על ספרו של יצחק גנוז "כיסופים וסער"
מודן-משרד הביטחון, 2017 (1985), 292 עמ'
עניינו של "כיסופים וסער" הוא המאבק ההרואי של 4554 המעפילים על האונייה "אקסודוס" בנחתים ובצנחנים הבריטיים שמנעו מהם כניסה לארץ, החזירו אותם לצרפת, ומשם להאמבורג שבגרמניה, חבל ארץ שהיה בשליטת הבריטים לאחר מלחמת העולם השנייה. הפרשה המקוממת הזאת עוררה הדים בכל העולם, נכתבו עליה מבול של כתבות, ספרים רבים, ואפילו סרט בבימויו של אוטו פרמינגר, בכיכובו של פול ניומן. היתרון של הספר שלפנינו הוא בכך שיצחק גנוז, המחבר, היה ממעפילי "אקסודוס", אליה עלה עם אימו, אחותו ואחיו, ושימש כחבר מזכירות, כמורה ומדריך של קבוצות נערים וילדים.
הספר מתחיל בקטע, שמבחינה כרונולוגית שייך לסוף המסע של המעפילים, כשהם הורדו מהאונייה בהאמבורג, והובלו במשאיות אטומות ומסורגות אל מחנה מגודר שהוקצב להם על ידי הבריטים. במכוון אין בספר סדר כרונולוגי של האירועים – הסיבה: הגיבור הראשי, הוא שרגא (בן דמותו של יצחק גנוז עצמו), מוזכר בדרך כלל בגוף שלישי, ולעיתים, כאשר מצוטט היומן שהוא מנהל, הוא מופיע, כמובן, בגוף ראשון; אבל הוא מנהל שיחות עם חבריו וחניכיו, והסיפורים שהוא שומע מהם, מחזירים את זמן העלילה אחורה לימים הנוראים של מלחמת העולם השנייה, כאשר היהודים נלכדו במלתעות ממלכת המוות והרצח.
האודיסיאה של המעפילים בספר שלפנינו מתחילה בשצ'צ'ין. שרגא הוא מדריך קבוצת הנערים "שלהבת", אותם הוא מלמד עברית ומכין את ליבותיהם לקראת העלייה ארצה. משצ'צ'ין הם עוברים לוורוצלב, ומשם גונבים את הגבול לצ'כיה. חלק מהדרך הם עושים בצפיפות במשאיות, וחלק ברגל בגשם ובבוץ. את הלילות הם מבלים על רצפות בבניינים עזובים. תבוסת הנאצים לא הקהתה את האנטישמיות של הפולנים שמחפשים "סיבות" לשנאתם: היהודים תומכים בבולשביקים, הם צלבו את ישו. מצ'כיה הם מובלים למחנה העקורים באד ריינהאל בגרמניה, ומשם למחנה שהוקצב לנוער בבניין בן שלוש קומות. במקום הזה הם שוהים כל החורף והאביב (1947-1946), ושרגא עושה מאמצים אדירים לקרב את הילדים יוצאי הונגריה, שיודעים רק הונגרית, עם הילדים יוצאי פולין שמדברים יידיש ופולנית. הוא מלמד אותם ספרות עברית (י"ל פרץ, י"ח ברנר, ג' שופמן).
במחנה הזה, וכן בהמשך המסע, פוגש שרגא חברים שלמדו עימו בבית הספר (שרדו רק שלושה מכל הכיתה), ושומע את סיפורי חייהם של חניכיו: חילק, הוא הלל, ברח מהגטו לפני אקציה, אל המנסרה שהיתה שייכת לאביו, והיה עד כיצד גרמני, מלווה בכלב, לוכד ילד ששמו הרצלה שברח גם כן לאותה מנסרה – ויורה בו. אף נוצרי, חבר לעסקים של הורי חילק, איננו מוכן לתת לו חסות. לאחר גלגולים מסמרי שיער הוא מצליח להתחבר לפרטיזנים.
ראובן מספר כיצד ברחה משפחתו לטשקנט, ושם מתו כולם בטיפוס. הוא מספר סיפור קורע לב על שליח מארץ ישראל שהגיע לעיירה בפולין, והרב שניבא את השואה, מבקש מהשליח רשות לחלק את כותנתו לקרעים רבים כדי לחלק ליהודי הקהילה שישמשו במקום עפר מארץ ישראל לשים תחת ראשם לאחר מותם.
