Jannette Solomon, Tangles – A Memoir
Pen Press Publisher Ltd., 2006, 150 pg.
כותרת הרשימה הזאת מתכתבת עם שם המחזה פרי עטו של שלום עליכם "קשה להיות יהודי". הספר שלפנינו מתאר את חייה של משפחה יהודית בימי מלחמת העולם השנייה, והגם שלא חסרים להם קשיים – עיקר תשומת הלב של הקורא נתונה לתסבוכות הרבות בהן היא נקלעת. בכישרון רב מצליחה הכותבת לגרום לקורא להיות מרותק לפניות הרבות ולתסבוכות אליהן הגיבורים נקלעים. שם הספר Tangles ובתרגום חופשי משמעו תסבוכת, או סיבוך, והמחברת מתארת בביוגראפיה הזאת את זיכרונות ילדותה שהיו באמת מסובכים ביותר. את הרעיון להעניק לביוגראפיה את השם הזה קיבלה המחברת מדוד שלה, יוג'י, ששימש לה מעין תחליף אב – כשהדוד ראה כיצד ז'נט הקטנה מסתבכת בהתרת קשר השרוכים בנעליה, וכיצד היא נאבקת עם התלתלים המקורזלים שלה ברצותה להברישם.
להלן תקציר העלילה: ז'נט הקטנה איננה זוכרת את אביה, ועל מראהו היא מתוודעת מצילום בו הוא מחזיק אותה ומחייך בפארק היפהפה של בוקרסט, צ'ישמיג'יו. על האב יש שמועות שעזב את רומניה ב-1940 משום שעצם היותו יהודי ורוסי – חייו בסכנה ברומניה שמצויה בברית עם גרמניה הנאצית. ההסבר כלפי הבריות היה שהוא התגייס לצבא הרומני, אבל באמת מסתבר לאחר שנים שהוא התגייס לצבא הרוסי שנלחם נגד הגרמנים והרומנים שפלשו לברית המועצות.
אחד הזיכרונות הראשונים של ז'נט הוא פגישה עם כומר שמטביל אותה לנצרות בכנסייה, מעניק לה את השם כרמן, ושאימה נותנת לה שרשרת עם צלב, והיא מחייבת אותה לענוד אותה תמיד. מסתבר שרוב בני המשפחה ברחו לרוסיה, אבל אימה, אליאונורה לרנר, סומכת על כך שלא יאונה לה כל רע מהשלטונות האנטישמיים, משום שהיא היגרה מטורקיה, ומשום שהיא דוברת גרמנית. היא באמת ילידת טורקיה, בתו של דויד רוטמן, שברח מבראילה שברומניה בהיותו בן 12, הצליח לצבור הון, ומעניק לילדיו חינוך מעולה (שיעורי נגינה, שפות, השכלה גבוהה), ואליאונורה, שמה של אימה של ז'נט, מקבלת משרה נחשקת, שבמסגרתה נשלחה לתערוכה בבוקרסט. שם היא פוגשת את התכשיטן גרישה לרנר, שמחזר אחריה, ולימים נושא אותה לאישה. אליאונורה היא אישה אינטלקטואלית, יודעת המון שפות, שוחרת קונצרטים ואופרה, לבושה בהידור, ואין לה שום עניין בעבודת הבית, וגם לא בגידול הילדה היחידה שלה. ז'נט נרמזת שאביה הוסת על ידי אחיותיו לעזוב את אימה, כי היא איננה אימא טובה ואיננה עקרת בית, והבריחה שלו לרוסיה קשורה גם בכך שלא שררה אהבה בין בני הזוג. לאחר שגרישה בורח לברית המועצות, חנות התכשיטים שלו מופעלת על ידי אשתו, שאיננה יכולה, וגם לא מוכשרת לטפל בילדתה בינקותה ובילדותה. סימה, אחותו של גרישה, משמשת לתינוקת אם ומטפלת, ומאוחר יותר האם שוכרת מטפלת בשם לילי, שז'נט קשורה אליה עד כדי כך שאיננה מסוגלת לישון אם לילי איננה על ידה.
