מה עומד על כף המאזניים בבחירות הקרובות?
לא סוגיות חוץ וביטחון.
בנושא הזה, אין פערים משמעותיים בין שתי המפלגות הגדולות. שתי המפלגות התכנסו סביב תוכנית טראמפ. הליכוד אימץ את דרך הפשרה הטריטוריאלית. ומולו לא ניצבת עוד מפלגת שמאל הדוגלת בנסיגה מלאה, אלא מפלגת מרכז ניצית, שתפיסתה קרובה לתפיסת תוכנית טראמפ.
גם את הסוגיה האיראנית שתי המפלגות רואות עין בעין, הן בנושא הגרעין האיראני והן בנושא סיכול ההתבססות האיראנית בגבולותינו.
בחירות 2020 אינן עוסקות בגבולות המדינה, אלא במה שבתוך הגבולות; בדמותה הערכית והמוסרית של מדינת ישראל. האם ישראל תהיה מדינת חוק או מדינת שחיתות?
מהי מדינת שחיתות? מדינה שיש בה מושחתים אינה מדינה מושחתת. מדינה שאינה נלחמת בשחיתות אלא מקבלת אותה כנורמה, היא מדינה מושחתת. כבר היו לנו, למרבה הבושה, נשיא אנס, ראש ממשלה קרימינל, שר אוצר גנב, רב ראשי נוטל שוחד ועוד מרעין בישין מסוג זה. אולם החברה הישראלית ידעה להוקיע ולהקיא אותם. מפלגותיהם יצאו נגדם ומהר מאוד הראו להם את הדרך החוצה.
ההתגייסות ההמונית לגונן על נאשם בשוחד, מרמה והפרת אמונים, הזלזול בהאשמות החמורות נגדו, הניסיון להעמיד אותו מעל החוק ולמלט אותו מאימת הדין – אלה הדברים שעלולים להפוך את ישראל למדינה מושחתת.
מה שחמור יותר מהשחיתות הוא ההשחתה. השחתת הציבור הישראלי, הנורמות בישראל, אך ורק כדי למנוע מנאשם אחד להתמודד בבית המשפט עם הראיות נגדו. והדבר החמור ביותר, שיא ההשחתה, הוא מלחמת החורמה במדינת החוק ומוסדותיה והדה-לגיטימציה הציבורית נגדם.
הבחירות הקרובות הן הצבעת אמון במדינת ישראל.
כאשר ארגונים מן הסוג של "שוברים שתיקה" ו"בצלם" מעלילים עלילות בזויות על מדינת ישראל ועל צה"ל, מציגות את צה"ל כצבא של פושעי מלחמה, משחירים במזיד את פני המדינה, כל אזרח פטריוט סולד מהם וממעשיהם.
אולם מי שמציגים את ישראל כמדינת משטרה, מכנים את משטרת ישראל "גסטפו", מציגים את הפרקליטות כמאפיה מושחתת שתופרת תיקים להפלת ראש הממשלה, שמציגים את מערכת המשפט המפוארת של ישראל כמדמנת פשע – אינם ארגונים קיקיוניים רדיקליים. את העלילה הזאת על מדינת ישראל בודה ראש הממשלה, והוא מצליח באמצעות ההסתה הזאת לשכנע מיליונים שזאת היא מדינת ישראל. כל זאת, רק כדי לחלץ את עצמו מספסל הנאשמים.
תיאוריית הקונספירציה שהוא מפיץ היא בלתי נתפסת. על פי התאוריה, משטרת ישראל, רשות המיסים, מבקר המדינה, פרקליטות המדינה, היועץ המשפטי לממשלה ומערכת המשפט; אלפי אנשים קשרו קשר, ובמשך שנים רקמו עלילה ותפרו תיקים בדויים נגד ראש הממשלה, כדי להפיל אותו, אחרי שנואשו מהיכולת להפיל אותו בקלפי. והמעניין הוא, שבמשך כל השנים הללו, לא נמצא ולו אדם אחד מתוך אותם אלפים, שהדליף את הקשר; עד כדי כך חזקה ברית הנאמנות החשאית של הקושרים.
זה הרי אבסורד! הרי אף אדם נורמלי לא יאמין לסיפור מופרך כזה. אז איך, ריבון העולמים, רבים כל כך מאמינים לבדייה הזאת? איך כל כך הרבה אנשים חכמים הפכו לחסידים שוטים? זאת תוצאה של שטיפת מוח ממושכת; של 25 שנות פולחן אישיות שלא היה כדוגמתו במדינת ישראל, סביב דמותו של בנימין נתניהו. אין דבר מופרך שייצא מתעשיית השקרים שלו, שלא יתקבל כאמת מוחלטת.
ניתן לבחון את התיאוריה הזאת דרך שני אנשים – רוני אלשייך ואביחי מנדלבליט, מהדמויות המרכזיות בתיאוריית הקונספירציה.
רוני אלשייך, איש הציונות הדתית, מתנחל, איש ימין בדעותיו. האיש חונך על ממלכתיות ועל נאמנות אין קץ למדינת ישראל. כל חייו קודש לביטחון המדינה. הוא שירת כקצין צנחנים מצטיין, לוחם ומפקד מצטיין בשב"כ, שם טיפס בסולם הדרגות עד לתפקיד סגן ראש השב"כ ומכאן היתה סלולה דרכו לתפקיד הנחשק של ראש השב"כ. אולם הוא נקרא לדגל לפקד על משטרת ישראל, שהיתה במשבר עמוק. וכשהמדינה קוראת לו, הוא מצדיע ומתייצב. הוא לקח על עצמו את האתגר.
אבל רוני אלשייך התבלבל. הוא חשב, משום מה, שהוא בפעולה של "בני עקיבא". הוא לא הבין למי הוא צריך להיות נאמן. הוא חשב, משום מה, התמים הזה, שתפקידו לשרת את מדינת ישראל, את הציבור; שנאמנותו היא למדינת ישראל, לחוק, למשטרת ישראל. הוא לא הבין שמצופה ממנו נאמנות אישית למי שאחראי על מינויו. וכאשר הייתה סתירה מובנית בין הנאמנויות, הוא העדיף, משום מה, את הנאמנות לתפקידו.
ובכך הוא הפך לססמולן, למושחת, למי שעומד בראש ארגון פשע שמופעל בידי הקרן החדשה כדי להפיל את ראש הממשלה מהימין, שהוא המחסום האחרון בפני הפיכת ישראל ל"מדינת כל אזרחיה".
זה רציני? איך אפשר להאמין לקשקוש הזה? ואיזה מסע הסתה, שקרים, שיימינג נעשו נגדו לאורך זמן. ואיך הציבור שמתוכו הוא יצא, ושאת הערכים שינק בתוכו הוא הגשים כל חייו – עמד מנגד ואיפשר לשפוך כך את דמו?
אביחי מנדלבליט, בן למשפחה רוויזיוניסטית, להורים אנשי אצ"ל. אף הוא איש הציונות הדתית. אף הוא הקדיש את חייו לביטחון מדינת ישראל, שירת בצה"ל עד תפקיד הפרקליט הצבאי הראשי. הוא שותף אידיאולוגי של בנימין נתניהו, ולכן הוא מונה לתפקיד מזכיר הממשלה, משרת אמון של נתניהו. הוא היה יד ימינו של נתניהו, המוציא והמביא. לא בכדי, נתניהו ואיילת שקד מינו אותו ליועץ המשפטי לממשלה ואף נאבקו נגד טענת ניגוד האינטרסים שבמינוי אדם קרוב כל כך לראש הממשלה.
הוא עומד בראש מערכת מושחתת שמנסה להפיל את בנימין נתניהו מהשלטון ולהעלות לשלטון את "השמאל"? באמת? איך אדם נורמלי מסוגל להאמין לשקר הזה.
הרי מה שקרה לאלשייך, הוא בדיוק מה שקרה למנדלבליט. גם הוא התבלבל. גם הוא חשב, משום מה, שבתפקיד היועץ המשפטי לממשלה הוא צריך להיות נאמן לערכי הממלכתיות עליהם גדל. גם הוא חשב, משום מה, שנאמנותו צריכה להיות למדינת ישראל, לחוקיה, למשפט, לצדק ולאמת. גם הוא לא הבין, שהנאמנות שלו צריכה להיות למי שמינה אותו. וגם הוא, תמים שכמותו, חשב שכאשר יש סתירה בין הנאמנויות הללו, עליו להיות נאמן למדינה ולא לבוס.
מרגע זה הוא מושחת, הוא פושע, הוא היה צריך לשבת מזמן מאחורי סורג ובריח, הוא שקרן, הוא קושר קשר, הוא תופר תיקים. גם הוא, כמו כל קציני משטרת ישראל, כמו כל הפרקליטים, כולם כולם מושחתים, מאפיונרים, כולם ססססמולנים מניאקים שרוצים להרוס את מדינת ישראל, באמצעות הפלתו של האדם היחיד שיודע לשמור על קיומה.
איך נפלנו? איך הגענו למצב שרבים כל כך בתוכנו מסוגלים להאמין לתיאוריית הקונספירציה המטורללת הזאת, חסרת השחר הזאת, ואפילו לא עוצרים רגע לפקפק, להטיל ספק, אולי אלוהי פולחן האישיות הוא לא כזה מושלם?
הבחירות הללו הן הצבעת אמון במדינת ישראל. בבחירות האלה אני אביע אמון במדינת ישראל, במערכת המשפט הישראלית, בחוק הישראלי, בגורמי האכיפה בישראל. אף אחד מהגופים הללו אינו כליל השלמות. בכל גוף כזה יש כשלים, לבטח יש גם אנשים לא ישרים, לא הכל טהור. אך המערכת בכללה, מדינת ישראל, היא מדינת חוק דמוקרטית, והרוב הגדול של משרתיה עושים את מלאכתם נאמנה, מתוך נאמנות למשימותיהם ולתפקידם. מערכות מדינת ישראל אינן מאפיה מושחתת, אנשיה אינם תופרים תיקים, אינם מנסים לבצע "הפיכה שלטונית". מי שאומר זאת הוא שקרן, שמוכן לשרוף את המועדון ולהשאיר אחריו אדמה חרוכה, כדי לסכל את משפטו, ובמקרה הרע – להפיל איתו את כל מערכות מדינת ישראל, בחינת "תמות נפשי עם פלישתים".

