על ספרה של צילה דגון "לא יכולתי אחרת"
ספר לכול, 2019, 240 עמ'
הגיבורה הראשית של הספר "רוחל'ה 'לא יכלה אחרת'" (עמ' 44), התאהבה באיש הלא נכון, שהפך את חייה לגיהינום. אלחנדרו, גבר בן ארבעים וחמש מגיע עם בתו רוסיטה לראש פינה כדי להתחקות אחרי סבתא רבתא שלו שעלתה מרומניה לראש פינה, וירדה לדרום אפריקה ומשם לארגנטינה. המפגש שלו עם רוחל'ה, ג'ינג'ית יפיפייה בת שלושים, מוליד אהבה מטורפת בין השניים, וכשרוחל'ה נכנסת ממנו להריון, אביה נאלץ להסכים לנישואיה עימו. אלחנדרו מתגלה כסכיזופרן אלים, שבהתקפות זעם הוא תוקף באכזריות את אשתו ואת בתו רוסיטה, כשהוא מגן, כביכול, על נמרוד בנו מרוחל'ה, ועל שני התאומים שנולדו אחר כך. שני התאומים אינם מוזכרים בשמותיהם לאורך כל הספר, וכפי שנראה בהמשך זה אחד הקווים מאפיינים את היצירה. סצנות הטירוף של אלחנדרו מסתיימות בהשתלטות עליו, זריקת הרגעה ואשפוז חוזר ונשנה בבית חולים לחולי נפש.
הטרגדיה של רוחל'ה מתעצמת כאשר הבנים נוטשים את הבית הבלתי אפשרי, ויורדים מהארץ. גם רוסיטה נוסעת לארגנטינה לחפש את עקבות אימה, תעלומה שמתפענחת ממש לקראת סוף הספר. כשאלחנדרו נפטר, מגיעים הבנים ורוסיטה להלוויה ולשבעה, בעיקר מתוך תקווה שאביהם השאיר להם ירושה בצוואתו. מאחר שאביה של רוחל'ה לא כלל אותו בירושה – לא היה לו מה להוריש למגינת ליבם של הבנים. רוחל'ה פיצתה אותם במעטפות של כסף ובמימון כרטיסי הטיסה שלהם.
וכאן מתחיל התיקון הגדול של חייה: היא כבר בת שישים, ומבקשת למצות כל יום, כל שנה שנותרו לה, והיא עושה את זה בהצלחה מסחררת: היא מחכירה את הנחלה שלה לזכיין שמבקש להקים שם דיור מוגן, ויוצאת להרפתקה בחו"ל, כמעט בלי להשאיר עקבות. התחנה הראשונה היא יוון, שם מתאהב בה ניקולאוס, משורר ומרצה באוניברסיטה, שגר בחלקידיס שבאי אוויה המחובר לאתונה, שהוא גם בעליה של בקתה בהרים, שהפכה לקן אהבתם. הקשר ביניהם התהדק כאשר רוחל'ה (הוא מכנה אותה 'פיוגה' שמשמעה – להבה) סועדת אותו לאחר תאונת דרכים שעבר לנגד עיניה. החשש שמא אנג'ליקה, בתו של ניקולאוס (אשתו נהרגה בתאונה), הגרה בארה"ב תחשוש לזכויותיה אצל אביה, גורם לרוח'לה לעזוב את יוון, ולקבל את עצתו של ניקולאוס לנסוע לאירלנד אל חברו שון, גם הוא משורר ורקדן, ומרצה באוניברסיטת גלאווי. שון, הנמצא בזוגיות עם דיוויד, קברניט אוניית הפאר "אליזבט", מקבל את רוחל'ה באהבה גדולה בעיקר כדי לעשות נחת לקלרה אימו, האדוקה בקתוליות שלה, שאינה רווה נחת מקשריו ההומוסקסואליים שלו. הם נישאים נשואים אפלטוניים, וכך מקבלת רוחל'ה אזרחות אירית, ושמה בדרכון 'פיוגה יורק'. אגב זאת הפעם הראשונה ברומן שדמות מקבלת שם משפחה (עמ' 203). שם משפחה מוזכר עוד פעם אחת בלבד בספר (עמ' 235), זהו שמה של בת השיח של רוחל'ה – שולה (שולינקה) גלעד.
קלרה נפטרת, ולפני מותה היא מצווה לשרוף את גופתה ולחלק את האפר לבנה, שון, לרוז, חברתה שמשפחתה אימצה אותה כשבת שש-עשרה ילדה את שון ללא נישואין, ולרוחל'ה. אחרי שנתיים באירלנד, היא יוצאת להפלגה של שנתיים באוניית הפאר של דיוויד, וכמעט נשבית בקסמיו של עבדאלה, עשיר מדובאי. לאחר שנתיים בים היא מתיישבת באי, שהמתיישבים בו הם שומרי סביבה ונודיסטים. לאורך כל הספר לא מוזכר שם האי, וגם לא שום מימד היכול לשייך אותו למקום בגלובוס. כיוון שמתוארת בו התפרצות געשית בים, הגורמת לרעידת אדמה ובקיעים בקרקע – מפתה לחשוב על אחד מאיי הוואי, אבל כאמור, זה רק ניחוש. על האי חוזרת רוחל'ה לעיסוקה בראש פינה, והיא בעלת דיר עיזים, ששני נערים (שוב בלי שמות) עוזרים לה בטיפול, חליבה וגיבון גבינות. על האי מתאהב בה פיטר, שכמו שאר מאהביה הוא צעיר ממנה בעשר שנים, ושניהם, כמו שאר תושבי האי, רוחצים בים בעירום בכל מזג אוויר. ביוון, באירלנד, על האונייה – בכל מקום, רוחל'ה מציירת עיזים, כבשים, דגים בעלי ראשי אדם, הדומים לאישים שהיא פוגשת בנדודיה. הציורים שלה זוכים להצלחה ולהצגה בתערוכות ביוון, באירלנד ובאוניית הפאר "אליזבט".
