[נולד בתל-אביב ב-1 בפברואר 1930]
בכנס לכבודו בבית הפלמ"ח ביום שישי, 31.1.20
עם השקת שני הספרים האוטוביוגרפיים החדשים שלו:
"בחיי [4]" ו"בחיי [5]"
אני מלווה את הכרכים של סדרת ספרי "בחיי" של פוצ'ו החל מן הכרך הראשון. הסיבה לכך היא שהם מתפרסמים בהמשכים במכתב העיתי שלי "חדשות בן עזר" היוצא לאור באינטרנט לאלפי נמענים פעמיים בשבוע החל משנת 2005. לפיכך אני אולי הראשון שקורא פעמיים בשבוע כל פרק חדש של פוצ'ו, הנשלח אליי, וזה בהחלט אחד התענוגות שלי וגם שכרי בעריכת המכתב העיתי, כי פוצ'ו תמיד משעשע וגם מפתיע. ממש מעיין שופע.
סופרים כמו דוסטוייבסקי ובשביס-זינגר, הם ורבים אחרים, היו נוהגים לפרסם את הרומאנים שלהם בהמשכים בעיתונים, ולעיתים היו גם כותבים אותם תוך כדי פרסומם, ואפילו עושים שגיאות ברצף של הסיפור.
סופרים אלה כתבו בעיקר בתקופות שלפני הטלוויזיה, והפרקים היו גם נקראים בציבור, לעיתים ציבור של אנשים שלא ידעו קרוא וכתוב או שידם לא היתה משגת לקנות את העיתון – וזה היה להם לעיתים הבידור היחיד שבאפשר, זה היה כמו ראיית סדרות הטלוויזיה כיום.
במקרה של בשביס-זינגר, למשל, ידוע שכאשר היה מוציא לבסוף את הרומאן-בהמשכים בספר, היה עובד מחדש על הפרקים, עורך ומגבש אותם, ואילו ספרים שלו שפורסמו אחר מותו ונלקחו ישירות מן ההמשכים שפורסמו בעיתון, ללא העריכה שלו, ספרים אלה לא היו ברמתם של ספריו הקודמים.
סופרי העבר כתבו בהמשכים גם כדי להתפרנס, מה שאין כן פוצ'ו, וממני הוא לא מקבל שום שכר-סופרים על פרסום פרקיו, והוא גם לא זקוק לכך, כי הוא אפילו מימן בכספו את אחד מסרטיו.
פוצ'ו הוא סופר ששום דבר שקרה לו בחייו לא הלך לאיבוד, לא בוזבז, אלא תועד בפרטי-פרטים בסדרת ספריו "בחיי". אינני מכיר עוד סופר שסחט עד כדי כך את לימון-חייו עד שלא נותרה לו אפילו טיפה אחת שלא השתמש בה. מבחינה ספרותית זה נפלא, ולכאורה ולאור דבריי הקודמים גם אני הייתי אמור ליהנות מפרסום כל פרק ופרק מחייו, אך כמו שאומרים: אליָה וקוץ בה.
פוצ'ו כל כך מדייק בפרטי-פרטים, לרוב משעשעים וכתובים בכישרון, פרטים לא רק משל עצמו אלא גם משל כל מי שלקח חלק בחייו, בעיקר הבחורות, הנשים, שעימן, לדבריו, הוא עשה פלאים במשך תשעים שנות חייו, ליתר דיוק מאז שהתבגר מינית.
כאן פוצ'ו, שקרא את הדברים האלה עוד בטרם נאמרו כאן, העיר לי בלשונו כי "אני בשום מקום לא כתבתי שחוללתי פלאים עם נשים. מה שנכון היה לכתוב הוא שלא הסתרתי פרטים פיקנטיים שהיו לי עם נשים שליוו אותי כל תשעים שנות חיי, אבל לחולל פלאים?  – הלוואי!"
עד כאן דברי פוצ'ו. נחזור לנשים. אמנם את כולן הוא מכנה בשמות בדויים, ויש לקוות שזה הבידיון היחיד בסיפור, ולא שעצם הסיפור האירוטי עליהן הוא בידיון – ובכן, פוצ'ו מדייק בפרטים עליהן – עד שלעיתים חששתי, בתור עורך, פן הפרסום יגרום לכך שהוא ואני ניתבע על פי חוק לשון הרע. ומדובר לא רק בנשים אלא גם בגברים שמתוארים בספריו, ולעיתים קרובות הם גם קשורים למשפחתו.
התוצאה היתה שיש פרקים אחדים של ספרֵי "בחיי", פרקים מאוד פיקנטיים ומשעשעים, שבגלל התעקשותי וחששותיי – פרקים אלה לא פורסמו במכתב העיתי שלי, אבל פוצ'ו אמר שאין לו בעייה לפרסם אותם בבוא היום בספר.
פוצ'ו הוא אדם אמיד ואינו חושש מתביעות בעקבות ספריו. למעשה הוא גם הבטיח לשפּוֹת אותי על כל תביעה שתוגש נגדי כעורך בעקבות פרסום אחדים מפרקיו, אבל אני העדפתי ללכת על בטוח ולא לפרסם.
לכן, קהל יקר ונכבד, יש לכם עכשיו סיבה טובה למהר לקנות את הספרים של פוצ'ו ולנסות לנחש איזה פרקים פיקנטיים המופיעים בהם לא פורסמו במכתב העיתי שלי – מפני שהיו רכילותיים מדי והיו עלולים לפגוע בצנעת הפרט של הבחורות והבחורים, של הנשים והגברים, שעליהם כתב, והכול כאמור קושט דברי אמת. הוא לא בדה מאומה מליבו.
תודה רבה.
אהוד