[אהוד: בכל המאמר המטורלל והצדקני שלך, שמתיימר להציג את ישראל כמדינה מושחתת אם רוב אזרחיה היהודיים יבחרו בנתניהו להמשיך להיות ראש ממשלתה – אינך מציין גילוי נאות, אפילו במילה אחת – שאתה שייך, באמצעות חבורת תל"ם, לחבורה הקרוייה "כחול לבן", שכל מה שמאחד אותה הוא הסיסמה "רק לא ביבי" – ושאתה גם קיווית להיות בין מועמדיה הריאליים לכנסת].

2. אומרים כן לבקעת הירדן
החלטת מזכירות התנועה הקיבוצית בנושא בקעת הירדן, החזירה אותי שנות דור אחורה, לימי המאבק על הגולן בשנות ה-90. גם אז תנועתנו – אז התק"ם, חיזקה את ידינו והרעיפה שבחים לחברינו שליחינו חלוצינו אלופינו ו... חיזקה את ידי הממשלה בחתירתה לשלום עם סוריה.
מי נגד שלום עם סוריה? ודאי לא אנחנו, היושבים על הגבול. הן סיסמתנו הייתה "שלום עם הגולן". אולם הממשלה נשאה ונתנה אז על נסיגה מהגולן ועקירת יישובי הגולן. אנחנו לא רצינו שהתנועה שלנו, שלהגשמת ערכיה ותפיסותיה עלינו לגולן, תשתתף בצערנו, אלא תהיה שותפה למאבקנו. ציפינו לעמדה המתנה כל הסכם שלום בקיום הריבונות הישראלית וההתיישבות הישראלית על הגולן. נכון, התנועה לא הביעה תמיכה בנסיגה ובעקירה, אך גם לא התנגדה להן.
היום, כל ילד מבין שאילו חלילה נסוגונו מהגולן, היום משמרות המהפכה האיראניים היו על הכינרת. אבל כנראה שלא למדנו דבר. אותו דפוס של "כן ולא" מופיע גם בהחלטת המזכירות על הבקעה. נכון, המצב שונה. מה שעומד היום על הפרק אינו נסיגה ועקירה, חלילה, אלא להיפך, החלת הריבונות. אך התנועה הקיבוצית שוב מגמגמת ב"כן ולא." ובמקום שבו נדרשים סימני קריאה, מציבה התנועה סימן שאלה.
אין סימן קריאה מובהק יותר מאשר הקמת יישוב. כאשר התנועה הקיבוצית החליטה להקים קיבוצים בבקעת הירדן ובצפון ים המלח, היא עשתה זאת על מנת לעצב את גבולה של ישראל ולסכל נסיגה, חלילה. היישובים לא הוקמו באזורים שהינם קלפים למיקוח, אלא להיפך – באזורים שנתפסו כקלפים למיקוח לא הקמנו יישובים. את יישובינו הקמנו כדי למנוע מיקוח, באזורים שאינם עומדים למיקוח.
והנה, חלפו למעלה מחמישים שנה. ונקרתה סוף סוף ההזדמנות לממש את מטרת ההתיישבות, לעצב את גבולות הקבע של מדינת ישראל, להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח. 52 שנים אחרי הגיית תוכנית אלון וארבעים שנה לאחר פטירתו, קמה לתחייה תפיסתו; הליכוד מקבל את רעיון הפשרה הטריטוריאלית וארה"ב מכירה ברעיון ומפת תוכנית טראמפ קרובה מאוד למפת תוכנית אלון, עם התאמתה לשינויים הדמוגרפיים שהתחוללו מאז נהגתה. במקום שנחגוג ניצחון היסטורי, אנו מקבלים אותו בחמיצות. במקום לתמוך בהחלת הריבונות הישראלית על הבקעה, אנו אומרים שעתידה יוכרע במשא ומתן.
אחרי שהפלשתינאים דחו שוב ושוב תוכניות ישראליות ואמריקאיות שבהן הוצעה להם נסיגה מהבקעה, אנחנו עוד מצפים לאישורם לריבונותנו על הבקעה? האם לעולם הם לא ישלמו מחיר על סרבנותם?
בקעת הירדן היא אזור דליל באוכלוסייה ערבית שאינו מהווה כל איום דמוגרפי על זהותה של ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. זהו אזור התיישבות ישראלי, אמנם דל מדי ביישובים ובתושבים, אך פנוי לפיתוח ולהתיישבות ענפה. בקעת הירדן, במובנה הרחב ביותר (כפי שהגדיר רבין בנאומו הפרוגרמטי האחרון טרם הירצחו, בו הציג את הקווים האדומים שלו למו"מ על הסדר הקבע), היא הכרח ביטחוני לשלומה של מדינת ישראל, והיא מבטיחה לישראל גבול בר הגנה. רק ריבונות והתיישבות ישראליים בכל רוחב הבקעה, מן הירדן ועד מערבה לכביש אלון, תאפשר לישראל לקיים פשרה טריטוריאלית. כאשר התחזית הדמוגרפית של ישראל לשנת המאה להיווסדה היא שיחיו כאן 20 מיליון ישראלים, ברור שיש צורך בפיתוח השידרה המזרחית, מהגולן והגליל המזרחי עד אילת, ובקעת הירדן היא מרכיב מרכזי בה. לצורך כל אלה – סיפוח בקעת הירדן וצפון ים המלח לריבונות ישראל – הכרחי.
הניסוח הראוי לעמדת התנועה הקיבוצית בשאלה הבקעה, היה פותח באותה פתיחה של חיזוק ידי המתיישבים בה, כפי שמופיעה בנוסח שהתקבל. ההמשך הראוי של ההחלטה, צריך להיות זה: "על מדינת ישראל להבטיח שבכל הסדר שלום, בקעת הירדן וצפון ים המלח יהיו בריבונות ישראל. כדי להבטיח זאת, אנו קוראים לממשלת ישראל ולכנסת להחיל את ריבונות ישראל על בקעת הירדן וצפון ים המלח."
כאשר הביא בגין לאישור הכנסת את חוק הגולן, שסיפח את הגולן לריבונות ישראל, החליטה סיעת המערך להיעדר מן ההצבעה. שמונה חברי כנסת, ובהם הח"כים מטעם התנועה הקיבוצית – אברהם כץ-עוז (יו"ר לובי הגולן), יעקב צור ונחמן רז, הפרו את ההחלטה והצביעו בעד החוק. אחד מנימוקיהם היה, שהם הצביעו על פי החלטות מועצת התק"ם. למרבה הצער, יגאל אלון, האיש שהציע כבר ב-1967 לספח את הגולן וניסח את העצומה שקראה לחוקק את חוק הגולן, נפטר שנה קודם לכן, ולא זכה לראות בהתגשמות חזונו.
מן הראוי שהיום התנועה הקיבוצית תחזור לעצמה ותישא את דגל בקעת הירדן.