למרות שמלחמת העולם החלה, וברומניה התחוללו עשרות פוגרומים, שאחד הנוראים ביותר התרחש בבוקרסט בינואר 1941 (ז'נט אמורה להיות בת 4-3), אין לזה כל הד בעלילה. דירתה של האם, אליאונורה, נמצאת במרכז בוקרסט, סמוך לארמון המלך (הילדה מתפעלת מחילופי המשמרות בפתח הארמון), ולאתנאום, אולם הקונצרטים והאופרה, סמוך לשדרות הניצחון המפוארות. לילי מביאה אותה לפארק צ'ישמיג'יו, קונה לה גרעינים לפזר ליונים, ומלמדת אותה לחתור בסירה מעל האגם שבפארק. לילי הולכת איתה לקולנוע, והאם מבלה הרבה עם הבת במסעדות ובבתי קיט בהרים ועל שפת הים – החיים ככלל נראים חסרי דאגות.
פרשת החינוך של ז'נט יכלה לגרום לתסביכים אצל כל ילד רגיל: ב-1.9.1943 רושמים את ז'נט לבית ספר "נוטר דאם דה סיון", בתנאי פנימייה (כי האם כל היום בחנות). זהו בית ספר דתי נוצרי צרפתי, מאוד מוקפד – מדים, מספר על כל פריט של התלמידה, הקפדה על נימוסין, לימודי דת והכרות עם ישו התינוק וכד'. ז'נט מאושרת שם, בעיקר משום שהמנהלת ("האם") והמורות ("האחיות") מפגינות אהבה כלפי החניכות.
בעטיין של ההפגזות מן האוויר על בוקרסט שגרמו להרס של רחובות שלמים, ז'נט עוברת לגור אצל דודיה בעיירה ג'יורג'יו שעל גדת הדנובה, ולומדת שם פרק זמן. גם לשם מגיעים הדי ההפגזות, ולכן הם מתארחים בכפר טורבאטו (משמעות השם ברומנית – מוכה כלבת...) – כשהמצב נרגע, ז'נט חוזרת לנוטר דאם בבוקרסט עם כל המשתמע: עץ אשוח בכריסטמס, מצג של ישו התינוק, קומוניון.
ובכך לא מסתיימים נדודיה החינוכיים של ז'נט. האם רושמת אותה לבית ספר גרמני קתולי, שם יש משטר פרוסי, וגם ענישה דרקונית: מלמדים שם גרמנית בכתב גותי, שלז'נט קשה להסתגל אליו. בבית ספר זה נהוגים עונשים משפילים, ואף עונשי גוף. מדובר בתיאור מרטיט לב ממש של סבלה של ז'נט והשלתה הנוראה. (ראו עמ' 94-93).
לאחר שהמלך מיכאי מתפטר, והמפלגה הקומוניסטית משליטה ברומניה משטר של טרור, נסגרים בתי הספר הדתיים, וז'נט עוברת לבית ספר ציבורי, שם מלמדים רוסית, ושוב עליה לעבור ללמוד בג'יורג'יו.
מסתבר שבימי המלחמה חיה המשפחה הקטנה הזאת בשקט ובשלווה, להוציא ימי ההפגזות. גם הדודים בג'יורג'יו זוכים לעושר ולכבוד, והדוד יוג'י אף קונה נחלה מחוץ לעיר, ובה עצי פרי, כרם וכוורות דבש. הוא גם בונה שירותים מודרניים ומרתף קירור. דווקא כשהמלחמה מסתיימת, מתחילות הצרות: האם, אליאונורה, נאלצת לסגור את חנות התכשיטים (כדי שלא תיחשב לקפיטליסטית!) – ופותחת משרד של הדפסות ותרגום (היא שולטת במיספר רב של שפות, ודווקא ברומנית השפה שלה די עילגת). זה לא עוזר לה הרבה, כי המשטר הקומוניסטי זוכר את עברה של החנות וקבע לה שומה אסטרונומית, שלעולם לא היתה מסוגלת לשלם, לולא טריק מסוכן שנקטה (על כך בהמשך). אצל הדודה סנדה והדוד יוג'י מהעיר ג'יורג'יו, גם כן חלה הרעה: המשטר דורש שיחלקו את דירתם הגדולה עם משפחתו של קצין רוסי.