*
והנה הסיפור שאותו הציג לנו פוצ'ו בכישרון מצחיק ומופלא בכנס החגיגי ביום שישי לפני הצהריים בבית הפלמ"ח – (אפשר למצוא את המופע בסיפור חי מפיו אם מחפשים באינטרנט את הקטע "הנהג של גורדיש". לצערנו זה משום-מה נפסק באמצע).

 פוצ'ו: אף אחד לא ידע באיזו שעה הרמטכ"ל יגיע וההכנות לבואו לא פסקו. אם חשבתי שעם כתיבת השיר, שנהפך עם השנים להימנון החטיבה, סיימתי את תפקידי, הרי טעיתי. רס"ר החטיבה בא אלי בריצה ואמר שגורודיש קורא לי. פחדתי שאולי הוא רוצה שאחליף עוד בית, אך היה זה פחד שווא. הוא פשוט היה משועמם, ואחרי שכל הלילה עבד על הנאום החדש רצה עכשיו לדעת אם אני יודע  מה תפקידו של הנהג [זה היה פוצ'ו], כאשר הרמטכ"ל בא אליו לרכב.
אמרתי לו: "להסיע אותו לאן שיגיד."
"ו...? " – הוסיף.
"ולדאוג לכך שיגיע בביטחה ליעדו."
"ו..."
"וזהו."
"לא וזהו. כשהרמטכ"ל מגיע לרכב אתה רץ ומקדים אותו. פותח לפניו את הדלת וסוגר אותה אחרי שהוא נכנס. ברור?"
"לגמרי."
"אז לך ותתאמן."
"סליחה?" 
"לך ותתאמן!" –פקד נחרצות – "איזה סופר אתה שלא מבין עברית!?"  

[אהוד: כאן פוצ'ו הניח את המיקרופון ודילג – כשהוא מתווה בידיו וברגליו, באוויר ועל הבמה בחן-זריזות של רקדנית צעירה – תרגילי הדמייה אחדים של פתיחת דלת מכונית וסגירתה...]

  החבר'ה חשבו שהשתגעתי. ראו אותי נוסע ברחבה, עוצר את המרצדס, יוצא ממנו בריצה ופותח את הדלת שליד הנהג. עם הפתיחה אני  קד קידה ל'אליהו הנביא", סוגר אחריו את הדלת וממהר לרוץ חזרה להגה. חוזר להגה,  נוסע עוד כמה מטרים וחוזר על התרגיל שוב ושוב.
באחת הפעמים שמעתי שניים מדברים. האחד אומר: 
"מה קרה לפוצ'ו? הוא השתגע?"
והשני עונה: "למה לא. כל כך הרבה זמן נהג של גורודיש, איך אתה רוצה שלא ישתגע."
הדברים פגעו בי, אך לא חדלתי להתאמן, כי ידעתי שגורודיש ישאל אותי אם התאמנתי ולא רציתי לקחת סיכון.

