על "בחיי (4), קורות חייו של צבר מצוי"
מאת פוצ'ו
הוצאת לשון 2020, 284 עמ'
בשלושת הכרכים של "בחיי" שקדמו לכרך הנוכחי הממה אותי העובדה שפוצ'ו איננו בודה תמיד שמות לגיבוריו, אלא מזכיר את שמותיהם האמיתיים. ב"בחיי 3" מופיעות המון בנות זוג לעילוסי מיטה, ספה, מושב אחורי של מכונית, חוף הים וכד' (חיה, דורית, רותיק, מאירה, שרה'לה, נופר, נירה, רחל, שושנה, ננסי, אישה נשואת פנים שמבקשת לדעת אם היא עדיין מושכת גברים, נאוה, אראלה, וכן תלמידות השולחות לו מכתבי אהבה; חלק מהנשים נשואות ואימהות לילדים). כאמור, חלק מהשמות הם אמיתיים לחלוטין.
יבול הכיבושים בכרך שלפנינו הוא הרבה יותר דל – למעשה היה רק כיבוש אחד מוחלט עם מטילדה המכוערת, נכדתו של איזידור רוט, לשעבר איכר יהודי, וב"הווה" זקן סנילי במוסד סיעודי [ר' צרופה ובה תמונתו]. עם שאר הנשים מוזכר כיבוש חלקי: חיה המצפה לחתן עשיר בארה"ב, ושומרת לו את תומתה, עורכת הדין ליי במברגר שהחבר שלה זרק אותה, אחותה פלורה, מאיה הטרמפיסטית במכונית של פוצ'ו, דבורה מהקונסוליה הישראלית בלוס אנג'לס (שמגרשת אותו ממיטתה כשנדמה לה שפוצ'ו מרכל עליה עם חבר, אבל בסוף הספר מצאתי מכתבי אהבה שלה אליו – עמ' 270, 273), דגנית הפסנתרנית שהגיעה עם הוריה לבית ההבראה בחניתה (היא כותבת לו כמה היא נגעלת מבנים שמתגרים מהגוף שלה), חלי שמזכירה לפוצ'ו לילה מטורף שבילו יחד (מתי?)– בסך הכול יבול חלש ביחס למה שקראנו בכרך הקודם.
יש אישה אחת שמפגיזה אותו בעשרות מכתבי אהבה, שפוצ'ו מצטט את כולם, לאישה (נשואה פלוס שניים) קוראים בכרך הזה ובכרך הקודם – נאוה. פוצ'ו איננו ידידותי כלפי הקוראים, ואיננו מזכיר, ולו ברמז, איך הכיר אותה, כי הוא עשה זאת בכרך 3, ומי שלא זוכר – זאת הבעייה שלו! ובכן, זאת היתה גם הבעיה שלי – לא זכרתי את סיפורה, ונאלצתי לעיין שוב בכרך 3 (עמ' 259-243), שם למדתי שנאוה זאת הגיעה לבית ההבראה בחניתה, שם שימש פוצ'ו כ"תרבותניק". היא מזמינה אותו לחדרה לסקס לוהט, ואחר כך לביתה כשבעלה יוצא בתורו לבית ההבראה בחניתה (הם אינם יוצאים יחד מתוך דאגה לילדים), וגם כשהבעל מגיע בהפתעה הביתה, היא מוצאת דרך (מיוחדת!) להסביר לו מה עושה פוצ'ו בביתם. רווח לי לקרוא בעמ' 245 בכרך 3 שנאוה הוא שם בדוי.
המכתבים של נאוה הם מרתקים בתוכנם (אהבה ותשוקה אדירות) ובנוסחם. מסתבר שלאישה הזאת יש יכולת ביטוי משובחת. אביא כאן דוגמית:
"לבעל הלוליטות שלי – שלי?
תן לי להיות רגשנית לרגע קט. תאמין שזה יחלוף אם רצונך בכך, אל תדאג, תן לי לשיר לך מעט עוד פעם על איוושת גלים, ואיך חייכו לי הדגים, ואיך הלב הולם עוד, אחרי לילות של ערפול קסום עם נסיך רדום, ענוג, צמוד ומזליף טיפין טיפין מילות חיבה מרוסנת, וכלום יכולתי לשלול מעצמי אף לילה אחד כזה ולמרות הכול?...קרא לזה קנאה, או קרא מה שתרצה, זה מכאיב, זה פוצע לב לחשוב שממש באותה עת אתה השלי שלי מחזר אחר אחרת..." (עמ' 281).
