"חייתי עד לשנת... ולא ידעתי את ארוס" –
– גילויו המאוחר, יצחק שנברג-שנהר.
פרק מתוך "ימים של לענה ודבש", 1997

ב-21 בפברואר 1969 נדפס במוסף הספרותי של "דבר" סיפור קצר של אסתר ראב בשם "הבקע הראשון". זהו סיפורה האירוטי השני אחרי "ריבת שושנים". בשנותיה האחרונות רתיעתה מכתיבה אירוטית היתה עזה כל-כך שלאחר שהיא מפקידה בידי את עיזבונה הספרותי היא מתנה זאת, בעל-פה ובמכתב אליי, בכך שידידיה, ראשי אגודת הסופרים דאז – ישגיחו עליי: "שלא תכניס לכתביי קטעים אירוטיים כמו שאתה כותב ברומאנים שלך!"
כל רומאן חדש שלי, וכמעט כל סיפור – גרם לה התקפי-זעם בגלל החשיפה האירוטית, ואילו עם אחותי הצעירה לאה היתה נוהגת לשבת לא פעם ולגולל באוזניה את עלילותיה עם גברים ולהתפאר – עד שהיתה ממש מביכה את הנערה בהתפארויותיה.

הבקע הראשון
האורנים עמדו – כאילו ניטעו כאן מששת ימי בראשית – הרי-יהודה אלה, שכחו את מירוץ-הזמן. תחת שמש יוקדת – קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים – מיני עד – לעד; אין הם נימודים בשנים – ספירה אחרת להם: ספירה שאינה בגבול מושגי-אדם.
שעות-בוקר עתה, וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי גזעים וענפים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.
האדמה מתחת לאורנים דשנה-שחורה ונפתחת כעת עם צחיח-הקיץ: בקיעים-בקיעים – עשב האביב שעוד עומד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.
ערוגות-הפרחים מסוייגות אבני-המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנו להם כאן מתוך משפכים קטנים: מי-גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.
התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין. רוח-תזזית נושבת והומה בהם – משהו מקוטע לפתע – ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות, ונדם. היא פתחה את עיניה – ותקרת-החדר מתקמרת קרובה וחמימה כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה וכאילו על פי צו עליון, ושלא בידיעתם, נפשקות השפתיים ומחייכים הפיות, והשיניים הלבנות – זה מול זו.
שלווה גדולה שופעת מקירות החדר העבים והמסויידים לבן, ומעין שקט רווה יורד על הגופות המהוקצעים; הם סופגים אותו וסאת-יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום בשעות-בוקר אלו.
מיד שולפת היא את שוקיה הארוכות השזופות מתוך לובן-הסדינים, ובבת-אחת היא תוקעת את רגליה כמזלג – לתוך היום; למראה זה היה הוא זוקף את ראשו ומאזין. על הריבוע הקטן שלפני המיטה נעמדו רגליים אלה – וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה שליווה; טעם לחם אפוי חום עלה בפיו, וריח מוכר של פרחי-אלמוות חומים, מרשרשים, התערב בו.
הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם – זמר-הצרצרים כאשד של זכוכית כתושה, המשתפך לתוך כלי-נחושת – משתפך בלי-הפסק, עד להרדמת-החושים. החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי, יצר ובלל פילפל לתוך ריח-הכופר, וזה היה צף ומתנדנד כשמן על פני גלי-האוויר; מתחת לשיניך – כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות שפרחו בצל-הבית: ריח אפלולי ולח כבא מחביוני מנזרים קרירים.
כתפו של הגבר היתה מורמת אלכסונית, ובתנועת-ביטול ואתגר היה חותך בה את האוויר, והאור מסביבו; אלה נשמעו לו, והקיפוהו וסילסלו בשיער הבהיר; נחו על זרועותיו המוארכות כעל גבי חיה מושלמת וחלקת-גו.
היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים, חזרה על תנועותיו כסירה מובלת ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו; בעלותה על סלע אחד נגעה בלי משים זרועה בזרועו – ולפתע נתזה שרביט ניצוצות ופרחה לעיניהם – כקשת מבריקה – דומה היה זה לכוכבים אשר יראו בני-אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים. עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את יישותה הרוטטת, ואחר במחי-יד, כאילו לשם שעשוע, הרכיבה כנזר על ראשו.