אחרי שגמרתי לעשות מעצמי צחוק לפני כל אנשי המטה, הודיע לי הרס"ר שהמפקד שוב קורא לי. נכנסתי ועמדתי דום כראוי. הוא בחן אותי מלמעלה למטה ושאל אם אני מתכונן עם הבגדים המרופטים האלה, לקבל את פני הרמטכ"ל. היו אלה הבגדים היחידים שלי שאיתם ישנתי ונהגתי וניקיתי את הרכב כל תקופת המלחמה.
הסברתי לו שאין לי בגדים טובים יותר. אמר לי ללכת למחסן ולהגיד למחסנאי הראשי שייתן לי את הבגדים הכי טובים שיש לו.
הלכתי למחסן, המחסנאי הצביע על כל המדפים הריקים ושאל אותי אם אני רואה בגד אחד? אמרתי שאני אמנם לא רואה, אבל גורודיש אמר לי להחליף את הבגדים וזאת פקודה. 
אמר לי האפסנאי: "פקודה שמודה. תגיד לגורודיש שהוא יכול לנשק לי בתחת!"
אמרתי לו: "בסדר. אני אגיד לו."
אמר לי: "תגיד לו מה שאתה רוצה. מה אתה חושב שאני מפחד ממנו?"

אחרי עשר דקות חזרתי אליו ואמרתי לו: "גורודיש קורא לך!"
הוא החוויר כסיד ושאל בקול רועד "בשביל מה?"  
אמרתי לו: "אין לי מושג, סך הכול אמרתי לו שאתה מבקש שהוא ינשק לך בתחת, אז אולי הוא רוצה שאביא אותך בשביל זה."  
האפסנאי כמעט רצה להרוג אותי.  
 "אתה השתגעת?!"  – צרח עליי – "באמת אמרת לו את זה? מה אתה מטומטם?"
רק לפני שנכנסנו לחדר, כשחששתי שהאפסנאי עוד מעט יעשה במכנסיים, הרגעתי אותו והודיתי  שלא היה לי אומץ להגיד מה שביקש, אבל אם יהיה צורך, אני לא אתבייש להגיד לו.  
אני לא זוכר אם הקשתי על הדלת, אבל כנראה שהלמות לבו של האפסנאי נשמעה גם מבלי שנקפתי אצבע וגורודיש קרא לנו להיכנס. כשנכנסנו ועמדנו בדום יפה לפניו, הוא פנה לאפסנאי ושאל:  "מה יש לך להגיד?"
"המפקד – " הוא אמר בקול של איש העומד מול חבל התלייה – "המחסן ריק לגמרי. אני מזמין אותו לבוא ולראות אם אפילו יש בו גרב אחת." 
"תתחלפו!" – פקד המח"ט.
"מ... מה?"
 לא אני הייתי זה ששאל "מה" – אני  כבר הספקתי ללמוד את כוונות הבוס שלי והתחלתי להוריד את החולצה. גם האפסנאי התחיל להבין, הלך אחריי  לפינת החדר ושם שאל אותי בלחש אם הוא רוצה שגם את התחתונים להחליף. אמרתי לו: "חס וחלילה!"  – כי לא הייתי בטוח שהפחד לא שינה את צבעם.
כשיצאנו מהחדר, אחרי שהשבענו את רצונו של גורודיש, הייתי לבוש במדים הכי יפים ומגוהצים שהיו לי אי פעם בצבא.
  בזמן הנותר חזרתי למרצדס, ניקיתי אותו שוב ושוב ודאגתי שאף גרגר אבק לא יהיה עליו. רק אחרי שהבדיקה המדוקדקת שלי השביעה את רצוני, נכנסתי לרכב והרשתי לעצמי לחטוף תנומה. בערך בחמש אחרי הצהרים התעוררתי למשמע דלת נפתחת וקולו הצרוד של המח"ט הקורא בהתרגשות: "סע! הוא  מגיע!"
כעשר דקות המתנו באזור מנחת המסוקים, כשעיניו של גורודיש נשואות למזלי לעבר השמיים.  למה למזלי? כי עיניי הבחינו מצדו השני של החלון הקדמי בשתי נקודות זעירות, כנראה פרי תוצרתם של שני זבובים  שנעלמו מעיניי. ברגע שחשבתי לרדת עם סמרטוט כדי לנקות את שתי הנקודות, הבחין המח"ט בנקודה אחרת, הנעה בשמיים הבהירים ואמר לי בהתרגשות: "הנה הוא!"
הסרתי את עיני מהחלון, הסתכלתי לשמיים וראיתי נקודה שחורה ההולכת וגדלה תוך שהיא ומתקרבת ישר לעברנו. כשנעצרה מעלינו אפשר היה לראות שזהו מסוק צבאי בעל שני מנועים. הכלי החל לרדת ארצה, וכשאפשר היה להבחין באיש העומד בפתחו, נטש גורודיש את המרצדס המבהיק ואץ לעבר משטח הנחיתה. גם אני לא שכחתי את תפקידי החשוב ורצתי לעבר הדלת השנייה. עמדתי לצידה במצב הכן וברגע שפתחתי אותה, הסתער עלינו ענן אבק אדיר ונכנס לתוך האוטו. מיהרתי לסגור את הדלת שהאבק לא יצא, ועצמתי את עיניי לבל אתעוור. ברגע שפתחתי אותן ראיתי איך שני גיבורי האומה גחים מתוך הענן וצועדים לעברי במצעד לכת צבאי. בעוד גורודיש מזדרז להיכנס ולשבת על המושב האחורי, מיהרתי אני לפתוח את הדלת הקדמית מימין להגה, וחיכיתי זקוף ומתוח לרמטכ"ל שייכנס, אך הוא לא. הוא נעצר לשנייה ליד הדלת האחורית ואחר פתח אותה בחטף. לבדו פתח. לא נתן לי אפילו להגיע אליו ולפתוח. הוא כנראה לא התאמן, רק אני. מה עושים עכשיו? עמדתי המום, וראיתי איך הוא מרכין את ראשו ושואל את היושב בפנים אם אפשר לשבת לידו. גורודיש המופתע, במקום להסביר לו איפה מקומו של הרמטכ"ל, התבלבל ואמר לו: "לכבוד הוא לי." ממש במילים אלה. כאן רבין לא איבד שנייה אחת ולפני שהבנתי מה קורה, נכנס פנימה וסגר אחריו את הדלת. בעצמו סגר. רואים שהוא לא התאמן אפילו פעם אחת. ניסיתי לפחות לעזור לו לסגור את הדלת האחורית, אבל גם את זה לא הספקתי. הרמטכ"ל הזה חשב כנראה שהוא עוד בפלמ"ח. בדלית ברירה הסתפקתי בסגירת הדלת הקדמית, רצתי לעבר המקום שלי ליד ההגה. נכנסתי, התנעתי את הרכב והפעלתי את המגבים כדי שאראה את הדרך, ואחר כך...
אחר כך  במשך חמש דקות תמימות הייתי הנהג של רב אלוף יצחק רבין. הסעתי אותו ממנחת המסוקים עד במת המסדר, וזאת היתה התקופה היפה בחיי. בחיי...
[מתוך הפרק האחרון בכרך "בחיי 5"]