המכתב הזה נכתב ב-28.9.1960, כאשר האוהבת המיואשת הבינה שלא תצא מפיו של האהוב שום התחייבות, ולאחר שבני משפחתו של פוצ'ו הבהירו לה שלזיווג הזה אין שום סיכוי.
אהבתה של נאוה (נשואה פלוס שניים) לאיש צעיר ממנה, אהבה ללא סיכוי – מזכירה לי את אהבתה של תרזה די מון, בת המאה ה-16, שהתאהבה במורה הצעיר של ילדיה, ועל אהבה בלתי אפשרית זאת כתבה לאה גולדברג 12 סונטות.
רובו של הכרך שלפנינו מתאר את חצי השנה בה בילה פוצ'ו בארצות הברית; תחילתו של הכרך מתאר את ספיחי הקורות אותו בחניתה, שם, כאמור, פעל כ"תרבותניק", וסופו של הכרך מתאר את קורותיו כמדריך נוער בכפר גלים.
שתי מטרות עיקריות לפוצ'ו בארצות הברית: לבקר אצל הקרובים הרבים המפוזרים לאורכה ולרוחבה של הארץ הענקית (אחד מהם – חצקל, חייב כסף לאביו, והכסף הזה מאפשר לפוצ'ו לממן, אמנם בצמצום, את נדודיו באמריקה), ולבקר אצל החוואים היהודיים, נושא שמעניין אותו בהיותו בעל תואר אגרונום.
את הקרובים, את אישיותם ומנהגיהם, מתאר פוצ'ו במידה גדושה של הומור: חצקל ואשתו אנה-ביילה גרים בברונקס בקומה 6 בלי מעלית. פוצ'ו מתאר כיצד הם מצליחים להתפלנטר ברכבות התחתיות ברצותם לנסוע עם פוצ'ו לקרובים אחרים, הלא הם סם והלן בברוקלין. מסתבר שהביקור הזה אצלם מעולם לא התקיים, כי תמיד נכנסו לרכבת הלא נכונה. יש בספר תיאור מעולה של חצקל כבעל-סמרטוט, ושל אנה-ביילה המרשעת.
פוצ'ו קונה מכונית רמבלר מודל 1953, ועם המכונית הזאת הוא נוסע מחוף לחוף. אצל רותי והרלד בעלה (המבוגר ממנה ב-20 שנה), הגרים בוושינגטון, הוא נדהם לשמוע אותם שואלים היכן יישן בלילה, והרי רותי, שרבה עם אימה, גרה אצל הוריו של פוצ'ו במשך שנה שלימה – איך לא התביישה לשאול שאלה כזאת?. הוא מחליט לישון במכונית, אבל חבר טוב, יהודה ניני (לימים פרופסור באוניברסיטת תל-אביב), מארח אותו בביתו.
כאמור, אחת המשימות שהציב פוצ'ו לעצמו היתה לבקר בחוות של חקלאים יהודים, וכאן הוא חווה אכזבה מרה: אחד כבר שנים איננו חקלאי, אלא זקן סנילי, השני מתעלם ממנו וכד', אבל אצל זוג חקלאים יהודים בשם סם ורוזה גלטנר, בעלי מטע אפרסקים מטופח, הוא זוכה לאירוח VIP: ארוחות כיד המלך, מכבסים ומגהצים את בגדיו, מצחצחים את סנדליו, שוטפים את מכוניתו, וגם... מפעילים את המשטרה לרדוף אחריו כדי להחזיר לו את מכונת הגילוח (אותה השאיר בכוונה כדי שתהיה לו סיבה לחזור לבית החם והמעניק הזה).
חווייה יוצאת דופן שחווה פוצ'ו, ולא היה מודע למשמעותה, היתה כאשר נכח בתהלוכה חקלאית בעיר סקרמנטו, שם הופיע הזמר אלוויס פרסלי, ולו עצמו לא היה מושג לגודלו של האירוע אליו נקלע (עמ' 149).