הם מצאו תל קטן זרוע ציפורני-בר דקות-גבעול, וקיפודי-קורנית פורחת היו תקועים בסלע, דבורים זימזמו וניתלו על גבעולי הציפורן הענוגים והדקים, ואלו היו נכפפים קמעא מכובד גופן – וכך היו מתנדנדות עליהן ומוצצות מתוך הגביע הוורוד את הצוף – ריח דבש היה תלוי באוויר.
הוא תלש בידיו עשבים מסביבו, תחב ידיו לתוך הקורנית ובחש בה "בכדי לעורר את ריחה," אמר – לפתע הזדקף וצעקה נפלטה מפיו. היא קפצה ועמדה על רגליה, ראתה פנים זרים לפניה; פינות-הפה נמשכו למטה, וכחול-עיניו נתכער כשלולית שזרקו אבן לתוכה; הוא יבב בקול דק – היא נדמה – דבורה, "רק דבורה," צעקה. החזיקה בידו ואולם הוא שמט את זרועו מידה, הוא עמד ובכה...
היא רצתה לעזור לו – אך הפכה פניה וברחה בכיוון המלון.

תחילה הייתי סבור ש"הבקע הראשון" הוא סיפור משלהי שנות ה-60, תקופה פורייה במיוחד בפרוזה של אסתר. לימים, תוך כדי פיענוח ארכיונה, הגעתי לכתב-יד ישן מראשית שנות ה-30 בשם "יום אחרון", הדומה לכתבי-יד אחרים מאותה תקופה. זהו נוסח ראשון, חלקו בטיוטה, לסיפור "הבקע הראשון". כותרת המישנה של הסיפור "יום אחרון" היא "פרק מסיפור", ובטיוטה אחרת – "פרק מרומאן". אולי זהו ספר הפרוזה שעליו רומז שמעון גינצבורג ברשימה ב"דאר היום" ב-1934: "השמועה אומרת, כי עברה המשוררת אל הכתיבה בפרוזה משום-מה, והיא עוסקת עכשיו בכתיבת ספר שלם בפרוזה." עלילת הסיפור מתרחשת בקיץ 1932 בבית-מלון או פנסיון בירושלים, והוא מובא כאן לאחר עריכה.

יום אחרון
האורנים עמדו כאילו נוטעו כאן מששת ימי בראשית; או כאילו נטעם לכל הפחות דוד המלך בשעתו או שלמה בנו – הרי יהודה [ירושלים] אלה שכחו את מרוץ הזמן תחת שמש יוקדת: קיץ וחורף חליפות; מתעגלים הם כלפי שמיים מיני עד – לעד; אין הם נמודים בשנים: ספירה חדשה צריך למו, ספירה שאיננה במושג האדם.
שעות בוקר עתה וכבר הספיקה השמש להתיך את הכופר של אורני-הגן; משתפך הוא זהוב מחריצי ענפים וגזעים ונדבק לידיים ולבגדים כדבש כבד.
האדמה מתחת לאורנים דשנה-ושחורה ונפתחת כעת עם צחיחי הקיץ – בקיעים בקיעים; עשב האביב כעומד עוד עליה – כבר הצהיב ונדוש ברגליים.
ערוגות פרחים מסוייגות אבני המקום – עומדות מאובקות וכמהות למים אשר ניתנים להן כאן מתוך משפכים קטנים: מי גשמים שנאספו לתוך בורות בתוך החצר הרחבה.
התריסים בחדר הזוג מוגפים עדיין; רוח תזזית נושבת והומה בהם משהו מקוטע. לפתע ניעור אחד התורים בגן, מייבב יבבות אחדות ונדם – היא פוקחת את עיניה, ותקרת החדר מתקמרת, קרובה וחמימה – כקונכיה מעל לראש – מיד הופך הוא את פניו אליה, וכאילו על פי צו עליון, שלא בידיעתם נפשקות השפתיים ומחייכות הפיות עם השיניים הלבנות זה מול זה...
