טרחה לתרגם את עצמה (לימים נודע לי – ברכת שלום לפרי עץ ההדר, ברומנית, אבל מפיה נשמע הציטרוס כרמז גס, כמו שפנחס שדה כתב בשעתו ב"על מצבו של האדם": "שבי לי על התרמוס!")
ונשמעה טריקת דלת הכניסה כתקיעת נאד לאחר שיצאה.
מה קורה? שאלתי את עצמי. אולי הרומנייה המוצקה והחושנית לא רק מבשלת אלא גם פילגש לאפרים הרומני אבא של מלנכולי? ומה כולן מוצאות בי ונמשכות אליי כאילו יש סביבי הילה מידברית? קסם עין-גדי הרחוקה? עורי השזוף? ואני עודני כמעט בתול! נכון, בחיפה הפועלית ה"אדומה" מעריצים את חברי תנועות הנוער היוצאים ל"הגשמה" כלומר לקיבוץ, את חלוצי מפא"י ואני בכללם (בינתיים קם דור שאינו יודע אפילו מה היתה הסיסמה: "מספיק ודי בשלטון מפא"י!") – אז ראש העיר אבא חושי לימד אותן לאהוב אותי? יש פלוגות "הפועל" גם לבחורות חיפאיות חושניות שמתאמנות לחוש לעזרת חלוצים מטעמו של חושי? אבל ויולטה הג'ינג'ית היא עולה חדשה, אמנם באה מארץ קומוניסטית, אבל מה היא יודעת על חיפה האדומה? אולי רק כשיש לה וסת ואולי רק המחשבה שיש לָך מכר בעין-גדי שתוכלי להתארח אצלו אם תגיעי לשם – עושה אותי כל כך סקסי, ממש מְחֲשֵׁש אותה עליי? כבר אירחתי במיטתי אפילו ידידות של אימי מהמושבה, שנקלעו בטיול לעין-גדי, והלכתי לישון בחדר של חברים שאחד מהם נמצא בחופשה.
והפרפר? והגדי?
לימים, במסיבה קטנה וחשוכה עם פרחי ציירים שלמדו ב"בצלאל" בירושלים, רקדתי סלואו עם ציירת-לעתיד, בחורה חיפאית לא יפה במיוחד שאינני זוכר את שמה אבל היה לה גוף רחוץ טרי, תמיר ונעים למגע בשמלה מבד ריחני, מפנק. תוך כדי ריקוד צמוד, כשירכי תקועה בין רגליה וממש נוגעת בערוותה ומחממת לה, פירפרה עליי פתאום כפרופלור והתנשמה קלות, כמכחישה את הפראות המשתוללת בשפתי הפות שנעשתה לה עצמאית.
אני, מתוך נימוס, המשכתי לרקוד עימה באפלולית כאילו דבר לא קורה, עד שגמרה עליי. ולא היה בינינו כלום אותו ערב, אחרי הריקוד. אף לא מילה על מה שקרה. גם לא בימים שבאו אחר-כך. פשוט הייתי לה שפשוף מגרה לאורגזמה חפוזה. נדמה לי אפילו שבמסיבה היה לה חבר.
לאחר שנים רבות חזרתי מחיפה לתל-אביב במונית שירות. כאשר הגעתי למונית, ליד התחנה המרכזית, היה בה מקום אחד אחרון בין שתי בחורות במושב האחורי. יצאנו לדרך לפנות-ערב. הבחורה מימין היתה, לא להאמין – פרח-הציירת מ"בצלאל" בירושלים, אשכנזייה, ממושקפת, מצוננת וחובשת לראשה בארט כחול של אמנים. הארץ היתה קטנה, פחות אנשים, יכולת לפגוש ברחוב פרצופים מוכרים ולא מהטלוויזיה. כל הדרך משכה באפה והיתה עטופה בסוודר או ז'אקט של צמר עבה. היא נשמה עליי קצת ומרפקה נגע בי, אך לא היה בה שמץ של חושניות. היה לי ברור שאינה מזהה אותי.
השמאלית, בחורה מזרחית, לבשה מכנסי ג'ינס וסוודר חום דק שהבליט את שדיה. ארנק שחור, רך, היה מונח על ירכיה. עישנה סיגריה אחר סיגריה. אכלה שתי קלמנטינות. נראתה חסרת מנוחה. פְרֵחה, אילו היה הכינוי כבר בשימוש באותם ימים.