יהודית מספרת על היום האחרון באושוויץ, על צעדת המוות ועל ניסיון הגרמנים לטשטש את הזוועות שביצעו.
רבים מהחניכים ברחו עם משפחותיהם לרוסיה, ושם מתו ברעב ובמחלות. ה-נ.ק.וו.ד. אוסר יהודים על פעולות ציוניות ומגלה אותם לסיביר, שם קופאים מקור ונמקים מעבודה קשה ומרעב.
חנקה מספרת איך עמדו הבחורות כמעט ערומות בשלולית שבכיכר העיר, איך היא זחלה משם עם אחותה, אבל נתפסה ונשלחה למיידנק. בדרך קפצה מהרכבת הנוסעת. כאן, במחנה, היא משגיחה על קבוצת ילדים.
היהודים היו לכודים מכל צד – גם אלה שהצליחו לברוח מהגטו מהאקציות, לא מצאו מקלט בשום מקום: הגויים, גם הרחמנים שביניהם, לא היו מוכנים לסכן את עצמם ואת משפחותיהם כדי להציל יהודי, והפרטיזנים הפולנים לא קיבלו אל שורותיהם יהודים, ואף ראו בהם, למרבה אירוניה, מרגלים מטעם הגרמנים... המוצא היחיד – פרטיזנים יהודים, אבל אלה לא קיבלו משפחות, ואפילו לא צעירים אם הגיעו אליהם בלי נשק.
סיפור מטלטל הוא סיפורו של לייבקה (אריה) – הוא ברח עם אימו ואחיו התינוק בזמן אקציה. גויים מוכנים לתת להם קצת אוכל, אבל בשום אופן לא מחסה. פה ושם יש רחמן שמוכן כי ישהו לילה אחד באסם. פולנייה אחת נכמרו רחמיה על התינוק שלא יחזיק מעמד ביער בקור הנורא, והיא מוכנה לאמץ אותו, למרות שהוא נימול. לייבקה עושה מאמצים אדירים להחזיק את אימו בחיים, למרות שהיא כבר מזמן הסכינה עם גורלה. לייבקה חוזר קפוא רגליים אל הגוייה הרחמנייה, וחוזר ממנה עם בקבוק חלב חם (שמתנפץ במגע עם השלג הקפוא) ומעט אוכל להחיות את אימו שנשארה עטופה במעילו ביער. אבל כלום לא מועיל, והאם שובקת חיים. הוא מצטרף לפרטיזנים היהודים, ואז נודע לו כי בהיות הפולנייה הרחומה בכנסייה, הגיע גיסה השוטר וירה בפעוט שהיה בן ארבע במותו.
אירקה וטארק, אח ואחות, שאיבדו את הוריהם באושוויץ, גודלו במנזר, והם עדיין נושאים על צווארם צלב, כי הכמרים טובים, והיהודים, כפי שלמדו שם, אינם טובים. בסוף המסע הופכת אירקה לציונית.
התחנות הבאות במסע המעפילים הם פונק קזרנה במינכן (אנחנו כבר ביוני 1947), משם לצרפת, וביולי 1947 הם מגיעים לבנדול בפרוורי מרסיי. משם הם עולים לאונייה שנועדה לשאת 1000 איש, ועתה מצטופפים בה 4554 איש אישה (ביניהן נשים בהריון) וטף (ביניהם תינוקות ממש). החיים על האונייה הם גיהינום ממש: צפיפות נוראה על הדרגשים, תור לבתי השימוש, לברז השתייה, מקיאים את מעט המזון שמקבלים, חולים רבים בדיזנטריה. ריח מזעזע של קיא, זיעה וצואה, ואף על פי כן, מצליחה ההנהגה (אייק אהרונוביץ' בראשם, שליחי ההגנה, חברי המזכירות) להטמיע סדר ותרבות (כולל הופעה אמנותית!
את האונייה מלוות משחתות בריטיות, ובהתקרבם למים הטריטוריאליים של ארץ ישראל מתפתח קרב של ממש בין "הכלניות", הצנחנים הבריטים, לבין הנצורים באונייה, שקיבלו אותם בברד של קופסאות שימורים, תפוחי אדמה, שמן רותח ומוטות ברזל. בקרב הזה נהרגים שלושה, וביניהם ההגאי ביל ברנשטיין. הקרב הוכרע (גז מדמיע, יריות כלפי המעפילים הלוחמים, משחתת נוגחת באונייה, ומים זורמים פנימה), המעפילים המדממים נאלצים להיכנע, ומובלים בכוח אל שלוש אוניות גירוש, לא לפני שמחרימים את רכושם המעט ומרססים אותם בדי די טי.