שלווה גדולה שופעת מקירות החדר המסויידים לבן ורווייה גדולה יורדת על הגופות המהוקצעים, הם סופגים אותה וסאת יישותם המשותפת כאילו מתמלאת עד תום, בשעות בוקר אלה.
מיד שלפה היא את שוקיה הארוכות, השזופות, מתוך לובן הסדינים, ובבת אחת תקעה את רגליה כמזלג לתוך היום; למראה תנועה זו היה הוא זוקף את ראשו ומאזין... על הריבוע הקטן שלפני המיטה עמדו רגליים אלה, וממנו נמשכה ויצאה לתוך היום דרך בהירה, שלווה; טעם לחם אפוי-חום עלה בפיו, וריח ידוע של פרחי אלמוות חומים-מרשרשים התערב בו.
הם יצאו מחדרם ומיד ניתך עליהם קילוחים קילוחים צרצור החסילים, הוא השתפך כאשד של זכוכית כתושה הנוזל לתוך כלי נחושת, נוזל ומשתפך בלי הפסק עד להרדמת החושים, עד להתעלפות...
החרול הכחול כבר היה מחומם כראוי ויצק ובלל ריח פלפל לתוך ריח הכופר; וזה היה צף ומתנודד כשמן על פני גלי האוויר, ומתחת לשניים, כבסיס בצקי מסויים, השתטח ריח הטוברוזות, שפרחו בצל הבית; ריח אפל ולח, כבא מחביוני מסגדים קרירים.
כתפו של הגבר היתה מורמה אלכסונית, ובתנועת ביטול היה חותך בה את האוויר והאור סביבו, ואלה נשמעו לו והקיפוהו בכוונותיהם הטובות; סלסלו בשערו הבהיר; נחו על הזרועות המוארכות כאשר ינוחו בחן כעל גבי חיה שלמה וחלקת-גו, כאשר תרעינה בשלמות ובשלווה על ההרים האלה.
היא נגררה אחריו כקשורה אליו בעבותים סמויים. בכל מיפנה ובכל מעלה חזרה על תנועותיו כסירה מובלה ביד איתנה, צעדיה הלכו והתרחבו מאליהם, ונתכוונו לצעדיו שלו.
בעלותם על כף אחד נגעה בלי משים זרועו בזרועה – והעור אשר נגע בעור הצמיחו פתאום שרביט ניצוצות כחולים לאור היום ופרח לעיניהם כאשכול מבהיק – דומה היה זה לכוכבים אשר יראום בני אדם בעצם היום מתוך בארות עמוקים – – – עיניו עגנו רגע בתוך עיניה ושלו להם בשקט את כל יישותה הרוטטת – – – ואחר – במחי-יד – כאילו לשם שעשוע נעלה – הרכיבוה כנזר על ראשו היפה.
הם עזבו את הגן ונכנסו לגבול שדות; בצלעות ההרים על מדרונים השתטחו מקשאות, וערוגות תירס שלחו לשונות ירוקים מעל הרגבים הדשנים והתחוחים שהיו מתפוררים כגבינה מתחת כף הרגל – עדרי עיזים טיפסו על הפסגות הערומות והצטופפו בצל הסלעים והיוו כתמים שחורים מסביב להם.
בצידי שבילים סרטה הקורנית את הרגליים היחפות, ומיד טפטפה את ריחה: ריח רפואות וכאבים מדוממים; שלוויות בודדות, יבשות-למחצה, נשתיירו כאן מן האביב בנעצוצים הטחובים, וציפורן הסלע התעופפו כפרפרים ורודים על פני הסלעים האפורים.
המראות והריחות רשרשו בעמקי העיניים וסללו מבואות רחבים לתוך חייהם – חיי השניים. השמש עמדה על ראשם והיא צנחה פתאום לרגליו והסתתרה בצלו הקצר ...
"נחזור," פקד בחיוך, והם התחילו לרדת לקראת בית-מלונם; במבואי הגן הקיף אותם אגם של צל, אורנים מסורבלים ושבים מאוד עמדו כאן, והאדמה תחתם היתה מכוסה תילי מחטים שנשרו שנים רבות זה על גבי זה. האוויר היה כאן קריר, ושהה על הפנים המשולהבים, הקיף את הגוף כמו מים, נכנס לתוכו, עברו מכל צד – כעבור את הכברה.