שתיהן לא הוציאו הגה.
כאשר עברנו על פני קיסריה, הימנית נגעה בי וגם עם השמאלית הייתי בקירבה. שני מרפקיי התרווחו כלפיהן. ואולם לאט-לאט התרחקתי מהימנית עם הבארט הכחול עד ששכחתי על קיומה, וכל תשומת-הלב עברה לשמאלית. מרפקי הקרוב אליה נח על קצה אגן ירכיה, ממש מעל למותנה הימנית. ולאט-לאט קירבה עצמה לצידי, כאילו עם תנודות המונית, וביטנה הומה גלים מן הגירוי שבמגע. מעבר לעצם הירך נמצאו שיפולי ביטנה הרכים, ומרפקי השמאלי לש אותם, בחש בהם והכול על פי חוש המישוש כי לראות לא היה אפשר כלום.
בצומת חדרה התחלפו שני נוסעים במושב האמצעי לפנינו, ומיד לאחר שהנהג החשיך שוב את פנים המונית, בחוץ ממילא היה כבר חושך, המזרחייה השתרעה לצידי, הרימה תיק ניילון גדול שהיה לצידה ושמה על ברכיה, כמו כדי להסתיר את המתרחש בינינו; הסירה הצידה את תיק העור הרך שכיסה על מפשעתה, התרווחה היטב על מושבה, הרימה את ידה הימנית והניחה על המסעד מאחוריי, ממש כמתכוונת לחבקני, או שרצתה שייקל עליי לשפשף בזרועי את שדיה. את רגליה מיתחה כשהיא מצמדת את ירכה ושוקה לאורך רגלי השמאלית, מרווחת מעט את ירכיה.
לא עמדתי בפיתוי. היסטתי יותר ויותר שמאלה ולמטה את מרפקי, עד שנח ממש על מפשעתה, ומעכתי בה בעדינות אך בכוח. היא רחשה כולה חיים. הרגשתי שהיא קרובה לאורגזמה. מכתביית-העור שלי היתה מונחת עדיין על ירכיי. הרמתי אותה כמו כדי להסתיר את מעשיי. חוץ מאשר לְמרְפֵּק לא יכולתי לעשות יותר בידי השמאלית. אם הייתי מיישר אותה, היתה כף-ידי נמצאת הרחק לפנים, ליד ברכיה, ואל מקום הסתרים לא היה אפשר להגיע בתנוחה הזו. לכן השחלתי תחת ידי השמאלית את כף ידי הימנית. תחילה ליטפתי את עצמות מותניה הקשות, וכשראיתי שאינה מתנגדת, ולהיפך, נהנית, העזתי ושלחתי הלאה את כף היד עד שנגעתי, מעל מכנסיה, במשולש שבין ירכיה. היא נענתה כולה למגע, ואני החדרתי עוד יותר את כף היד בין ירכיה ועיסיתי את מפשעתה. זה היה כבר לאחר שעברנו את נתניה. מדי פעם היה עליי להפסיק כי פחדתי שמא מרוב התרגשות אמלא את מכנסיי בתנובת זרעי. אך הצלחתי לעמוד בפיתוי ומאום לא נפלט.
אינני יודע אם הגיעה לאורגזמה מלאה, מאחר ומדי פעם התקרבנו לצמתים מוארים והמצב נעשה מסוכן. אינני יודע אם פרח-הציירים החיפאית שישבה לימיני הרגישה במתרחש בינינו. ואולי הרגישה ועשתה עצמה כלא רואה. מדי פעם אמנם התנשמה קלות. כף ידי נגעה אמנם בקלות, מתחת לסוודר הדק, בבטנה החשופה של המזרחייה. אבל לתוך מכנסיה פנימה לא יכולתי לשלוח יד כי נחוצה היתה לשם כך אקרובטיקה בלתי רגילה.