*
אודי יקירי,
קיבלתי הרבה תגובות חיוביות על השקת "בחיי" ובהן דברי שבח לדבריך. אני התפעלתי מכושר הקריאה הדרמטית שלך ומהטונאציה הנכונה של המשפט: "מפליא לחולל פלאות במיטה? – הלוואי." 
מקווה להמשיך אצלך – אחרי הפסקה קצרה – בכרך השביעי והאחרון של הסידרה, ובו תיאור חיי ההפקר של אלמן צעיר שפתאום בגיל 80 מוצא את עצמו חופשי ופתוח לעולל עלילות ככל העולה על ליבו.
פוצ'ו

ואם לא קשה לך, פרסם בבקשה את המודעה הבאה, אולי היא תעניין מישהו:

מי שמתעקש להשלים
את רכישת 5 כרכי "בחיי" של פוצ'ו תמורת
60  שקל לספר, אין לו ברירה אלא לשלוח אימייל
ל-poochoo@smile.net.il ובו מס' הטלפון
של השולח, אשר יקבל הסבר מפורט איך
ניתן לבצע את המשימה החשובה הזאת.

אהוד: בתחילת הכנס סיפר יו"ר עמותת הפלמ"ח, האלוף שייקה גביש בן ה-95 – על הפלמ"ח ומלחמות ישראל, ובהמשך הכנס שמענו הרצאה קצרה ומבריקה של אליהו הכהן בן ה-85 – הרצאה בעל-פה מלווה בקטעי שירים שהדגים בקולו, אשר נשלפו כלאחר-יד ממאגר זיכרונו העצום – הרצאה על שירי הצבא האדום שהפלמ"ח ניכס לעצמו ועל השפעת השירים הרוסיים על התחדשות החיים העבריים בארץ-ישראל החל מימי העלייה הראשונה ולאורך כל התקופות בארץ ועד הפלמ"ח. הקהל הנלהב שמילא את האולם היה רובו צעירות וצעירים בני 80 ומעלה.