"המקום כאן מתאים להתעמל, על פני שכבת המחטים," אמר הוא וקרס פעם וקם, קרס שוב מבלי לנגוע באבר אחר מאשר ברגליו על פני האדמה; והיא, כאילו חיכתה לצו זה, זרקה את ה"חצאית" הפרופה לכל אורכה, ונישארה ב"קצרות" מצבע הקינמון, שכבה על גבה והחלה לנענע ברגליה כברכיבה על אופניים, פתאום זקפה אותן, ואחריהן את הגב, וכל הגוף עמד איתן וזקוף על הראש והעורף והיווה קו ישר אחד, ישר כנר –
הוא חדל מהתנועע, הביט עליה וחייך; בעומדה כך על הראש, ראתה לפי עמדת רגליו את החיוך המתרחק על פניו, היא השתטחה על גבה וערכה "מנוחה", והוא על ידה.

משיצאו לפנות ערב מן האולם הקריר של בית-מלונם – החלו צללים מכהים את האוויר; ההרים הרחוקים שהיו מקודם שכבה אחת מחוקה באור, החלו להתבלט רכס רכס לבדו, והכפים הטילו צל על צידם האחד. העצים הוריקו פתאום ונתרעננו כאילו צללים החלו מכהים, וההרים שהיו מקודם מחולקים כל רכס לבדו החלו מתלכדים על ידי צללים אפורים ששפעו מצלעותיהם, הצלעות נתרככו והרכסים החדים עטו אוויר כחול.
העצים ניעורו מתרדמת היום, ושיחים חיכו לטיפות הטל המעטות, והלילה יצא מבין, מן ההרים, בקריאות בודדות של כפרים רחוקים על צלעות מאדימות משקיעה, הלילה צמח ועלה מגיאיות אפלות אשר בשביליהן זחלו טור רכובי חמור וגמלים טעוני מחרשות.
הם ישבו על ראש פסגה. ראשה היה נוטה קצת על שכמה.
הם נשמו זה על יד זה, הכניסו ופלטו את אוויר הפסגה ומילאו ריאותיהם מאוויר כאילו היו אלה נשימותיהם האחרונות בחיים, הם היו על פסגת אושרם, הפסגה אשר ממנה בדרך הטבע מתחילה הירידה.
במרחק גדול עוד מהם צלצלה עוד כבלומה סחרחרת המורד.

*
כשלושים ושבע שנים מפרידות בין הדפים הגנוזים של "יום אחרון" לבין פירסום "הבקע הראשון". "הבקע הראשון", שהתפרסם ב-1969, דומה לקודמו "יום אחרון" עד סמוך לסיומו. אך בעוד ש"הבקע הראשון" מתאר את הירידה מ"פסגת אושרם" של השניים בצורה מוחשית – כאשר לאחר שכרון החושים של הלילה באה תגובה בכיינית של הגבר בגלל עקיצת הדבורה ומפיגה את הקסם שהילך על בת-זוגו – הרי שב"יום אחרון" מתוארת הירידה מפסגת האושר בצורה פיוטית, ללא עלילה, ללא סיבה ניראית לעין אלא כנובעת מעצם החד-פעמיות של המיפגש, מסופיותו. לכן ייתכן שהמעשה בעקיצת הדבורה הוא המצאה מאוחרת, בידיונית.
גאוותה של גיבורת הסיפור על שוקיה הארוכות, השזופות, והיא מתנאה בהן. באחד משיריה הראשונים, "סבתות קדושות בירושלים", משנת 1930, כותבת אסתר: "כפות רגליים / רכות כידיים / בחול לוהט ממששות". ואכן, כפות-רגליה היו יפות ומוארכות כאצבעות-ידיה, שהיו אף הן יפות להפליא, ואולם דבר-מה מאוד גברי היה בפניה, בייחוד האף העבה, ה"רַאבִּי", שבו דמתה מאוד לאחיהָ.
לאסתר היתה עין בוחנת וחוש מושחז לפרטים. כל פגימה צרמה. כשנולדו לאחותי ולי צאצאים נהגה אסתר לבחון אותם בשבע עיניים, כדי לוודא אם אצבעות ידיהם ורגליהם תואמות ונאות, בדומה לאלה שאיפיינו אותה ואת אחיה, ושבהן ראתה סימן היכר של השתייכות "גזעית" למשפחה.