כחשה בבעייה, אספה פנימה את בטנה הרזה ויצרה למעני רווח ואז הצלחתי להשחיל את כף-ידי בין הג'ינס ההדוק לתחתוניה הלבנים, ולרפרף מבעדם על ערוותה, שהחלה מפרפרת. זו היתה נקודת אל-חזור. עליתי וחדרתי עתה בכף ידי הימנית כמו קודם בשיפולי התחתונים מבפנים. פחדתי ללכלך את אצבעותיי במיצי האביונה אך האמה בידי הימנית היתה תקועה כבר כוו מהופך מתחת לגבעת צמרירי שער הערווה המסולסל-תימני כצמר-פלדה רך, ולא הרפיתי מלשחק באצבע עמוק בפתחה הרטוב עד שלא סיימה את האורגזמה. קצרה, אמנם, כי חששתי שאנחנו מתקרבים לצומת מואר. השתדלתי לנגב את האצבע ביציאתי בתחתוניה, ועוד הספקתי, הכול בידי הימנית המרוחקת ממנה – לעלות תחת הסוודר הדק שלה לעבר שדיה ולגעת בכל אחד מהם פעם ופעמיים עם צביטה קלה בפיטמה, כמו כדי להשלים את ההרפתקה המינית בכך שהייתי גם שם.
משך כל הזמן השימה עצמה כישינה ולא הסתכלה לעברי.
כשהגענו לכביש רשפון ולקראת צומת רמת-אביב, השמאלית התיישרה ושבה והניחה את תיק העור על מפשעתה. שפעה ממנה קירבה, וחמימות רבה. אילו הייתי ממשיך בנסיעה ויורד איתה ודאי היתה מתנשקת איתי ומניחה לי לשכב איתה. ויחד עם זאת היתה דיסקרטית מאוד. לא התבוננה לעברי וקצת הסתירה את פניה וכאמור לעיל גם השתדלה להיראות כישינה, כאילו שאינה יודעת מה מתרחש בגופה.
אחרי צומת ארלוזורוב ירדה פרח-ציירים החיפאית עם הבארט הכחול ואני אחריה ובינתיים המזרחייה נעלמה עם המונית.
היתה לי הרגשה של חטא. כמעט התחרטתי שנפתיתי לאונן לאלמונית שישבה לשמאלי, אם כי לא הסתכנתי. הגירוי היה מעורר מאוד, אפילו מדהים, והעיר בי כוחות חיים ממעמקים שלא שיערתי אותם קודם. פניתי באומץ אל פרח-הציירים שהשתהתה עדיין על המדרכה: "תסלחי לי, לא נפגשנו פעם במסיבה בירושלים אצל חווה, עם מוטי? שמי חיימקה."
"אני לא מכירה אותך חיימקה ולא יודעת על מי אתה מדבר," מחטה בקול רם את הנזלת מאפה בממחטתה, "אבל אל תחשוב שלא ראיתי מה עשית לַזאת שישבה על ידך בנסיעה."
"על מה את מדברת?" היתממתי.
"לא הרגשת שהיא זונה? בטח נוסעת לעבוד בתחנה המרכזית של תל-אביב ואתה חיממת לה את התחת שתהיה מוכנה לעבודה..."
"את בטח טועה, אבל אז, כשרקדנו..."
"שום רקדנו. אני לא מכירה אותך. קיבלת סיבוב בחינם?" הסתכלה בי במבט של ביטול תהומי מבעד למשקפיה, והתנשמה, "מה מצאת בזונה הזאת? הנה, תראה," שלפה מולי שד צח עם פיטמה זקורה מאוד, פיטמה מגורה כהה ממש פלא-טבע של גודל – מתוך עטיפות הבגדים שהיו על גופה, למרות שהיה קר בחוץ.
כל הגירוי שהתאפקתי בו מחדרה עד צומת רמת-אביב פרץ עתה למראה שדה המחודד של הציירת הצעירה, שמרבית שערותיה נחבאו תחת הבארט הכהה, והשפרצתי במכנסיי מה זה זרם, כל הפרונט נרטב וגם חלק מהַבֶּק-אָקְס והביצים. ורק חשבתי, "איזה מזל שלא בא לי הַשְּׁפִּיך במונית, איזה חוסר צדק שקוּס של בחורה יכול ליהנות מאורגזמה אנונימית בלי להרטיב ובלי להסריח זרע!"
וברחתי.