3. צרור הערות 9.2.20
* כביש השִׁדְרָה המזרחית – כאשר סללו את כביש 6, כביש חוצה ישראל, סברתי שהמיקום שלו אינו המיקום הנכון; שיש לסלול אותו בתוואי של כביש 90, ממטולה עד אילת. הכביש נסלל בתוואי שנסלל, ואנו – תושבי הסְפָר הצפוני והדרומי נהנים ממנו מאוד. אולם הגיעה השעה לכביש חוצה ישראל המזרחי, כביש השִׁדְרָה המזרחית. היום, כאשר בקעת הירדן שבה ללב הקונצנזוס הלאומי, והיא ניצבת בלב עסקת המאה, עלינו לחשוב כיצד ניתן לגאול אותה משממונה וליישב אותה, כי ריבונות ללא התיישבות, לא תחזיק מים. תשתיות התחבורה בבקעת הירדן מעידות על ארעיות וחוסר רצינות בכוונות המדינה כלפיה. אוטוסטרדה רבתי היא הזדמנות גדולה לשינוי במצב ההתיישבות בבקעת הירדן. כביש כזה עשוי להפיח חיים גם בערבה. הוא עשוי לחסוך חיי אדם רבים, הנספים בתאונות בערבה. כביש כזה לא ייחסם שוב ושוב באזור ים המלח בשל שיטפונות בעקבות כל גשם בהרי ירושלים.
האוכלוסייה הישראלית עשויה להכפיל את עצמה עד 2048, שנת המאה למדינת ישראל. מדינת תל-אביב לא תוכל לתת מענה לאוכלוסייה של 20 מיליון איש. זו העת להוציא מן המגרות ומן הנפטלין את תכנית השִׁדְרָה הכפולה, שהגה פרופ' אברהם וכמן ז"ל כבר בשנות ה-70, של פיתוח מדינת ישראל בשתי שדרות: השדרה המערבית – מישור החוף. השדרה המזרחית – הגליל המזרחי והגולן, עמק הירדן, בקעת הירדן, ים המלח והערבה בואכה אילת. כביש השדרה המזרחית הוא הכרח בדרך להגשמת החזון.

* נתניהו הכניס עצמו למלכודת – במחלוקת בין נתניהו לבנט ומועצת יש"ע, בשאלה האם לספח מיד את בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות או להמתין – נתניהו צודק. אני כותב זאת כמי שתומך בסיפוח.
אלמלא ממשל טראמפ היה כה ידידותי ואלמלא הציג תוכנית שעל פיה בקעת הירדן ואזורי ההתיישבות צפויים להיות בריבונות ישראל, היה מקום לשקול סיפוח ללא תמיכת ארה"ב, כפי שנהג בגין בסיפוח הגולן. אז, כזכור, ארה"ב בהנהגת רייגן הובילה החלטת גינוי במועצת הביטחון והטילה סנקציות על ישראל. לעיתים, מדינה ריבונית מקבלת החלטות הנכונות לעתידה, תוך סיכון מחושב שלטווח הקצר היא תפגע ביחסי החוץ שלה.
אולם להכניס את ישראל לעימות עם ממשל שקיבל שורה של החלטות פרו ישראליות אדירות, שמעולם לא היו כמותן, על נושא שעקרונית יש הסכמה עליו – זה מעשה בלתי אחראי. גם בנט מבין זאת, ואני בטוח שהוא מציע את ההצעה מטעמים אלקטורליים נטו, מתוך ידיעה שנתניהו ידחה אותה, והוא יוכל ליצור בידול בין המפלגות ולשתות מצביעים ימניים מן הליכוד.
בעימות הזה נתניהו צודק, אך הוא עצמו הכניס את עצמו למלכודת הזאת, בניסיון המגושם לספח את הבקעה כסחריר בחירות מידי. צעדו הפזיז ודברי הרהב שלו, הביאו את ארה"ב להוציא לו כרטיס אדום.
על הממשלה שתקום אחרי הבחירות, ואני מקווה שתהיה זו ממשלת אחדות לאומית, יהיה לקדם מהלך מתואם עם ארה"ב לקביעת גבולות הקבע של ישראל, על בסיס תוכנית טראמפ (עם שינויים מסוימים ובעיקר בלי "חילופי שטחים") ולהחיל את הריבונות על השטחים הישראליים. את ההחלטה על גבולות המדינה, יש לקבל במשאל עם.