בבית הספר החדש, המכוון אל הבשורה הקומוניסטית, התלמידים הטובים, שהוריהם פרולטרים – זוכים להיכלל בנוער הקומוניסטי – "הפיונרים". ז'נט משוכנעת שהיא תידחה מהתנועה היוקרתית הזאת, אבל הדוד יוג'י, שמשמש לה ממש כמו תחליף אב, משכנע את ההנהלה שאביה של ז'נט הוא חייל סובייטי גיבור, ואימה היא למעשה פרולטרית, וז'נט מקבלת את העניבה האדומה ואת סמל הפיונרים, ואף זוכה להגיש פרחים לשר בולגרי שביקר ברומניה.
מלבד בליל השפות שבהן מדברים הגיבורים (רומנית, צרפתית, יידיש, לדינו, גרמנית), הסיפור מתאר את תסבוכת הנדודים של הגיבורים: משפחתה של אליאונורה הגיעה לטורקיה מאודסה, והיא עצמה עברה לרומניה דרך וינה, שם היא למדה מסחר באוניברסיטה. בשנת 1950 היא עולה לארץ, ויורדת אחר כך לטורקיה. הדודים סימה ויעקב נולדו באוקראינה, עברו לפולין, משם למחנה עקורים ליד מינכן שבגרמניה, ומשם עלו לישראל. דודה של אימה, שרול רוטמן, שינה את שמו לאיסי סמית', הוכר כגיבור מלחמה בבריטניה, הודו, רוסיה וצרפת. ילדיו מפוזרים בארצות הברית, צרפת ואוסטרליה. ז'נט עצמה נולדה בבוקרסט שברומניה, עלתה לארץ עם אימה בגיל 12, ירדה לטורקיה, היגרה לקנדה, ובגמלאות חיה בישראל. אלו דוגמאות אחדות לתסבוכת הטופוגרפית שלתוכה נקלעים היהודים במאה העשרים. החיים המסובכים האלה, אליהם נקלעה ז'נט הקטנה, לא הזיקו לנפשה משום שבכל תחנות חייה הרבות, עד הגיעה לגיל 12, פגשה באנשים אמפתיים שהעניקו לה סעד ואהבה. הזכרתי לעיל את המטפלת לילי הטובה, הזכרתי גם את הדוד יוג'י שהשתדל עבורה להיכלל בתנועת הפיונרים, הוא גם גמל אותה מהרטבת לילה, הוא מלמד אותה לקרוא, ומעניק לה פרס כשהיא מצליחה לקרוא את "רובינזון קרוזו", וגם מעניק לה במתנה 5 כרכים של ההיסטוריה הרומנית. הוא מלמד אותה לרכוב על אופניים.
דוד אחר בשם הנרי מבקר את ז'נט בבית הספר הפרוסי, מנחם אותה כשאימה לא באה לבקר אותה שם במצוקתה, דואג שתהיה לה חולצה לבנה לקראת טקס שמתקיים בבית הספר. כיוון שהשלטון החדש אוסר להחזיק עוזרת, אימא מפקידה את ז'נט אצל הזוג הקר – הבעל מלמד אותה שחמט, ועוזר לה בשיעורי החשבון שבהם היא כל כך מתקשה. האישה מלמדת אותה לתפור במכונת תפירה. איש זקן, המשכיר סירות באגם הקיט של בוקרסט, הראסטראו, מרשה לז'נט לחתור בקאיאק על האגם מבלי לבקש ממנה כסף, והוא גם מנחם אותה ומעודד אותה.