"אל תשכח, כשמבקרים אצל אישה שאוהבים, כל פרט חשוב, ועלול לקלקל את הכל," נהגה לומר לי מתוך דאגה להצלחתי בחיים, וגם באהבה – "פעם בא אלי גבר שמצא חן בעיניי, אבל כשהתיישב והניח רגל על רגל, ביצבצו גרביו הירוקות, ובבת אחת פג הקסם!"
כאשר סוֹפר מספר פעמים אחדות מעשה שאירע לגיבור בן-דמותו, הדעת נותנת שמדובר ככל הניראה בסיפור אמיתי, אלא אם כן זהו סופר מתחכם המבקש לטמון פחים לביוגראף שלו. הפרוזה של אסתר רובה אוטוביוגראפית ולעיתים מסתפקת בהסוואה קלה של השם. האם בסיפור "הבקע הראשון" מצוי יסוד אוטוביוגראפי? מתי התרחש המעשה המתואר בשני הסיפורים? מי הגבר שאותו הם מתארים? מדוע גנזה אסתר את "יום אחרון"? מדוע היא מתעוררת רק לאחר כשלושים ושבע שנים לפרסם את הנוסח החדש בשם "הבקע הראשון"?
רמז ראשון נמצא ברשימתו של ג. טלפיר "הבית האדום בלב חולות-הזהב" שמתארת את המחצית הראשונה של שנת 1932: "ביום בהיר אחד ביתה [של אסתר] היה סגור. עברו יום, יומיים, שבוע, שבועיים, ואסתר איננה. כשסוף-סוף חזרה והעגמומית שבעיניה העמיקה, ועל פניה המתוחים ריחפה איזו אכזבה – איש לא העז לשאול. לאחר זמן נודע: היא עשתה כשבועיים בירושלים עם י.ש. – "
י.ש. הוא כניראה הסופר יצחק שנברג, לימים – שנהר. הוא נולד ב-1902 בעיירה בגבול אוקראינה-גאליציה, עלה בשלהי 1921 לארץ ועבד כשומר מסילת-הברזל לוד-רחובות-יבנה. לאחר מכן עסק בהובלת זיפזיף על-גבי גמלים ואז יצר את שירו-פזמונו "גמל גמלי". בשלהי 1923 עבר למרחביה ועבד בחריש; שירו הראשון שנדפס ב"הדים", נכתב שם. באביב 1924 חזר לתל-אביב, ובמשך כשנתיים וחצי עבד כחבר בקבוצת-בניין. הוא הצטרף לתא"י, תיאטרון ארץ-ישראל, והתיידד עם סופרים ובייחוד עם אז"ר. זו היתה תקופה פורייה בתחום יצירתו. בעידודו של חיים ארלוזורוב יצא ב-1930 ללמוד כלכלה בבריסל וחזר ב-1931. ב-1935, עם עלייתו של ש"ז שוקן לארץ, הוא נעשה מזכירו העברי ומלווהו בנסיעות לחו"ל. לימים עבר לירושלים ונעשה עורך הוצאת שוקן ושנתוני "לוח הארץ", עד למותו ב-1957.
בשיחה עם הלית ישורון בסוף שנת 1980 סיפרה אסתר: "אחרי מות בעלי הייתי קפואה. אחר-כך התחילו לבוא. בא שלונסקי ובא הורוביץ ובא פסח גינזבורג ושנברג." התקופה שבה נסעה אסתר עם י.ש. לירושלים היא אפוא קיץ 1932 – לאחר שהיא כבר התאוששה מאלמנותה ולאחר ששנברג שב מבלגיה.
"הבקע הראשון" נדפס, כאמור, ב"דבר" ב-21 בפברואר 1969. באותו הזמן פנה אליה המשורר ק.א. ברתיני, עורך "מאזניים", והזמין אצלה רשימה מזכרונותיה על תקופת "הדים" שבעריכת ברש ורבינוביץ. אולי הזמנתו היא שעוררה אותה לפשפש בניירותיה הישנים ולכתוב מחדש את "הבקע הראשון"? מה עוד ששנברג-שנהר כבר אינו בחיים.