בשלב הזה הפסיקה כנראה סוּסְיָה שֶׁפְּסָלֶה מרגוליס, העורכת, לקרוא את כתב-היד של הרומאן הזה וכתבה לי מכתב על נייר-שורות מהוה שנראה כאילו נלקח ממחברת השיעורים של בתה, ולמרבה הפלא נשאר תקוע ממש כאן בכתב-היד שהוחזר לי:
"נשבר לי ה--ן ממך מר חיימקה שפינוזה. אולי אמנם היו לך זיכרונות אישיים עשירי חוויות מעוררות קינאה אצל גברים חולי זוהמה ספרותית וסוטים אבל אי אפשר לקרוא לאוסף ההיזכרויות שלך במזמוזיך – רומאן, ועוד לקרוא אותו! אין עלילה. אין מתח. אין מחלה. אין פשע. אין יחסי משפחה. אין התייחסות לשואה. למתח העדתי. לפלסטינים החיים תחת כיבוש אכזר. אין סוד כמוס שמתגלה בסוף. יחסך לנשים גובל בעקרות רגשית. שום סמליות. שום סַבּ-טקסט. העברית שלך דלה להחריד. ההמצאות הלשוניות שלך אינפנטיליות. מילים רומניות! אתה לא קאנוני כחנוך לוין שאתה יכול להרשות לעצמך לכתוב גסויות כאוות נפשך שתימרחנה על קירות אולמי הקאמרי החדש בהיכל הפיס. רשימת האינוונטר של נשים שזיינת או שיפשפת אינה מעניינת איש ובייחוד לא אישה פעילה כמוני. אתה לא מאשים את ממשלת ישראל במצב. אין לך אפילו עמדות פוליטיות פרו-פלסטיניות שהיו עשויות לחפות על השעמום שבקריאת ספרך ולהקל עליך לקבל פרסים, סיוע ממשלתי להוצאה לאור או רייטינג בתקשורת. אתה רואה רק מה שהזין שלך רואה זאת אומרת שאתה לא רואה כלום. נפינג. נאדה. ריין. גורנישט. זין זה עיוור, אין לו עיניים כמו שלערווה אין שיניים! הבנת? – והרשה לי לומר לך גם כי הגיע הזמן שתכתוב רומאנים שיש בהם דמויות ובעיות בעלות משמעות אוניברסאלית שתגרומנה לקוראים המעטים שלך להזדהות עם הנושאים הנצחיים הכלליים שהספרות, ובמיוחד העברית החדשה – עוסקת בהם בכובד-ראש, כמו חטיפת ילדי תימן בשנים הראשונות למדינה, שבוצעה באכזריות בידי אשכנזים צמאי אימוץ של ילדים תימניים חומים ושל בובות שוקולדה!
נ.ב.
בעלי המהנדס אביהו מרגוליס עילעל במקרה בכתב-היד שלך ולא עזב אותו עד אור הבוקר ואז בא עליי פעמיים, וביקש ממני שאמצוץ חזק את הנמר שלו – מה שלא קרה לנו כבר שנים אחדות, ואני אומרת זאת כבעלת ניסיון וזיכרון גם יחד. הוא אומר שהרומאן שלך הוא 'ספרות של בנים' שמדברת ללב גברים כמוהו שכבר חומדים לא רק נערות שיכלו להיות בנותיהן אלא גם נכדותיהן, ושכבר נשבר לו הזין מהרומאנים של הסופרות שאני מפרסמת.
במחשבה שנייה כבר כמעט רציתי לאשר את הוצאת ספרך אצלנו – כמיועד לנישה הקטנה 'רומאנים לגברים' שאינה תופסת מקום רב במדפים כי הם מיועדים בעיקר לקריאה בבתי-שימוש ציבוריים – אבל לבסוף החלטתי שאין זה לכבוד בית ההוצאה שלנו לפרסם את ספרי הזנונים שלך ואני מאחלת לך הצלחה בהוצאת ספרים אחרת, בייחוד אם אין יושב בה עורך בעל טעם ספרותי קפדני מדי, מה עוד ששמעתי שאתה לבדך עורך את ספריך וגם מורידם לדפוס."

עד כאן דברי העורכת הספרותית סוּסיָה שֶׁפְּסלֶה מרגוליס שנבעלה פעמיים לפנות-בוקר בזכות כתב-היד של ספרי שֶׁפָּסְלָה, ודבריה הזכירו לי התלוננות חבר קשיש שבנו וכלתו עשו ירידה לארה"ב לפני שנים רבות: "נסעתי חצי עולם לבקר את בני רק כדי להיווכח במה שידעתי עוד בטרם יצאתי לדרך והוא – שאין ולא היה לי על מה לדבר איתו כל השנים! – נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט, וגיליתי שכלתי הכלבתא צריכה אותי כמו קוץ בתחת, ושאֶת האמריקאית של נכדיי אני לא מצליח לשמוע וגם כשאני שומע – ואני לא מבין דבר, נפינג, נַאדָה, רִיֵין, גורנישט!"