* מוחקים את מורשת אולמרט – העבריין המורשע והאסיר המשוחרר אהוד אולמרט, היה פעם ראש הממשלה. וכשהוא היה ראש הממשלה, הוא הציע לאבו מאזן את ההצעה הישראלית המופקרת ביותר שהוצעה אי פעם. ויתורים מרחיקי לכת, מטורפים, חסרי תקדים. ואבו מאזן דחה אותם בבוז. כי הם לא סיפקו אותו. הוא אינו מוכן להסכם שלום שכולל בתוכו את קיומה מדינת ישראל. הוא אינו מוכן לוותר על הטבעת ישראל במיליוני פלשתינאים, במסגרת טענת "זכות" השיבה.
אולמרט הסתיר את הסירוב הפלשתינאי ועד היום הוא מנסה לעמעם אותו, כי הוא סותר את המורשת שהוא רוצה להשאיר, לפיה השלום הנכסף במזה"ת היה בהישג יד, וסוכל רק כיוון שהימין הקיצוני והדיפ-סטייט תפרו לו תיקים והפילו אותו. ולכן, חרף הסרבנות הפלשתינאית, כולל עצם הסירוב לנהל מו"מ עם ישראל, אולמרט מאשים את ישראל בסרבנות שלום.
תוכנית טראמפ, שיש בה אמנם מגרעות, אך היא התוכנית הטובה ביותר שהוצעה אי פעם לישראל, מוחקת את הדרך המדינית של אהוד ב' ואהוד א' – דרך הנסיגה המלאה לקווי 4.6.67 (עם "חילופי שטחים" שוליים). ועכשיו, אולמרט רץ לפגוש את אבו מאזן ולחזק את ידיו ואת סרבנותו.
לא יעזור לו. עצם העובדה שכחול לבן והליכוד מאמצות את התוכנית, מגלמת הסכמה לאומית רחבה, המנוגדת לדרכו של אולמרט. ההסכמה הזאת תמחק את דרכו של אולמרט ותשליך אותה לפח האשפה של ההיסטוריה.

* קיצור תולדות חילופי השטחים – יוסי ביילין פירסם ב"ישראל היום" מאמר נגד תוכנית המאה. לטענתו, התוכנית משתמשת במושגים שהופיעו בהצעות הישראליות ובהבנות הבלתי רשמיות בין ישראל והפלשתינאים תוך ריקונם מתוכן. אחת הדוגמאות שהוא נותן, היא "חילופי השטחים": "אבל השטח שישראל אמורה להעביר למדינה הפלשתינאית מתוך ריבונותה קטן בהרבה מזה שאותו היא מספחת מתוך הגדה."
מי שהמציא את הפטנט של "חילופי השטחים" וזרק לבאר את האבן הזאת, הוא יוסי ביילין. שעה שהיה סגן שר החוץ, הוא ניהל מו"מ "תיאורטי" על דעת עצמו, ללא סמכות וללא ידיעת שר החוץ פרס וראש הממשלה רבין, עם אבו מאזן, אז מס' 2 באש"ף.
כך נכתב מסמך ביילין-אבו מאזן. במסמך זה, ויתר סגן שר החוץ על כל עקרונות היסוד שהיו הקווים האדומים של ראש הממשלה. באותם הימים, שבהם רבין אמר בנאומו האחרון בכנסת חודש לפני הרצח, שירושלים השלמה כולל מעלה אדומים וגבעת זאב יהיו בידי ישראל, ביילין הציע לראשונה ויתורים בירושלים. שעה שרבין דיבר על בקעת הירדן במובן הרחב ביותר של המילה, ביילין הציע לראשונה נסיגה ישראלית מבקעת הירדן. יש לזכור, שכאשר ביילין פירסם בשמחה את תוכניתו, כהוכחה שניתן להגיע להסכם, אבו מאזן התכחש להסכם. אבו-מאזן השיג את שלו – ויתור על בקעת הירדן וויתורים בירושלים בידי דמות מרכזית במערכת המדינית הישראלית ובכך שחיקת עמדתה של ישראל, תוך שהוא מתנער מכל הוויתורים שלו. ואכן, לוויתורים שלו לא היה זכר בעמדות הפלשתינאים מאז ועד היום, כולל כל שנות שלטונו. ואילו הוויתורים של ביילין היו נקודת המוצא להמשך הכרסום בהצעות ברק בקמפ-דיוויד.
במו"מ שניהל עם אבו מאזן, העלה ביילין את הרעיון של "חילופי שטחים". כותרת מורשתו המדינית של רבין, אותה הציג בנאומו הפרוגרמטי האחרון בכנסת, היה "לא תהיה נסיגה ישראלית לקווי 67'." תחת הכותרת הזאת הוא מנה את האזורים שמהם לא ניסוג. השטחים הללו הם הפירוט, אבל העיקרון הוא שיש לישראל כל הצידוקים להשאיר בידיה שטחים שכבשה במלחמה מגן צודקת, מלחמת ששת הימים. הרעיון של "חילופי השטחים" מתבסס על העיקרון של נסיגה לקווי 4.6.67. כיוון שנוצרו ביהודה ושומרון אזורי התיישבות ישראלית צפופה, שביילין העריך שאין סיכוי להשיג רוב לעקירתה, הוא הציע שתמורת אותם גושים, ישראל תמסור לפלשתינאים שטחים ריבוניים שלה – חולות חלוצה בנגב.
זהו רעיון פסול מעיקרו, המבוסס על קבלת העמדה העקרונית השוללת את זכותה של ישראל לכל שטח מעבר לקו הירוק – ניגוד מוחלט לעמדת כל ממשלות ישראל מאז מלחמת ששת הימים, כולל הממשלה שבה הוא כיהן שעה שניהל את המו"מ הזה. ומאז, ההצעה הזאת הפכה לעיקרון מקובל. היא הופיעה בהצעת ברק בקמפ-דיוויד, במתווה קלינטון, בהצעות אולמרט באנאפוליס, בתוכנית קרי, ובתוכניות כמו "יוזמת ז'נבה" וכד'. יש לציין, שבמסמך בוש, אריק שרון הצליח לעקור את הרעיון, אך לתדהמתם של בוש וקונדוליזה רייס, אולמרט מחק מיוזמתו את כל הישגי מסמך בוש, בהצעתו לאבו מאזן.
למרבה הצער, העיקרון של "חילופי שטחים" מופיע גם בתוכנית טראמפ. יוסי ביילין מלין על כך, שהנסיגה הישראלית משטחים ריבוניים קטנה מדי...
הרעיון הנלוז של "חילופי שטחים" הוא החלק הבעייתי בתוכנית טראמפ. על ישראל לקבל את התוכנית – אך ללא הסעיף הזה. את רעיון חילופי השטחים יש לדחות.
רעיון נוסף שעלה לראשונה בתוכנית ביילין-אבו מאזן, היה קביעת אבו-דיס כבירתה של המדינה הפלשתינאית. וכך התפאר ביילין בספרו "לגעת בשלום": "ירושלים תישאר מאוחדת וישראל לא תוותר על ריבונותה המלאה בכל חלקי העיר. בשלב זה יכירו הפלסטינים רק בירושלים המערבית כבירת ישראל והמחלוקת לגבי מזרח ירושלים תישאר בלתי פתורה עד שבדיוניה של ועדה דו צדדית יושג הסכם. בהר הבית יקבלו הפלשתינאים אזור אקס טריטוריאלי, (שינציח במידה רבה את המצב הקיים כיום לגבי הווקף)... הפתרון הוא להקים את ריבונותם בתחום אל קודס, מחוץ לירושלים שהותוותה ב-1967 וסופחה לישראל. ישראל תכיר במדינה הפלשתינאית ובבירתה. הפלשתינאים יכירו בירושלים כבירת ישראל, אך הכרתם תתוחם לירושלים המערבית ואילו על העיר המזרחית יתקיים דיון בוועדה דו צדדית ללא מגבלת זמן. ... מבחינת הפלשתינאים זה בוודאי הישג סמלי ואילו ישראל זוכה בהכרת הפלשתינאים ובעקבותיהם בהכרת העולם כולו בירושלים כבירתה. אני מניח שכל השגרירויות יעברו לירושלים בתוך זמן קצר לאחר ההסכם, ולכך יהיו השלכות חיוביות על העיר ירושלים."
מה שיצא מכך, הוא תחילת הכרסום בעמדת ישראל על ירושלים, בעוד אבו-מאזן והפלשתינאים מעולם זזו מעמדתם המקורית.
לקראת פסגת קמפ-דייויד, יוסי ביילין וחיים רמון החלו לשווק את הרעיון של ויתורים בירושלים. הם הוציאו סיורי עיתונאים ומעצבי דעת הקהל לכפרים שסופחו לירושלים, והציעו לוותר עליהם כי אינם באמת ירושלים. "הורינו לא התפללו לאבו דיס," הם אמרו. הם עצמם הופתעו כאשר ברק עקף אותם והציע חלוקה של העיר עצמה, כולל העיר העתיקה.
כעת, בעסקת המאה, טראמפ חוזר להצעתו המקורית של ביילין – להקים את בירת המדינה הפלשתינאית באבו-דיס. ניתן היה לצפות מביילין לתמוך בכך, להתגאות בכך. אך מה הוא כותב על הרעיון?
"הבירה הפלשתינאית אמורה להיות בירושלים המזרחית, ואכן מדובר על שטח שישראל סיפחה ב-1967, והוא חלק משטחה המוניציפלי של ירושלים, אך מאז נבנתה גדר הביטחון הוא נמצא מעבר לחומה."
מדהים! הטענה של ביילין, היא שבהקמת גדר הביטחון ישראל כבר ויתרה על החלקים מירושלים שמעבר לחומה. ולכן, זאת כבר עובדה. כעת, בהסדר הקבע, היא חייבת לוותר על שטחים נוספים. אחרת, מה ירוויחו הפלשתינאים מהמו"מ הזה?
יוסי ביילין קבע פגישה עם רבין, שבה יציג לו את מתווה ביילין-אבו מאזן. הפגישה נקבעה ליום ראשון 5 בנובמבר 1995, יום אחרי הרצח. אילו התקיימה הפגישה, רבין היה זורק את ביילין מכל המדרגות. אגב, אפילו פרס דחה על הסף את תוכניתו של ביילין (כפי שביילין עצמו מעיד). אבל היא נשארה והיתה לנקודת המוצא לוויתוריו הבאים של ברק.
יש לא מעט פגמים בתוכנית טראמפ, אך גדולתה היא שינוי השיח של "המתווה היחיד ואין בלתו" – חלוקת הארץ לשתי מדינות על בסיס קווי 67'. נקודת המוצא של התוכנית היא הכרה בזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, כך שכל נסיגה ישראלית היא ויתור, ולא החזרת גזילה.
ויוסי ביילין, ממעצבי "המתווה היחיד ואין בלתו", אולי מעצבו הראשי, מגיב כילד שנטלו מידיו צעצוע.