האנגלים מבטיחים להוביל אותם לקפריסין, אבל במקום זה הם מובילים אותם באוניות, שהן למעשה מכלאות הדומות למחנה ריכוז, אל פורט דה בוק שבצרפת. צרפת מוכנה להעניק להם אזרחות צרפתית, אם ירדו מרצונם, ורק מתי מעט נענים לכך, וזוכים לגידופים מצד שאר המעפילים. צרפת לא היתה מוכנה שהבריטים יורידו את המעפילים בכוח, אשר על כן, מחליטה בריטניה להביא אותם להמבורג, שהיתה באותם ימים תחת שליטה בריטית. העלבון הזה, להחזיר את המעפילים אל ארץ הדמים הזאת שהייה קבר להמוני שלומי אמוני ישראל – היה בלתי נתפס. רבים החליטו שמוטב להם למות מאשר לחזור לאדמת גרמניה. אבל שלום, שליח ההגנה, מציע להם להתנגד פסיבית, בלי אלימות – חבל לאבד עוד אנשים בקרב אבוד. בסוף תגיעו לארץ ישראל, לפחות שתישארו בחיים.
לפני ההורדה מהאונייה, שנתקלה בהתנגדות אלימה, למרות העצה של שלום, הפעילו הבריטים מוזיקת ג'אז, ובוגרי מחנות ההשמדה נזכרו שכך בדיוק נהגו הנאצים לפני הוצאה להורג. המעפילים (חלקם הגדול פצועים) משוכנים בצריפי פח במחנה פפנדורף, המגודר בגדרות תיל, ומסביב מגדלי שמירה עם זקיפים מזוינים.
הספר איננו מזכיר את העובדה שהמעפילים נאלצו לחכות עוד שנה שלימה לפני שעלו ארצה, וכשהם עלו, הארץ היתה באמצעה של מלחמת הקוממיות, ולא מעט מהם השתתפו בלחימה, ביניהם יצחק גנוז, מחבר הספר עצמו.
אינך יכול לקרוא בספר הזה ולא לחשוב על ישראלים שנוטשים היום את המולדת משום שהמצרכים באירופה ובארצות הברית עולים יותר בזול. ההשוואה לאלפים האלה שסבלו סבל בל יתואר כדי להגיע למולדת – ממש מתבקשת. הספר יותר מרומז על האנטישמיות של עמי אירופה לפני השואה, בזמן השואה ולאחריה. מסתבר שהעמים "הנאורים" לא היו יותר טובים: צרפת הסגירה ברצון את היהודים לתליין הנאצי, בריטניה של בווין אטמה ברשעות מבהילה את גבולות הארץ מפני האודים שניצלו מאימי השואה, וארצות הברית סגרה את שעריה בפני היהודים, מעשה שהעניק אור ירוק להיטלר: איש לא יעמוד בפרץ כדי להציל את היהודים מידיו. רק שני עמים הפגינו מוסריות ואצילות אל מול המפלצת: הבולגרים והדנים. אסור לשכוח!
ועוד דבר: אני מודה שאני התגעגעתי לספר כתוב בלשון גבוהה. לדעתי (אולי אני טועה?) קשה מאוד לכתוב משהו עמוק בלשון רזה. לכן כל כך אהבתי את הספר הזה שכתוב רובו (להוציא קטעי יומנים של החניכים ש"צולעים" בעברית) – בלשון גבוהה, לשון של פעם. הרי מספר דוגמאות: "אין דבר חרישי יותר מנשירת עלה ברוח," "שעה ארוכה נתגדשה הדממה, בתוכה חלחולי קולות מאוב," "כותרות השלג על פסגות ההרים מפזזות בבוהק שבטרם נטות היום," "קומתו הארכנית, כמו תירס שנתגבעל יתר על המידה," "מנומרים אניצי השלג, מתקלפים ונושרים בהמיית פלגים המגיעים ממרחקים, נושבת ניחוח אורנים מושקים באור הבוקר," "קומתו הארכנית שחה כחמנייה ברוח."
כאשר משורר כותב את זיכרונותיו מאותם ימים מרים – התוצאה היא ספר מרתק ומרומם נפש.