רק נפוג בחלל הבית הדהוד הטריקה של וְיוֹלֶטָה הג'ינג'ית בצאתה אותנו בברכת לָרֶוֶודֶרֶה קולנית – שמעתי מישהי מיָדללת מפתח חדרה, פועה בקול גדי רך ומוצצָנִי: "אחי... אחי... אני מקווה שאתה לא לש שם לבדך את המָלוּש..."
הו לחמנייה טרייה. הו מתוקה, זהבהבה-בוֹנֶת! – איזה מזל שאת מארחת אותי בנדיבות ובפתיחות נפלאה בבית-הורייך. מיד קמתי ללכת לחדרה, בפרוזדור שמעתי אותה שרה, וכשנכנסתי ראיתיה יושבת בנפנוף-ידיים, כמו מעל בימת אופרה, את ההימנון של אגודת הבריאות:
"צְעד הנוער, עז וקל / על אף מכשול, לֵאוּת / דגלנו עוד יזהיר מעל / הניקיון בריאות. / עזרה לטף / טיפול בסב / לא נאחר / זהיר וָעֵר!"
מחאתי כפיים.
"אתה לא חושב שאתה צריך לעזור לי קצת בשיעורים?" התפנקה.
רק ניגשתי לשולחן-הכתיבה שלה והספקתי לומר "באיזה מקצוע..." וכבר קמה והדפה אותי למיטתה, שעדיין היתה סתורה וחמימה משנת הבוקר-צהריים שלי, והתחילה לנשק אותי מכף-רגל ועד ראש. חלצה את הסנדלים התנ"כיים שלי, למרבה המזל קיבלתי זוג חדש לקראת הנסיעה. היינו יוצאים לעבודה ביָשן ושומרים את החדש לבגדי אל"ף, לאחרי המקלחת לפנות-ערב ולארוחת-השבת בלילות שישי.
אך ריחות הגוף שלנו לא מצאו חן בעינֵי הקטנה והיא התעקשה שניכנס לבָּמְבַּטְיָה, שם בילינו בנעימים כשני ילדים, מכנים זה את זה "אחי" ו"אחותי", מתנשקים ומשחקים – אני מושך בשדיה הקטנים כמנסה להגדילם והיא מדגדגת בזין שלי שהפעם התחזק כזרוע המלוֹש וקיבל מימדים רציניים – מרים אותה ומנשק את ערוותה הצהבהבה כשערות ראשה, מושיב אותה ומנשקה על פיה החמוד והעבה במקצת, משפשף לה במים, מנסה לחדור לתוכה, והיא: "לא מרשָׁה אחי, אני בתולה," ואני לא כל כך מאמין.
היתה בי אמונה נאיבית, בעקבות מה שאמר לי פעם מזכיר המשק, שהוא לי כאורים ותומים בעליונים וגם בתחתונים – שאם אתה מזיין בחורה בתחת אתה זוכה במשהו דומה לראשונות אצלה, משהו דומה לבתולים "גם אם בתוליה מלפנים נבתקו כבר מזמן והיא בחזקת משומשת."
אז סובבתי את מלנכולי, שערותיה הזהובות נוטפות מים ואני חופן את שדיה הקטנים בשתי ידיי החובקות מאחור והושבתי אותה על אברי, הזקוף, כן, זקוף ומוצק, כמלוש, כן, היו ימים – ושרתי לה בו-בתוסיק מנגינת "חושו אחים חושו" בוורסיה חֵיפָאִיתִית:

"חוּשִׁי יָלְדָה (במלעיל) חוּשִׁי
ממני אל תַחְשׁוּשִׁי
בַּעיר של אבא חוּשִׁי
תקעתי לָך בטוּשִׁיק..."