כמו שהאיכרים מתחלקים לאפאטים כלפי האגרונום הישראלי שבא ללמוד מהם, ולמכניסי אורחים (המיעוט), כך גם לגבי קרובי המשפחה הרבים אותם ביקר במסעו מחוף לחוף.
בשיקגו מצטרפים למסע במכונית עובדי הקונסוליה הישראלית – זוג דתי נשוי – אלכס ואלישבע – ובחורה רווקה בשם מאיה מכפר אז"ר, וכך מתחלקות ההוצאות בין הארבעה. הם מתיירים באתרים המופלאים של אמריקה: הר ראשמור עם פני הנשיאים החקוקים בסלע, פארק ציון, הקניון הגדול, עצי הסקויה בפארק יוסמיטי, אולפני ההסרטה "פרמונט", כולל נוכחות בסצינה בת חצי דקה עם ג'רי לואיס שהצריכה עבודה של יום שלם. הם גם ראו את פלאי הקברטים של לאס וגאס, שם נשאר אלכס פעור פה בראותו את הרקדניות המעורטלות. לארבעה מזדמן גם להסיע אישה מבוגרת שיצאה מהקרוואן כדי להתפנות, ובעלה, שלא היה מודע לכך, נסע מהמקום והשאיר אותה בצד הדרך לבושה בחלוק בית וצועקת לרכבים העוברים על פניה "הצילו!"
במסע הזה פוגש פוצ'ו קרובים רבים, חברים מהגימנסיה, ממלחמת השחרור, מהאוניברסיטה, וסתם אמריקאים מוזרים יותר ומוזרים פחות. אזכיר שניים מתוך הרבים, ודווקא ישראלים השוהים באמריקה:
דניאל חנוך, ניצול שואה שעבר שבעה מדורי גיהינום בגטו קובנה, במחנה ההשמדה אושוויץ, בצעדת המוות, ועם קורות מזעזעים כאלה הוא מצליח להתערות בארץ כמו צבר. על הדמות הזאת כתב פוצ'ו בספרו "יוסלה איך זה קרה?" – שם הגיבור נקרא שמעון מוך.
אתרכז בדמות נוספת אחת – שלמה בכר שמתעתד להיות פנטומימאי – עימו נסע פוצ'ו בחזרה לניו-יורק עד שהמנוע של הרמבלר שבק חיים, אך במקום להשתתף להוצאות, הוא לווה מפוצ'ו דולרים על מנת לא להחזיר.
כצפוי בספריו של פוצ'ו נמצא בספר סיטואציות קומיות. אזכיר אחדות מתוך רבות: פוצ'ו מתפלנטר עם האנגלית שלו בדואר. הפקיד מתעצבן עליו, ושואל מאיזו ארץ הוא, ופוצ'ו מציל את כבוד ישראל, ועונה שהוא ממצרים (עמ' 29-28). פוצ'ו מקווה לקנות קקאו חם בבית קפה, אבל אינו יודע איך אומרים את זה באמריקאית, והמוכרת מבינה שהוא מבקש קוק, כלומר קוקה-קולה. לתדהמת האנשים שמסביבו הוא שם בקולה חלב וסוכר (עמ' 36-35).
פוצ'ו מחפש חנייה בוושינגטון, ורואה ליד בית מפואר שורה של מכוניות יוקרתיות, כשביניהן יש רווח שבו הוא מכניס את הרמבלר החבוטה שלו. נהגי מכוניות הפאר והמאבטחים מטיחים בו בכעס רב שזה המקום שהושאר פנוי למכוניתו של הנשיא אייזנהאואר, כי לפוצ'ו לא היה מושג שהוא חונה במקום אסור, בצד האחורי של הבית הלבן.
אלכס ואלישבע סברו שפוצ'ו, הישן איתם באוהל, נרדם, והם החלו להתעלס על-ידו. הוא משחרר את פיית המזרן, והאוויר יוצא החוצה בשריקה (עמ' 126).
הכרך באמת מלא וגדוש באירועים, בדמויות, בסצינות מרתקות, והוא מעורר עניין בכל עמוד ועמוד. ברוב המקרים ההומור הוא הומור עצמי, וזה ההומור המשובח ביותר.
משה גרנות
אהוד: שכחת לציין שפוצ'ו זה לא דוד גרוסמן.