דמותה של האם מעוררת אהדה, למרות שנחשבת לאם לא טובה: היא מצליחה לנווט את משפחתה הקטנה בים של תלאות – קודם בחנות התכשיטים שהשאיר לה בעלה שברח לרוסיה, אחר כך במשרד להדפסות ולתרגומים שפתחה כדי שהמשטר לא יציק לה. כאשר זה לא עזר, והטילו עליה שומה ענקית, היא מבקשת להתגרש מגרישה לרנר, שזנח אותה במשך עשר שנים (בסוף הספר נודע שהוא התגייס לצבא הרוסי, ומת מדיזנטריה, לפני זה הוא הכניס בחורה להריון, וכך נולד לז'נט אח למחצה). היא חוזרת לשם נעוריה – רוטמן, וכיוון שלאליאונורה רוטמן אין חוב למס ההכנסה, היא מגישה בקשה לעלות ארצה.
כיוון שלא היה קשר בין המשרדים הטריק היצירתי הזה עבד, והיא קיבלה דרכון וויזה. את התכשיטים היא החביאה בדופנות כפולות של ארגזון קרח (ארץ ישראל היא ארץ חמה...) – מעניקה תשר, טבעת יקרה, למוכס, והיא עוברת את הבדיקה ללא שום בעיות. על האונייה, כשרוב הנוסעים מצטופפים בתאים המחניקים, היא שוכרת את התא המרווח ביותר, וטיפ לאחראי חדר האוכל מאפשר לה ולבתה שולחן נפרד. בארץ היא מתעתדת לגור על הכרמל, הנחשב לפינה אירופית בלבנט, משיגה מהסוכנות אולפן לעצמה, ומחנה נוער עם פנימייה עבור ז'נט. המחברת, הלוא היא ז'נט עצמה, מצטטת סיפורים של אימה (עמ' 26-19) ושירים שכתבה לבתה (עמ' 78-77, 143). אין ספק – אישה מיוחדת. צריך לציין פרט חשוב: אחרי שאליאונורה ובתה כבר עלו לארץ, הן מקבלות מכתב בקוד סתרים ממנו נודע להם שהמשטרה חיפשה אותן (מקרה דומה קרה גם לאבי ז"ל – קיבלנו מכתב בארץ ש"הדודה" באה לבקר, ולא מצאה את הדייר בבית – כך הצטייר הבלגן של השלטון החדש כשלא היה שום קשר בין המשרדים).
ז'נט, שחונכה על ישו התינוק, אשוח בכריסטמס, קומוניון וכו', שנושאת על צווארה שרשרת עם צלב – נודע לה בפעם הראשונה מדודה פרידה (שדיברה לדינו ויידיש) שהיא יהודייה (עמ' 90), וכי שמה ניתן לה מסבתה היהודייה ז'נט שיינדל, שדיברה כל ימיה יידיש. כן נודע לז'נט מאותה דודה כי דודה סנדה, אחותו של אביה, הנשואה ליוג'י (בן לאם יהודייה אשכנזייה ואב רומני), הוטבלה לנצרות, אבל לעולם תישאר יהודייה, וכי שמה האמיתי הוא שרה.
דוד יוג'י הטוב נפטר בשנת 1957, ושום עדה לא הסכימה לקבור אותו בבית הקברות שלה – לא היהודים האשכנזים, לא הספרדים, ואפילו לא הכומר. בלית ברירה נאלצה סנדה-שרה לשרוף את הגופה בקרמטוריום. הספר מרתק לכל אורכו, יש בו קטעים מרטיטי לב, וגם ניתן לפגוש בו גם נימה של הומור, למשל כאשר ז'נט מתארת איך בישלה ארוחה לאימה (עמ' 111-109), או כאשר במחנה הנוער בארץ למדה את המילה העברית הראשונה "ספונג'ה" (עמ' 133).
משה גרנות