* המחיקון של יאיר גולן – הכנסתו של רב המרצחים ערפאת וצבאו לארץ הובילה לגל פיגועים רצחניים נורא. את הצעת השלום מרחיקת הלכת בוויתוריה של אהוד ברק, דחו הפלשתינאים בגל הטרור הרצחני, הקשה והעקוב מדם ביותר בתולדות המדינה. הנסיגה מרצועת עזה ועקירת גוש קטיף נענתה בפשע מתמשך נגד האנושות – ירי רקטות מכוון לאוכלוסייה אזרחית.
כולנו זוכרים זאת. איפה היה אז יאיר גולן? הוא היה מפקד ולוחם שנלחם בטרור, והוא מכיר היטב את העובדות. אבל הוא כנראה צריך לאושש את הסטיגמה שפוליטיקאי הוא בהכרח שקרן, ולכן הפעיל מחיקון על חוויות חייו, וכעת הוא מאשים את... הימין באחריות לגל הפיגועים.
כשהוא אומר זאת, למה הוא מתכוון? הרי הימין היה כאן, ככל הזכור לי, גם לפני שבועיים. אז איך הוא אחראי לגל הפיגועים? מן הסתם, יאיר גולן מתכוון לתוכנית טראמפ. כלומר, כאשר הפלשתינאים, שסירבו לתוכניות ברק ואולמרט בדיוק כפי שהם הם מסרבים לתוכנית טראמפ, מבצעים פיגועים נגדנו, יאיר גולן מסביר שהסיבה לפיגועים היא שארה"ב הציעה תוכנית שתואמת את האינטרס הישראלי.

* זה השותף שלך? – את שרה ב"ק, המועמדת לכנסת מטעם "ימינה", אני מכיר שנים רבות, מעריך ומוקיר אותה ואת פועלה התרבותי והתקשורתי. היא מבטאת מנהיגות נשית-פמיניסטית-אורתודוכסית ועוסקת רבות בקירוב לבבות ויצירת חיבורים בין חלקים שונים בחברה הישראלית. לכן, שמחתי על החלטתה להתמודד לכנסת. אני בטוח שהיא תצטיין כח"כית, לטובת החברה כולה. אבל נכונותה להשתלב בסיעה משותפת עם איתמר בן גביר הכהניסט, זיעזעה אותי. כששמעתי על כך, כתבתי לה על כך מסרון חריף ביותר וקיימנו דין ודברים בנושא. אני שמח שבסופו של דבר רפי פרץ הפר את ההסכם עם בן גביר, הגם שלא מן הסיבות הנכונות. הפרת הסכמים היא דבר רע, אבל כפי שחובה להפר פקודות בלתי חוקיות בעליל, חובה להפר הסכמים בלתי מוסריים בעליל, וכזה הוא הסכם המכשיר את החיה הכהניסטית.
שרה ב"ק התראיינה ל"ישראל היום" ונשאלה על נכונותה לרוץ ברשימה אחת עם בן גביר. תשובתה היתה עלבון לאינטליגנציה. "מי שאישר את בן גביר זה בית משפט, לא אני. אני לא אשים את עצמי במקום בית משפט. מותר לו לרוץ לכנסת."
כשנוח, מתחבאים מאחורי בית המשפט. אבל בית המשפט אישר גם את בל"ד. אז מה? האם שרה ב"ק תרוץ עם בל"ד? אם בית המשפט מאשר ריצה של מישהו לכנסת, זה לא הופך אותו לשותף לגיטימי. בית המשפט יכול לאפשר לו לרוץ, אך אינו יכול לטהר את השרץ. אם בית המשפט אישר לו לרוץ לכנסת, שירוץ לכנסת, אבל מי שרץ יחד איתו, רץ יחד עם המחבל רוצח ההמונים ברוך גולדשטיין ועם טבח אכזרי בעשרות ערבים בשעת תפילתם. מי שרץ איתו רץ עם קריאות "מוות לערבים". מי שרץ איתו רץ עם ריקודי שמחה בעקבות הטבח בדומה ודקירת תמונת התינוק שחבריהם שרפו, בחתונה – לעיניו של בן גביר. מי שרץ איתו רץ עם תמיכה בעבריינים ובבוגדים שתוקפים באלימות את חיילי צה"ל ועם סדנאות שמלמדות את פרחי הטרור הללו איך לשבש את חקירות המשטרה והשב"כ. מי שרץ איתו רץ עם הצגה בהפגנתיות של הסמל שנתלש ממכונית רוה"מ רבין והכרזה שחצנית שהפעם הגענו לרכב, בפעם הבאה נגיע אליו – מה שלאסוננו אכן קרה. החיה הכהניסטית היא השותפה שלך, שרה ב"ק?