את סיפור חייה היא חושפת בפני שולינקה (היא שולה גלבוע הנ"ל), בתה של חברתה הטובה ליאורה, ששכלה את בנה החייל יואב (סצינה קורעת לב מתארת את הבשורה המרה שהביאו לה נציגי צה"ל). ליאורה שוקעת לאלצהיימר, וסועד אותה עד מותה – נחום – שהיה מאהב שלה גם לפני שבעלה נפטר.
שולינקה הגיעה לאי בעקבות מחקר שהיא ערכה עבור האו"ם על סוסוני ים הנכחדים. היא עוברת לגור אצל רוחל'ה, שומעת את וידוייה, וקוראת ביומנה. שולינקה עצמה היא לסבית החיה עם אישה בסן-פרנסיסקו (שוב, לא מוזכר שמה), ולבסוף מתחתנת בעירייה של עיר המחוז באי עם מדלן, בת למהגר יפני.
כיאה לדמותה המופלאה של רוחל'ה, גם סופה היה יוצא דופן: היא היתה מעשנת כבדה, ופעם מעדה, הסיגריה הדלוקה נפלה על השטיח, והבית עלה בלהבות. היא מצליחה להגיע למפתן הבית, ושם היא מתעלפת. כוויה ושבורת ירך היא מובלת לבית חולים, שם היא מביעה את רצונה לשוב הביתה, כלומר, לראש פינה. רצונה מתגשם, והיא מבלה את ימיה האחרונים בדיור מוגן שהוקם על נחלתה בראש פינה.
גם שולינקה חוזרת לראש פינה עם בת הזוג מדלן, ובנם המאומץ תום, ושם היא פוגשת את דניאל, בתם של אחד מבניה של רוחל'ה, ש'עושה עלייה'. מסתבר שגם אהרן, בנה של רוסיטה הגיע מברוקלין לראש פינה, יחד עם עוד צעירי חב"ד, והם סועדים את דרי הדיור המוגן.
"התיקון" של רוחל'ה כלל גם התרחקות מכל מגע עם ישראלים, אבל בליבה היא הרי נשארה יהודייה וישראלית, וזכתה לבלות את ימיה האחרונים במושבת נעוריה – ראש פינה, ולהיקבר שם.
אומרים שבעלי עיניים טובות רואים רק טוב בסביבתם – כנראה שכאלו עיניים יש למחברת, כי בכל הספר כולו אין אף "איש רע": אלחנדרו הוא מטורף, אבל לא רע, בניה של רוחל'ה ברחו מאימתו של האב, אבל דואגים לחפש את אימם הנעלמת, ושולחים לה ברכות ליום הולדת. בכל מקום מקבלים את רוחל'ה באהבה גדולה, זוכה לאינספור חיבוקים, לאירוח חם. השיא הוא האירוח באוניית הפאר "אליזבט" במשך שנתיים של הפלגות. וכן, כמעט כל הגיבורים הם יפים מופלגים: הדוד חיים, אבא של רוחל'ה, פיליפ, המומחה לגבינות, ניקולאוס הדומה לאפולו, אנג'ליקה בתו היפיפייה, שון שהוא היפה מבין האירים שרוחל'ה פגשה, וכמובן, רוחל'ה עצמה שזקנתה לא פגמה ביופייה. עיניים טובות אמרנו? אולי גם יפות.
יש המון חידות בספר, שמתפענחות לאט לאט, וגורמות למתח המיוחל ברומן טוב. אזכיר שתיים: שולינקה מוצאת דרכון של רוחל'ה, שבו רשום שם אחר לגמרי (עמ' 97), וזה מתפענח בהמשך; וכן, מדוע אלחנדרו הגיע לראש פינה בלי אימה של רוסיטה. החידה הזאת כמו אחרות מתפענחת לאט לאט – המסייע בידי רוסיטה בנדון הוא שרוליק, איש חב"ד, שגם נושא אותה לאישה. איך זה מתפענח, לא אגלה, והקורא יברר דברים אלה בעצמו. והחידה הגדולה – שמו ומקומו של האי שהיה למקלט עבור רוחל'ה – חידה זאת אינה מתפענחת כלל.
למחברת יש יכולת מרשימה לתאר דברים, כמו נוף המפרץ המתגלה בחלון ביתה של רוחל'ה באי (עמ' 37), שקיעה (עמ' 132), ההתפרצות הגעשית בים (עמ' 163-160), תיאור סוסי האי (עמ' 175), תיאור השיט של האונייה בים (עמ' 187), תיאור האווירה בפאב אירי (עמ' 195), תיאור של להקת עורבים (עמ' 218) ועוד.
הרומן מעניין מאוד ומרתק. מומלץ מאוד.
משה גרנות