ב-10.2.69 משגרת אסתר גלויית תשובה לברתיני וכותבת לו: "אשר לרשימה על 'הדים', עלי להתרכז ולהעלות זכרונות, אשתדל לעשות זאת בקרוב – " ("גנזים" א-76148). ואכן במרס 1969 רואה אור ב"מאזניים" הרשימה "ימי 'הדים'". אסתר מעלה בה תיאור חושני של שנברג הצעיר, אמנם מבעד לעיניהם של שני "הזקנים", עורכי "הדים", ברש ורבינוביץ, שאצלם מפרסמים היא וגם שנברג את שיריהם הראשונים.
כותבת אסתר ברשימתה:
ושנברג: גבוה, דק, וראשו ראש ילד; מחייך בעיניים עצומות-למחצה והריווח בין שתי שיניו הקדמיות מזכיר את חלב-האם, שעקבותיו עוד לא נימחו משפתיו התמימות – הוא בא מן העמק, הילד המגודל, לבוש בגדי-עבודה; קיץ – שרווליו מופשלים עד מעל המרפק, ושריריו היפים הארוכים משחקים מתחת לעור השזוף. מובן שהוא נקודת-המוקד, המושכת ביותר את העיניים. שני הזקנים, ברש ויעקב רבינוביץ, מביטים עליו בהתפעלות: נידמה שהבחור מגלם את כל מאווייהם האבודים של השניים – הם מפזזים סביבו והוא צוחק. אחד ממשש בשריריו; השני נוגע בכותונתו הדהוייה: ריח של עבודה גופנית, של בריאות, ונופי-מולדת חדשים – הם חוזים בו, נושמים אותו, בולעים אותו נתח-נתח, והוא עומד ממצמץ בעיניו וצוחק. אבל הוא גם כותב שירים, שירים מאופקים, מגובשים, שהם כראשי-פרקים של משהו שעתיד לבוא, ושאמנם בא מאוחר יותר.

*
שנברג אכן בא מן העמק לתל-אביב באביב 1924, אבל אני מתקשה להניח שסיפור-האהבה שמתואר ב"יום אחרון" מתרחש בין השנים 1930-1925, כאשר אסתר עדיין אישה נשואה. זאת ועוד, טלפיר מדבר במפורש על המחצית הראשונה של שנת 1932, ומסייעת לדבריו עדותה של הילה שפירא-רוכל, מפי אימה רבקה רוכל, אחותו של יצחק שנהר-שנברג, שגם פירסמה עליו ספר זכרונות. סיפרה לי הילה:
אימי רבקה למדה בבית-הספר לאחיות של הדסה בירושלים. יום אחד ניגשת אליה חברה מפתח-תקוה, שדרוביצקי, ואומרת לה:
"שמעתי שאחיך מתחתן עם אסתר ראב!"
אימי נדהמה, אבל מאוחר יותר שמעה מסבתי כי דודי ציניה [יצחק שנהר] בא אל אימו ואמר לה שהוא מתכוון להתחתן עם אסתר ראב, ושאל מה היא חושבת על כך, כי היה מאוד קשור אל אימו.
לסבתי היו חיים די קשים, והוא העמיד את הדברים כך שאולי לאחר שיתחתן עם אסתר ראב, שהיא אישה עשירה באותו זמן, יהיה לאימו יותר קל.
אימו התקוממה: "מה, בגללי אתה הולך לעשות את ההחלטה הזו? תוציא אותי מהתמונה! אני לא צריכה להיות גורם בשיקולים שלך."
הרומאן בין אסתר לציניה היה מאוד רציני. הם עמדו להתחתן. ודובר אז שציניה יסע עם אסתר לאנגליה.

השיחזור הכמעט-בלשי של פרטים עלול לעמעם את התיאור המוחשי של פרץ האהבה הקצר והעז שמתרחש בין אסתר ליצחק שנברג. בצילום מראשית שנות ה-30 נראים השניים יושבים על חוף ימה של תל-אביב בבגדי-ים בכסאות-נוח. שנברג, הצעיר מאסתר בשמונה שנים, ניראה בחור יפהפה ואתלטי, ובשיחה עם ראובן שהם, ב-5 באוקטובר 1971, אכן מעידה אסתר כי שנהר-שנברג "היה אציל במראהו עם הרבה חן. היה לו גוף שרירי ושזוף עם ראש של ילד ולא היה דון ג'ואן. היתה בו תמימות."