אבל במים לא הלך כל-כך לַשיר וגם הבתולה, רק הרגישה את קצה העטרה תקוע בפי-טבעתה ומבקש להיכנס מהצד של האין-בתולים, נרתעה מאוד אף שקצת נפתחה לקראתי מעצם הגירוי, "השתגעת, אחי, מה אתה שר? תגיד, אפשר להיכנס להריון גם מהתחת?... וגם אז צריך לעשות הפלה?.. מהתחת?..."
הסתובבה על קצה הזין שלי ופניה מתחננות אליי, מפצירה בי לגמור לי ביד ואפילו לצלול במים ולמצוץ את הנמר המידברי שלי ואני צוחק – "אחותי, את ממש אחות רחמנייה!" – והיא מתחננת: רק שלא אגמור עמוק בִּפְנִים, אבל שלי כבר נפל לא שדוד בלי להזריע, ונותרתי עם כל תאוותי כשיָדי מחזיקה בחלציי.
- - -
"תכתוב לי משהו על הגב," ביקשה להפיג את המתח.
"מה?"
"מה מה? תכתוב שאני אנחש!"
אייתתי על גבה הרטוב, אות על אות בַּאצבע עם נשיקה במקום רווח בין המילים, והיא פיענחה בקול: "אל"ף, נו"ן, יו"ד (נשיקה) – אני! – אל"ף, ו"ו, ה"א, בי"ת (נשיקה) – אוהב! – אל"ף, תי"ו (נשיקה) – אֶת! – פ"א, ו"ו, סמ"ך, יו"ד (נשיקה) – פוסי!!! – ו"ו, רי"ש, ו"ו, צדי"ק, ה"א (נשיקה) – ורוצֶה! – אַי!!! – " כניראה שהקשת הקטנה של הה"א שרטה את גבה התפנוקי או רק חשה בקצה הציפורן נוגעת ולא כרית האצבע, כי ידללה פתאום בקול ילדותי, אפילו קצת מפגר: "אני מתפלאה שמרשים לְךָ ללוש עם ציפורניים כמו שלךָ!" –
וככה לא הספקתי לאיית: למ"ד, זי"ן, יו"ד, יו"ד, נו"ן סופית –
כי מיד קפצה מהַבָּמבּטיה נימפונת זהובה-שחמחמה, עגלגלונת וגם רזה – ועדיין מכל חמוקיה נוטפת מים, חזרה עם זוג מספריים קטנות כשהיא מדקלמת במתיקות ובהברה שנשמעה לי אפילו קצת "ייקית":
"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"
והחלה גוזזת אותי, תחילה באצבעות הידיים, "שיהיה לך יותר קל לשחק לי בקוּסִי," כדבריה, "אבל אחי, בלי לפגוע בבתוליים," על משקל מספריים, והתכוונה שאוכל אולי לתקוע גם אצבע מאחור בלי לפצוע את העור הרגיש. אחר-כך עברה לאצבעות הרגליים וליטפה לי אותן אחת-אחת ונישקה בייחוד את הבהונות, וגם דגדגה קצת, וכשסיימה העבירה לידי את המספריים והרשתה לי לגזוז את ציפורניה, ועכשיו תורי היה להגיד ב"ייקית" שלדבריה ככה דיברה הגננת שלה מהדר הכרמל:
"אש, סכין ומספריים – לא לקחת בידיים!"
עדיין היו לה ציפורניים בגיל שאין בו הבדל בין נערה לנער ויכולתי לעשות זאת בנקל כמו שאני גוזז לעצמי. ומדי פעם עשינו הפסקה והתנשקנו ארוכות. וכאשר החזקתי בידי את כפות-רגליה הרכות והחמימות הייתי מגורה מאוד. הצמדתי אותן זו לזו ביוֹשְׁבְנָה על מעקה הבמבטיה ושיחקתי בהן כאילו היו שפתי ערווה.
אני ממש מתבייש לספר כי בשובי למשק, רק הייתי שוכב ומתבונן בבוהן החשופה שמלנכולי מצצה לי, ומיד המגוּרֶה שלי היה מתרומם ומשפריץ. כן, בימים ההם הייתי זָכרן מצויין וטרם ניטשטשתי.
"עכשיו צריך להוציא את המים עם כל חתיכות הציפורניים!" ושרה: "דגלנו עוד יזהיר מעל, הניקיון בריאות! עזרה לטף, טיפול בסב, לא נאחר, זהיר וָעֵר!"