* בן גביר בעד יזבק – איתמר בן גביר אמר בדיון בבית המשפט העליון על פסילת כהונתה של ח"כ יזבק, שיש צורך בדין שוויוני. פירוש הדבר, שבית המשפט שאישר את מועמדותו של תומך הטרור בן גביר המעריץ את המחבל הרוצח גולדשטיין, צריך לאשר את מועמדותה של תומכת הטרור יזבק המעריצה את המחבל הרוצח סמיר קונטאר.

* לכתוב נח בשבעה שקרים – זהבה גלאון השתלחה בבני גנץ, על תמיכת כחול לבן בפסילת ח"כ יזבק מהתמודדות לכנסת. בפשקוויל ב"הארץ" היא מאשימה אותו כמשת"פ של בן גביר ומכריזה "כהנא היה גאה בך," כלומר כל מי שאינו מזדהה עם תומכת הטרור הזאת הוא כהניסט. בנושא הזה היא תקפה גם את מפלגת העבודה, שאף היא הצביעה בעד פסילת יזבק. בהמשך הפשקוויל, היא מאשימה את גנץ שהוא תומך בטרנספר לערביי ישראל. איך היא הגיעה למסקנה הזאת? מכך שכחול לבן תומכת בתוכנית טראמפ, והתוכנית הזו כוללת טרנספר של ערביי המשולש. זה כמו לכתוב נח בשבעה שקרים.
ראשית, אין בתוכנית טראמפ טרנספר. נהפוך הוא, אחד מעקרונות היסוד של התוכנית הוא שאף יהודי ואף פלשתינאי לא ייעקר מביתו. קביעה בהסכמה בין ישראל לבין מדינה פלשתינאית על שינוי מתווה הגבול וסיפוח בהסכמה של המשולש למדינת הלאום הפלשתינאית, אינה טרנספר. טרנספר הינו עקירת אוכלוסייה מבתיה ומאדמתה על רקע השתייכותה האתנית. כיוון שאיש אינו מציע לגרש את ערביי המשולש – מי שמכנה זאת טרנספר משקר.
שנית, ההצעה לאפשר לצדדים להחליט על העברת קו הגבול בהסכמה, אינה חלק מעסקת המאה, אלא רעיון נלווה אליו. עוד שקר.
שלישית, התוכנית שזהבה גלאון דוגלת בה, הכוללת עקירתם של מאות אלפי יהודים מבתיהם ונישולם מאדמתם, היא טרנספר. כאשר תומכת מובהקת בטרנספר, מאשימה את מי שתומכים בצעד שאינו טרנספר בתמיכה בטרנספר – היא צבועה ושקרנית.
רביעית, כחול לבן הודיעה שהיא תומכת בתוכנית טראמפ עם הסתייגות – היא נגד הרעיון של חילופי שטחים, הן בנגב והן במשולש. לכן, לא זו בלבד שהטענה שכחול לבן תומכת בטרנספר, כאשר לא מדובר כלל בטרנספר היא שקר – כחול לבן כלל אינה תומכת ברעיון שגלאון מכנה בשקרנות טרנספר. עוד שקר.
טוב, אז לא שבעה שקרים. רק ארבעה. אני מקווה מאוד שתומכי מפלגת העבודה מבינים מה המשמעות של קבורת החמור של מפלגתם בחיקה של מרצ, ויצביעו לכחול לבן.

* הפרוטוקולים של זקני הלובי היהודי – אחרי שבתחילת השבוע השתלח גדעון לוי בבית הדין בהאג על כך שאינו מעמיד לדין את פושע המלחמה בני גנץ, בהמשך השבוע הוא מצא קורבן אחר, האיחוד האירופי, "נמר של נייר" שרועד מהאימפריה הישראלית והוא משת"פ שלה ולכן הוא אשם באפרטהייד הנהוג בה. מאז שמרבית מדינות אירופה אימצו את הגדרת האנטי ציונות כאנטישמיות, גורמים מן הזן שלו, שעל ראשם בוער הכובע, חשים כאילו נכזבה תוחלתם האחרונה להחרמתה של ישראל והוקעתה ממשפחת העמים. לוי מאשים את ישראל האשמה אנטישמית מובהקת ברוח הגרועים שבמכחישי השואה, שהיא מנצלת את זכר השואה כסחטנות מאירופה ומהעולם להבליג על פשעיה. אירופה נכנעת, עובדה – היא מצרפת את ישראל לגביע אירופה ולאירוויזיון. "במשך שנים מנסים לרכוש את לב ישראל אך ורק בחנופה, בסיוע, בהבנה, ברגשות אשם ובפחד מפניה, בצירופה לאירוויזיון ולגביע אירופה." הוא מאשים, האשמה אנטישמית בוטה, ש"הלובי הישראלי-יהודי כבר שיתק את אירופה." לוי מאשים את אירופה שנכנעה לסחטנות בכך שהגדירה את האנטי-ציונות אנטישמיות. אבל מי כמוהו מוכיח בכל פשקוויל עד כמה ההגדרה מדויקת.