בשנת 1971 התחיל ראובן שהם, חבר קיבוץ יפעת וסטודנט לספרות באוניברסיטה העברית בירושלים, לכתוב מונוגרפיה על שירתה של אסתר ראב, לקראת התואר השני, בהדרכת פרופ' גרשון שקד. הידידות האמיצה שנוצרת בין ראובן לאסתר נמשכה כעשר שנים, עד למותה, והשניים החליפו ביניהם עשרות מכתבים.
ראובן ריאיין אותה, שלח לה שאלות על חייה, ולבסוף נתן לה לקרוא את עבודתו. ב-7 בספטמבר 1973 היא כותבת אליו מטבעון: "קיבלתי את מכתבך אתמול – והיום עברתי שוב על עבודתך. יש מקומות שמעוררים בי מורת-רוח, למשל שהארוס שבי לא התבטא לחיוב ולא נשא פרי – חייתי עד לשנת השלושים ושלוש ולא ידעתי את ארוס – ועד היום אני חושבת שאנשים מורכבים ובעלי אינטלקט מפותח – הארוס שלהם סרבראלי וטבוע בנפשם והוא קודם כל עדנה ורוך – ולאו דווקא אמצעי להעמיד ולדות."
"חייתי עד לשנת השלושים ושלוש ולא ידעתי את ארוס"! – הוא מישפט חד-פעמי אצל אסתר ראב, וזקוק לפירושים. כאשר היא נישאת בשלהי שנת 1932 לאריה אלואיל, הצעיר ממנה בשבע שנים, היא מורידה חמש שנים מגילה, ושנת הולדתה מעתה היא 1899 במקום 1894. כאשר מבקש ממנה ראובן שהם לכתוב את פרקי חייה, היא שומרת מפניו בקנאות על סוד גילה, וכמעט בכל הפרקים שעליהם היא מספרת לו – היא צעירה בחמש שנים מגילה האמיתי, כולל בריחתה לדגניה ב-1913 כאשר היא כביכול נערה בת ארבע-עשרה!
שלושים ושלוש שנים "אמיתיות" מלאו לאסתר כבר בשנת 1927, כשהיא נשואה עדיין לאיזאק גרין ונמצאת בתל-אביב, וככל הניראה נאמנה לבעלה חרף הריחוק. יצחק שנהר אמנם כבר נמצא בעיר, אך אין להניח שהרומאן הקצר והמרוכז ביניהם מתרחש בתקופה זו, שהרי מדובר בו גם על נישואים, והדבר לא ייתכן לפני מות איזאק.
אסתר מוסרת אפוא לראובן שהם את גילה על פי חישובה "המתוקן", היינו שנולדה ב-1899 – וב"ידעתי את ארוס" היא מתכוונת לדבר-מה שהתרחש בשנת 1932, כשהיא למעשה כבר בת שלושים ושמונה. האם הגבר הוא בעלה השני אריה אלואיל, אשר לו היא נישאת בסופה של אותה שנה? או שמא זהו יצחק שנברג באותם שבועיים של חסד בקיץ 1932 בבית-המלון בירושלים?
מדברים שאסתר סיפרה לי בעל-פה אני מסיק כי היא אהבה מאוד את שנהר אך מצידו לא היתה היענות לרגשותיה. לימים פגשה בו והוא התאונן בפניה שהוא נשוי לאישה פחותה ממנה, אסתר מצטטת ביטוי בוטה יותר שאינני מוצא לראוי להזכירו. כשהיא מספרת לי זאת היא נשמעת כשמחה קצת לאידו, שהעדיף אחרת על פניה.
כאשר אני מספר את דבריה לאחייניתו הילה, היא אומרת שהדוד ציניה חי עם אישה יפה מאוד, ייקית, אמנם פחות אינטלקטואלית מאסתר, ועוד לפני הנישואים נולד להם ילד, הנושא את שמו עד היום.
אהוד בן עזר