וכך עמדנו באמבטיה וקילחנו זה את זה בטוש-טלפון, כשאני משתדל להשהותו מול פתחיה הנמוכים שהרי חיפה היא עיר המפרץ ואני מהמושבה ויש לי ניסיון בהשקאה בקִישְׁקֶה, צינור הגומי שבלחיצה על הקצה מתיז יותר רחוק –
ואז, כאשר מי האמבטיה העכורים-במקצת הולכים ופוחתים עם נשורת ציפורנינו עד שהם עושים בסוף "לופינג", סיבוב, ומשמיעים קול שאיבה גס כמו שיהוק, אבל פנימה – והבתולה לוקחת את הטוש-טלפון מידי כדי שאפסיק לדגדג לה בזרם ומתיזה בו על פניי בַּבּמבטיה – אני מצליח סוף-סוף להכניס בזהירות קצה אצבע אמה מלפנים ועוד אצבע אמה מאחור, וככה עמדה בין שתי ידיי החובקות אותה, משופדת, רועדת, כמהופנטת, ומלמלה, כלא יודעת מה קורה לה כשהיא מפרפרת בין כפות-ידיי זקורות האצבע ונאנחת, "רק לא לעשות לי חור..." ביקשה, "אחי, רק לא לקלקל את פּוּסִי... לא נמר... רק חוקן..."
גם אני לא הבנתי בדיוק מה קורה לה. נזהרתי לא להיכנס באצבעותיי, אמנם גזוזות הציפורניים – עמוק מדי, אף כי תחת העגלגל והרטוב נפער למגע האצבע לא פחות משפתי פּוּסִי, ומרוב התרגשות השפרצתי טונה של זרע כשאני מצליח בשניות האחרונות לשלוף את שתי ידיי ולתפוס בה רק מאחור כדי להשחיל את שלי בין עגבותיה הקטנות, השזופות, ולמלא אותה עד פי הטבעת טיפות לבנות, ריחניות, כי לא התפרקתי כבר כמה ימים – ממש הסרחנו זרע, מה שחייב אותנו שוב להתקלח, הפעם בשתיקה, כאילו עבר עלינו איזה זעזוע של התגלות או תגלית שלא מן העולם הזה.
"אני חושבת שאני מרגישה כמו אישה עוד לפני שהייתי אישה..." קבעה בקולה הילדותי. "עכשיו אתה כבר לא רק אחי כי אני גם כבר כמו אישה שלך?"
לא עניתי.
"אישה מהתחת!" ציחקקה, "ואתה חיימקה שפינוזה, הבּוּבּוּ חוקן שלי כמו אפריים כשיש לי עצירות! מה זה מילאת אותי שם כשעמדנו בבמבטיה..."
"מה פתאום אפריים? מה..."
"טוב, תשכח," צחקה במבוכה, "אז כמו במשאבה של תחנת בנזין? – בּוּבּוּבּוּבּוּ שלי... ככה אתה גם מנפח את הפרימוסים במאפייה שלך בקיבוץ?" ניסתה עוד פעם לגעת לי בנמר המידברי הרטוב שטרם לגמרי נרגע. "ככה, בַּמשאבה?"
בתחנות הדלק פעלו משאבות ידניות והיה צורך להניע את הידית הלוך וחזור כדי לשאוב מלוא הגלון בנזין ולמלא את הטנק של האוטו. הבנזין הצהוב כשתן היה מבעבע ועולה, ממלא צנצנת גלילית, וכשהיתה תאומתה מתחילה להתמלא, היתה הראשונה משמיעה קול גרגור ומתרוקנת במהירות לטנק של האוטו.
פינקה אותי במלמולים מוזרים ואפילו קצת בכתה, "היה לי טוב," אמרה, "אף פעם בחיים לא הייתי כך בעננים... אוּיְשׁ, יהיה יותר טוב לי עכשיו בְּתנ"ך, אפילו טוב מאוד כי אני כבר מבינה מה זה אביונה... עשית לי רעידת-אדמה בגוף, בּוּבְּקָלֶה."
"אני, ציטרוס המרעיד מפרדסי שפינוזה ובניו, פרדסן וחבר-קיבוץ, וגם בוסתנאי – הכול ביחד!" נשקתי לה מכף רגל עד ראש, פשוטו כמשמעו. הכול ליקקתי.

המשך יבוא