* אצבע משולשת – מאמר הביכורים שלי, לפני 36 שנים, בעודי חייל בסדיר, בביטאון התק"ם "יחד", היה תגובה לראיון שהעניק כוכב הסרט "מאחורי הסורגים" מוחמד בכרי לגיליון ראש השנה של "על המשמר", שכותרתו הייתה "הקולנוע הוא הקלצ'ניקוב שלי." הזהרתי אז מפני הרמייה העצמית, של מי שרואים בכך ביטוי מעודד של ויתור על הקלצ'ניקוב, כיוון שאין המדובר בוויתור על הקלצ'ניקוב, אלא בשימוש משלים בנשק שיכול להיות הרסני יותר, למימוש המטרה של מפעילי הקלצ'ניקוב.
ומוחמד בכרי ממשיך לירות. בסרטו "ג'נין, ג'נין" הוא התגלה כתלמידו המובהק של שר התעמולה הנאצי יוזף גבלס, שתמצית תורת התעמולה שלו היא: "ככל שהשקר גדול, בוטה וגס יותר, כך הוא נאמן יותר על הציבור ויאמינו בו יותר אנשים." ואכן, מיליונים רבים ברחבי העולם מאמינים לעלילת הדם שבדה בכרי בסרט התעמולה שלו.
23 חיילים ישראלים נהרגו ו-75 נפצעו בקרבות בג'נין במבצע "חומת מגן". ההרג הזה, יכול היה לקרות אך ורק בצה"ל, הוא לא יכול היה לקרות באף צבא אחר בעולם. למה? כי סיבת המוות היא טוהר הנשק. אף צבא לא היה שולח חי"ריניקים להיהרג בקרבות פנים אל פנים, אך ורק מתוך מטרה לחסוך בחיי אזרחי האוייב, אלא היה מפעיל את חיל האוויר והארטילריה כדי לפתור את הבעייה מרחוק. כל כך אופייני שדווקא הקרב הזה, מרחץ הדמים הזה על מזבח מוסר הלחימה של צה"ל, היה המוקד לאחת מעלילות הדם השפלות ביותר כלפי ישראל – עלילת הטבח בג'נין. יש להם הומור, לאנשי תעשיית השקר והדה-לגיטימציה למדינת ישראל. הומור ציני, הומור מרושע, אך אין בחירה מתאימה יותר לעלילת הדם, מהקרב בג'נין.
לא היה טבח בג'נין. מבצע "חומת מגן" נועד לשים קץ לטבח מתמשך באזרחי ישראל – באוטובוסים, במסעדות ובקניונים, בשליחות ערפאת, חתן פרס נובל לשלום. להלן – "החתן". מבצע "חומת מגן" שם קץ לכמעט שנתיים של הבלגה, במסגרת מדיניות "איפוק הוא כוח." הטבח באזרחי ישראל, המכונה בכיבוסית "האינתיפאדה השנייה", ובכיבוסית על סטרואידים "אינתיפאדת אל-אקצא" – היה תשובת "החתן" להצעת השלום מרחיקת הלכת של אהוד ברק – שהציע לפלשתינאים למעשה נסיגה מכל השטחים וחלוקת ירושלים, אך תמורת הנסיגה הזאת דרש מהם לשים קץ לסכסוך ולהכריז על סוף התביעות מישראל.
הפלשתינאים ראו בטרור המתאבדים נשק יום הדין נגד ישראל. הם האמינו שנשק זה ישבור את החברה הישראלית ויכניע אותה. הם התעודדו מהשיח הפנים ישראלי של "אין פתרון צבאי לטרור" והסלימו את הפיגועים. והנה, לתדהמתם, לאחר כמעט שנתיים של הכלה, הבלגה ואיפוק, החברה הישראלית אמרה די ונתנה לצה"ל לנצח. וצה"ל ניצח, בשילוב חכם של פעילות התקפית (מבצע "חומת מגן", מעצרי מנע המתקיימים כמעט מדי לילה עד היום) ופעילות הגנתית (גדר הביטחון והמחסומים המושמצים כל כך).
הנשק העכשווי נגד ישראל, הוא BDS – קמפיין הדה-לגיטימציה נגדה ונגד זכותה להגנה עצמית; קמפיין אנטישמי אותו מובילה קואליציה של השמאל הרדיקאלי האנטי ישראלי, הימין הרדיקאלי הניאו נאצי והאסלאם הג'יהאדיסטי הקנאי. לקמפיין הזה שלוחה חזקה ביותר, ובעיניי היא המסוכנת ביותר, בתוך מדינת ישראל. אמצעי הלחימה בקמפיין הזה אינם הרובה, הרימון וחגורת הנפץ, אולם הם מסוכנים לא פחות ומהווים איום אסטרטגי חמור על המדינה. הקולנוע הוא אחד האמצעים הללו. לאחר מבצע "חומת מגן" בדה בכרי סרט "תעודה" שכולו, מתחילתו ועד סופו, עלילת דם שפלה ושקרית נגד חיילי צה"ל, והצגתם כרוצחים נאציים. בכרי, ממשיך דרכו של גבלס, ניצל בציניות את העובדה שהוא שייך לקבוצה הערבית היחידה במזה"ת הנהנית מחופש הביטוי, כמו משאר חירויות האדם והאזרח, כדי לבדות עלילה מן הסוג של "הפרוטוקולים של זקני ציון". כמו "הפרוטוקולים של זקני ציון", כך גם הפיגוע הקולנועי "ג'נין, ג'נין" מופץ בידי התעמולה האנטישמית בכל העולם לאורך שנים, ומיליונים שמוחם נשטף מתייחסים לנאמר בו כאל עובדה מוצקה.
אצבע משולשת מול פניו של לוחם שהשתתף בקרב ג'נין – זו היתה תגובתו החצופה של בודה עלילת הדם, השבוע, בבית המשפט. יש להילחם במנוולים הללו בכיס. אני מקווה מאוד שבית המשפט יחייב אותו בסכום פיצויים כזה, שירושש אותו מכל נכסיו ויהרוס לו את החיים.

* קונצרטים ודרבוקות – אני אוהב קונצרטים ואני אוהב דרבוקות. ויותר מכל אני אוהב את התרבות הישראלית שמורכבת מהקונצרטים והדרבוקות ומהשילוב התרבותי והמיזוג התרבותי של מי שבאו משבעים גלויות, והביאו עימם את המכנה המשותף היהודי ואת התבלין התרבותי של ארץ המוצא שלהם. מיזוג הגלויות הזה הוא היופי שבתרבות הישראלית.
אין לי ספק שזו גישתו של יועז הנדל. וכאשר בראיון ל"הארץ" הוא דיבר על כך ש"הגיעו לפה אנשים מכל מיני מדינות, חלקם הגיעו עם מנטליות של קונצרט בווינה וחלקם הגיעו עם מנטליות של דרבוקות," הוא לא הציג שום עדיפות של אלה על אלה, אלא אמר את המשפט הבא, שאותו המלעיזים אינם מצטטים, ובכך הם מעוותים במזיד את דבריו: "בסוף חלק להיות במדינה יהודית דמוקרטית מתקדמת, זה שגם נוצרת תרבות מסוימת. היא לא רק תרבות של מוסיקה, היא תרבות ארגונית, ניהולית, שלטונית, וחייבים להיצמד לתרבות הזאת."
אבל תעשיית השקרים הפנתה את כל החיצים נגד הנדל, תוך עיוות דבריו. "ישראל היום" והליכוד פתחו במסע הסתה שקרי ומכוער נגדו. ותעלות הביבים העלו אמירות בזויות כמו זו של אחד המוסתים: "יועז-הגרמני-הנדל, רציתי רק לומר שאתה צודק לגמרי: אין לי תרבות של קונצרטים בווינה, וגם מעולם לא קראתי צ'כוב (תודה לאל על כך), ומי יודע, אולי זו גם הסיבה לכך שאינני נלהב כמוך מתרבות של תקיעת דגלים בתחת (אתה עושה רושם של אחד שניהנה מאוד מהתעסקות בספורט החודרני הנ"ל), ושל ריקוד מושחת עם חוטיני על משאית זימה אשר מצוידת ברמקולים ענקיים שזוחלת באיטיות דביקה מעל הרחובות המתורבתים של מדינת תל אביב האנטישמית. למען האמת, יועזי הגרמני, כשאני חושב על זה עכשיו, נראה לי שאתה באמת יותר מתורבת ממני, בכל הרצינות, ואולי זו גם תהיה הסיבה שבגללה גם אתה תתחיל לבצע ניסויים ב'בני אדם' (רצוי יהודים) והעיקר להוכיח את עליונותך התרבותית על כל מי שאינו תכול-עיניים (שהוא בדרך כלל הסימן האנטומי המובהק של סדיסטים אירופאים בני זונות מהמעלה הראשונה), והכול בשביל שתהיה מסוגל להוכיח שניתן בהחלט לשנות את החיווטים הפנימיים של כל בני האדם שנתפסים בעינייך (התכולות) כנחותים ממך ומשכמותך, כי מוכרחים להוכיח אחת ולתמיד שאתה, ורק אתה, באת לעולם הזה (סביר להניח שזה קרה במעבדה תל אביבית מזדיינת) כאשר מטלה גדולה אחת רובצת על גבך החסון – העברת כל המזרחיים, הכושים, המולטים ומלוכסני העיניים מהעולם הזה, כי מוכרחים כבר, פשוט מוכרחים, להפוך את העולם למעוות וסוטה יותר, ויפה תקיעת דגל אחת קודם..."
כן, כך כותב עליו ביביסט מוסת.
מכונת השקרים וההסתה רק חיכתה להזדמנות להיטפל ליועז הנדל. כיוון שכאשר היה ראש מערך ההסברה בלשכת נתניהו, הוא חשף את העובדה שהאיש החזק בלשכה, מקורב המקורבים של "הגיברת" ובעלה, המוציא והמביא של נתניהו ונער השליחויות לשליחויות המסריחות ביותר, נתן אשל, הוא מטרידן מינית סדרתי. יועז הנדל שילם בתפקידו, מתוך דבקות בצדק ובאמת, הגנה על עובדות הלשכה מפני נתן אשל ומלחמה בשחיתות. תעשיית השקרים נוקמת.

* הוצאת דברים מהקשרם – בתורה נאמר: לֹא תִרְצָח. אפשר להוציא במזיד דברים מהקשרם, ולהציג צילום מסך רק של חלק מהדברים: תִרְצָח. ולכאורה, מי שעשו זאת אינם שקרנים. הרי מופיעה בטקסט המילה: תִרְצָח. הוצאת דברים מהקשרם על ידי ציטוט חלקי ומגמתי, היא אמנות השקר. (אגב, מי שבקיא בדקויות, יודע שבמילה תּרצח כשהיא עומדת בפני עצמה, האות תי"ו דגושה – בגד כפת בראש מילה. ואילו במילים לא-תרצח היא רפויה, אחרי אותיות אהו"י. אבל כמה בקיאים בדקויות)?

* תהליך הבדיחה – תהליך ההדחה של טראמפ, מראשיתו ועד סופו, היה בדיחה. לא היה זה תהליך שיפוטי של חיפוש האמת על סמך ראיות, אלא הליך פוליטי שבו הדמוקרטים ניסו להדיח את הנשיא בלי קשר לראיות, והרפובליקאים התנגדו להדחתו בלי קשר לראיות. הסנאטור רומני, רפובליקאי שהצביע בעד הדחה, הוא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל. ההצבעה של הקונגרס בעד ההדחה היתה ידועה מראש, כי הרוב בקונגרס הוא דמוקרטי. ההצבעה של הסנאט נגד ההדחה הייתה ידועה מראש, כי הרוב בסנאט הוא רפובליקאי.
בית נבחרים הוא מגרש פוליטי והשחקנים בו הם פוליטיקאים. אין זה מגרש שיפוטי והשחקנים בו אינם שופטים. כאשר פוליטיקאים מנהלים הליך שיפוטי, או "כמו שיפוטי", הם אינם חדלים להיות פוליטיקאים ולא הופכים להיות שופטים, ולכן ההליך הזה, מראשיתו ועד סופו, הוא פוליטי לחלוטין. כך הדבר בתהליך ההדחה בארה"ב וכך בתהליך בקשת חסינות חברי הכנסת בישראל. אין מקום להליכים כאלה, שאינם אלא בדיחה.

* כך הוקפצה רזיאל נאור לכנסת – ב"ידיעות אחרונות" וב"ישראל היום" התפרסמו כתבות גדולות על הירידה במיספר הנשים המכהנות בכנסת. ובהקשר הזה – סיפור מן הכנסת הראשונה. תנועת החרות קיבלה באותן בחירות 14 מנדטים. זו היתה אכזבה גדולה, ביחס לציפיות (שלא היו מגובות בסקרים, שעוד לא היו נהוגים אז). כל ה-14 היו גברים. האישה הראשונה ברשימה, אסתר רזיאל-נאור (אחותו של מפקד האצ"ל דוד רזיאל, אימו של פרופ' אריה נאור – מזכיר הממשלה בממשלת בגין, וחמותה של נשיאת העליון מרים נאור) הופיעה במקום ה-17 ברשימה. לבגין היה חשוב שאישה תכהן ברשימת חרות בכנסת. הוא ביקש מהח"כ הנבחר אברהם וינשל, ומהמועמדים ה-15 וה-16 להתפטר, ורזיאל נאור נכנסה לכנסת. בבחירות לכנסת השנייה ירדה חרות ל-8 מנדטים בלבד, אך הפעם רזיאל נאור היתה בשמינייה. היא כיהנה בשבע הכנסות הראשונות, עד שנת 1973, אך היתה האישה היחידה בסיעת חרות בכל אותן שנים. לאחר פרישתה, בחרה תנועת החרות את גאולה כהן, שהיתה אף היא האישה היחידה מטעמה.

* סדר ט"ו בשבט – כבכל שנה, גם השנה ערכתי והנחיתי סדר ט"ו בשבט באורטל. הפעם היה זה סדר אזורי לצפון הגולן. אירחתי בסדר את חברי הארכיאולוג ערן מאיר מאלוני הבשן. ערן כותב דוקטורט על החקלאות העתיקה בגולן, ולאורך הסדר הוא סיפר על שבעת המינים בגולן. הייתה זו חוויה של שירה, קריאה, לימוד, פירות ויין. גל שוורץ וגיא עמיר ניגנו והובילו את השירה. ערב אורטלי וגולני קסום.

* כרך ב' – סעדתי עם יהודה הראל במסעדת "רק חומוס" בקצרין. כדרכנו, פתרנו את כל בעיות המדינה, המזה"ת והעולם. ניגש אלינו אחד הסועדים: "נו, אתם עובדים על כרך ב'?"

* ביד הלשון: דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו – העמותה למורשת משה שרת, ראש הממשלה השני ושר החוץ הראשון של ישראל, הוציאה קובץ עב כרס של התבטאויותיו ב-1951, עת כיהן כשר החוץ. שמו של הספר: "דבר דבוּר – דברים שבעל פה בזירות פנים וחוץ, 1951."
מה פירוש דבר דבור? זהו קיצור הביטוי "דבר דבור על אופניו" – הדברים מסודרים באופן שבו עליהם להיות מסודרים. הביטוי לקוח מן התנ"ך: "תַּפּוּחֵי זָהָב בְּמַשְׂכִּיּוֹת כָּסֶף, דָּבָר דָּבֻר עַל-אָפְנָיו" (משלי כ"ה, פסוק י"א).
אורי הייטנר